עיתונות אמיצה מדווחת מאירופה

"היהודים רגועים", אומרת לנו הכותרת ב-ynet. היהודים ביבשת עדיין סקפטיים חרף התחזקות הימין הקיצוני באירופה.

ודאי אתם מתארים לעצמכם ש-ynet מדווח על פי סקר מקיף, או מחקר מעמיק חחחחחחחח טוב נו אני לא יכול להתאפק. אתם מכירים מספיק את האתר הזה.

קליק לכתבה, והנה נתוני האמת: "שראלים המתגוררים באירופה ושוחחו עם ynet" - כן כן! מדגם אמין ומייצג! - "קיבלו את התוצאות באדישות וביקשו להכניס את הדברים לפרופורציה". אכן, היהודים רגועים!

מדובר, חברים, במידע מדעי מדויק הכולל שיחה עם מאיה, ישראלית בת 23 ממודיעין שגרה בדורטמונד עם בן זוגה המקומי, ש"פחות מרגישה" את הימין הקיצוני כי "רוב תומכי המפלגה הניאו-נאצית והניאו-נאצים עצמם חיים באזור מאוד ספציפי של העיר" (עכשיו אתם מבינים שאפשר להירגע, נכון?).

עד כאן נתון סטטיסטי אמין לגבי גרמניה כולה. אבל זה לא הכול! גם בדנמרק אפשר להירגע, כי מנהל בית חב"ד אמר שיש דברים אחרים שמדאיגים את האנשים שם, כמו הפיגוע בבריסל.

וגם יוון יש לנו! "ז'אן כהן, ישראלי שחי ביוון שנים רבות, לא מוטרד". מה צריך עוד?

כמו כן דיבר כתבנו עם יהודים מצרפת שגרים בנתניה, והם דווקא מוטרדים. אבל נו, הם כבר ישראלים אז זה לא נחשב.

כאן נגמרת הכתבה, ולאחר שכיסינו גם את גרמניה, גם את דנמרק וגם את יוון, אפשר לומר, כדברי הכותרת, שהיהודים באירופה דווקא רגועים.

הישארו עמנו לשבוע הבא לעוד פרק בסדרת: ynet - מחקרי עומק אמינים בע"מ.

התינוק שנשבה שקרא אסטריקס

כתבת פרופיל מעמיקה ומרתקת על נפתלי בנט פורסמה בסוף השבוע בעיתון "הארץ" – מסוג הכתבות שמזכירות לנו למה טוב שהעיתון הזה עדיין קיים. מהכתבה עולה בהחלט דמות של אדם שקורץ מהחומר שממנו נבנים ראשי ממשלות. עם זאת, יש בכתבה לא מעט פיקשושים על רקע אידיאולוגי, או סתם בורות – מסוג הפקשושים שמזכירים לנו למה אנחנו יושבים ומייחלים לכך שהעיתון הזה ייסגר. רשמתי לי בצד כמה מהם ואני מגיש אותם לפניכם, כי למה שאני אהנה לבד? מלבד ההערות הקטנוניות להלן, אציין שיש גם כמה הטיות גדולות משעשעות; דוגמה אחת היא הדגשתה מעבר לכל פרופורציה של מס' 10 ברשימה המאוחדת של הבית היהודי ותקומה, אורית סטרוק. למה דווקא היא קשורה לנפתלי בנט? ומדוע השמאל פתאום מוצא לו אויבת בדמות מי שנאבקת באלימות שוטרים – אותה אלימות שהוא חווה על בשרו אך לפני שנה וחצי? טוב נו, אפילו לא צריך להפוך את הדף כדי לדעת את התשובה.

מוכנים? התחלנו:

"כשמביטים במערכת הבחירות הנוכחית - ובעיקר בקו פרשת המים של הראיון לנסים משעל שבו הצהיר בנט כי יסרב פקודה אם ייקרא לפנות יישובים יהודיים - אי אפשר שלא לזהות את התכונות ה”נתניהואיות” שלו"

(אוי נו, לא נמאס? כמו שנטחן כבר אלף פעמים, בנט לא אמר שהוא יסרב לפקודה אלא שיבקש ממפקדו לפטור אותו ממנה. הכתבה עצמה מדייקת בזה מאוחר יותר.)

"כיצד כל ניסיונות המתחרים לחשוף את חברי רשימתו “המסתתרים” מאחורי יישותו החילונית למחצה, חרד”לית למחצה, נתקלים באותו חיוך של אבא טוב שמבין את כולנו, באותה תגובה מתונה וסבלנית שמדבירה את התעמולה הנגדית"

(באיזה מובן בנט, לא דוס במיוחד, נחשב "חרד"ל למחצה"? אולי חצי חרד"ל אצל כתבי הארץ האו ד"ל? וד"ל)

"בנט, כמו הוריו, היה תולעת ספרים. הוא אהב את סדרת ספרי הקומיקס “אסטריקס” ואת הספרים של סופרת הילדים האמריקאית הקלאסית בוורלי קלירי".

(נכון נורא חשוב לכם לדעת שהוא אהב את אסטריקס? אולי מנסים להסביר לנו מאיפה שיקוי הקסם שהפך אותו לגיבור-על.)

"רבים מחבריו של בנט הגיבו בפליאה לראיון עם נסים משעל בערוץ 2, שבו אמר כי יבקש “פטור” מפינוי מאחזים והתנחלויות. בנט חזר בו מהדברים בהמשך. אחד החברים, שהעדיף שלא להזדהות בשמו, אמר כי “אין כזה דבר אצל נפתלי לסרב פקודה. אין המצאה שכזו”.

“אני לא רואה את נפתלי, כחייל וכקצין, לא מבצע את הפקודה. לא נראה לי בלקסיקון וזה לא הגיוני. הוא יכול דרך אגב לבקש לעשות משהו אחר, בשוליים, אבל אני לא רואה את נפתלי מסרב פקודה”, אומר גם אוגש".

(נו, אבל הרי זה מה שהוא אמר – שהוא יבקש לעשות משהו אחר, בשוליים. אגב, אני אישית כמובן לא מרוצה מעמדתו ה"ממלכתית" ומזגזוגו בעניין, אבל לפחות את העובדות יש למסור כהוגן.)

“אם הוא היה מרכז או אפילו ימין מתון, אולי הייתי מצביע לו. אני חושב שהוא פרגמטי, אבל הוא בהחלט בדעות הבסיסיות שלו מאוד ימני. הוא לא מאוד דתי בהכרח, אבל הוא מאוד ימני. התיישבות בשטחים היא מאוד בלבו. הוא תינוק שנשבה. המפלגה שלו בהחלט מייצגת את הדעות שלו בתחום הלאומי”.

(ללא מילים)

"לא בטוח שאלה בענף ההיי־טק שמתכוונים לתמוך בבנט ישתוללו משמחה כשיגלו עובדה שהחלה להיות מופצת בפייסבוק לקראת סגירת גיליון זה: יגאל עמיר, רוצחו של יצחק רבין, ביקש מאחיו, חגי עמיר, להצביע גם הוא עבור בנט".

(הארץ ממשיכים במיחזור הבדיחה של חגי עמיר, שטרח והבהיר אחר כך שהייתה הלצה בלבד. אגב, לא אמרתם לנו במי תומך רומן זדורוב.)

"אריאל הוא הנציג הבכיר של מפלגת תקומה ברשימת הבית היהודי, שנקבעה לפי הסדר “ריצ’רץ” - נציג לבית היהודי, נציג לתקומה".

(לא מדויק. בעשירייה הראשונה יש שישה נציגים לבית היהודי, ורק ארבעה לתקומה.)

"מאז שנות ה–70 (ח"כ אורי) אריאל הוא מתנחל. הוא מקורב לרב דב ליאור, שנחשב קיצוני מאוד - בין השאר הוא תומך ב”חוכמת המלך”, ספר הלכתי העוסק בעיקר בהלכות הקשורות להריגת גויים, ובטרנספר של ערבים".

(הספר נקרא "תורת המלך", ואין בו מילה אחת על טרנספר. הנושא שלו הוא אכן הלכות הריגת גוי – האיסור על כך, וההיתרים לכך בזמן מלחמה)

"ביוני קרא אריאל לא לגייס הומואים ולסביות לצבא. אבל בחודש שעבר הוא קרא לנוער הגבעות לא להקים עוד מאחזים לא־חוקיים השנה, ואף תמך בקיום התחייבויותיה של המדינה כלפי ערוץ 10".

(מה הקשר בין הדברים? איך הדבר הראשון סותר את הדבר השני? ומה הקשר להתחייבויות המדינה לערוץ 10? לכתבי הארץ פתרונים)

"(הרב אלי) בן דהן קרא לבטל את הוועדה לקידום מעמד האשה"

(ולאחד אותה עם הוועדה לזכויות הילד. פרט זה נשמט משום מה מהכתבה, כמו שהוא נשמט מתשדירי הליכוד. אגב, הוקדשו לרב בן דהן שורות ארוכות – ואף לא מילה על פועלו לצמצום דרסטי של מספר הנשים העגונות. וכאמור, גם לסטרוק הוקדשו עשרות מילים. לפחות לא חזרו על השטות של "תג מחיר משפטי" – התבטאות של סטרוק נגד אלימות שוטרים, שנאמרה הרבה לפני ש"תג מחיר" קיבל את המשמעות הנוכחית שלו.)

