מקבץ טורים מהעת האחרונה

בעת האחרונה כתבתי כמה טורים ב-NRG וב"מידה", ולנוחותכם אני מקבץ כאן אותם בפוסט אחד, מיום ירושלים ועד תקציב הביטחון. בבקשה:

למה צריך את יום ירושלים?

לפני 47 שנה נכנסו כוחות הצנחנים לעיר העתיקה, השופר תקע ומוטה גור העביר בקשר את הקריאה המפורסמת "הר הבית בידינו". מני אז נקבעה בכ"ח באייר חגיגת "יום ירושלים", מעין "יום העצמאות קטן". עם השנים הלך והידלדל העניין של הציבור הכללי ביום הזה; מבט חטוף בעיתוני יום ירושלים לעומת מוספי החג המתפקעים של יום העצמאות יספיק על מנת לזהות את ההבדל הגדול.

בדרך כלל כותבים דתיים מזכירים את העובדה הזו, ומיד לאחר מכן מקוננים: מדוע רק הדתיים (הלאומיים כמובן, לא החרדים) חוגגים, ומדוע יום כה חשוב הלך לו לאיבוד אצל שאר העם. אבל למען האמת, אני דווקא מבין את רוב הציבור. כי מה באמת חשוב בשחרור ירושלים?

שסוף סוף יש לנו גישה לכותל? נהדר. אבל גישה לכותל הייתה לנו גם במשך רוב שנות ההיסטוריה היהודית. בשביל זה כל הטררם - בגלל אותן 19 שנות שלטון ירדני שלא יכולנו להתפלל ליד הכותל המערבי?

ש"הר הבית בידינו"? הרי הר הבית לא באמת מעניין את רוב הציבור, והראיה לכך היא שהר הבית כבר לא באמת בידינו. נכון לעכשיו זה יותר הר משחקי הכדורגל של צעירים ערבים. היהודים הבודדים המבקשים להיכנס למקום נאלצים לעבור בדיקות דקדקניות ומבטים חודרי-שפתיים מחשש שמא חלילה הם יישאו תפילה, והסכמי השלום עם ירדן אף עיגנו את שליטתה של ירדן בהר הבית. 

להמשך קריאה >>>

על "הארץ" ועל חומר קריאה מסוכן

עיתון "הארץ" מזועזע. תדהמה פשטה בין דפיו כשנודע לאחד מכותביו, אורי משגב, שצה"ל מחלק לקציניו ספר פשיסטי, גזעני, אנטי שמאלני, שמשבח את ההתנחלויות ומתאר באופן חיובי מעשי נקם באזרחי האויב ובחייליו. לא, לא מדובר בחלוקת התנ"ך לטירונים (אבל אני מניח שגם המחאה על האקט הנורא הזה בדרך), אלא על "פרקי יומן" של אחד מגדולי לוחמי צה"ל, מאיר הר-ציון, שמחולק לבוגרי קורס הקצינים בבה"ד 1.

בלב רותת מגולל משגב (שמתאר את עצמו, אגב, כ"מאמין בשלום ובאהבה, והגיבור הבלתי מעורער שלי הוא ג'ון לנון") כיצד עלעל בין דפי הספר ולא האמין למשמע עיניו. הר-ציון מתאר כיצד בפעולת קיביה נתקל עם חייליו בשני ערבים, שהיו עלולים להזהיר את הכפר הסמוך ולהביא תגבורת כדי לפגוע בחיילי צה"ל. הערבים נתפסים ונקשרים, אך אחד מהם בורח בשאגות והר-ציון פוקד לפתוח עליו באש, וגם חברו נפגע. "כישלון ראשון.

התגלינו", כותב הר-ציון, ומשגב נאנק: "לא כישלון מוסרי, של רצח שני שבויים בדם קר, אלא עצם החשיפה".
יושב לו משגב במערכת הממוזגת של הארץ, וקורא לפעולה שבה נאלץ המפקד לירות באדם העומד להזהיר את האויב - "רצח שני שבויים בדם קר". טוב, אני מניח שכאנשים המאמינים בשלום ואהבה היה עלינו לירות חצי אחווה ורעות אל האויבים, ולרוץ ולחבק אותם כפעולת תגמול.

משגב ממשיך את קריאתו בספר, ומצטמרר מתיאור פעולה שבה נאלצו החיילים להרוג אדם שהיה חושף את הפעולה - בסכין, כדי לא ליצור רעש. הר-ציון אינו שש לשימוש בנשק הזה, ותוהה "האעמוד בזאת?", אבל משגב, כאמור, רואה בפעולה עוד עדות לרצחנות המצמררת של הר-ציון. 

להמשך קריאה >>>

להניח את המבוקש: סיפורו של סקר מופלא

בהודעה לעיתונות מטעם "המועצה הלאומית לשלום ולביטחון" התבשרנו ש"57% מהציבור סבורים שכישלון התהליך המדיני יגרום נזקים לישראל", "למעלה מ-70% מהציבור בישראל מוטרדים מאובדן צביונה היהודי של מדינת ישראל אם העדר הסדר עם הפלסטינים יוביל לכינון מדינה דו-לאומית", וש"למעלה מ-60% מהציבור בישראל סבור שיש לנקוט בפעולות חד צדדיות לעיצוב גבולות עם הפלסטינים".

אם הצלחתם לצאת מסבך המילים וההגדרות העמומות ולתרגם אותן למונחי השמאל הרגילים, יוצא שרוב הציבור בעד משא ומתן עם הפלסטינים, ואם לא - בעד נסיגה ופינוי יישובים, בדיוק (הפתעה!) כמו שחושבים אנשי המועצה הלאומית לשלום ולביטחון.

כל זה, כאמור, אם מקובל עליכם מילון מכבסת המילים הרגיל. אבל עצרו רגע. אני רוצה להציג לפניכם את אחת משאלות הסקר, ואבקש מכם לחשוב עליה ולהגיד כיצד הייתם עונים עליה. אחר כך, המשיכו לקרוא. הנה השאלה:

"מקובל לחשוב שהעדר הסדר עם הפלסטינים יוביל לסיפוח השטחים וכינונה של מדינה דו-לאומית. במצב זה, עד כמה הינך מוטרד מאובדן צביונה היהודי של המדינה?"

האפשרויות: מוטרד במידה רבה מאוד / במידה רבה / במידה בינונית / במידה מועטה / כלל לא מוטרד / לא יודע. הסתכלו שוב על השאלה, וקחו לכם דקה לחשוב. 

