בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שלישי, 29 במרץ 2011

הצילו, הכיפות מגיעות!

צילום: Zero0000, ויקיפדיה האנגלית

1908. קיסר אוסטרו-הונגריה ממנה ליועץ בכיר - יהודי. מקורביו הרגיעו: "הוא לא טיפוס שמשתולל", הם הדגישו. גם פרשנים בכירים הצטרפו: "הוא יהודי, ויחד עם זאת הוא נחשב לאדם ממלכתי לחלוטין". עד היום לא ידוע עד כמה השפיע המינוי הדרמטי של האיש מהגזע הנחות ומחרחר הריב הזה, על מדיניות החוץ של האימפריה, על פתיחת מלחמת העולם, ועל קריסתה של אוסטרו-הונגריה כעבור עשור.

1955. נשיא ארצות הברית ממנה אישה לתפקיד בכיר ביותר, וזאת לאחר שחלק מיועציו ואנשי הלשכה שלו הם כבר מהמין החלש והיפה. שוב נשמעו הרגעות: "היא אדם שקול ומתון, אברי המין הנקביים שלה לא ישנו". אך פרשנים בעיתון חשוב היו מודאגים ביותר: הם הצביעו על העובדה המצערת שהיא נבחרה לאחר קמפיין נמרץ מטעם חוגים פמיניסטיים, וחמור מכול, על כך שלאט לאט מקיף עצמו הנשיא בשורה של יועצות מאותו מגדר ביולוגי מטריד. "נקודות נפרדות, לא קשורות, המתחברות איכשהו לקו". בזאת המשיך העיתון בקו שלו, שאותו הדגיש פרשן אחר במינוי הקודם של אישה לתפקיד בכיר: "נניח לרגע שיהיה צורך להזיז ארון תיקיות כבדות ממקום למקום", תהה הפרשן, "האם יעלה על הדעת שבסביבתו של הנשיא לא יהיו מספיק גברים חסונים בעלי און וכוח"?

2011. ראש השב"כ הדתי הראשון מתמנה.

2022. הרמטכ"ל התימני הראשון מתמנה. פרשנויות. הרגעות. דיונים.

2045. מטאוריט פוגע בכדור הארץ ומשמיד את כל האנושות, קוטע באחת את הדיונים על אפשרות של מינוי אדם לבן לנשיאות ארה"ב.

יום חמישי, 24 במרץ 2011

קריאה מודרכת בעיתון: עמוס עוז כמשל

הבה ניכנס לדף הבית של אתר "הארץ". בכותרת-די-ראשית, נאמר כך:

הכותרת מוסרת לנו שכנס רפואי בוטל משום שעמוס עוז כתב הקדשה לברגותי. חד וחלק. מעניין מאוד, לא?

כותרת המשנה כבר מסויגת יותר: ראשית, לא מדובר בכנס רפואי אלא בכנס הוקרה לרופאים (יחי ההבדל הקטן). שנית, נאמר שם שהכנס נדחה, לא בוטל. ובכל מקרה התמונה נראית ברורה לכאורה: הרופא מחה, והכנס נדחה בעקבות זאת.

כעת נלחץ על הקישור, ונעבור לדף הכתבה:

שוב, סכיזופרניה: הכותרת מדברת על ביטול, כותרת המשנה מדברת על דחייה.

ומה אומרת הכתבה עצמה?

הנהלת בית חולים "אסף הרופא" דחתה כנס רופאים, לאחר שרופא בכיר מחה על הזמנת הסופר וחתן פרס ישראל לספרות, עמוס עוז, להופיע בפני באי הכינוס.

בית החולים תיכנן כנס הוקרה לרופאים מצטיינים, שנבחרו על ידי הסטודנטים לרפואה מאוניברסיטת תל אביב שעוברים הכשרה במחלקות בית החולים. מטרת הטקס, הנערך לראשונה בבית החולים, להוקיר רופאים ועובדים מצטיינים מהסגל המקצועי, לרבות אחיות ועובדי מקצועות בריאות, ולהעניק להם פרסים.

