בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום חמישי, 7 באפריל 2011

אל תמכרו חמץ!

(פורסם גם ב-ynet, בגרסה מקוצרת)
באדיבות שי צ'רקה, מתוך "לצאת מהקווים - מעבר לקו 2"

הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ ותחת כל אתר רענן מופיע שירות לציבור - מכירת חמץ וירטואלית. ובכל בית כנסת - דף של רב הקהילה, למכירת חמץ מאורגנת. ועכשיו גם בפייסבוק: מכירת חמץ בחינם (כך בדיוק).

דומה שמכל מצוות החג, "מצוות מכירת החמץ" קיבלה מעמד בכיר בשנים האחרונות. עזבו אתכם מביעור חמץ. היום רק מוכרים. השיא הוא כמובן במכירת כל החמץ של המדינה לאחמד או מוסטפא או ג'ורג'.

כמה עולה החמץ שלכם? האם קיבלתם פעם שקל עבור המכירה? האם בא פעם הגוי ותבע את אשר קנה? הוא בכלל יודע איפה אתם גרים ואיפה החמץ שלו? בקיצור: על מי אתם עובדים בדיוק?

עכשיו יבואו החכמולוגים ויסבירו שזה לא משנה שזו פיקציה, מכיון שככה התורה ציוותה, כולל הפיקציות. היא ציוותה על איסור חמץ שיהיה שייך "רשמית" לאדם, ולא אכפת לה שהחמץ יהיה אצלך אם עשית איזו מכירה, עקומה ככל שתהיה, של החמץ.

אבל אם ככה בכלל לא ברור מה הרעיון של איסור "לא יראה ולא ימצא", אם תכל'ס אין שום בעיה לחתום על איזה מסמך פיקטיבי והכול יהיה טוב ויפה. תאמרו: יש הרבה פיקציות ביהדות? זה מצג שווא. יש מעט מאוד פיקציות, וכמעט כולן מתייחסות לאיסורים של חכמים ולא של התורה, וגם שם הרבה פעמים לקחו את זה רחוק מדי היום. כך למשל נושא הפרוזבול המפורסם, שלהסבר הרמב"ם עוקר רק מצוה מדרבנן (וגם כך זה מקרה מיוחד וקיצוני, ולא נאריך בו כאן). כך גם נושא העירוב, שגם הוא חל רק על ענייני דרבנן, והורחב היום הרבה מעבר לפרופורציות המקוריות שלו (אני בטוח שחז"ל היו מתעלפים אם היו שומעים שהיום מתירים לטלטל בכל ירושלים בגלל איזה חוט שמקיף את העיר. אבל זה נושא לפוסט אחר).

ובאמת, העיגון של הפיקציה הזו במקורות הוא די קלוש (את עיקרי הדברים שלהלן למדתי משיעוריו של מורי הרב שמואל טל).

עניין המכירה נזכר לראשונה בתוספתא (פסחים ב,יב-יג), שבה נאמר:
ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו (=או נותנו) במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: "עד שאתה לוקח במנה קח במאתיים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח" (דהיינו: קנה ממני בכמות גדולה יותר ממה שתכננת, כי יש סיכוי שאקנה ממך בחזרה אחרי הפסח. ויש פירושים אחרים).
במילים אחרות, מה שהותר זה רק מתנה גמורה ומוחלטת, וגם זה במצבים קיצוניים: כשהוא נמצא בספינה וצריך שיהיה לו חמץ אחרי הפסח, או במקרה שממילא הגוי קונה ממנו חמץ, ואז אפשר להגיד לו שיקנה יותר, כי יש סיכוי שהיהודי יקנה ממנו אחר הפסח.


אפשר לראות שהפרוצדורה הזו הגיונית. מדובר במכירה גמורה לכל דבר ועניין, ללא תנאי.


וכך פסק הרמב"ם (מתוך משנה תורה המדויק והמנוקד [עורך משנה: אני], הלכות חמץ ומצה ד, ו-ז):
יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, וְהָיָה הֶחָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה שָׁעָה חֲמִישִׁית - הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לַגּוֹי אוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח; וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה.
אוֹמֵר הוּא יִשְׂרָאֵל לַגּוֹי 'עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ בְּמָנֶה, בּוֹא וְקַח בְּמָאתַיִם', 'עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִגּוֹי, בּוֹא וְקַח מִיִּשְׂרָאֵל', 'שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ וְאֶקַּח מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח'. אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ עַל תְּנַאי; וְאִם עָשָׂה כֵּן - הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל 'בַּל יֵרָאֶה' וּ'בַל יִמָּצֵא'.
וגאונים וראשונים רבים גרסו בתוספתא, או פירשו כך, "ובלבד שלא יערים" (תוספתא כפשוטה עמ' 495-496), ואמרו במפורש שהכוונה היא שלא יעשה זאת כל שנה. כן כתב רב עמרם גאון (אוצה"ג פסחים סי' מח):

וישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אֹתוֹ (דהיינו, עשה קניין ממשי ולקחו לרשותו), ואין שם הערמה, ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים אלא מורע (=מאורע) הוא - מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי.
ואפשר לראות אצל עוד ראשונים את ההדגשה הזו במכירה, שהדבר חייב להיות רק במכירה גמורה, שהגוי בפועל לוקח אליו את החמץ, וזה חד-פעמי וללא הערמה ו"קריצה".