גל"צ ובועת התקשורת

שלושה סיפורים אישיים על תקשורת ועבודה בחינם:

1. לפני כשנתיים התקשרו אליי מתוכנית הבוקר של ערוץ 2, בעקבות פוסט נגד קו העוני שכתבתי אצל דבורית שרגל. "קראתי את הפוסט, הוא היה ממש מעניין, תרצה להופיע בתוכנית שלנו?". למה לא, להופיע בטלוויזיה. נחמד. תממנו לי הסעה מכוכב השחר? "לא, אין לנו תקציב לזה". כלומר, הם מציעים לי לנסוע על חשבוני, לפנות בוקר, עד לאולפניהם, בשביל למלא אצלם משבצת לשידור, וכל זה על חשבוני (ובעקבות פוסט שבו כתבתי שאני לא מוציא כסף שאין לי). אמרתי תודה ושלום.

2. לפני כמה חודשים הציעו לי להופיע, באופן קבוע, כ"יוצר ממים" בתוכנית חדשה של ערוץ הכנסת. הלכתי לראיון (בכנסת; מרחק הליכה מהספרייה הלאומית, שבה הייתי בכל מקרה), והבנתי שהם לא מתכוונים לשלם לי על זה. חשבתי על זה, ומכיון שזה ממילא בירושלים, שבה אני עובד ולומד, הסכמתי. הסעות במוניות בתוך ירושלים הם דווקא סיפקו לי בלי בעיה. אחרי ארבע תוכניות הרגשתי שמיציתי את הקטע, ואמרתי יפה תודה ושלום.

3. לפני כחודש פנו אליי מגלי צה"ל, ואמרו שקיבלו עליי המלצות לצורך תוכנית חדשה שהם מעלים לקראת הבחירות. לא הבהירו יותר מדי על אופי התוכנית, מלבד זה שהיא מעין "שיחות עם מאזינים", וקשורה לפייסבוק, והרעיון הוא שיהיו כמה וכמה מגישים לתוכנית, שכל אחד יהיה פעם בשבוע-שבועיים. ביקשו לתאם איתי ראיון ביפו. לא אכחד, זו הייתה בעיניי מחמאה שקיבלתי הצעה מרדיו בסדר גודל של גל"צ, ועוד להגיש תוכנית. אחרי הרבה טרטורים (לא כזה פשוט להגיע מכוכב השחר ליפו, בפרט לא כשברוב ימי השבוע אני עובד או לומד), נקבעה פגישה, ויצאתי לדרכי בטרמפים ואוטובוסים. אני יושב עם המפיק של התוכנית (או משהו כזה), הוא מסביר את הקונספט, ושאם יתאים לי אז אעבור פיילוט כדי לבדוק התאמה לרדיו, ואז מגיע לשכר: אין שכר. כלומר, לא עכשיו, אם בכלל. אנחנו במשרד הביטחון, ולוקח כמה חודשים עד שמישהו נקלט כעובד משרד הביטחון, בלה בלה בלה, ולכן אנחנו נבקש ממך לעבוד בהתנדבות. אם התוכנית תצליח, ותמשיך גם אחרי הבחירות, אז אולי תקבל משהו.

אני יושב ושומע, וחושב לעצמי: אהא. רציתם להוציא תוכנית חדשה בלי להוציא עליה כסף, אז אמרתם לעצמכם: בואו ניקח כמה חבר'ה צעירים שיהיו כל כך להוטים להופיע ברדיו, שיתרמו לכם את עבודתם בחינם. עכשיו, אני ממש לא מהלהוטים להופיע ברדיו, אבל יודעים מה - לא אכפת לי לעשות את זה למשך זמן מה בחינם, אם לפחות ידאגו לי להסעות או להחזרי נסיעה. סוף סוף אני לא גר ביפו, ואני לא שוחה בכסף (או בזמן). שאלתי אותם לגבי הסעות. לא הייתה להם תשובה, אבל אמרו שיחזירו לי תשובה.

טוב, אני חוזר ומיטלטל באוטובוסים ובטרמפים. אחרי כמה זמן מתקשרים אליי מהתוכנית ומבקשים לתאם הגעה לפיילוט. מה עם הסעה, אני שואל. נניח אפילו שאני מגיע לפיילוט עצמאית. אתם יכולים להבטיח לי הסעה בהנחה שאתקבל? אומרים לי שיחזרו אליי. חוזרים אליי, ואומרים לי שהם יכולים להבטיח "90% שתהיה הסעה". אמרתי שלא מתאים לי, תודה ולהתראות.

לפני כמה ימים עלה דף הפייסבוק של התוכנית, ואני ניצלתי את ההזדמנות לספר בפייסבוק שלי את סיפורי האישי לגביה. אחרי כמה זמן קיבלתי סמס מאחת מאנשי התוכנית, שזה היה לא במקום וגם קצת מעליב. טוב, אני לא רוצה להעליב אנשים, אז מחקתי את הסטטוס. אבל לאחר מכן קיבלתי עוד הודעה, מהמפיק (או מה שזה לא יהיה), שתקף את הסטטוס, תקף אותי אישית, שמי אני חושב שאני, ומה פתאום אני מוציא דברים מפגישה בלי לתאם איתו (אפשר לחשוב שהוא המפקד שלי), שהוא בכלל עושה לי טובה בזה שהוא מציע לי את התוכנית, שמבחינתו "נסתם הגולל בכל מה שנוגע אליך" וכו' וכו'. הסברתי לו שאם לדעתו לא במקום להוציא דברים מפגישה אישית, מבחינתי לא במקום לטלטל אדם חצי יום הלוך וחצי יום חזור רק כדי להסביר לו שמבקשים שיעבוד בחינם. הוספתי שלשמחתי אני לא רואה את העתיד שלי בתקשורת, ולכן אני יכול להרשות לעצמי לומר את אשר על לבי, בלי לתת דין וחשבון לאיש. חילופי ההודעות האלה הם שעוררו אותי לספר את הסיפור כאן, בעיקר לצורך המסקנה העולה ממנו.

אז הנה ההרהורים שלי, על הסיפורים הללו כמייצגים את בועת התקשורת:

1. הבועה התקשורתית-תל-אביבית היא בועה של ממש. כדי שאדם יופיע בתוכנית בוקר, או כיוצא בזה, הוא צריך להיות קרוב לאולפנים במרכז הארץ. אף אחד לא יממן לו הסעה לשם, וכך מי שאתם רואים בטלוויזיה הם בעיקר את אנשי המרכז, או את אלה שיש להם זמן וכסף מיותרים, או את האנשים שממש ממש חשוב להם להופיע בטלוויזיה, בכל מחיר.

בנוסף, לאנשי גל"צ - כדוגמה בלבד - אין שמץ של מושג מה זה אומר להגיע מכוכב השחר ליפו. מבחינתם, אין שום בעיה בלקבוע אתך פגישה אצלם, רק כדי להודיע לך שהם לא מתכוונים לשלם לך שקל, אפילו לא על הסעות. להודיע את זה מראש, בטלפון? מה פתאום. ההנחה הזו, שכל אדם מן היישוב ישמח להופיע אצלם, על חשבונו, ואף ייסע אליהם מקצות הארץ - היא לא רק מתנשאת, אלא גם בועתית במידה רבה.

ויש מסקנה נוספת:
2. ההנחה המובנת מאליה, שכל מי שמעוניין לעבוד בתקשורת יעשה זאת בשבילך בהתנדבות, רק לצורך הקרדיט הנכסף - משקפת מנטליות של בועה פיננסית, בועה שהולכת וקורסת אל מול עינינו. מדוע אדם מוכן לעבוד תמורת קרדיט בלבד? כדי שיהיה לו סיכוי להתקדם עוד ועוד, עד שבסופו של דבר הוא יהיה מפורסם ומנוסה מספיק כדי שישלמו לו על עבודתו. אני לא יודע עד כמה זה חוקי, אבל לדעתי זה לגיטימי לחלוטין; קרדיט הוא שווה-כסף, ואם אדם מוכן לעבוד תמורתו, סימן שזה משתלם מבחינתו.

מה שכן, כל תעשיית התקשורת של היום בנויה על אותם רעבים-לתהילה, והדבר הזה יכול לעמוד כל זמן שאכן אנשים רואים שיש להם לאן להתקדם. ממש כמו בועת הדוט-קום של שלהי שנות התשעים - אנשים היו מוכנים לשלם הון תועפות בשביל אותה הבטחה אוורירית הנקראת "חברת אינטרנט", בהנחה שבעתיד הם יקבלו על זה תשואה גדולה. אך חור קטן בבועה, תחילה מסוימת של שקיעה, וכל הדבר מתנפץ אל מול העיניים. פחות ופחות אנשים יהיו מוכנים לעבוד בשביל הקרדיט, שאינו מוביל לשום עתיד כלכלי ראוי לשמו, וגם ה"תהילה" המדומיינת לא תהיה מספיקה כדי לכסות את זה. היום שבו חברות התקשורת ייאלצו גם לשלם לאנשים הפשוטים שעושים את העבודה, ולא לנסוע על אדי-תהילה, יהיה גם תחילת הסוף שלהן, שכן כל המודל הפיננסי שלהן בנוי על כך ששופכים הון ברמות הגבוהות, ומתקמצנים ברמות הנמוכות. וכמו שאמרתי, נראה שהמודל אכן קורס לנגד עינינו, עם קיבוץ הנדבות של הערוצים הגדולים בכנסת ובממשלה.