עוז הוזמן לשאת דברים, אולם לאחר מחאה פנימית של בכיר באסף הרופא נגדו - החליטה ההנהלה לדחות את הכנס. הרופא הבכיר הודיע למנהל בית החולים כי אם עוז יופיע בכנס, הוא יעלה לבמה ויפזר את המשתתפים.

הסיבה למחאה - החלטתו של עמוס עוז לשלוח לפני כשבועיים את ספרו "סיפור על אהבה וחושך" בצירוף הקדשה למרוואן ברגותי, מייסד גדודי חללי אל-אקצה. ברגותי יושב בכלא הישראלי לאחר שנידון לחמישה מאסרי עולם ו-40 שנות מאסר, בגלל מעורבותו ברצח ישראלים. עוז, שאף הביע את רצונו להיפגש בקרוב עם ברגותי, כתב לו בהקדשה כי "הסיפור הזה הוא הסיפור שלנו, ואני מקווה שתקרא אותו ותבין אותנו יותר טוב".

הדגשתי את המילה החשובה כאן: לא נאמר בכתבה שהדחייה באה בעקבות המחאה, אלא שהיא באה לאחריה. אלא שלחם חוקם של העיתונאים הוא הכשל הלוגי Post hoc ergo Propter hoc ("לאחר מכן, ולכן משום כך"). בין העיתונאי לקורא יש הבנה שקטה, שלפיו די בדיווח על רצף כרונולוגי של אירועים, כדי לשכנע שמדובר גם ברצף נסיבתי. האם כך הם פני הדברים במקרה דנן? הייתי מצפה שקשר לוגי יוביל לביטול השתתפות עוז בכנס, לא לביטול הכנס עצמו (האם עוז הוא סלע קיומו של הכנס?), או דחייתו תוך השארת עוז כדובר, פשוט במועד מאוחר יותר (אולי כדי לתת לו הזדמנות לבקש את העותק מהספר בחזרה?).

כעת נעבור לחלק החשוב ביותר בכתבה, והוא החלק של התגובה. יש שני סוגים של תגובות לכתבות: תגובות "מורחות" שלא משכנעות אף אחד ("הנהלת חברת פלסטיק-לטף דוחה את הטוענות כאילו חילקה צעצועי נפץ לילדים. במסורת החברה עומדים מצוינות, בטיחות, וגהות גם"), לבין תגובות שנראות משכנעות יותר מכל הכתבה גם יחד, וחשוב מכך: מביאות נתונים שהכתב כלל לא התייחס אליהם. זו העדות הטובה ביותר לכתבה גרועה, ולצערי יש לאחרונה מקרים רבים מדי כאלה, שבהם החלק של התגובה הוא המשכנע ביותר. והנה המקרה הנוכחי:

מנהל אסף הרופא, ד"ר בני דוידזון, הכחיש כי יש קשר בין ההחלטה לדחות את הטקס לבין הזמנתו של עוז. "המרכז הרפואי 'אסף הרופא' החליט לעשות אירוע לכבוד המורים המצטיינים מקרב הסגל האקדמי, כפי שנבחרו וכובדו על ידי אוניברסיטת תל אביב. כחלק מהטקס הוזמן הסופר עמוס עוז לשאת דברים. בקרב חלק מעובדי המרכז הרפואי התעוררה תרעומת על הופעה זו, על רקע מעשה שעשה הסופר לאחרונה. בטרם היה ספק בידינו לדון במצב, נוצרה בעיה טכנית ביכולת חלק מן ההנהלה להיות נוכחת בטקס. כדי למנוע פגיעה במורים המצטיינים הוחלט לדחות את מועד הטקס לתאריך שיתאים לכולם. למרות הרושם שאולי נוצר, אין קשר בין מעשי הסופר והתרעומת שעוררו, לבין דחיית הטקס".
ובכן, פוסט הוק אינו אומר שפרופטר הוק. כמו שאמרתי, אין היגיון רב בדחיית טקס בעקבות מחאה על השתתפות אדם מסוים, ולכן דבריו של מנהל בית החולים מסתברים והגיוניים: הייתה מחאה, הייתה דחייה, אבל מי אמר שיש קשר בין השניים?