רק במאות השנים האחרונות, החל כרסום זוחל בדין הפשוט הזה, בעקבות לחצים כלכליים של מבשלות הבירה וכדומה, ובכל דור נוספו עוד ועוד הקלות - התחילו לוותר על הדרישה להוציא את החמץ מחוץ לבית, לאחר מכן ויתרו גם על ההקפדה שיהיה חדר מיוחד שבו יהיה החמץ, וגם את עניין התשלום הפכו לפיקציה (הגוי משלם פרוטה, ושאר התשלום נחשב כהלוואה עד אחרי הפסח, אבל אז החמץ חוזר אז הוא לא צריך לשלם). אחר כך כבר לא היה צריך שהגוי ידע מה הוא קונה, אלא מוכרים באופן כללי את החמץ, ועוד ועוד. והיום מגדילים אנשים לעשות, ומוכרים את החמץ הבלוע בכלים (!). כיצד הגוי יוכל לממש את הקניין הזה בדיוק, אפילו באופן תיאורטי?

ומה הבעיה? שהיום אנשים מסתמכים על הפרוצדורה המפוקפקת הזו כנוסחת קסם הפותרת את כל הבעיות. אפשר לאחסן פיתות או בצק במקפיא ורק למכור, והופס במוצאי החג כבר אפשר לעשות מופלטות למימונה. יש ספק כלשהו אם משהו חמץ או לא? מה הבעיה - תמכור. זו התשובה הרגילה בשו"תים האינטרנטיים למיניהם.

ראו את האבסורד: אנשים כל כך מקפידים ומדקדקים בדיני פסח, וכידוע נהגו ישראל להחמיר בפסח עוד יותר מבשאר ימות השנה, בכל מיני ספק-ספקות של חימוץ, וכבר שמן שעשוי מקטניות לא מתבטל בשישים, ואסור לאכול במבה וחומוס, שלא לדבר על "שרויה" - אבל מכירת חמץ, שכולם יודעים שהיא פיקטיבית, ושלפי המקורות נראה שמי שמסתמך עליה סביר שימצא את עצמו עובר על איסורי תורה - על זה אין פוצה פה ומצפצף.


בקיצור, אני פונה את הלב שלכם: עזבו את מכירת החמץ. אל תמכרו אותו. בערו אותו. זה לא כזה קשה.

---------------
הרחבות ותשובות להערות (יתעדכן בעז"ה ככל שאקבל יותר תגובות):
  • לא רק לפי רב עמרם גאון והרמב"ם, אלא גם לפי השו"ע והאחרונים, המכירה המתקיימת היום אינה תקפה. הט"ז למשל כתב שאם הוא לא מייחד את החמץ בחדר ומוסר לגוי את המפתח, הוא עובר בבל יראה ובל ימצא.
  • יש לדעת שאפשר שאם מוכרים את החמץ, הביטול לא חל עליו (שהרי אתה לא רוצה לבטל אותו. אתה מכרת אותו. והוא לא שלך בכלל. כך פסק החתם סופר ועוד). לכן כל אלה שמוכרים את החמץ שיש להם ספק לגביו או שקשה להם לנקות אותו, כמו זה שבטוסטר וכדומה, יכול להיות שדווקא המכירה מכניסה אותם לבעיה הלכתית של "בל יראה".
  • מה עושים עם חמץ של "ליתר ביטחון"? מבערים עד מקום שהיד מגעת. מנקים את הטוסטר וכולי, ובסוף מבטלים בלב את החמץ שנותר. זה מה שחז"ל אמרו: "בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו". הם לא אמרו "והשאר מוכרו לגוי"!
  • מה עם חמץ שלאחר הפסח בחנויות? זה כבר פחות חמור כי זה רק איסור דרבנן של חמץ לאחר הפסח, אבל גם איסור דרבנן הוא איסור. אז בודקים ומקפידים לקנות רק מה שנאפה לאחר הפסח. אבל: "חמץ נוקשה", שלא היה במצב אכילה בפסח, כמו פסטות, אין צורך להקפיד עליו (לפי הרב טל).
  • מה יעשו בתי העסק הגדולים? אם הם רוצים באמת לקיים את הפסח כהלכתו, הם יכולים להיערך ולמכור את החמץ מבעוד מועד. ואולי בשבילם אפשר לעשות מכירה אמיתית מיוחדת, שתהיה בה ממשות.

53 תגובות:

  1. ולמה לא לתת את החמץ, באמת ובמתנה גמורה, לנזקקים לא יהודים?
    לא חסרים כאלה בארץ (כן למרות שזו מדינת היהודים, יש פה לא יהודים גם), ויש גם עמותות שאוספות חמץ כזה ומחלקות להם.
    עדיף מאשר לשרוף, לא?

    השבמחק
  2. שטויות במיץ עגבניות

    המכירה היא מכירה תקפה, החוזה ניתן לאכיפה הן בבית דין והן בבית משפט

    חבל לעצבן אנשים ולהוציא לעז על רבנים בדבר שעל פי הפוסט אינך מבין בו מספיק

    השבמחק
  3. לתת להם לפני החג, שיאכלו לפני החג - למה לא. באותה מידה אפשר סתם ככה פשוט לגמור את החמץ לפני החג וזהו.