האם אנשי התקשורת יזכו אי פעם לחשוב מחוץ לבועה? כך או כך, לא נראה שהבועה הזו תשרוד לאורך זמן. וטוב שכך.

נ"ב: מעניין, אבל בפרינט ובאינטרנט (וכתבתי עבור בשבע, ynet, מקור ראשון, העין השביעית ועוד) לא נתקלתי הרבה בבקשות שאכתוב בחינם. האם זו התנשאות השמורה אך ורק לגלי האתר? מין הילה האופפת את הרדיו והטלוויזיה, ומציבה אותם כאלים באולימפוס? לאלוהי הערוצים פתרונים.

שובו של פרדי ספין

טור שפרסמתי ב"מיקרוסקופ", מדור ביקורת התקשורת של בשבע:

האם גורמים רבי עוצמה בוחשים מאחורי קלעי התקשורת במטרה להשפיע על תוצאות הבחירות? כך כנראה סבור שר החוץ אביגדור ליברמן, שהתייחס בריאיון לגלי צה"ל לדברים שאמר יו"ר הרשות הפלשתינית בסוף השבוע שעבר בערוץ 2. בריאיון מיוחד ונדיר השמיע מחמוד עבאס אמירות פייסניות ויוניות, ואף אמר כי הוא אינו מתכוון לממש את זכות השיבה, אף שנולד בצפת. אמנם, בראיונות מאוחרים יותר לכלי תקשורת ערבים הכחיש עבאס כי ויתר על זכות השיבה, והדגיש שדיבר רק על ויתור אישי שלו, ויתור חסר משמעות למעשה.

מכל מקום, הריאיון השיב לחיים את נושא המשא ומתן עם הפלשתינים, שדומה היה שאיש כבר אינו טורח להתייחס אליו. ומי המרוויח מהעניין? ציפי לבני, גברת מו"מ, קיבלה זמן מסך ארוך באותו ערוץ במוצאי שבת, ותקפה את נתניהו על 'סרבנות השלום' שלו.

תאמרו, פרנויה. במקרה עבאס התראיין, ובמקרה לבני קיבלה ריאיון המשך. לא כל דבר הוא מתוכנן מראש ומתוזמר מלמעלה. אולי, אבל אירועים אחרים מעלים את החשד שאכן יד אסטרטגים פוליטיים במעל.
ימים ספורים לאחר הריאיון עם עבאס וקידומה של לבני למרכז הבמה, מועלה בקול רעש וצלצולים תחקיר מיוחד של 'עובדה' (נחשו באיזה ערוץ). זהו תחקיר חסר תקדים באמת, ובו נחשפו דיונים סודיים ביותר - ניסיון של נתניהו וברק לפני שנתיים להעלות את הכוננות לקראת אפשרות תקיפה באיראן, שסוכל כנראה על ידי הרמטכ"ל וראש המוסד דאז. ומי הכוכב העליון בתחקיר, שרואיין בתור החלופה השקולה לנתניהו הפזיז? אהוד אולמרט מיודענו, שניהל לאחרונה שיחות ארוכות עם לבני על ריצה משותפת.

הבה נחבר אחד ועוד אחד: ריאיון פייסני של עבאס - שמקדם את ציפי לבני, תחקיר על נתניהו הפזיז - שמקדם את אהוד אולמרט. ברקע הקמפיין של קדימה הגוססת, תחת הכותרת "ביבי יסבך אותנו" - קמפיין שכבר היו ששיערו שלא נועד עבור הסוס הפוליטי המת מופז, אלא עבור גורמים חזקים ממנו בהרבה.

האם האסטרטגים הממולחים שהביאו עלינו את ההתנתקות ואת קדימה, בוחשים שוב בקלחת התקשורת? כדאי בהחלט לחשוב על האפשרות הזו כשאנו רואים עוד כותרת גדולה בעיתון.

(פרדי ספין בע"מ. דלגו לדקה 1:58)

פכים קטנים מעיתוני סוף השבוע

בעת שקיימתי את מצוות השבת ובמקום ללמוד תורה כמו שעשו קדמונינו, ישבתי ועלעלתי במקור ראשון ובבשבע, גיליתי כמה דברים משעשעים, שעלה בדעתי לשתף אותם אתכם. ובכן:

אורבך מארלב

"אירלוב" הוא פועל גזור-שם (קרדיט לידידי דן קופר), על שם ח"כ זבולון אורלב רב המעש, שמסוגל להוציא תגובות פרדוקסליות מעין זו (מתוך תגובה לראיון במוצש עם איילת שקד, מלפני כשלושה חודשים):

ובכן, גם אורי אורבך למד עם הזמן לעשות זאת, והרי תגובתו לאיחוד האורלבשקוביצי בבית היהודי ("בשבע", השבוע):

אז ברית בין שניים שלא סובלים אחד את השני זה טוב או רע? לאורבך הפתרונים.

ביבי לא רוצה ליכוד גדול?

ונעבור לאיחוד אחר - ביברמן (או ליבריהו? נשמע פחות טוב). כמו במקרים רבים שבהם יש הפתעות פוליטיות אחרי סגירת גיליונות מוספי סוף השבוע, הנה מישהו שבטח ירצה לאסוף את כל העותקים של טור הדעה שלו (מקור ראשון האחרון):

טיפים בזוגיות?

והיה גם עוד איחוד, שאולי קצת שכחנו - דרעישי. וגם כאן יש לנו פנינה, מאת ידידיה מאיר (בשבע):

מעניין, נכון? מסקנות על זוגיות מהראיון הזוגי. נחמד. חוץ מזה שידידיה מאיר שכח לציין מי שהייתה נוכחת באולפן באותו ראיון, סיון רהב-מאיר (יש בהחלט קשר משפחתי) שאמרה מיד לאחריו: "קודם כול, יונית, אני קיבלתי כאן פשוט טיפים בזוגיות" (כאן, דקה 14). אז אני יודע, אשתו כגופו, אבל בחיאת, בלי איזה קרדיטון קטנטון? מה אני אמור לקבל מכאן על טיפים בזוגיות, הזוג מאיר?

אוסלו מת!

והנה חשיפה מעניינת של זאב קם במקור ראשון: ריבלין יכריז בישיבה לזכר רבין, שאוסלו מת.

מאוד מעודן, נכון? השלב הבא: לקרוא בישיבה לציון 20 שנה לאוסלו, "רבין מת".

תורה-מן!

ולסיום, קומיקס ששיעשע אותי מאוד, מעלון פרשת השבוע "גילוי דעת":

שימו לב לעיתון שמחזיק חפי-פניק המרושע ביד. מטושטש לכם מדי? הציצו בתגיות הפוסט כאן. ובשילוב כוחות מעניין, אותו מגזין אכן הקדיש השבוע את גיליונו לתופעת ה"לייטים". שנאמר, לייט חדש על ציון תאיר.