להמשך קריאה >>>

נתניהו והגמרא: פאניקה פופוליסטית בפריים-טיים

ישנה קבוצה של מילים הידועה בתחום המחקר הפסיכולוגי כנושאת מטען רגשי רב, כזה הגורם לשומע אותן לאבד כל יכולת של חשיבה לוגית ולהירתע אוטומטית. בימים האחרונים התקיים ניסוי מיוחד במרחב הציבורי של ישראל, ובו הוכח שהמילה "גמרא" נושאת מטען רגשי שלילי שכזה אצל קבוצות רחבות בציבור השמאלי-חילוני. התבוננו בכותרת הבאה, כפי שהופיעה באתר 'כיכר השבת':

נתניהו: "אגדיר את הגמרא כבסיס למערכת המשפט"

אם חשתם התכווצות קלה בשרירי האונה הקדמית, רצון עז להתפרץ לרחוב ולזעוק זעקה גדולה ומרה, או לפחות לכתוב איזה פוסט נזעם בפייסבוק, אתם לא לבד. סיכוי סביר שכלל לא תטרחו לקרוא ולברר על מה הסיפור; לא כל שכן אם אתם שייכים לשמאל, או אז רק המילה "נתניהו" לבדה כבר מעוררת את עקצוצי הפריחה. יחד עם הצירוף האוקסימורוני של "מערכת המשפט" ו"גמרא", עלול אף להיגרם קצר חשמלי במוח שיוביל לתוצאות לא רצוניות.

עתה, כבר לא יעזור אם יסבירו לכם שמדובר בכותרת פופוליסטית על הסבר פופוליסטי של נתניהו; לא יעזור אם יסבירו לכם שהוא רק ניסה למכור לפעיל ליכוד חרדי את תמיכתו בחוק הלאום, המעגן, בשינוי קל, חוק שקיים כבר יותר משלושים שנה. העובדה שאותו חוק אומר שבית המשפט צריך להכריע במקומות מסופקים "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", גם היא לא יעזור. נתניהו. מערכת המשפט. גמרא. האימה, האימה.

להמשך קריאה >>>

כשזהבה גלאון מצטטת פסוקים מהתורה

פרס חוסר המודעות העצמית לשנת התשע"ד–2014 מוענק השנה לארגון הרבנים 'צהר'. בפוסט שפורסם לאחרונה בדף הפייסבוק של הארגון, התגאו 'צהר' בקידום התיקון לחוק בתי המשפט, שיבטיח ייצוג של כ-50% לנשים בוועדה לבחירת שופטים. וכך כתוב שם, הסכיתו ושמעו:

נשים שופטות לא אמור להיות עבורנו דבר חדש... כבר בתקופת המקרא דבורה הנביאה שופטת את ישראל: "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא" (שופטים ד', ד'). אז מדוע אין מספיק נשים שופטות במדינת ישראל?

כן, זה באמת כתוב שם. שימו לב למהלך הלוגי הצרוף: דבורה הייתה שופטת – אין מספיק נשים שופטות במדינת ישראל – צריך לעשות עם זה משהו.

הטיעון יכול היה להיות קביל אילו, סתם דוגמה, היה אומר שיש צורך לאפשר לנשים להיות דיינות בבתי הדין הרבניים. אך ארגון 'צהר'  – ארגון רבנים, כזכור לכם – מתעלם באלגנטיות מן הנושא הזה וקופץ ישר למדינת ישראל, שהבעיה הנוראה שיש לתקן בה היא שיש פחות מדי שופטות.

להמשך קריאה >>>

רוצים ביטחון? הגדילו את התקציב

הפרסומים על כך שצה"ל משבית את טיסות האימונים שלו בגלל הקיצוץ בתקציב, לא תפסו את הבלוגרים ובעלי הדעה בהפתעה. רבים מהם ששו על ההזדמנות להצליף עוד קצת בגוף השמן, המסורבל, חסר התועלת הזה, על כך שהוא מקצץ בדברים הכרחיים במקום ב"שומנים המיותרים", בבונוסים, בחופשות, בכוח אדם מיותר, בפנסיות וכן על זו הדרך.

הקריאות הללו מחמיצות לחלוטין את טבע הדברים. דווקא צה"ל צודק, ולא מבקריו משמאל ("יש לקצץ בתקציב הביטחון המנופח ולהעבירו לתקציבי רווחה וחברה") או מימין ("יש לקצץ בתקציב הביטחון המנופח ולשמור על תקציב מדינה רזה יותר"). ואסביר מדוע.

אינני סבור שצה"ל אינו מנופח, או שאין בו "שומנים". כל מי שהיה בצה"ל – כלומר רוב אזרחי המדינה – יודע שבזבוז הזמן וכוח האדם שם הוא עצום. אבל לבזבוז הזה יש סיבה, וקריאות "להפסיק לבזבז" בלי לעמוד לעומק על הסיבה לבזבוז, דינן שיחמיצו את המטרה.

להמשך קריאה >>>

כשכתב הארץ לענייני מתנחלים קרא למחאה אלימה

חיים לוינסון, כתב הארץ ביו"ש, זה שנהנה לדווח על אלימות אנטי-ממסדית של כל נער גבעות, קורא בסטטוס שלו בפייסבוק למחאה אלימה. וכה דבריו:

"אני לא מעודד אף אחד אלא רק מנתח את המציאות", אומר לוינסון. ניתוח אקדמי ממש.

כמה פסקאות אחר כך מוסיף: "יגידו לכם שאלימות זה לא מוסרי. זה תמיד היה התירוץ של האליטה. זו הדרך שלהם להוציא אל מחוץ למחנה את המאבק נגדם".
נשמע כמו ניתוח טהור של המציאות, לא?

ולבסוף: "צריך להביא לשינוי הפרידגמה. להעיף לכל הרוחות את שיטת המשטר הנוכחית וליצוק שיטה אחרת שבה אין מחוברים ולא מחוברים, אין פנסיות של עשרה מיליון שקלים, את הפרטה פרועה של משאבי שלטון ואין משטרה שמשקיעה בחקירה של צבא אדום במזרקה יותר מאשר רצח. אם יש מישהו חושב שישיג זאת באמצעות שיטת איציק שמולי, שיקום".

אבל אני לא מעודד שום דבר, מה פתאום.