    להכשיל אותם באיסור חמץ - מה הם עשו לך רע?

    השבמחק
  4. מר אנונימי בעל השטויות במיץ,

    הבאתי לך מקורות, אבל אתה לא דן, אלא סתם משמיץ. המכירה, אגב, אינה תקפה בבית המשפט. הייתה פסיקה לגבי זה לא מזמן.

    השבמחק
  5. גם אני פונה ללב שלכם: אכלו פיתה בפסח. פיתה יבשה זה חמץ. פיתה טריה וחמה עם פלאפל וקצת חריף זה טעים.

    השבמחק
  6. לאנונימי , השתגעת ?! פיטה בפסח ?
    רק לאפה !!!!

    השבמחק
  7. הלל,

    ומה עם הצורך להעמיד את הציבור על גזירות סבירות?

    הצעתך לא ראויה ולא ישימה ומה עוד עוברת על דעת חז"ל.

    אתה מחמיר שלא לצורך וחבל.

    חג כשר ושמח.

    השבמחק
  8. לגבי חמץ מכור שלאוחר הפסח -
    כל העניין של האיסור של חמץ שעבר עליו הפסח - הוא גזרה של רבנן למנוע הפושעים שלא מקשיבים לרבנים ומעדיפים לעבור על בל יראה ובל ימצא ובלבד שלא יפסידו את החמץ שברשותם - ולכן אסרו אותו גם לאחר הפסח. אך מי ששומע בקול רבנים ומוכר את החמץ עפ"י ההתר שלהם - מדוע שנגזור עליהם.
    ולכן נראה שיש להתיר לגמרי חמץ מכור לגוי שעבר עליו הפסח. (סברת הרב אורי כהן)

    השבמחק
  9. אכן סברה נאה, אבל אם תסתכל בשיעורים שקישרתי אליהם, תראה שלפי הרמב"ם זה לא עובד, כי הוא אסר גם חמץ שנשאר בפסח באונס.

    השבמחק
  10. הרב זיני, הרב של הטכניון כבר צועק את זה 30 שנה
    תכנס לאתר של ישיבת אור וישועה ותוכל לקרוא מאמר הלכתי מנומק בנושא הזה למה בן אדם פרטי לא יכול לסמוך על המכירה

    השבמחק
  11. אתה יכול להביא את מקור הפסיקה שזה לא תקף בבית משפט?

    השבמחק
  12. הייתה פסיקה כזו לגבי היתר מכירה. ראה בשיעור של הרב שמואל אליהו, שעקרונית מתיר מכירה אבל מביא סייגים רבים: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=10981

    השבמחק
  13. אני בטוחה שאבות אבותיי היו מתעלפים בתגובה להרבה דברים שהם סטטוס קוו היום בדת (ההפרדה הקיצונית בין נשים לגברים, ההקפדה ההולכת וגדלה, חוסר הסבלנות היחסי לאחר ולשונה)
    דווקא למכירת חמץ אתה נטפל?

    השבמחק
  14. סלח לי. עצם העובדה שמצאת מספר רבנים שאוסרים\ לא מתירים מכירת חמץ, אינה הופכת את כל מכירת החמץ לפיקציה אחת גדולה, רבים וגדולים מחכמינו התירו מכירת חמץ באופן גורף (שהרי כל העניין של מכירת חמץ, התחיל מיהודים בעלי מבשלות שכר, ששם מדובר על חמץ גמור). אין לבטל דעתם של רבנים גדולים, במיוחד אם עוד לא הגעת לרמתם.

    השבמחק
  15. שלום רב לכותב,
    1. האם אתה מוכן ללכת עם עמדתך עד הסוף וגם לא לאכול חמץ שעבר עליו הפסח בכל הרשתות הגדולות, מכיון שנמכר בדרך פיקטיבית? האם אתה מבחין בין פרט לציבור?
    2. אתה דוחה בקש, תחת הכותת "יבואו החוכמולוגים", את התשובות למיניהן. אני לדידי סובר שיש בהן אמת רבה - מכירת חמץ היא לא ההערמה היחידה. פיקציות הן חלק מהמערכת. גם מערכות משפטיות (מיסים וכו') מלאות בכאלה. כמו כן, היהדות ההלכתית (שבמובן מסוים, הרב טל הי"ו שלמדת ממנו, קצת סוטה מהקו המיינסטירמי שלה ואכמ"ל) נותנת משקל רב ל"תורה שבעל פה" במובן הרחב (כלומר למה שהתקבל ע"י כלל ישראל ועובר במסורת). לשכוח את היסוד הזה הוא בעיני סוג של קראות מודרנית.

    פסח שמח וכשר.

    השבמחק
  16. 1. כמובן. זה משליך גם לגבי זהירות לגבי חמץ שעבר עליו הפסח. ואני בכלל לא היחיד - יש יהודים רבים שלמים וטובים שמקפידים על זה.

    2. אני חושב שבסופו של דבר אין הרבה פיקציות ביהדות. ומכל מקום להוסיף על מה שכבר קיים, זו בעיה קשה.