על כתבות, פטריות ושאר ירקות

לפני כמה חודשים פרסם אורן הוברמן כתבה ארוכה ומפורטת במוסף כלכליסט על חייהן המדהימים של הפטריות. הכתבה התפשטה כפטריות על כף הרגל בכל מקום ואתר, קיבלה כמות בלתי נתפסת של לייקים, והייתה לכתבה הנקראת ביותר בכלכליסט מאז ומעולם.
במה עסקה הכתבה? במגוון רחב של נושאים: הפטריות הן אינטיליגנטיות (או נראות ככה), יש להן מעין "אינטרנט", יש פטריות שמשתלטות על מוחות של נמלים, אפשר להשתמש בהן ליצירת אנטיביוטיקה ולניקוי אזורים מזיהום רדיואקטיבי, ומה לא.
כאמור, כולם התלהבו ממנה. או כמעט כולם. אני, למשל, לא התלהבתי ממנה, למרות שהערכתי מאוד את הקונספט. על הסיבות לכך (חוץ מזה שכל משהו שכולם בעדו, אני נגדו) - בהמשך.
בכל אופן, אחרי ההתלהבות באו גם ההסתייגויות. זמן לא רב אחרי פרסום הכתבה כתב עידו גנדל ביקורת עליה בנענע-10. כלומר, ביקורת על חלק קטן ממנה - אבל החלק שקיבל את הכותרת הראשית ואת עיקר התנופה של הכתבה. תמצית טענתו: אין שום אפשרות לייחס "אינטליגנציה" לפטריות. בסך הכול היה ניסוי שהראה שהן מוצאות את הדרך הקצרה ביותר מנקודה A לנקודה B. אבל זה, אומר גנדל, יכול להביא גם לטענה שבועות סבון הן אינטליגנטיות, שכן גם הן מוצאות את הדרך הקצרה ביותר מהכא להתם.
חודשים רבים אחרי פרסום הכתבה, פתאום היא קמה לתחייה, כאילו אכלה כמה פטריות קסם. מה קרה? יהודה בלו נתקל פתאום בכתבה, והחליט לקרוא אותה. כלומר, את ההתחלה שלה.
משהו על בלו: כוויקיפד לשעבר, אני זוכר היטב את בלו - "בן הטבע" בוויקיפדיה - כלומר הדים של מעלליו, מתקופתו בימי ראשית ויקיפדיה העברית. ללא ספק הוא בעל אישיות מעניינת ביותר, נוטה לוויכוחים ארכניים ולדעות ייחודיות בשלל נושאים. בחלק מהנושאים המדעיים יש לו ידע נרחב (בפרט בביולוגיה), ובחלקם יש לו דעות ייחודיות, פעמים רבות נחרצות, בלי קשר לקונצנזוס דווקא. כל ויקיפד ותיק יזכור כמדומני את שורת הסיום שלו בוויכוחים רבים, בדרכו של קאטו הזקן: "וכמו כן, אני מבקש לשנות את ויליאם לו'יליאם כפי שיש לאיית".
 נחזור לבלו. לנ"ל יש בלוג, רשימות מהתיבה, שבו הוא מפרסם דעות על מגוון נושאים. לא מזמן פרסם בלו פוסט שבו מנה "טעויות למכביר" בכתבת הפטריות. הטענות על הטעויות, יש לציין, התייחסו רק לחלקה הראשון של הכתבה, משום שבלו כתב שאחרי כל כך הרבה טעויות בהתחלה לא היה לו חשק להמשיך לקרוא.
בעקבות ההתעוררות מחדש של הכתבה התפרסמה עוד רשימת ביקורת, עקרונית יותר, מאת יקי מנשנפרוינד ב"העין השביעית", על כלל "כתבות ההשראה" בכלכליסט, 
לפוסט של בלו הקדיש הוברמן גם תגובה קצרה בדף הפייסבוק שלו, וגם תגובה מפורטת על דפי כלכליסט (לתגובות אלה הגיב בלו בשולי הפוסט המקורי שלו). הוברמן הודה לגבי חלק מהתיקונים, דחה אחרים ובאופן כללי טען שהביקורת קצת נסחפה. בזה אני מסכים איתו. אי אפשר לבקר עשירית מכתבה בלבד. זה לא עניין.

הביקורת שלי על הכתבה היא מצד אחר לגמרי, שלצערי לא ראיתי אותו מבוטא עד כה: כתבת הפטריות מלאה ברעיונות נחמדים ובעובדות מעניינות (או קוואזי-עובדות, לא משנה), אבל מה מקשר בין כולן? שמדובר ב"פטריות". עובדה אחת על רירית, עובדה אחרת על פטרייה משתלטת, עובדה שלישית על פטריות מזן אחר, וכו'. רק חסרות היו עובדות על הטעם של פטריות ועל הנזק של פטריות לרגליים להשלמת התמונה. ואולי איזה משהו על פטרייה גרעינית, אם כבר. זו גם פטרייה מרהיבה במיוחד, לא?

העניין הוא שהחוט המקשר (או הרירית המקשרת) בין העובדות השונות הוא פשוט "שיתוף השם". אוסף של עובדות על פטריות שונות. מה זה אומר לנו? האם זה אומר שפטריות הן איזה זן מתוחכם ונפלא שעלינו ללמוד ממנו ולהשתאות ממעשיו (כפי שנרמז מבין קפלי הכתבה)? איך בכלל אפשר לדבר על "הפטריות" כאל משהו אחד באיזשהו מובן? זה כמו לעשות כתבה על "פרחים" ולעסוק באנקדוטות על דבורנית ופרחים טורפים, או לעשות כתבה על "ספרים" ולעסוק בתנ"ך ובריצ'ארד באך. 


כאן לדעתי נקודת הכשל של הכתבה, וזו הסיבה שמלכתחילה לא אהבתי אותה. מהי כן כתבה מעולה בעיניי? הכתבה הפופולרית השנייה של הוברמן, "למה אין כחול בתנ"ך". זו בעיניי כתבה מופתית, מצוינת, עשויה היטב, ולא חוזרת על הכשל של כתבת הפטריות: היא ערוכה סביב נושא אחד, מהודק וראוי (הסיבה היא כמובן שהיא בנויה סביב ספר אחד [של גיא דויטשר] - כמרבית הכתבות מהז'אנר הזה. וזה בסדר גמור מבחינתי). 

[גם על כתבה זו טרח בלו להגיב, וטען שדווקא יש "כוחל" ויש "תכלת". אמנם, בעוד אנשים אחרים שהגיבו כמוהו לא חשבו לרגע שמה שאנחנו קוראים תכלת אינו מה שהיה במקרא תכלת (תכלת הוא חומר, לא צבע - וצבעו המדויק אינו ברור עד היום), ושה"כוחל" במקרא גם הוא אינו אלא חומר (המשמש לצביעת העיניים), ולא צבע מסוים, הרי שבלו דווקא יודע זאת היטב, ואף על פי כן מתעקש לטעון שזה אמנם שם של חומר אבל גם שם של צבע - בלי ביסוס כלשהו לדברים הללו. איך אמר גיא דויטשר בתגובה שמצוטטת אצל הוברמן? "הבחור מבלבל את המוח".]


בקיצור, הפולמוס על כתבת הפטריות היה טוב ובמקום, ואחד הדברים שיש לזקוף לזכותו של בלו, על אף אישיותו הססגונית ודבריו הנחרצים-מדי, כדרכו. טוב לנו לפקפק בכל כתבה שאנו קוראים, בפרט אם יש לה לבוש "מדעי" כביכול או לא כביכול. מצד שני, הכתבות של הוברמן הן מצוינות, אם לוקחים אותן עם טיפה של פלפל חשדנות וביקורתיות בריאה, ולוואי יהיו לנו עוד כתבות כאלה. רק שני דברים אני מבקש: א. אם אפשר, להנמיך טיפה את גובה ההתלהבות, ולא לצבוע בצבעים עזים כל כתבה מהסוג הזה; ו-ב. אל תעשו כתבות סביב נושא נרחב כמו "פטריות" תוך אזכור אנקדוטות ספורות, רק כדי שסעיף א' יהיה מרנין יותר.


וכמו כן, אני מבקש לשנות את ויליאם לו'יליאם כפי שיש לאיית.

שחורים מול שחורים, או: מה מותר למי

יש שחור ויש שחור. מצאו את ההבדלים

אך לפני ימים לא רבים רעשה הארץ סביב הפגנת חרדים עם טלאי צהוב. זילות השואה! זעקו הזועקים.

זמן לא רב אחר כך, הפגינו אתיופים עם טלאי צהוב. שקט, דממה. חפשו ידיעות על האתיופים עם הטלאי הצהוב. איחלתי לחיילים בהצלחה.

אך לפני שבועות ספורים רעשה הארץ סביב כתובות "תג מחיר" נגד ערבים. כותרות ראשיות, טורים מתלהמים, מה לא (מה לא? לא הודאה בטעות).

שבועות לא רבים אחרי כן, כאשר רוססו כתובות "תג מחיר אתיופי", שוב נדחק הנושא, ואין פוצה פה ומצפצף.

אך לפני ימים ספורים רעשה הארץ סביב סירוב להשכיר דירות לאתיופים. גזענות! זעקו הזועקים.

היום התבטא ראש עיריית נתיבות ואמר "חרדים לא יגורו בשכונה החדשה בעיר". האם הדבר יגרור זעזוע וקריאות לפטרו? כן, בטח.


ככה זה, יש שחורים טובים ויש שחורים רעים. לא הכול שחור-שחור בחיים.

תוספת: ראו גם את טורו השירי של צור ארליך.

-----

נ"ב: אפשר לדבר גם על הפגנת ילדים אצל מתנחלים ו"שחורים"-חרדים (אסור! יצחק קדמן!) לעומת הפגנת ילדים אצל מחאת העגלות ו"שחורים"-מבקשי עבודה (מצוה מן המובחר), ועוד כהנה וכהנא. מוזמנים להוסיף בתגובות, או להסביר באופן מלומד מדוע באמת תמיד החרדימתנחלים רשעים והאתיופימסודנים מסכנים וצודקים.

אם כל הפדיחות בעיצוב החדש של אתר "הארץ"

אתר "הארץ" עבר עיצוב מחודש (גם הבלוג של גלעד סרי לוי, אגב). טוב.

העיצוב הישן של האתר היה לא משהו בכלל, לזה רבים מסכימים. העיצוב החדש מבריק ונוצץ יותר, אבל בעיניי הוא מעצבן ומבולגן נורא. אני לא היחיד שחושב כך, אבל מוסרים לי שבטאבלטים הוא נראה סבבה. טוב, זה לא חדש, שב"הארץ" מתייחסים לאיזו קבוצה אלטיסטית מצומצמת כאילו היא כל העם. לדעתי הם גנבו את הרעיון הזה של עיצוב מבולגן מ-xnet (שגם הוא בעיניי מעצבן מאוד), שבטח גנבו אותו מאתרים בחו"ל.