עזבו את הקריאה לאלימות. את זה נשאיר לשב"כ (חה!). אתה קורא סטטוסים כאלה, וניסיונות לחידוש המחאה, ומתחשק לך לדפוק את הראש בקיר הפייסבוק. הרי חלק גדול מהסיבה שאנחנו בברוֹך הנוכחי, שהשר הפופולרי והפופוליסטי שהיה אי פעם בישראל נאלץ לעשות דברים לא נחמדים כמו להעלות מסים ולקצץ בקצבאות, היא ההזיה הגדולה של "המחאה החברתית" - אותה מחאה שכפי שחששתי בזמנו הצליחה לגרום לנתניהו הסחיט והלחיץ להיכנע לחלק מדרישותיה, ולפזר כסף כאילו אין מחר (זו לא הייתה הסיבה היחידה כמובן. ההתנהלות המופקרת של נתניהו ושטייניץ והבזבזת חסרת התקדים לא הייתה כולה קשורה למחאה. אבל חלק גדול ממנה בהחלט כן).

אם לקחת דוגמה קטנה וידועה, כל עניין ה"חינוך חינם מגיל 3" - חוק ישן שמשרדי האוצר בחכמתם הצליחו למרוח במשך עשרות שנים משום שהבינו את העלות התקציבית המזעזעת שלו - גרם לבור ענק בתקציב, שעכשיו מנסים לכסות אותו. לא כמובן על ידי ביטול ההטבה הזו (שטח משוחרר לא יוחזר!), אלא על ידי קיצוצים במקומות אחרים.

את כל זה, כמובן, הציבור הרחב לא ממש מבין. הוא בטוח - מה בטוח, יודע! - שאין שום בעיה לחלק הטבות לכל עם ישראל, ורק בגלל שהפוליטיקאים חברים של הטייקונים, הם נותנים להם ג'ובות בלי חשבון. ומה עם המערכת הכללית של פקידי האוצר, הח"כים, וכל אלה? כנראה הטייקונים משלמים לכולם. מה, לא?

כי מה הציבור רוצה? שלא יקצצו לו, שייתנו לו, ושאת הכסף יקחו מהעשירים. ואם הם יברחו מפה? לא יברחו. מה פתאום, לא יברחו. לא, את המפעלים שלהם הם יקימו בארץ, ברור. והם גם יקימו עוד מפעלים, גם כשמס החברות יעלה. הם לא יפטרו עובדים כשהחברות שלהם יצטרכו לשלם יותר מס. הרי שיעור האבטלה במשק הוא קבוע ידוע, ולא ייתכן שהוא יגדל. מה פתאום? זה נס ידוע: מעלים את מס החברות, והבכירים יקצצו לעצמם במקום לעובדים. זה מה שהם עושים, לא?

אז יאללה, צאו ומחו. מחאה אלימה, כי רק זו הדרך. שרפו בתי עסק, גרשו את העשירים והוציאו אותם להורג, הלאימו את רווחי הגז, ובזבזו אותם על קצבאות בלי חשבון. מחר, כשייגמר הכסף וייגמרו העשירים, בטח כבר תמצאו דרך לממן את מדינת הרווחה.

אם תשאלו לעצתי, אולי תנסו לכבוש את סעודיה. כיבוש מדינות עם משאבים מועיל מאוד לאורח חיים נוח וחסר דאגות. אני לא אומר את זה כדעתי, אגב. זה רק ניתוח היסטורי.

---
עדכון: לוינסון ענה לי בדף הפייסבוק שלו. עיינו שם.

התינוק שנשבה שקרא אסטריקס

כתבת פרופיל מעמיקה ומרתקת על נפתלי בנט פורסמה בסוף השבוע בעיתון "הארץ" – מסוג הכתבות שמזכירות לנו למה טוב שהעיתון הזה עדיין קיים. מהכתבה עולה בהחלט דמות של אדם שקורץ מהחומר שממנו נבנים ראשי ממשלות. עם זאת, יש בכתבה לא מעט פיקשושים על רקע אידיאולוגי, או סתם בורות – מסוג הפקשושים שמזכירים לנו למה אנחנו יושבים ומייחלים לכך שהעיתון הזה ייסגר. רשמתי לי בצד כמה מהם ואני מגיש אותם לפניכם, כי למה שאני אהנה לבד? מלבד ההערות הקטנוניות להלן, אציין שיש גם כמה הטיות גדולות משעשעות; דוגמה אחת היא הדגשתה מעבר לכל פרופורציה של מס' 10 ברשימה המאוחדת של הבית היהודי ותקומה, אורית סטרוק. למה דווקא היא קשורה לנפתלי בנט? ומדוע השמאל פתאום מוצא לו אויבת בדמות מי שנאבקת באלימות שוטרים – אותה אלימות שהוא חווה על בשרו אך לפני שנה וחצי? טוב נו, אפילו לא צריך להפוך את הדף כדי לדעת את התשובה.

מוכנים? התחלנו:

"כשמביטים במערכת הבחירות הנוכחית - ובעיקר בקו פרשת המים של הראיון לנסים משעל שבו הצהיר בנט כי יסרב פקודה אם ייקרא לפנות יישובים יהודיים - אי אפשר שלא לזהות את התכונות ה”נתניהואיות” שלו"

(אוי נו, לא נמאס? כמו שנטחן כבר אלף פעמים, בנט לא אמר שהוא יסרב לפקודה אלא שיבקש ממפקדו לפטור אותו ממנה. הכתבה עצמה מדייקת בזה מאוחר יותר.)

"כיצד כל ניסיונות המתחרים לחשוף את חברי רשימתו “המסתתרים” מאחורי יישותו החילונית למחצה, חרד”לית למחצה, נתקלים באותו חיוך של אבא טוב שמבין את כולנו, באותה תגובה מתונה וסבלנית שמדבירה את התעמולה הנגדית"

(באיזה מובן בנט, לא דוס במיוחד, נחשב "חרד"ל למחצה"? אולי חצי חרד"ל אצל כתבי הארץ האו ד"ל? וד"ל)

"בנט, כמו הוריו, היה תולעת ספרים. הוא אהב את סדרת ספרי הקומיקס “אסטריקס” ואת הספרים של סופרת הילדים האמריקאית הקלאסית בוורלי קלירי".

(נכון נורא חשוב לכם לדעת שהוא אהב את אסטריקס? אולי מנסים להסביר לנו מאיפה שיקוי הקסם שהפך אותו לגיבור-על.)