שובו כעת לכותרת שבה פתחנו, והחליטו בעצמכם אם יש או אין קשר בינה לבין הכתבה, או בינה לבין המציאות.

יום שני, 21 במרץ 2011

משפחת ברנה או קאופמן?

ותודה לביגול גרשוני (זו אשתי), מבקרת תקשורת בפני עצמה:

קראו את הכתבה הזו, על המשפחה שילדיה נפצעו בתאונת דרכים:


רגע, אם זו משפחת ברנה, איך לאבי המשפחה קוראים צביקה קאופמן? וזו משפחה חרדית, אז תעלולים עם שמות משפחה סבירים עוד הרבה פחות.

התשובה בהמשך הכתבה:

כן, כן. הכתב הבור לא הבין ש"ברנה" זה שמה השני של האם, וששמות משפחה בכלל לא מוזכרים בתפילות.

העיקר שתהיה רפואה שלמה.

יום שישי, 18 במרץ 2011

ושתי המורדת, או: האם הדת היהודית שוויונית יותר מהפרסית?

המאמר להלן פורסם היום במוסף "פורים" של מקור ראשון, והוא עיבוד של הרצאה שלי בערב לזכר אפשטיין (ד' באדר ב' שנה זו). החידוש העיקרי כאן, מעבר לקיצוץ חלק שלם מההרצאה, הוא הקישור של הדברים לפורים, שמישהו העלה באזניי באקראי כשחזרתי ליישוב אחרי ההרצאה. אז הרי הדברים לפניכם.

מהודו ועד כוש
במגילת אסתר מסופר בפתיחתה, כידוע, סיפורה של סירובה של ושתי לבוא בדבר המלך, התייעצות המלך בסריסים "כדת מה לעשות במלכה ושתי" וחקיקת "חוק ושתי" הקובע כלל גדול על כל הנשים, "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו". אנו רגילים להתייחס לדברים אלה כאלמנט סיפורי גרידא, שתורם להמשך הסיפור, ברוח דברי רבא (מגילה יב ע"א) שהאיגרות הראשונות הן אלו שגרמו לכך שאחשורוש ייתפס כמלך שפקודותיו מגוחכות, ולכן גם את האיגרות על השמדת היהודים לא קיבלו ברצינות גמורה.

והנה, אם נקפוץ מאות שנים קדימה, נגלה בספר החוקים הפרסי חוק דומה. בספר משפט פרסי מראשית המאה השביעית, בשם Mādayān ī Hazār Dādestān ("ספר אלף החוקים") מוקדש פרק שלם ל-atarsagāyīh, אי-ציות, והוא עוסק בדיניה של אישה סרבנית (ומשווה אל דין זה גם בן ועבד סוררים). וכך אומר החוק: 
אי-הציות של נשים הוא זה: לא לבצע פעולה חיובית שהבעל ציווה עליה, ולעשות אחת מהפעולות שהוא אמר שלא לעשות. ושניהם (כלומר ההיבטים החיוביים והשליליים של אי-ציות) הופכים (למקרה המוגדר כאי-ציות, על ידי חזרה של) שלוש פעמים. 
הסנקציות המוטלות על האישה הן שלילת זכויות ממוניות מסוימות, ואולי זו גם עילה לגירושין.