האם העיצוב החדש גם מעיד על יתר מחשבה מכאן ולהבא על בעיות חמורות יותר שהיו באתר - לינקים שמובילים לשומקום, כותרות דפדפן שאינן מתאימות לתוכן, הפניות שנותרו מהדפוס כמו "ראה מסגרת בעמוד א5", או תקלות מצחיקות כמו זו שכתבתי עליה כאן בבלוג לפני כמה חודשים?

אני לא יודע, אבל הארץ, כרגיל אצלו, התחיל בעניין הזה ברגל שמאל, אפילו ברגל שמאל-קיצון. אני מדבר על הדבר החשוב ביותר שיש לעשות כשאתה עושה עיצוב חדש לאתר הוותיק והמפורסם שלך, שאליו קישרו עשרות אלפי פעמים בכל רחבי הארץ - התאימות לאחור.

כן חבר'ה, התאימות לאחור בקישורים להארץ לא עובדת. במילים אחרות, בבלוגים ובאתרים ובכל אתר ואתר שהפנו לכתבה מסוימת בהארץ, אם תלחצו על הקישור לא תגיעו לכתבה עצמה אלא פשוט לעמוד הראשי של האתר. נסו זאת בקישור לכתבה על התפטרותו של גיא זוהר אצל velvet (הלינק שאצלה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1241191.html. הלינק החדש: http://www.haaretz.co.il/1.1469109), או בקישורים החיצוניים בערך על אלברט איינשטיין בוויקיפדיה ותבינו את גודל הברוך. המצחיק הוא שאפילו כשמחפשים בגוגל מגיעים לאותו קישור שבור (לפחות בינתיים). אוי לבושה.


הארץ הוא לא האתר הראשון שכושל בתאימות-לאחור בעיצוב מחדש (קדם לו, בין השאר, NRG מעריב), אבל זה לא מפחית מהחומרה של הדברים, באתר כה מרכזי.

אם בכנסת הקימו את נציג הדורות הבאים, דומני שבכל צוות עיצוב אתר צריך שיהיה "נציג הדורות הקודמים", שיחשוב על כל אותם קישורים נכנסים, ולא יבטל את כל מה שמחוץ לאתר כעפר הארץ.

אבל בעצם, הרי זו כל מהותו של "הארץ" עצמו, כשחושבים על זה. לא ככה?

"אין ולא הייתה התנצלות כזו מעולם"?

עולם התקשורת סוער ורותח. מנכ"ל ערוץ 10 התפטר, גיא זוהר גם הוא (חלקית), הבלוגוספירה המומה. מה קרה? ההתנצלות! על פי המדווח, רון לאודר, הבעלים המתפקד היחיד של ערוץ 10, כפה על הערוץ לשדר התנצלות על כתבה ששודרה לפני כמה חודשים על המיליונר שלדון אדלסון (נו זה, החבר של ביבי מ'ישראל היום'), ובה הוטחו בו כמה האשמות, שלפחות לשתיים מהן לא היה בסיס, כך נראה.


והרי נוסח ההתנצלות, למי שהחמיץ:

"ביום שישי השביעי בינואר שידרנו בתוכנית 'השבוע' כתבה של כתבנו אבנר הופשטיין אודות מר שלדסון אדלסון. בכתבה נכללו ראיונות שונים בנוגע למר אדלסון. באחד מהראיונות נאמר שאדלסון קיבל את רישיון ההימורים בלאס וגאס מתוך קשרים פוליטיים וקבלת יחס מועדף בראיון אחר נאמר כי אדלסון חייב לעובד לשעבר סכום של 400 אלף דולר ולא שילם את חובו. ההאשמות זכו לביטוי לא רק בדברי המרואיינים אלא גם בשאלות של כתבנו אבנר הופשטיין.

"לאחר השידור בדקנו ובדיקותינו העלו שההאשמות היו והינן כוזבות לחלוטין. מר אדלסון קיבל את רישיון ההימורים לאחר בדיקה קפדנית שחשפה רקורד עסקי ללא כל פגם. מר אדלסון לא זכה ליחס מועדף כלשהו והוא קיבל את הרשיון כדין וללא שימוש בלתי נאות כלשהו בקשרים פוליטיים או באמצעים בלתי הולמים אחרים. באשר לחוב הנטען של 400 אלף דולר לאותו עובד לשעבר גם לסיפור זה אין כל בסיס במציאות. מעולם לא היה חוב כלשהו אותו עובד לשעבר לא של 400 אלף דולר ולא של כל סכום אחר.

"לסיכום, לא נפל פגם כלשהו כלשהו בהתנהגותו של מר אדלסון. אנו מצטערים מאוד שלא בדקנו את ההאשמות האלו לפני ששידרנו אותם ומבקשים להתנצל בפני מר אדלסון ומשפחתו על הפרסום".

אין ולא הייתה התנצלות כזו מעולם, כתבה טל שניידר בבלוג שלה. האומנם? תני לי לרענן את זיכרונך. לפני כשמונה שנים פורסמה בעיתון "כל העיר" התנצלות, כולל הפניה בעמוד השער, על כתבה של תני גולדשטיין על עו"ד אביגדור קלגסבלד. ההתנצלות הייתה בעלת פירוט רב, וכללה אף את השורה הבאה:

בעקבות בדיקה זו החליט ’כל העיר’ להפסיק את עבודתו של הכתב תני גולדשטיין ב’כל העיר’. ’כל העיר’ והכתב תני גולדשטיין מתנצלים בפני עו”ד קלגסבלד על הפגיעה הקשה והבלתי מוצדקת שנגרמה לו מן הדברים הלא נכונים שנכללו בכתבה”

פיטורי כתב בעקבות רשלנות בתחקיר היא דבר חריג בפני עצמו; איזכור הפיטורין בנוסח ההתנצלות הוא בהחלט דבר חריג במיוחד. דבר זה לפחות נמנע מאבנר הופשטיין, כתב ערוץ 10, שלמעשה גם לא נדרש להתנצל, בשונה ממקרה תני גולדשטיין ב'כל העיר' (אגב, זו לא הייתה הפעם האחרונה שפרסום לא אחראי של גולדשטיין הוביל להתנצלות כלי תקשורת גדול).


בכל מקרה, כמו שאמרנו, היורה העיתונאית רותחת מזעם על התערבות בעלי הממון בקדושת החופש העיתונאי. שאנחנו נתנצל? אין לנו כבוד?


בהקשר זה מעניין לצטט משהו מדבריו המחכימים של איתמר ברתור:

מדהים לראות כיצד כל מי שמטיפים להתנצל בפני בריון תורכי שמנסה להשפיל את ישראל לקידום מעמדו בעולם הערבי-מוסלמי זועקים נגד התנצלות של ערוץ מסחרי בפני איש עסקים יהודי.

 אני, בכל מקרה, חושב שההתנצלות הזו היא דבר מבורך. לא מפני שאדלסון הוא חבר שלי (הוא לא. שקל אחד עדיין לא ראיתי ממנו, ועוד אחרי כל הטוקבקים בעד ביבי! שוטף פלוס פלוס עד מתי!). אלא משום שצריך לשים גבול לבריונות של התקשורת. כאשר אתה משדר כתבה, יש לך אחריות כפולה: כלפי הצופים, שצריכים לקבל תחקיר כמה שיותר מדויק ומעמיק, וכלפי מושא הכתבה, שהרי אתה למעשה עורך לו משפט ראווה. בעולם המשפט מקובל שמוטב שיצאו אלף פושעים זכאים ולא יוענש אדם אחד על לא עוול בכפו. בעולם העיתונאי הנורמות הפוכות. העיתונאי נלהב להביא "אייטמים", וכמה שיותר עסיסיים. אחריות כלפי האדם שעליו עושים את הכתבה? מה זה מעניין אותו. וכך דבר רגיל הוא שמביאים האשמות שלאחר מכן מתבררות כשגויות, או שמתחבאים מאחורי סימני שאלה ("רק שאלתי האם מר יוס'ל קריימייסטר מעורב בהברחת מיליוני שטיחים פרסיים מאפגניסטן לבלרוס. בחייאת, אסור לשאול?). 

ההתנצלות הנוכחית משדרת מסר חשוב: לפני שאתם מפרסמים כתבה, בדקו היטב כל פסיק מאשים, האם יש לו גיבוי. האם אתם לא גורמים עוול לחינם? נכון, למרבה הצער רק אנשים אמידים יכולים להרשות לעצמם את המותרות של תביעה משפטית והכרחה להתנצלות. מצד שני, בדרך כלל הם אלה שנמצאים על הכוונת העיתונאית.

הרי מה כבר נאמר בהתנצלות הזו? ששני פרטים ששודרו, וכוללים האשמות חמורות כלפי אדלסון, התבררו כחסרי בסיס. אתם טוענים שזו טעות? שיש להם בסיס? בבקשה, תביאו ראיות. אם לא, תבלעו את הכבוד המטופש שלכם ותתנצלו, ולהבא תיזהרו יותר בדבריכם.

 

(נ"ב, שלדון, על הפוסט הזה אני דורש תשלום כפול. בתודה מראש.)