    השבמחק
  17. "זה לא כזה קשה"?

    חשבת פעם מה היית עושה עם אוסף בקבוקי ויסקי?

    השבמחק
  18. שלום הלל
    האם דעתך זו תקפה גם לגבי התר מכירה בשמיטה?

    השבמחק
  19. כן. אם כי שם יותר פשוט להקל, כי זה דרבנן לרוב הדעות, וי"א מידת חסידות.

    ולאנונימי לעיל - עושים משתה גדול. או מוצאים גוי שירצה לקנות אוסף נחמד כזה.

    השבמחק
  20. פיקציה היה פיקציה לא?

    השבמחק
  21. http://www.orvishua.org.il/heb/files/art/1144659147.pdf
    אני מאמין שראית, וזה רק תקציר...

    השבמחק
  22. הלל שכוייח.

    השבמחק
  23. הייתי רוצה להסכים אתך.
    הייתי רוצה לחזור להחזיר את המטבח שלי למצב שחז"ל הכירו, למצב שעל פיו הם ביססו את דיני ביעור חמץ.
    הלוואי שהיינו חוזרים להשתמש במוצרים בסיסיים, להכין את המאכלים שלנו בעצמנו, ולא היינו נזקקים לחותמת כשרות ולבודקים מוסמכים.
    לא רק בריאות היינו מרוויחים בכך אלא עוד הרבה דברים.
    נכון להיום המטבח שלי לא נראה ככה. רוב הצנצנות והקופסאות שיש לי - תבלינים, ממרחים, שמנים, משקאות - קנויים. מישהו שאני לא מכירה ערבב חומרים שאני לא לגמרי שולטת בהם ואני לא יודעת באילו כלים.
    כשיש משהו שאני יודעת שאמור להיות בו חמץ - אני מבערת בשמחה. אבל ברוב הדברים הללו לא אמור להיות חמץ, אלא שאף אחד לא ערב לי על כך. נו, בקיצור, כתוב בחותמת 'כשר' ולא 'כשר לפסח'. האם בעיניך באמת הדבר הנכון לעשות הוא לבער את כל אלו? בעיניי לא סביר להחמיר כך על כלל הציבור (ולא זה ביעור חמץ שעליו הורו חז"ל! שהרי בימיהם לא היה רובו של המטבח ספק-חמץ).

    השבמחק
  24. גם בזמן חז"ל היו ספקות שונים, והם לא העלו על דעתם למכור לגוי בספקות. הם אמרו: "בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו ודיו", ולא "והשאר מוכרו לגוי ודיו"!

    לגבי רוב הדברים, קל כיום לברר האם יש בהם תערובת חמץ שאסור להשהותה בפסח או לא. האמת היא שזה די פשוט: אם רואים ברכיבים שיש עמילן חיטה וכדומה - כדאי לבער (אם לא ידוע שאין בזה חשש חימוץ); אם לא - אין צורך לבער, גם אם אין להשתמש בזה מחשש שיש שם חמץ שלגבי אכילה לא בטל אפילו באלף.

    מכל מקום גם מי שיחמיר ויבער הכול, יפסיד לכל היותר כמה עשרות שקלים, שזה דבר שרוב האנשים עושים ממילא כל שבוע עם קניות מיותרות שלהם. וזה גם פחות ממחירו של אתרוג מהודר.

    השבמחק
  25. 'עמילן חיטה וכדומה' - זה לא מספיק.
    "מוצרי מזון רבים מכילים רכיבים שונים שעלול להיות בהם חמץ. כך למשל יש חשש במוצרים המכילים: גלוקוזה, דקסטרוזה, סורביטול, אספרטיים, גלוטן, חומצת לימון (מלח לימון), ויטמינים ועוד מוצרים רבים. כמעט בכל בית יש קופסאות שימורים, ממרחים וכדו', שאין אנו יכולים לדעת בדיוק מה הם מכילים. מחד, לא סביר להשליך כל דבר שלא מצוין עליו 'כשר לפסח', ומאידך ייתכן שבאמת מעורב בו חמץ ואסור להשאירו בבעלותנו. לשם כך נראה שניתן לסמוך על המכירה." ('ואכלת ושבעת', הרב אלישיב קנוהל, עמ' 293)

    אתרוג מהודר, כידוע, הוא הידור. לא מצפים מכלל הציבור לשלם על הידור. גם ביעור רוב תכולת המטבח היא הידור נאה, והעושה כן ודאי תבוא עליו ברכה.

    השבמחק
  26. ועוד: "בודק עד מקום שידו מגעת" - הניסוח הזה דווקא לא נראה קשור לספקות. לא העליתי בדעתי למכור את החמץ שבסדקים. לא על זה מדובר.

    מה שאתה כותב עליו שאין צורך לבערו אף אם אין להשתמש בו - תמוה לי. הרי לא מדובר על קטניות או מצה עשירה. מדובר על אפשרות שמיץ הלימון התמים שבמקרר שלי מכיל חמץ של ממש! איך אפשר להמשיך להחזיק אותו ברשותי במקרה כזה?

    השבמחק
  27. חז"ל אמרו: אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, שאם כן אין לדבר סוף.