"רבים מחבריו של בנט הגיבו בפליאה לראיון עם נסים משעל בערוץ 2, שבו אמר כי יבקש “פטור” מפינוי מאחזים והתנחלויות. בנט חזר בו מהדברים בהמשך. אחד החברים, שהעדיף שלא להזדהות בשמו, אמר כי “אין כזה דבר אצל נפתלי לסרב פקודה. אין המצאה שכזו”.

“אני לא רואה את נפתלי, כחייל וכקצין, לא מבצע את הפקודה. לא נראה לי בלקסיקון וזה לא הגיוני. הוא יכול דרך אגב לבקש לעשות משהו אחר, בשוליים, אבל אני לא רואה את נפתלי מסרב פקודה”, אומר גם אוגש".

(נו, אבל הרי זה מה שהוא אמר – שהוא יבקש לעשות משהו אחר, בשוליים. אגב, אני אישית כמובן לא מרוצה מעמדתו ה"ממלכתית" ומזגזוגו בעניין, אבל לפחות את העובדות יש למסור כהוגן.)

“אם הוא היה מרכז או אפילו ימין מתון, אולי הייתי מצביע לו. אני חושב שהוא פרגמטי, אבל הוא בהחלט בדעות הבסיסיות שלו מאוד ימני. הוא לא מאוד דתי בהכרח, אבל הוא מאוד ימני. התיישבות בשטחים היא מאוד בלבו. הוא תינוק שנשבה. המפלגה שלו בהחלט מייצגת את הדעות שלו בתחום הלאומי”.

(ללא מילים)

"לא בטוח שאלה בענף ההיי־טק שמתכוונים לתמוך בבנט ישתוללו משמחה כשיגלו עובדה שהחלה להיות מופצת בפייסבוק לקראת סגירת גיליון זה: יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, ביקש מאחיו, חגי עמיר, להצביע גם הוא עבור בנט".

(הארץ ממשיכים במיחזור הבדיחה של חגי עמיר, שטרח והבהיר אחר כך שהייתה הלצה בלבד. אגב, לא אמרתם לנו במי תומך רומן זדורוב.)

"אריאל הוא הנציג הבכיר של מפלגת תקומה ברשימת הבית היהודי, שנקבעה לפי הסדר “ריצ’רץ” - נציג לבית היהודי, נציג לתקומה".

(לא מדויק. בעשירייה הראשונה יש שישה נציגים לבית היהודי, ורק ארבעה לתקומה.)

"מאז שנות ה–70 (ח"כ אורי) אריאל הוא מתנחל. הוא מקורב לרב דב ליאור, שנחשב קיצוני מאוד - בין השאר הוא תומך ב”חוכמת המלך”, ספר הלכתי העוסק בעיקר בהלכות הקשורות להריגת גויים, ובטרנספר של ערבים".

(הספר נקרא "תורת המלך", ואין בו מילה אחת על טרנספר. הנושא שלו הוא אכן הלכות הריגת גוי – האיסור על כך, וההיתרים לכך בזמן מלחמה)

"ביוני קרא אריאל לא לגייס הומואים ולסביות לצבא. אבל בחודש שעבר הוא קרא לנוער הגבעות לא להקים עוד מאחזים לא־חוקיים השנה, ואף תמך בקיום התחייבויותיה של המדינה כלפי ערוץ 10".

(מה הקשר בין הדברים? איך הדבר הראשון סותר את הדבר השני? ומה הקשר להתחייבויות המדינה לערוץ 10? לכתבי הארץ פתרונים)

"(הרב אלי) בן דהן קרא לבטל את הוועדה לקידום מעמד האשה"

(ולאחד אותה עם הוועדה לזכויות הילד. פרט זה נשמט משום מה מהכתבה, כמו שהוא נשמט מתשדירי הליכוד. אגב, הוקדשו לרב בן דהן שורות ארוכות – ואף לא מילה על פועלו לצמצום דרסטי של מספר הנשים העגונות. וכאמור, גם לסטרוק הוקדשו עשרות מילים. לפחות לא חזרו על השטות של "תג מחיר משפטי" – התבטאות של סטרוק נגד אלימות שוטרים, שנאמרה הרבה לפני ש"תג מחיר" קיבל את המשמעות הנוכחית שלו.)

אנו נושאים לפידים חיים

טרם כבתה האש מגופו של משה סילמן, כבר הזדרזו גורמים למיניהם להפוך אותו לסמל. הרי זה בעצם מה שהם חיכו לו כל הזמן הזה; אין מהפכה ללא אלימות, והמוחים השנה מדברים במפורש על מהפכה ולא על מחאה. "כשטרגדיה אישית הופכת לסמל", מיהר 'הארץ' להעלות מאמר פרשנות אומלל של אור קשתי לעמוד הראשי שלו.

אך אם יש כאן סמל, הרי הוא סמל לחוסר האחריות של אנשי המחאה/מהפכה. כאשר מכינים את הקרקע וכאשר מקווים שיהיה משוגע שיצית את עצמו, בסוף מגיע המשוגע. האם הוא היה מצית את עצמו אילולא ההפגנה? סביר להניח שלא; הרי מצבו לא היה שפיר במשך שנים, והעובדה היא שהוא בחר להצית את עצמו דווקא בהפגנה הזו.

ועוד: האקלים שעל רקעו הצית עצמו סילמן, הוא אקלים המחאה. הוא האקלים שבו אדם כה משוכנע שהמדינה, ודווקא המדינה, צריכה לדאוג לו, עד כי בסופו של דבר הוא גם יכול להצית עצמו במחאה על כך. הרי זה לא שהמדינה עשקה אותו; להיפך, היא שילמה לו כך וכך תשלומים, אלא שלשיטתו זה לא מספיק. הקרקע שעליו נובטות מחשבות אובדניות כאלה, היא קרקע תרבות ה"מגיע לי": מגיע לי שהמדינה תביא לי כך וכך, ואם היא לא נתנה לי, אין מנוס אלא להתאבד.

[בהערת שוליים, לכל מי שרוצה להפוך את סילמן לקדוש וטהור מעונה, כדאי לקרוא את דברי דבורית שרגל בעניין, וגם כאן.]