פיגוע? מעתה אמור: ירי פלסטינים

איך להפוך פיגוע נפשע למשהו נסבל, ואפילו אשמת הנפגעים? שאלו את ynet (בינתיים הטקסט התרחב עוד יותר מהמצוטט כאן, אבל רוח הדברים רק הועצמה):

נתחיל בכותרת: "הרוג ו-3 פצועים מירי פלסטינים ליד קבר יוסף". פיגוע? איפה. לא בכותרת ולא בשום מקום, נאמר כאן שמדובר בפיגוע. בסך הכול יש מישהו הרוג, וירי של פלסטינים.
כותרת המשנה: "מתפללים נכנסו למתחם שבשליטת הרשות ללא תיאום עם צה"ל - וספגו אש" - אוקיי, כבר הבננו. הם אשמים, המופרעים. מה הם נכנסים ללא תיאום עם צה"ל? מגיע להם "לספוג אש". לא להירצח, או משהו כזה. "לספוג אש". הם מין ספוג כזה. מה היה קורה אם עיתונאי של ynet, למשל, היה נכנס לאזור כלשהו ללא תיאום עם צה"ל ו"סופג אש"? מעניין איך הדבר הזה היה מנוסח (אל דאגה, אין ל-ynet שום עיתונאי רציני כזה).
כותרת המשנה ממשיכה ללא שום זיהוי מהיכן הגיעה אותה אש מסתורית שאותה הם ספגו (אולי זו הייתה אש שמימית?). רק בסוף הכותרת מצוטט ראש המועצה האזורית שומרון: "השוטרים הפלסטינים מכירים אותם, הפער [צ"ל הפעם] ירו. זה פשוט טבח". טוב, אבל זה כמובן הוא אומר. המתנחל.
נמשיך לידיעה עצמה:

התפילה הובילה למוות:

 כך פותחת הידיעה. יש פה תפילה שמובילה למוות, מין אסון טבע כזה, ופרדוקס נאה, פיוטי משהו. איזשהו עניין שבין אדם לאלוהיו, הראשון מתפלל והשני איכשהו גורם למותו. זה שיש גם רוצחים באמצע לא ממש מוזכר.

קבוצת ישראלים נורתה הבוקר (יום א') באזור שכם. ארבעה בני אדם נפגעו. אחד מהם נהרג, שלושה נפצעו - אחד קשה, אחד בינוני ואחד קל.  

הקבוצה "נורתה". מי יודע מי ירה, אולי פועלים תאילנדים. כידוע, במקרים מקבילים כאשר פלסטיני נמצא ירוי, ישר יודעים ש"מתנחלים ירו".

מבדיקה ראשונית עולה כי הישראלים נכנסו ללא תיאום למתחם קבר יוסף, וייתכן שנורו על-ידי שוטרים פלסטינים.  

הא, ראיתם, הם אשמים. מה הם נכנסים ללא תיאום? מגיע להם שיירו בהם. והשוטרים? שומרים על החוק בכלל. מי שנכנס ללא תיאום, יורים בו. מה, לא ככה עושים במקומות מתוקנים?

מאז האינתיפאדה השנייה, קבר יוסף נמצא בשליטת פלסטינים. צה"ל מאפשר לקבוצות מאורגנות לבקר במקום, בשעות הלילה, תחת אבטחה. עם זאת, קבוצות מקרב חסידי ברסלב נוהגים להגיע לקבר בלי תיאום. ב-2003, מקרה דומה של כניסת חסידים ללא אישור נגמר בירי לעברם ובשני פצועים קשה.
ראש המועצה האזורית שומרון, גרשון מסיקה, כינה את התקרית הפעם "טבח". הוא אמר בערוץ 2 ש"השוטרים הפלסטינים מכירים אותם כבר. הפעם החליטו משום מה לירות עליהם. הם ברחו, למזלם הצליחו להגיע לכוחות צה"ל".

איך ממשיכים? פירוט ההיסטוריה של החסידים המופקרים, שלא למדו את הלקח ומקרה דומה "נגמר בירי לעברם". שוב איזה ירי מיסתורי. אולי יש שם בכלל מכונות אוטומטיות שיורות בכל מי שנכנס.
בהמשך מובא דבר המתנחל, ש"כינה את התקרית הפעם "טבח"". איפה טבח, מה טבח, שואל הקורא הממוצע. הרי בסך הכול היו קבוצה של פורעי חוק שנכנסו ונורו על ידי כוחות עלומים. בכלל, מגיע להם.

בהמשך מובא גם פיענוח הפיגוע באיתמר, לא שזה קשור אבל נהגו ישראל באתרי האינטרנט לנפח ידיעות על ידי הצגת היסטוריה כלשהי. מכל מקום, זו הפעם הראשונה בידיעה שבה מוזכרת המילה "פיגוע".

אגב, ב"הארץ" הכותרת דיברה על פיגוע, אבל נכון לעכשיו הכותרת היא רק "אדם נהרג ושלושה נפצעו מירי בשכם". גם המשך הידיעה מנוסח ברוח דומה, "ירי" מסתורי, תוך הדגשה: "יש לציין כי אין אימות סופי לגבי זהות היורים". גם שם יש הדגשה גדולה מאוד על הכניסה ללא תיאום, כשבעצם זה הנושא המרכזי ולא חלילה עצם הפיגוע. 

כאן עלינו להודות לאבישי עברי ב"לאטמה", שטבע את המונח "ערבים כאסון טבע". מבחינת כלי התקשורת, ערבים אינם בעלי אישיות וזהות, שכאשר הם מבצעים פשע יש להתמקד בעצם הפשע, אלא מדובר באסון טבע: אם נכנסת לכלוב האריות בגן החיות ונטרפת, האשמה עליך; אם קפצת ראש למפלי הניאגרה - עצוב, אבל זו בעיה שלך; אם נכנסת לשכם ופלסטינים ירו עליך - זה עוד אסון טבע בלתי נמנע, והאשמה מוטלת אך ורק עליך.


האם ג'וליאנו מר נכנס לג'נין בתיאום עם צה"ל? האם העיתונאים שנהרגו בלוב עשו זאת תוך תיאום עם ממשלת קדאפי? כמובן השאלות האלה לא נשאלו אז, אלא רק עכשיו, כאשר מדובר לא בחבר'ה משלנו ובמשהו שנראה לנו חשוב (לעשות כתבות! על זה נוהגים לסכן חיים, לא?), אלא בכמה תמהונים עם פיאות.

אצבעות סרוגות

נכתב עבור Velvet Underground - סקירת עיתוני סוף השבוע הדתיים/ימניים.

איך מתייחסים העיתונים הימניים/דתיים לסיפור הטיסות של ביבי?
בבשבע ההתייחסות היחידה לנושא היא בידיעה של יאיר שפירא בכותרת "נתניהו הגיש תביעת דיבה נגד העיתונאי רביב דרוקר ומעריב בעקבות תחקיר מימון הטיסות".
כות' המש' מעניינת עוד יותר: "דרוקר עומד בראש העמותה לחופש המידע, הממומנת על ידי הקרן החדשה לישראל והאיחוד האירופי".
זהו, הקרן החדשה לישראל, עכשיו אתם יודעים מה לחשוב על הסיפור.
אה, שכחתי: יש עוד התייחסות אחת, במדור מכתבים למערכת.
ב"צימוקים לשבת" ששולח מדי פעם משה טאו מרחובות, נכתב: "פרשה חדשה לביבי: כי טיסה".

[תוספת: יש עוד התייחסות, במאמר דעה של אליקים העצני, שטוען שאין כאן בעיה פלילית או אתית, אבל מותח ביקורת על ה"דולצ'ה ויטה הצמרת", כלשון הכותרת למאמרו.]

במקור ראשון נושא הטיסות תופס גם את העמוד הראשי, בכותרת "המבקר מתעלם ממחאות הליכוד, פותח בבדיקת פרשת הנסיעות".