    בכל דבר שאת אוכלת תמיד תוכלי לנחש שאולי נפל לתוכו ג'וק או תפח בו חמץ. אין לדבר סוף. לא חוששים אלא במקום שבו יש מקום להסתפק.

    ושוב: גם בזמן חז"ל היו ספקות מספקות שונים. זו כלל אינה המצאה של העת המודרנית. והם לא העלו על דעתם את ה"טריק" הזה של המכירה. כלומר הם העלו על דעתם, והתירו אותו רק במקרים מסוימים מאוד.

    הפטנט הזה רק גרם נזק: במקום שיבררו האם יש בית מיחוש או לא, זורקים את הכול לאותו כולבויניק של מכירה, וזהו.

    שימי לב איך את חוששת לספקי-ספקות כאלה, אבל לספקות משמעותיים הרבה יותר - האם המכירה בכלל תופסת, והאם הביטול בכלל חל אם מכרת - את מתייחסת בביטול.

    אי-ידיעה אינה תירוץ. יש לך ספק לגבי אבקת המרק שיש אצלך? בררי. דיברת על התפתחות הטכנולוגיה, אבל בד-בבד התפתחו גם אנשים המומחים בזה, ואף עשו מיון של סוגי מאכלים לעניין זה ממש.

    מכירת החמץ הוא עניין שערורייתי לגמרי, ששם ללעג ולקלס את יסודות ההלכה. את מוכרת את החמץ ללא שום כוונה של מכירה של ממש אלא רק לשם הפרוצדורה, דבר שלפי רוב מניין ובניין של הפוסקים שם אותך באיסור בל יראה ובל ימצא, אבל חמור מזה: יוצר חוכא ואיטלולא מההלכה. אי אפשר לעבוד ככה.

    השבמחק
  28. כיוון שאין טעם שאחזור על דבריי, אגיב רק לעניין הספקות שלדבריך אני מתייחסת אליהם בביטול:
    אני חלילה לא מתייחסת בביטול לשאלה אם המכירה תופסת, להפך, הנה אני דנה בה בכובד ראש, ואף הבאתי ציטוט מדויק של גדולי הוראה בדורנו (הזכרתי רק את הרב קנוהל? סליחה, הספר גם של הרב שמואל אריאל), שעל דבריהם אני סומכת גם בשאר נושאי כשרות.
    ומה העניין עם הביטול? למה שלא יחול? הרי לא יעלה בדעתי לבטל את מה שייעדתי למוחמד בארון מסומן. גם אם יעלה בדעתי אין לי רשות. אני מבטלת את החמץ דלא חמיתיה ודלא ביערתיה. למה שהביטול לא יחול?

    מסכמת שוב:
    בעיניי מכירת חמץ היא פתרון לא אידיאלי למציאות לא אידיאלית. השאיפה האישית שלי היא לתקן את המציאות, עד שהצורך בפתרון כזה יתבטל. מעט-מעט אנחנו מצליחים להתקדם לשם, אבל הדרך עוד רבה.

    השבמחק
  29. ועוד: אלו לא 'ספקי ספקות'. זה רק ספק אחד: ספק-חמץ. אני לא יודעת מה זה e800 למשל (ועד כה לא מצאתי מאגר מידע שייתן לי את המידע הזה); או שהוא חמץ, או שהוא לא. או שאני עוברת בהחזקתו על איסור דאורייתא של בל-ייראה ובל-יימצא או שלא. אם התשובה חיובית - ביטול לא יועיל לי כאן. הרי אני מתכוונת לאכול ממנו לאחר מכן. לא בשביל מקרים כאלה הציעו חז"ל את הביטול.
    אולי במקום שנמשיך להתווכח (את זה נוכל לעשות במפגש בוגרים בפסח, אם תגיעו), תיקח לך את זה כאתגר: אתה רוצה לצמצם את השימוש בכלי ההלכתי הזה - יש לך שנה להכין רשימה מפורטת ומדוקדקת של מרכיבים עלומים שהם חמץ. לא ידוע לי שעד כה נעשה ניסיון כזה. אם תצליח בכך ודאי שומרי מצוות רבים ייצאו נשכרים, ואתה תקדם את מטרתך.

    השבמחק
  30. בבקשה, הנה מישהו (שדווקא תומך בכל מאודו במכירת חמץ) עשה רשימה של דברים שאותם אין לזרוק (וגם לא למכור!), ודברים שאותם יש לבער (ולא למכור).

    1click-me.info/up/PESACH.pdf

    השבמחק
  31. אה, ואנוכי לא ידעתי שיש מפגש בוגרים.

    השבמחק
  32. כולל כל הראשונים וכל האחרונים?!?!?