וכעת רוקדים הפרשנים והמוחים על הדם. הם אמנם עצובים מאוד על הטרגדיה, אבל חלק מהם נראים מבסוטים שסוף סוף המחאה קיבלה את אור הזרקורים המגיע לה. אם תרצו, ניסיון-התאבדותו של סילמן היה הקרבה הכרחית בדרך לגאולת חייהם של אנשים רבים אחרים. כי כך היא דרך המחשבה של מהפכה: אלימות היא הכרחית להשגת המטרה. ומה לגבי כל אותם קרבנות נוספים, שבעידוד האקלים ההופך את סילמן לסמל, יקפצו גם הם לעשות כמוהו? האם יוכלו אנשי המחאה לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?

מעיון חטוף בפיד הפייסבוק שלי ובמאמרי הדעה בעיתונות נראה שלחלק מהם, גל נוסף של אלימות כזו יהיה דווקא מאורע משמח. המהפכה מתקדמת! ומה זה משנה על כמה גופות היא דורכת.

כעת היא שעת המבחן של מנהיגי המחאה: האם ייקחו אחריות ויאמרו בגלוי שישראל אינה תוניסיה, שכל אלימות שהיא - גם אלימות עצמית - היא פסולה מכול וכול בתרבות הפוליטית במדינה, או שמא יבחרו בכרטיס המהפכה האלימה, אותה מפלצת הניזונת מדם קרבנותיה, ויעודדו גל חדש של מעשי אלימות ושל הרוגים על קידוש שם המהפכה?

למרבה הצער נראה שהתשובה המסתמנת היא הבחירה בדרך האלימות, שלא תיעצר באלימות עצמית אלא תגלוש חיש מהר לאלימות כלפי מייצגי הממסד - שוטרים, ח"כים, פקידים; כי למה להעניש את הקרבן ולא להעניש את הרשע שהקציב לו רק 2200 ₪ בחודש? במקרה כזה על החברה הישראלית להתנער אחת ולתמיד מהמהפכנים המסוכנים, ועל השב"כ מוטלת החובה לפעול כדי לעצור את גל האלימות עוד בטרם התחיל לצבור תאוצה.

נקווה שלליף, שפיר, קונטס ושות' יהיה האומץ להתגבר על שיכרון הכוח הפתאומי, ולא יבחרו לשלוח אנשים אומללים אל קו האש בעוד הם עצמם יושבים בחפ"קים ממוזגים, אלא ירגיעו את אנשיהם בטרם תצא מפלצת המהפכה לזלול עוד קרבנות אדם ברחובות העיר. 


----
תוספת (17/7): לצערי אכן צצים עוד ועוד משה סילמנים בימים האחרונים. ראשי המחאה, עיתונאים פירומנים, כל מי שקידש את מעשהו של סילמן - התוכלו לרחוץ בבנזין כפיכם ולטעון "ידינו לא שפכו את הדלק הזה"?

כתובת האש הייתה על הקיר.

אם כל הפדיחות בעיצוב החדש של אתר "הארץ"

אתר "הארץ" עבר עיצוב מחודש (גם הבלוג של גלעד סרי לוי, אגב). טוב.

העיצוב הישן של האתר היה לא משהו בכלל, לזה רבים מסכימים. העיצוב החדש מבריק ונוצץ יותר, אבל בעיניי הוא מעצבן ומבולגן נורא. אני לא היחיד שחושב כך, אבל מוסרים לי שבטאבלטים הוא נראה סבבה. טוב, זה לא חדש, שב"הארץ" מתייחסים לאיזו קבוצה אלטיסטית מצומצמת כאילו היא כל העם. לדעתי הם גנבו את הרעיון הזה של עיצוב מבולגן מ-xnet (שגם הוא בעיניי מעצבן מאוד), שבטח גנבו אותו מאתרים בחו"ל.

האם העיצוב החדש גם מעיד על יתר מחשבה מכאן ולהבא על בעיות חמורות יותר שהיו באתר - לינקים שמובילים לשומקום, כותרות דפדפן שאינן מתאימות לתוכן, הפניות שנותרו מהדפוס כמו "ראה מסגרת בעמוד א5", או תקלות מצחיקות כמו זו שכתבתי עליה כאן בבלוג לפני כמה חודשים?

אני לא יודע, אבל הארץ, כרגיל אצלו, התחיל בעניין הזה ברגל שמאל, אפילו ברגל שמאל-קיצון. אני מדבר על הדבר החשוב ביותר שיש לעשות כשאתה עושה עיצוב חדש לאתר הוותיק והמפורסם שלך, שאליו קישרו עשרות אלפי פעמים בכל רחבי הארץ - התאימות לאחור.

כן חבר'ה, התאימות לאחור בקישורים להארץ לא עובדת. במילים אחרות, בבלוגים ובאתרים ובכל אתר ואתר שהפנו לכתבה מסוימת בהארץ, אם תלחצו על הקישור לא תגיעו לכתבה עצמה אלא פשוט לעמוד הראשי של האתר. נסו זאת בקישור לכתבה על התפטרותו של גיא זוהר אצל velvet (הלינק שאצלה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1241191.html. הלינק החדש: http://www.haaretz.co.il/1.1469109), או בקישורים החיצוניים בערך על אלברט איינשטיין בוויקיפדיה ותבינו את גודל הברוך. המצחיק הוא שאפילו כשמחפשים בגוגל מגיעים לאותו קישור שבור (לפחות בינתיים). אוי לבושה.


הארץ הוא לא האתר הראשון שכושל בתאימות-לאחור בעיצוב מחדש (קדם לו, בין השאר, NRG מעריב), אבל זה לא מפחית מהחומרה של הדברים, באתר כה מרכזי.

אם בכנסת הקימו את נציג הדורות הבאים, דומני שבכל צוות עיצוב אתר צריך שיהיה "נציג הדורות הקודמים", שיחשוב על כל אותם קישורים נכנסים, ולא יבטל את כל מה שמחוץ לאתר כעפר הארץ.

אבל בעצם, הרי זו כל מהותו של "הארץ" עצמו, כשחושבים על זה. לא ככה?