כותרת המשנה משקפת בדיוק את עמדת הליכוד: "'לינדנשטראוס חורג מסמכותו ולהוט לקבל תקשורת', זועמים בסביבת נתניהו * יו"ר הכנסת: 'ניצלו את תמימותי לצורך מחטף בוועדת הביקורת' * נקודת האור במצודת זאב: התגברות התמיכה בליכוד בכל הסקרים השבוע".
גם שלוש הכתבות בנושא, בעמ' 4 בעיתון, כולן באותה רוח: הגנה של ברק על נתניהו, רובי ריבלין נגד הוועדה לביקורת המדינה, וציטוט משרה נתניהו: "אני מטרה נוחה".
הקו ממשיך בעמ' 6, שבו מאמר המערכת מצטט את רביב דרוקר בספרו חרקירי, שבו כתב שבבחירות 99' הייתה התלכדות של הגופים החשובים במדינה כדי להפיל את נתניהו, ומותח קו לפרשה הנוכחית: "ייתכן שהגילויים מלמדים על סגנון חיים מסוים. אבל מכל סוגי השחיתות, זו החומרית היא הפחות חמורה". גם אשר כהן, בטור באותו עמוד, טוען ש"המתקפה התורנית על משפחת נתניהו" קשורה בחרדת השמאל מהאפשרות שנתניהו יצליח להשלים 13 שנים מצטברות כראש ממשלה.
אותו מספר חוזר גם בטורו של עדי ארבל במוסף יומן, המצוטט גם בעמוד השער בשולי הידיעה על נתניהו. ארבל מציין שאם נתניהו ישלים את כהונתו הוא יגיע למקום השני ברשימת ראשי הממשלה הוותיקים.
בעמ' 10 בעיתון, בריאיון עם חנוך מרמרי על הרפורמה הפרלמנטרית המוצעת, הכותרת מדבריו היא דווקא: "זה לא בריא שמבקר המדינה נהיה לנו פתאום כוכב-על". מרמרי לא התייחס כלל לפרשת הנסיעות, אבל הרושם המצטבר מספיק.
גם אמנון לורד, עורך העיתון ומעריץ נלהב של נתניהו, תוקף בטורו את "גל הפרסומים" נגד נתניהו. הוא לא יוצא נגד נכונות הפרטים בתחקיר, אלא טוען שזה לא מעניין ולא חשוב:

"הנטייה של הציבור היא לא להתעסק בפרטים; לתת לדרוקר את הקרדיט שהפרטים נכונים בעיקרון אבל לשאול: מה זה קשור?… כאשר מופיעים גילויים שהאזרח הממוצע מתקשה לזהות בהם היבט פלילי כלשהו, וכאשר הטענה העיקרית החמורה היא: 'למה לקחת את הילדים?! למה לקחת איתך למלון את האישה?!' ההתנגדות היא כמעט אינסטיקטיבית. האם לאור מה שקורה סביב מדינת ישראל, ההתדרדרות הביטחונית, האתגר המדיני והניווט הכלכלי, צריך להתעסק בחשבון הניקוי היבש של הגברת נתניהו? זה פשוט מעורר בחילה".

בעיתון נמתחת ביקורת מסוימת על נתניהו, אבל מכיוון אחר. אורי אליצור מסכם שנתיים של כהונת רה"מ וכותב שמבחינת ההצלחה בפועל ההישגים מצוינים, אבל תמיד ההתנהלות נראית עקומה ומוזרה: "הבדיחה מדברת על הסטודנט שאומר אני לא יודע למה לא נתנו לי תואר. בכל הדברים אני בסדר גמור, רק במבחנים אני נכשל. אצל נתניהו זה נראה הפוך".
אבל אליצור מצביע על נקודה אחרת: מהכיוון המדיני, "המרחק בין נתניהו לבין ציפי לבני הוא כמעט אפס". ולמעשה גם המרחק מיוסי ביילין אינו קיים: "בפועל זה כבר ויכוח סרק כמו בין בעל ואשתו שעדיין לא עשו מינוי במפעל הפיס אבל צורחים זה על זה בריב נוראי על השאלה מי משניהם ישתמש ביום שלישי בבוקר באוטו שיהיה להם אחרי שאראלה תתקשר. כרגע המציאות היא שהפלשתינים לא באים לדבר איתנו, ולא הולכים להסכים לשום דבר שישראל יכולה לקבל גם אם ראש הממשלה יהיה יוסי ביילין". בקיצור, הוא מסכם, "בשנתיים הללו, בשל הכרעות והכרזות של נתניהו, התחוללה מתחת לפני השטח מהפכה ענקית בפוליטיקה הישראלית: הוויכוח הגדול בן ארבעים השנה בין הימין והשמאל, הוכרע והסתיים בניצחון מוחץ של השמאל".
זה מוזר, שהרי בכתבה של ישי פרידמן באותו עיתון מתואר כינוס של אנשי השמאל הישראלי לפלגיו, שבו היו מחלוקות עמוקות בין "השמאל הציוני" ל"שמאל העממי", אבל על דבר אחד כולם הסכימו: השמאל הישראלי מתרסק. מה התשובה? לדידו של אליצור התשובה ברורה:

"השמאל לא יכול לקבל בשום אופן את העובדה שהוויכוח הסתיים. כמו החיילים היפנים הזקנים שהסתתרו בג'ונגלים 20 שנה ולא ידעו שהמלחמה נגמרה, גם חיילי השמאל לעולם לא יסכימו לדעת שהמלחמה עם הליכוד הסתיימה. המלחמה הזאת היא ההגדרה העצמית שלהם, היא הרבה יותר חשובה להם מאשר המדינה הפלשתינית. וכיוון שאין כבר ויכוח גדול ונרגש על גבולות ועל הצורך בנסיגה, וכיוון שיש לשמאל צורך קיומי בוויכוח נרגש ומפלג ומבדל, השמאל הולך ומקצין את עמדותיו הפרו-פלשתיניות, הולך ומאמץ יותר ויותר את הנרטיב הפלשתיני ואת הסלידה הפלשתינית מן הציונות והלאומיות היהודית… ההקצנה השמאלנית מביאה להקצנת העמדות הפלשתיניות ובאופן פרדוקסלי מרחיבה בכך את הפער ששומר עלינו מסכנת הקמתה של מדינה פלשתינית".

פרדוקסים אוהב גם חגי סגל, שקורא לימין לא לנסות לתבוע יותר מדי בתגובה לירי הקסאמים והגראדים, וקורא לתת לשמאל לנצח:

"גם לימין הישראלי יש נטייה מסוימת לירות לעצמו בראש ולהרוס במו פיו את מפעלי חייו. אחרי כל פצמ"ר הוא דורש מהממשלה להשתלט מחדש על עזה, ומתעלם מהאפשרות הסבירה שהשתלטות כזאת תסתיים בנשף שמאלני. חיילי צה"ל יקיזו דם רק כדי שממשלת ישראל תעניק את עזה במתנה לאבו-מאזן, וכבר היו דברים מעולם: באמצע מלחמת לבנון השנייה הכריז אהוד אולמרט שניצחון ישראלי מהיר יזרז את תוכנית ההתכנסות. בסוף לא כל כך ניצחנו וההתכנסות מתה, אבל בעופרת יצוקה 2 אנחנו עלולים לנצח, ובנסיבות העכשוויות זה מסוכן. עדיף להמשיך לשמור על עצימות נמוכה בדרום ולקוות לימים טובים יותר שבהם תקום כאן ממשלה שתדע לתרגם הישג צבאי להישג מדיני. עד אז, תנו לשמאל לנצח בדרום".

ובקטנה:
- מקור ראשון מדווח על מכתב רבנים חדש: עשרות רבנים בציונות הדתית חתמו על קריאה לממשלה לקבל מתווה להארכת שעון הקיץ, עד תחילת אוקטובר.
- במוסף המשפטי צדק במקור ראשון (בעריכת יהודה יפרח) מתרעם זאב קם על שרי הליכוד שמכשילים חקיקה ציונית (דוגמה: הכרזה על העברית כשפה הראשית של המדינה), והרב עידו רכניץ עוסק בשאלה מהו המעמד ההלכתי של תקיפת נאט"ו בלוב.
- בבשבע הפגישה חגית רוטנברג בין שני מתנחלים, ישראל אריאל מישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, ונחום פצ'ניק, ראש תנועת "ארץ שלום". היה אקשן.
- במוסף דיוקן של מקור ראשון לעומת זאת, הפגישה הודיה כריש-חזוני בין יושבי הראש של צעירי "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי", שמשתפים ביניהם פעולה ושואפים לאיחוד המפלגות.
ואדוארד אטלר בעל מדור הרכב באותו מוסף, שמלבד על רכב מרבה לדבר על חוויותיו כניצול שואה, הסביר מדוע סירב להצטלם לכתבה קצרה עבור חידון התנ"ך:

"ודאי שאני נהנה מקריאה מזדמנת של החכמים הנוכחיים, החושפים בפניי עולם יהודי שלא הכרתי עד כה. אך במקביל, צר לי שאותם חוקרי יהדות מודרניים וחריפי שכל, המתפלשים עד דק בפילוסופיה של דת משה בורחים אל עולם התיאוריה והוגים תלי-תלים של פרשנויות לגבי ההיסטוריה של עמנו, כדי להתחמק מכתיבה על העולם היהודי האמיתי, שאותו הכרתי בזכות הפשיזם הגרמני בגטו ורשה. שם ראיתי סביבי את היהדות הממשית כשהיא שרויה במצוקה אמיתית, מבלי שייפול עליה מָן מהשמיים.
וכיוון שבארצנו מושקע רוב רובו של המאמץ האקדמי בחקר העבר הרחוק והנחלתו (כמו גם בדיונים אינטלקטואליים כה ערטילאיים, עד כי הם גובלים לעתים בפרפסיכולוגיה) – דווקא נושא השואה נפל, באופן פרדוקסלי, לידיים ולמוחות מהדרגות הנמוכות יותר…
ידידה ירושלמית שלי הדואגת להשכלתי שלחה לי מאמר אומלל של פרופ' חננאל מאק, העוסק בשאלה אבסטרקטית: מי כשל בפרשת פילגש בגבעה?
האם איזה היסטוריון או פילוסוף יהודי החוקר את שורשי היהדות טרח להתעמק בשאלה הפרוזאית מה היה מעמד הפילגשים בגטו? הרי סגירת היהודים מאחורי חומות גבוהות תפסה בני אדם באמצע חייהם.
בדירת הגטו, שחלקנו עם משפחות אחרות, גרה איתנו משפחה של גבר, אשתו, ילדיו והפילגש. מבלי שרצינו, נאלצנו לשמוע ויכוחים סוערים, צעקות קנאה וניסיונות להסביר לילדים מה עושה איתם ה"דודה". עד שלבסוף הם הפסיקו להתחבא איתנו בחדרון שמאחורי הארון, לשם רצנו בכל פעם ששוטרי היודנראט השתוללו בדירה. הם קמו, אמרו להתראות לנותרים, והלכו לאומשלאגפלאץ מיוזמתם…
אז אין להיפלא שאחד כמוני סירב להופיע כשואל בחידון התנ"ך. הרי עוד הייתי עלול לשאול את משתתפי החידון ואת עצמי שאלות שעדיין לא קיימת להן תשובה אקדמית מוסכמת".