    אכן מדובר כנאה ברבך אבל גם הערצת תלמיד לרב צריכה להיות מלוות באמת

    השבמחק
  33. באיחור ניכר פניתי לעיין ברשימה ששלחת לי. כצפוי, זו היא רשימה חלקית מאוד. רוב מוחלט של הדברים שעמדו במדף הנמכר שלי במקרר לא נכללו בה. קשה להאמין שייתכן אחרת.
    גם במוצרים שניתנו, קשה מאוד לסמוך על רשימה כזאת. תמוהות בעיניי הקביעות הנחרצות בתחום שהוא כל-כך נזיל ומשתנה. נניח שהרב המצוטט עבר על רכיביהם של כל סוגי הקטשופ הנמכרים בארץ והכריע שבאף אחד מהם אין חמץ - מי ערב לי שבשנה שאחר-כך אף יצרן לא החליט להוסיף למוצר חומצת לימון, למשל? או קביעה כללית יותר שממש גרמה לי לשפשף את עיניי בתדהמה: "אין בשימורים חמץ חוץ מקופסאות של צ'ולנט מבושל שמכיל חמץ". האומנם? מכל המוני המוצרים המשווקים בקופסאות שימורים אין אף מוצר אחר שייתכן בו חמץ? נטלתי לידי אחת משתי קופסאות שימורים שיש לי במקרה בבית. עברתי על רשימת המרכיבים ומצאתי 'גלוקוזה' - במקרה החומר הזה נמצא ברשימה החלקית של חומרים חשודים שציטטתי לעיל מספרם של הרב קנוהל והרב אריאל.
    וזו לא ביקורת שולית דווקא על הרשימה הזאת. משתקפת כאן הבעיה היסודית עם רשימות כאלה. כדי לגבש רשימה מקיפה ומדויקת כזו שניתן יהיה לסמוך עליה יש צורך בהשקעה שנראית לי כמעט בלתי אפשרית, וגם רשימה כזאת תצטרך להתעדכן מדי שנה על-פי השינויים בתעשיית המזון. ושוב אני מצטטת מ'ואכלת ושבעת' (דברים שנכתבו דווקא לא בנוגע לחמץ אלא בפרק על כשרות תוספי המזון: "בתחום זה עשויים להתרחש עדכונים ושינויים מדי יום, כך שאין טעם לתת אינפורמציה ספציפית, שבעתיד הקרוב עלולה להפוך למיושנת. לכך אחראי נותן הכשרות - להתעדכן מעת לעת בכל השינויים הרלוונטיים לאותו מוצר שלו הוא מעניק את תעודת הכשרות".
    ההצעה שאהיה אחראית בעצמי על בדיקת החמץ במוצרים שבמטבח שלי שקולה להצעה שאהיה אחראית בעצמי על כשרותם של אותם מוצרים. הצעה קוסמת מאוד, נשמעת נכונה וראויה, אך מסתבר שבלתי ישימה כל עוד אנחנו צורכים בעיקר מזון תעשייתי.

    השבמחק
  34. כשרותם לימות השנה, התכוונתי במשפט הלפני-אחרון (להגיה לפני ששולחים ולא אחרי!)

    השבמחק
  35. שני דברים מרכזיים יש לי לומר, ובעצם הייתי צריך לומר אותם עוד קודם:

    נקודה אחת היא כזו: האם יש למכירת החמץ - כפי שהיא מתבצעת כיום! - יסוד איתן בהלכה, או לא.

    אם למכירה יש יסוד מוצק, כי אז ניתן היה להסתמך עליה במקרים של ספק. ברם אם (כפי שאני טוען ומנסה להביא ראיות) המכירה מפוקפקת מאוד מבחינה הלכתית, כי אז אי אפשר להסתמך עליה במקרים כאלה. וכעת נחשוב, מה עשו חז"ל והראשונים במקרים כגון אלה? הרי גם לפניהם היו כל מיני עיסות שהיו יכולים לחשוד שיש בהן חימוץ. אז אם יש ספק ממשי, יש לבער. ואם הספק אינו ממשי, בפרט אם החשש מצטרף עם עוד הרבה ספקות אחרים (שמא החמץ בטל לפני פסח ברוב או בשישים וכו'), אפשר להקל ללא בעיות. וכך יש לנהוג גם במקרה דנן.

    הנקודה השנייה היא השאלה מה את מוכרת. האם את מוכרת רק את החמץ, או ספציפית את המוצרים האלה והאלה והאלה, בין אם יש בהם חמץ או לא. כי במקרה הראשון, המכירה היא פיקטיבית לגמרי - אם לך אין מושג מה חמץ ומה לא, ודאי שלגוי אין מושג.

    ומכל מקום, אם באמת יש לך חששות כאלה ואת חושבת שאפשר להשתמש במכירת חמץ להימנע מזה, לפחות עשי זאת כמו השולחן ערוך - הוציאי את זה למקום מיוחד ומוגדר שיימכר לגוי, ושהוא יוכל ללא בעיות לקחת משם כל מה שהוא רוצה. כך אמנם יש חשש שאת עוברת על בל יראה ובל ימצא לשיטת הגאונים והראשונים, אבל לפחות ידי השו"ע יצאת חובה. לדעתי זו חומרה שהיא קולא גדולה כאמור לעיל, אבל אילו זאת היו עושים, החרשתי.