יזכור מי-שזה-לא-יהיה

תקציר מנהלים: מחאת ה"יזכור" היא מהומה בהצתה מאוחרת מאוד, על נוסח שחולן וקודש שוב, ומחיה מחדש מוטיבים שכבר די עבר זמנם בציבור החילוני, כמו קידוש הלאומיות וכמו תפילות חילוניות. וגם: כך הופכת כותרת מופרכת ב'הארץ', למחאה עממית.
(למי שבא מהעמוד הראשי של הבלוג - יש המשך------>)

פיגוע? מעתה אמור: ירי פלסטינים

איך להפוך פיגוע נפשע למשהו נסבל, ואפילו אשמת הנפגעים? שאלו את ynet (בינתיים הטקסט התרחב עוד יותר מהמצוטט כאן, אבל רוח הדברים רק הועצמה):

נתחיל בכותרת: "הרוג ו-3 פצועים מירי פלסטינים ליד קבר יוסף". פיגוע? איפה. לא בכותרת ולא בשום מקום, נאמר כאן שמדובר בפיגוע. בסך הכול יש מישהו הרוג, וירי של פלסטינים.
כותרת המשנה: "מתפללים נכנסו למתחם שבשליטת הרשות ללא תיאום עם צה"ל - וספגו אש" - אוקיי, כבר הבננו. הם אשמים, המופרעים. מה הם נכנסים ללא תיאום עם צה"ל? מגיע להם "לספוג אש". לא להירצח, או משהו כזה. "לספוג אש". הם מין ספוג כזה. מה היה קורה אם עיתונאי של ynet, למשל, היה נכנס לאזור כלשהו ללא תיאום עם צה"ל ו"סופג אש"? מעניין איך הדבר הזה היה מנוסח (אל דאגה, אין ל-ynet שום עיתונאי רציני כזה).
כותרת המשנה ממשיכה ללא שום זיהוי מהיכן הגיעה אותה אש מסתורית שאותה הם ספגו (אולי זו הייתה אש שמימית?). רק בסוף הכותרת מצוטט ראש המועצה האזורית שומרון: "השוטרים הפלסטינים מכירים אותם, הפער [צ"ל הפעם] ירו. זה פשוט טבח". טוב, אבל זה כמובן הוא אומר. המתנחל.
נמשיך לידיעה עצמה:

התפילה הובילה למוות:

 כך פותחת הידיעה. יש פה תפילה שמובילה למוות, מין אסון טבע כזה, ופרדוקס נאה, פיוטי משהו. איזשהו עניין שבין אדם לאלוהיו, הראשון מתפלל והשני איכשהו גורם למותו. זה שיש גם רוצחים באמצע לא ממש מוזכר.

קבוצת ישראלים נורתה הבוקר (יום א') באזור שכם. ארבעה בני אדם נפגעו. אחד מהם נהרג, שלושה נפצעו - אחד קשה, אחד בינוני ואחד קל.  

הקבוצה "נורתה". מי יודע מי ירה, אולי פועלים תאילנדים. כידוע, במקרים מקבילים כאשר פלסטיני נמצא ירוי, ישר יודעים ש"מתנחלים ירו".

מבדיקה ראשונית עולה כי הישראלים נכנסו ללא תיאום למתחם קבר יוסף, וייתכן שנורו על-ידי שוטרים פלסטינים.  

הא, ראיתם, הם אשמים. מה הם נכנסים ללא תיאום? מגיע להם שיירו בהם. והשוטרים? שומרים על החוק בכלל. מי שנכנס ללא תיאום, יורים בו. מה, לא ככה עושים במקומות מתוקנים?

מאז האינתיפאדה השנייה, קבר יוסף נמצא בשליטת פלסטינים. צה"ל מאפשר לקבוצות מאורגנות לבקר במקום, בשעות הלילה, תחת אבטחה. עם זאת, קבוצות מקרב חסידי ברסלב נוהגים להגיע לקבר בלי תיאום. ב-2003, מקרה דומה של כניסת חסידים ללא אישור נגמר בירי לעברם ובשני פצועים קשה.
ראש המועצה האזורית שומרון, גרשון מסיקה, כינה את התקרית הפעם "טבח". הוא אמר בערוץ 2 ש"השוטרים הפלסטינים מכירים אותם כבר. הפעם החליטו משום מה לירות עליהם. הם ברחו, למזלם הצליחו להגיע לכוחות צה"ל".

איך ממשיכים? פירוט ההיסטוריה של החסידים המופקרים, שלא למדו את הלקח ומקרה דומה "נגמר בירי לעברם". שוב איזה ירי מיסתורי. אולי יש שם בכלל מכונות אוטומטיות שיורות בכל מי שנכנס.
בהמשך מובא דבר המתנחל, ש"כינה את התקרית הפעם "טבח"". איפה טבח, מה טבח, שואל הקורא הממוצע. הרי בסך הכול היו קבוצה של פורעי חוק שנכנסו ונורו על ידי כוחות עלומים. בכלל, מגיע להם.

בהמשך מובא גם פיענוח הפיגוע באיתמר, לא שזה קשור אבל נהגו ישראל באתרי האינטרנט לנפח ידיעות על ידי הצגת היסטוריה כלשהי. מכל מקום, זו הפעם הראשונה בידיעה שבה מוזכרת המילה "פיגוע".

אגב, ב"הארץ" הכותרת דיברה על פיגוע, אבל נכון לעכשיו הכותרת היא רק "אדם נהרג ושלושה נפצעו מירי בשכם". גם המשך הידיעה מנוסח ברוח דומה, "ירי" מסתורי, תוך הדגשה: "יש לציין כי אין אימות סופי לגבי זהות היורים". גם שם יש הדגשה גדולה מאוד על הכניסה ללא תיאום, כשבעצם זה הנושא המרכזי ולא חלילה עצם הפיגוע. 

כאן עלינו להודות לאבישי עברי ב"לאטמה", שטבע את המונח "ערבים כאסון טבע". מבחינת כלי התקשורת, ערבים אינם בעלי אישיות וזהות, שכאשר הם מבצעים פשע יש להתמקד בעצם הפשע, אלא מדובר באסון טבע: אם נכנסת לכלוב האריות בגן החיות ונטרפת, האשמה עליך; אם קפצת ראש למפלי הניאגרה - עצוב, אבל זו בעיה שלך; אם נכנסת לשכם ופלסטינים ירו עליך - זה עוד אסון טבע בלתי נמנע, והאשמה מוטלת אך ורק עליך.


האם ג'וליאנו מר נכנס לג'נין בתיאום עם צה"ל? האם העיתונאים שנהרגו בלוב עשו זאת תוך תיאום עם ממשלת קדאפי? כמובן השאלות האלה לא נשאלו אז, אלא רק עכשיו, כאשר מדובר לא בחבר'ה משלנו ובמשהו שנראה לנו חשוב (לעשות כתבות! על זה נוהגים לסכן חיים, לא?), אלא בכמה תמהונים עם פיאות.