הצילו, הכיפות מגיעות!

צילום: Zero0000, ויקיפדיה האנגלית

1908. קיסר אוסטרו-הונגריה ממנה ליועץ בכיר - יהודי. מקורביו הרגיעו: "הוא לא טיפוס שמשתולל", הם הדגישו. גם פרשנים בכירים הצטרפו: "הוא יהודי, ויחד עם זאת הוא נחשב לאדם ממלכתי לחלוטין". עד היום לא ידוע עד כמה השפיע המינוי הדרמטי של האיש מהגזע הנחות ומחרחר הריב הזה, על מדיניות החוץ של האימפריה, על פתיחת מלחמת העולם, ועל קריסתה של אוסטרו-הונגריה כעבור עשור.

1955. נשיא ארצות הברית ממנה אישה לתפקיד בכיר ביותר, וזאת לאחר שחלק מיועציו ואנשי הלשכה שלו הם כבר מהמין החלש והיפה. שוב נשמעו הרגעות: "היא אדם שקול ומתון, אברי המין הנקביים שלה לא ישנו". אך פרשנים בעיתון חשוב היו מודאגים ביותר: הם הצביעו על העובדה המצערת שהיא נבחרה לאחר קמפיין נמרץ מטעם חוגים פמיניסטיים, וחמור מכול, על כך שלאט לאט מקיף עצמו הנשיא בשורה של יועצות מאותו מגדר ביולוגי מטריד. "נקודות נפרדות, לא קשורות, המתחברות איכשהו לקו". בזאת המשיך העיתון בקו שלו, שאותו הדגיש פרשן אחר במינוי הקודם של אישה לתפקיד בכיר: "נניח לרגע שיהיה צורך להזיז ארון תיקיות כבדות ממקום למקום", תהה הפרשן, "האם יעלה על הדעת שבסביבתו של הנשיא לא יהיו מספיק גברים חסונים בעלי און וכוח"?

2011. ראש השב"כ הדתי הראשון מתמנה.

2022. הרמטכ"ל התימני הראשון מתמנה. פרשנויות. הרגעות. דיונים.

2045. מטאוריט פוגע בכדור הארץ ומשמיד את כל האנושות, קוטע באחת את הדיונים על אפשרות של מינוי אדם לבן לנשיאות ארה"ב.

קריאה מודרכת בעיתון: עמוס עוז כמשל

הבה ניכנס לדף הבית של אתר "הארץ". בכותרת-די-ראשית, נאמר כך:

הכותרת מוסרת לנו שכנס רפואי בוטל משום שעמוס עוז כתב הקדשה לברגותי. חד וחלק. מעניין מאוד, לא?

כותרת המשנה כבר מסויגת יותר: ראשית, לא מדובר בכנס רפואי אלא בכנס הוקרה לרופאים (יחי ההבדל הקטן). שנית, נאמר שם שהכנס נדחה, לא בוטל. ובכל מקרה התמונה נראית ברורה לכאורה: הרופא מחה, והכנס נדחה בעקבות זאת.

כעת נלחץ על הקישור, ונעבור לדף הכתבה:

שוב, סכיזופרניה: הכותרת מדברת על ביטול, כותרת המשנה מדברת על דחייה.

ומה אומרת הכתבה עצמה?

הנהלת בית חולים "אסף הרופא" דחתה כנס רופאים, לאחר שרופא בכיר מחה על הזמנת הסופר וחתן פרס ישראל לספרות, עמוס עוז, להופיע בפני באי הכינוס.

בית החולים תיכנן כנס הוקרה לרופאים מצטיינים, שנבחרו על ידי הסטודנטים לרפואה מאוניברסיטת תל אביב שעוברים הכשרה במחלקות בית החולים. מטרת הטקס, הנערך לראשונה בבית החולים, להוקיר רופאים ועובדים מצטיינים מהסגל המקצועי, לרבות אחיות ועובדי מקצועות בריאות, ולהעניק להם פרסים.

עוז הוזמן לשאת דברים, אולם לאחר מחאה פנימית של בכיר באסף הרופא נגדו - החליטה ההנהלה לדחות את הכנס. הרופא הבכיר הודיע למנהל בית החולים כי אם עוז יופיע בכנס, הוא יעלה לבמה ויפזר את המשתתפים.

הסיבה למחאה - החלטתו של עמוס עוז לשלוח לפני כשבועיים את ספרו "סיפור על אהבה וחושך" בצירוף הקדשה למרוואן ברגותי, מייסד גדודי חללי אל-אקצה. ברגותי יושב בכלא הישראלי לאחר שנידון לחמישה מאסרי עולם ו-40 שנות מאסר, בגלל מעורבותו ברצח ישראלים. עוז, שאף הביע את רצונו להיפגש בקרוב עם ברגותי, כתב לו בהקדשה כי "הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו, ואני מקווה שתקרא אותו ותבין אותנו יותר טוב".

הדגשתי את המילה החשובה כאן: לא נאמר בכתבה שהדחייה באה בעקבות המחאה, אלא שהיא באה לאחריה. אלא שלחם חוקם של העיתונאים הוא הכשל הלוגי Post hoc ergo Propter hoc ("לאחר מכן, ולכן משום כך"). בין העיתונאי לקורא יש הבנה שקטה, שלפיו די בדיווח על רצף כרונולוגי של אירועים, כדי לשכנע שמדובר גם ברצף נסיבתי. האם כך הם פני הדברים במקרה דנן? הייתי מצפה שקשר לוגי יוביל לביטול השתתפות עוז בכנס, לא לביטול הכנס עצמו (האם עוז הוא סלע קיומו של הכנס?), או דחייתו תוך השארת עוז כדובר, פשוט במועד מאוחר יותר (אולי כדי לתת לו הזדמנות לבקש את העותק מהספר בחזרה?).

כעת נעבור לחלק החשוב ביותר בכתבה, והוא החלק של התגובה. יש שני סוגים של תגובות לכתבות: תגובות "מורחות" שלא משכנעות אף אחד ("הנהלת חברת פלסטיק-לטף דוחה את הטוענות כאילו חילקה צעצועי נפץ לילדים. במסורת החברה עומדים מצוינות, בטיחות, וגהות גם"), לבין תגובות שנראות משכנעות יותר מכל הכתבה גם יחד, וחשוב מכך: מביאות נתונים שהכתב כלל לא התייחס אליהם. זו העדות הטובה ביותר לכתבה גרועה, ולצערי יש לאחרונה מקרים רבים מדי כאלה, שבהם החלק של התגובה הוא המשכנע ביותר. והנה המקרה הנוכחי:

מנהל אסף הרופא, ד"ר בני דוידזון, הכחיש כי יש קשר בין ההחלטה לדחות את הטקס לבין הזמנתו של עוז. "המרכז הרפואי 'אסף הרופא' החליט לעשות אירוע לכבוד המורים המצטיינים מקרב הסגל האקדמי, כפי שנבחרו וכובדו על ידי אוניברסיטת תל אביב. כחלק מהטקס הוזמן הסופר עמוס עוז לשאת דברים. בקרב חלק מעובדי המרכז הרפואי התעוררה תרעומת על הופעה זו, על רקע מעשה שעשה הסופר לאחרונה. בטרם היה ספק בידינו לדון במצב, נוצרה בעיה טכנית ביכולת חלק מן ההנהלה להיות נוכחת בטקס. כדי למנוע פגיעה במורים המצטיינים הוחלט לדחות את מועד הטקס לתאריך שיתאים לכולם. למרות הרושם שאולי נוצר, אין קשר בין מעשי הסופר והתרעומת שעוררו, לבין דחיית הטקס".

ובכן, פוסט הוק אינו אומר שפרופטר הוק. כמו שאמרתי, אין היגיון רב בדחיית טקס בעקבות מחאה על השתתפות אדם מסוים, ולכן דבריו של מנהל בית החולים מסתברים והגיוניים: הייתה מחאה, הייתה דחייה, אבל מי אמר שיש קשר בין השניים?

שובו כעת לכותרת שבה פתחנו, והחליטו בעצמכם אם יש או אין קשר בינה לבין הכתבה, או בינה לבין המציאות.