    השבמחק
  36. עם הנקודה הראשונה אני לא מסכימה. למיטב הבנתי הספק ממשי (שהרי כמה וכמה מהחומרים האלה הם אכן חמץ), וחלק מתוספי המזון אינם בטלים בשישים (חומרי טעם למשל) או אפילו באלף (מייצבים למשל). אני לא רואה איך אפשר להקל כאן.
    לנקודה השנייה: אני מוכרת קבוצת מוצרים. בעצם יותר מדויק לומר שאני משכירה את המדף שלהם במקרר (זה הנוסח שעליו חתמנו). בכל אופן ודאי שלא רק את החמץ שבהם. אז מקום מיוחד ומוגדר - יש. אבל למה הכוונה במילים 'הוציאי את זה'? להוציא מהבית? בלתי אפשרי. ראשית מפני שרוב המוצרים האלו צריכים קירור, שנית מפני שהוצאתם מהבית שקולה להפקרתם. באותה מידה הייתי יכולה גם לבער אותם.

    השבמחק
  37. אני באמת מסוקרן לדעת על אילו מוצרים את מדברת. וגם כמה הם שווים בסך הכול, וגם האם באמת אי אפשר להיערך מראש מספיק זמן כך שהם ייגמרו לפני פסח.

    אני לא מבין איך זה שנבער דבר שיש לנו ספק ממשי על חמציותו, יהיה רע. שוב: אם מכירת חמץ היא בעייתית, אי אפשר לפתור בעיה על ידי בעיה אחרת. יש לך ספק? בערי.

    הנה דברים שכתב הרב שרלו, שאני מסכים אתם בלב ונפש (http://www.ypt.co.il/show.asp?id=27225):

    "מכירת החמץ לא נועדה מלכתחילה כדי לאפשר לבעלי בתים לשמור ויסקי יקר, או כדי למנוע חיסול מלאי הפסטה שבבית. היא לא נועדה להיות פיקציה הלכתית במקום בו היא לא נצרכת. היא אפילו לא נועדה להיות "אבטחה כפולה" למי שלא ניקה כראוי או למי שלא ביטל כדין את החמץ. השימוש בה כיום אינו מכוון למגמתה הבסיסית...

    למה אפוא ראוי להימנע ממנה ? ראשית, ראוי להימנע מכל פיקציה הלכתית במקום בו אין בה צורך.פיקציה הלכתית גורמת לאדם עצמו זלזול מסוים כלפי ההלכה; פיקציה הלכתית גורמת לאנשים המתבוננים בהלכה מבחוץ לזלזל בה ובשומריה, ולראות אותם כחסרי יושרה פנימית; פיקציה הלכתית גורמת להרחבת הפיקציה למקומות לא ישוערו - יש בעלי עסקים שהתכוונו "למכור" את עסקיהם ביום שישי אחה"צ ו"לקנות" אותם במוצאי שבת, כדי שלא להיות נתונים לחוק האוסר מסחר בשבת; פיקציה הלכתית גורמת לעיוות ההכרה של ההלכה באמת, שהרי רוב אלה ש"מוכרים" אינם יודעים למעשה מפני מה הם עושים זאת; פעמים רבות פיקציה הלכתית היא חומרה דאתי לידי קולא, כיוון שבשמה אנשים נמנעים גם מבדיקת חמץ ומסילוק החמץ מהבית; לא זו בלבד, אלא שעוד ועוד סבורים שחובה למכור את החמץ לגוי, ושזה חלק ממצוות חיוביות של חג הפסח. חלק מנזקים אלה קיימים גם כאשר המכירה נעשית למען ה"אבטחה הכפולה".

    ההלכה קובעת דבר מה אחר לחלוטין. היא קובעת כי על האדם לבער מביתו את החמץ שנמצא שם; היא קובעת כי אם הוא בדק כראוי ונותר חמץ שלא ידוע לו - הוא מבטל אותו בביעור החמץ; היא קובעת כי אם למרות זאת היה חמץ - לא ניתנה תורה למלאכי השרת, והוא עשה את מה שנדרש ממנו. על כן, הדבר הנכון לעשות הוא הדבר הפשוט ביותר המחויב על פי ההלכה: להיפטר מכל החמץ בבית ולא להשאיר פירור, לבדוק חמץ כראוי, לבטל את החמץ בשעת הביעור, ולהיות נאמן לשורש ההלכה".

    עייני עוד שם. ובתשובה לשאלת שואלת הדומה לתגובתך, כתב:
    "מוצרים "טהורים" אינם חמץ, כמו סוכר. מוצרים שאין סיבה שיהיה בהם חמץ, כמו טונה וחמוצים - אין חובה לבער. לעומת זאת, מוצרים שיש סבירות שיש חמץ - כמו מוצרים המכילים חומצת לימון - יש לבער".

    ועל שאלת ההפסד המרובה כתב:

    "לגבי עלות: ההלכה מכירה במושג "הפסד מרובה". קשה לכמת אותו. הנכון הוא להיערך לכך מפורים, ואז לא נתקעים".