הצילו, הכיפות מגיעות!

צילום: Zero0000, ויקיפדיה האנגלית

1908. קיסר אוסטרו-הונגריה ממנה ליועץ בכיר - יהודי. מקורביו הרגיעו: "הוא לא טיפוס שמשתולל", הם הדגישו. גם פרשנים בכירים הצטרפו: "הוא יהודי, ויחד עם זאת הוא נחשב לאדם ממלכתי לחלוטין". עד היום לא ידוע עד כמה השפיע המינוי הדרמטי של האיש מהגזע הנחות ומחרחר הריב הזה, על מדיניות החוץ של האימפריה, על פתיחת מלחמת העולם, ועל קריסתה של אוסטרו-הונגריה כעבור עשור.

1955. נשיא ארצות הברית ממנה אישה לתפקיד בכיר ביותר, וזאת לאחר שחלק מיועציו ואנשי הלשכה שלו הם כבר מהמין החלש והיפה. שוב נשמעו הרגעות: "היא אדם שקול ומתון, אברי המין הנקביים שלה לא ישנו". אך פרשנים בעיתון חשוב היו מודאגים ביותר: הם הצביעו על העובדה המצערת שהיא נבחרה לאחר קמפיין נמרץ מטעם חוגים פמיניסטיים, וחמור מכול, על כך שלאט לאט מקיף עצמו הנשיא בשורה של יועצות מאותו מגדר ביולוגי מטריד. "נקודות נפרדות, לא קשורות, המתחברות איכשהו לקו". בזאת המשיך העיתון בקו שלו, שאותו הדגיש פרשן אחר במינוי הקודם של אישה לתפקיד בכיר: "נניח לרגע שיהיה צורך להזיז ארון תיקיות כבדות ממקום למקום", תהה הפרשן, "האם יעלה על הדעת שבסביבתו של הנשיא לא יהיו מספיק גברים חסונים בעלי און וכוח"?

2011. ראש השב"כ הדתי הראשון מתמנה.

2022. הרמטכ"ל התימני הראשון מתמנה. פרשנויות. הרגעות. דיונים.

2045. מטאוריט פוגע בכדור הארץ ומשמיד את כל האנושות, קוטע באחת את הדיונים על אפשרות של מינוי אדם לבן לנשיאות ארה"ב.

קריאה מודרכת בעיתון: עמוס עוז כמשל

הבה ניכנס לדף הבית של אתר "הארץ". בכותרת-די-ראשית, נאמר כך:

הכותרת מוסרת לנו שכנס רפואי בוטל משום שעמוס עוז כתב הקדשה לברגותי. חד וחלק. מעניין מאוד, לא?

כותרת המשנה כבר מסויגת יותר: ראשית, לא מדובר בכנס רפואי אלא בכנס הוקרה לרופאים (יחי ההבדל הקטן). שנית, נאמר שם שהכנס נדחה, לא בוטל. ובכל מקרה התמונה נראית ברורה לכאורה: הרופא מחה, והכנס נדחה בעקבות זאת.

כעת נלחץ על הקישור, ונעבור לדף הכתבה:

שוב, סכיזופרניה: הכותרת מדברת על ביטול, כותרת המשנה מדברת על דחייה.

ומה אומרת הכתבה עצמה?

הנהלת בית חולים "אסף הרופא" דחתה כנס רופאים, לאחר שרופא בכיר מחה על הזמנת הסופר וחתן פרס ישראל לספרות, עמוס עוז, להופיע בפני באי הכינוס.

בית החולים תיכנן כנס הוקרה לרופאים מצטיינים, שנבחרו על ידי הסטודנטים לרפואה מאוניברסיטת תל אביב שעוברים הכשרה במחלקות בית החולים. מטרת הטקס, הנערך לראשונה בבית החולים, להוקיר רופאים ועובדים מצטיינים מהסגל המקצועי, לרבות אחיות ועובדי מקצועות בריאות, ולהעניק להם פרסים.

עוז הוזמן לשאת דברים, אולם לאחר מחאה פנימית של בכיר באסף הרופא נגדו - החליטה ההנהלה לדחות את הכנס. הרופא הבכיר הודיע למנהל בית החולים כי אם עוז יופיע בכנס, הוא יעלה לבמה ויפזר את המשתתפים.

הסיבה למחאה - החלטתו של עמוס עוז לשלוח לפני כשבועיים את ספרו "סיפור על אהבה וחושך" בצירוף הקדשה למרוואן ברגותי, מייסד גדודי חללי אל-אקצה. ברגותי יושב בכלא הישראלי לאחר שנידון לחמישה מאסרי עולם ו-40 שנות מאסר, בגלל מעורבותו ברצח ישראלים. עוז, שאף הביע את רצונו להיפגש בקרוב עם ברגותי, כתב לו בהקדשה כי "הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו, ואני מקווה שתקרא אותו ותבין אותנו יותר טוב".

הדגשתי את המילה החשובה כאן: לא נאמר בכתבה שהדחייה באה בעקבות המחאה, אלא שהיא באה לאחריה. אלא שלחם חוקם של העיתונאים הוא הכשל הלוגי Post hoc ergo Propter hoc ("לאחר מכן, ולכן משום כך"). בין העיתונאי לקורא יש הבנה שקטה, שלפיו די בדיווח על רצף כרונולוגי של אירועים, כדי לשכנע שמדובר גם ברצף נסיבתי. האם כך הם פני הדברים במקרה דנן? הייתי מצפה שקשר לוגי יוביל לביטול השתתפות עוז בכנס, לא לביטול הכנס עצמו (האם עוז הוא סלע קיומו של הכנס?), או דחייתו תוך השארת עוז כדובר, פשוט במועד מאוחר יותר (אולי כדי לתת לו הזדמנות לבקש את העותק מהספר בחזרה?).