    השבמחק
  38. גם אני הקטנה מסכימה בלב ונפש עם התשובה הארוכה של הרב שרלו שציטטת. כפי שהבנת, המצב שאליו היא מתייחסת אינו המצב שתיארתי.
    "מכירת החמץ לא נועדה מלכתחילה כדי לאפשר לבעלי בתים לשמור ויסקי יקר, או כדי למנוע חיסול מלאי הפסטה שבבית" - ואכן לא לשם כך אני משתמשת בה. את החמץ הידוע לי אני מבערת.
    "היא אפילו לא נועדה להיות "אבטחה כפולה" למי שלא ניקה כראוי או למי שלא ביטל כדין את החמץ" - ואכן לא לשם כך אני משתמשת בה. את מה שלא ראינו ולא ביערנו אנו מבטלים.
    "בשמה אנשים נמנעים גם מבדיקת חמץ ומסילוק החמץ מהבית" - לא במקרה שלנו.
    "אם הוא בדק כראוי ונותר חמץ שלא ידוע לו - הוא מבטל אותו בביעור החמץ" - לא רלוונטי כשאנו מתכוונים לאכול בעתיד מאותו המזון.

    לעניין התשובות האחרות של הרב שרלו שהבאת, ולעניין מה ששאלת תחילה - במדף הנמכר שלנו היו תרופות (סירופים) - אין שום דרך להיערך מבעוד מועד לגמור אותן; מיץ לימון (משמש לתיבול, מחוסל תוך חצי שנה ומעלה); כמה תבלינים (שוב - לא דברים שקל לחסל); רסק עגבניות ועוד. ההערכה הכספית שנתנו בטופס מכירת החמץ - בין 200 ל300 ש"ח. לא הייתי מגדירה סכום כזה כהפסד מרובה אם היה מדובר בביעור חמץ ודאי, אבל בשביל ספק חמץ - כן, זה יותר מדי. ודאי שניתן להחמיר בזה, אך סמכנו על פסיקת רבותינו (שציטטתי לעיל) שאין זו שורת הדין.

    השבמחק
  39. עוד התייחסות לציטוט השני - המדף הנמכר שלנו לא כלל סוכר וכדומה אלא רק מוצרים שברשימת הרכיבים שלהם היו פריטים שלא ידענו אם הם חמץ או לא.

    השבמחק
  40. מיץ לימון, רסק עגבניות, וגם תבלינים - עולים גרושים (באילו תבלינים מדובר שיש בהם ספק חמץ ממשי?). לגבי תרופות - יש מדריך שלם שמיוחד לתרופות שבו מפורט דינה של כל תרופה ותרופה. ובדרך כלל גם חיפוש פשוט בגוגל עוזר.

    [יש להוסיף שאם התרופה אינה ראויה לאכילת כלב, ונצרכת אך ורק כתרופה, אפשר לא רק להשאיר אותה בפסח אלא אף לתת אותה לחולה שצריך אותה.]

    השבמחק
  41. למשל נורופן: חיפוש בגוגל מעלה תשובות חיוביות, שליליות ומסופקות לגבי כשרותה (משנים שונות, ובינתיים חלו בה שינויים? גישות פסיקה שונות? איני יודעת) - בכל מקרה ברובן נכתב שבהיות התרופה מתוקה שאלת הכשרות רלוונטית.
    גרושים גרושים, אבל הכול ביחד הצטבר לסכום לא מבוטל.

    השבמחק
  42. כאמור לגבי תרופות יש מדריך שלם של הבד"ץ שיוצא כל שנה. העבודה כבר נעשתה.

    השבמחק
  43. תודה. מסקרנות בדקתי כעת ברשימה אחת כזאת (אני מסכימה שמוטב היה לו בדקתי לפני פסח), ומצאתי שהנורופן לילדים לא נכלל בה בין התרופות הכשרות. אבל ככל שיכולתי להבין מההקדמות לרשימה - אם המוצר לא מוזכר אין זה אומר בוודאות שהוא חמץ.

    השבמחק
  44. במקרה כזה אני הייתי מבער.

    [אם על ויסקי לא אסמוך על המכירה, אז על תרופה שעולה 10-20 ש"ח?]

    השבמחק
  45. ויסקי הוא חמץ ודאי, תרופה היא ספק-חמץ.
    20 ש"ח ועוד 20 ש"ח לים תהיינה.

    נראה לי שמיצינו את הדיון, והכול כבר נאמר. אתה תדבק בפסיקת רבותיך, ואני - בפסיקת רבותיי.

    השבמחק
  46. תגובת הרב יונגסטר לרב זיני בנושא:
    http://www.ypt.co.il/show.asp?id=51119

    תהנה

    השבמחק
  47. מי מוכר חמץ? מקובל שלא מוכרים חמץ אמיתי. המכירה הביתית היא סתם אקט טקסי של חומרה לפסח.

    השבמחק
    תשובות
    1. אם זה "טקסי", למה עושים אותו? למה זה טוב? ומה אתה מוכר בדיוק? ולמי? ולמה?

      מחק
  48. לפני שנתיים, אבל עדיין קורע:
    "תושבי רמת שלמה הופתעו: הגוי החליט לממש את זכותו
    מקרה לא-נעים בשכונת רמת שלמה בירושלים, כאשר עשרות אנשים הפסידו את מיטב "חמצם", לאחר שהגוי מימש את זכותו ולקח את החמץ לעצמו ● בכניסת החג, הגיע הגוי עם רכבו והחליט לממש את המתנה שקיבל, הוא פתח את החדר בו הופקד החמץ של התושבים, ונעלם ●"

    השבמחק
  49. http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%94%D7%92%D7%95%D7%99-%D7%9C%D7%A7%D7%97-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%9E%D7%A5.html

    השבמחק