כעת נעבור לחלק החשוב ביותר בכתבה, והוא החלק של התגובה. יש שני סוגים של תגובות לכתבות: תגובות "מורחות" שלא משכנעות אף אחד ("הנהלת חברת פלסטיק-לטף דוחה את הטוענות כאילו חילקה צעצועי נפץ לילדים. במסורת החברה עומדים מצוינות, בטיחות, וגהות גם"), לבין תגובות שנראות משכנעות יותר מכל הכתבה גם יחד, וחשוב מכך: מביאות נתונים שהכתב כלל לא התייחס אליהם. זו העדות הטובה ביותר לכתבה גרועה, ולצערי יש לאחרונה מקרים רבים מדי כאלה, שבהם החלק של התגובה הוא המשכנע ביותר. והנה המקרה הנוכחי:

מנהל אסף הרופא, ד"ר בני דוידזון, הכחיש כי יש קשר בין ההחלטה לדחות את הטקס לבין הזמנתו של עוז. "המרכז הרפואי 'אסף הרופא' החליט לעשות אירוע לכבוד המורים המצטיינים מקרב הסגל האקדמי, כפי שנבחרו וכובדו על ידי אוניברסיטת תל אביב. כחלק מהטקס הוזמן הסופר עמוס עוז לשאת דברים. בקרב חלק מעובדי המרכז הרפואי התעוררה תרעומת על הופעה זו, על רקע מעשה שעשה הסופר לאחרונה. בטרם היה ספק בידינו לדון במצב, נוצרה בעיה טכנית ביכולת חלק מן ההנהלה להיות נוכחת בטקס. כדי למנוע פגיעה במורים המצטיינים הוחלט לדחות את מועד הטקס לתאריך שיתאים לכולם. למרות הרושם שאולי נוצר, אין קשר בין מעשי הסופר והתרעומת שעוררו, לבין דחיית הטקס".

ובכן, פוסט הוק אינו אומר שפרופטר הוק. כמו שאמרתי, אין היגיון רב בדחיית טקס בעקבות מחאה על השתתפות אדם מסוים, ולכן דבריו של מנהל בית החולים מסתברים והגיוניים: הייתה מחאה, הייתה דחייה, אבל מי אמר שיש קשר בין השניים?

שובו כעת לכותרת שבה פתחנו, והחליטו בעצמכם אם יש או אין קשר בינה לבין הכתבה, או בינה לבין המציאות.

מוצ"ש? מה זה?

במוצאי השבת פתחתי את המחשב ונכנסתי כהרגלי לפייסבוק. שם ראיתי מישהו שקישר לידיעה על ממתקים שחולקו בעזה, והבנתי שהיה פיגוע. נכנסתי לאתר ynet ובכותרת ראיתי תגובה של ראש הממשלה לפיגוע. איזה פיגוע? מה היה? הייתי צריך להיכנס לתוך הידיעה, לחפש קישור קטן שמפנה לידיעה הקודמת, ורק אז להיחשף לזוועה. וכך הוא גם בשאר אתרי החדשות.

למה כל זה? כי לדידם של העורכים התל-אביביים, שבת הוא סתם יום של חול, שבו אמא שותה המון קפה ואבא קורא המון עיתון. מוצאי שבת זו סתם עוד שעה, בלי שום חשיבות מיוחדת. נכון שיש מאות אלפי אנשים שרק במוצאי שבת מתחברים לכלי התקשורת ורוצים לדעת מה קרה - אבל האספסוף הזה לא מעניין את אנשי הבועה. גם לא כאשר מדובר באירוע מחריד שקרה למשפחה שלמה מבני אותו אספסוף.

בחדשות קול ישראל יש נוהג עם ותק של שנים רבות, שבו מביאים במהדורות החדשות שלאחר צאת השבת את סיכום חדשות השבת. ב-nrg הייתה תקופה שבה הובא סיכום חדשות השבת (משום מה במדור יהדות דווקא, ודחוק לשוליים לעתים). אבל גם שם זה כבר לא קיים.

הגיע הזמן שיוטמע נוהל חדש במערכות החדשות האינטרנטיות, שבו בסיכום השבת תהיינה בכותרות הראשיות דווקא הידיעות ה"ישנות", מלפני עשר ועשרים שעות, אם הן אכן דרמטיות, וכל הפולו-אפים יידחו לכותרות המשניות.

אני כמובן מדמיין. הרי למי באמת אכפת מהדוסים האלה.

------
תוספות ועניינים:
פורסם גם בלאטמה ובחדר 404.


כמה תגובות לתגובות שקיבלתי במקומות השונים שבהם זה התפרסם:
א. "פשוט תיכנס לערוץ 7, גם הם אספסוף כמוך" - תודה רבה, כשערוץ 7 יהיה אתר חדשות נורמלי, אשקול לעשות זאת. ובמקרה כזה אכן אתרי החדשות יפחדו על הרייטינג שלהם ויתאימו את עצמם קצת יותר לגולשים הדתיים. בינתיים זה לא קורה.
ב. "כולה לקח לך דקה יותר להבין מה קרה. ביל דיל. לא שווה אפילו להביע את זה במילים" - זה עניין של יחס. היחס הזה חשוב מאוד.
ג. "מה לעשות, רוב הישראלים כן רואים חדשות או נכנסים לאינטרנט בשבת. אין כאן את העניין הרגיל של ה"בועה" התקשורתית מול רוב העם, שכן רוב העם דווקא מסכים שגם בשבת הגיוני לקרוא חדשות סמוך לזמן התרחשותן" - מי דיבר על רוב העם או מיעוט העם? הנקודה היא קבוצה משמעותית מספיק. ה"בועה" היא להתנתק מהידיעה שיש קבוצה כזו בכלל ושצרכיה מעניינים מישהו.
ד. תגובה של ג'וני: "אתה קצת בכיין, הלל. מה עם ציבור האנשים שלא עובדים במשרד עם אינטרנט, ונחשפים לכותרות הדרמטיות רק בערב? גם בשבילם צריך להאיט את קצב העדכון של החדשות? ומה עם אלפי האנשים שמשתחררים מחר מבית החולים אחרי אישפוז של שבוע ויותר? יודע מה, שיכנעת אותי: אני חושב שוויינט הוא אנטי-מתעוררים-מתרדמת-אחרי-עשור. הנבלות האלו". 
ותגובתי: 
א. זה רעיון טוב בהחלט. איזו שורת צד של כותרות היום החשובות, לאורך כל היום. מה רע? 
ב. הנקודה היא שכאן יש ציבור מוגדר וספציפי מאוד שמתעדכן רק אחרי 24 שעות. זו מאסה גדולה עם תאריך ושעה מסוימים ומדויקים שקל מאוד להיערך בשבילם. אם יש מאסה אחרת כזו, ודאי יש להתחשב גם בהם. 
שים לב למשל למאסת האנשים שישנים בלילה ומתעוררים בבוקר: בהם מתחשבים בהחלט, והכותרת הראשית בבוקר מכסה את אירועי הלילה העיקריים.