מי יודע, שמא יסודו של הדין הזה נעוץ כבר באותן איגרות שנשלחו בימי אחשורוש לכל מדינה ומדינה באימפריה הפרסית האח'מנית... אלא שהבדל חשוב יש כאן: בעוד שלאחשורוש מיוחס החוק הכללי, "להיות כל איש שורר בביתו", הדין הפרסי המאוחר, מהתקופה הסאסאנית - תקופתו של רבא עצמו - כבר קיבל זאת כמובן מאליו, ורק עסק בשאלה איזה עונש יש להשית על אישה כזו, ועל כן נראה חוקו של אחשורוש כה מגוחך ופשוט לרבא.

מכל מקום גם בדיני ישראל אנו מכירים דין דומה, המשית סנקציות כלכליות על אישה מרדנית, הלוא הוא כמובן דין ה"מורדת". האם נוכל ללמוד משהו בהשוואה בין דינה של הסוררת הפרסית לדינה של המורדת היהודית?

גם אם אין כלל קשר ממשי בין הדין הפרסי לדין היהודי, עדיין עצם ההשוואה ביניהם יכולה להביא אותנו לידי תובנות מרתקות. וזאת יש להדגיש: בהשוואת מערכות משפט אחת אל השנייה, איננו מחפשים תמיד השפעה מאחת על השנייה, אלא חשוב מכך: יש בהשוואה כדי להאיר כל מערכת בפני עצמה. ומערכות המשפט בנות המזרח הקדום ראויות בפרט להשוואה זו לזו, שכן כולן היו באותו אזור ובאותם תנאים כלליים, ואף באו במגע זו עם זו לתקופות ממושך.

זאת ועוד; יש לזכור שיהודים עמדו בקשר עם פרסים במשך מאות שנים - הן בתקופת האימפריה הפרסית עד כיבושי אלכסנדר, והן בתקופת אמוראי בבל והגאונים. בתקופת התלמוד הייתה בבל מרכז הממשלה הסאסאנית, שהיא השושלת שעלתה לשלטון בתחילת המאה ה-3, ובירת החורף קטסיפון הייתה צמודה לעיר מחוזא - עירו של רבא, שבה הייתה גם קהילה נוצרית גדולה. יהודים באו במגע עם פרסים בחיי היומיום, כמשתקף לא אחת בתלמוד הבבלי, ואולי גם עם גורמים ממשלתיים, כפי שעולה למשל מן הסיפורים על שמואל ושבור מלכא. מכאן שגם מבחינת השפעה ישירה, וגם מבחינת מצע תרבותי משותף, יש בהחלט מקום להשוואה.

נתבונן אם כן בדין ה"מורדת" היהודית, ונתהה מה בינו לבין דינה של ה"סרבנית" הפרסית, שאולי מקורה הראשון בוושתי המלכה.

ושתי הסרבנית, ציור של אדווין לונג

דין המורדת על בעלה מופיע לראשונה במשנה (כתובות ה, ז. הציטוטים לפי כ"י קאופמן לאחר תיקוני המגיה):

המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת. ר' יהודה אומר: שבעה תורפעיקין (=חצאי דינר)... וכן המורד על אשתו - מוסיפין לה על כתובתה שלושה דינרין בשבת. ר' יהודה אומר: שלושה טורפעיקין.

מהי המורדת, את זאת אין המשנה מפרשת, ונחלקו בכך האמוראים בשני התלמודים - האם זו אישה המסרבת לעשות עבור בעלה את המלאכות שהיא מחויבת אליהן, המפורטות לפני כן בפרק במשנה ה, או זו המסרבת לשמש עם בעלה, כפי שעשוי להשתמע ממשנה ו שם, הסמוכה לדין המורדת, העוסקת בצדו השני של נושא זה, חובת הבעל לשמש עם אשתו.

כזכור, ב"ספר אלף החוקים" הפרסי הוגדרה אי-צייתנות האישה באופן שונה לגמרי - סירובה של אישה לבצע את רצון בעלה, כוושתי בשעתה. אמנם גם שם הדברים אינם ברורים, ויש שם גם אזכור לאישה המבזה את משכב בעלה, ואולי גם קשר לסירוב לבצע מלאכות.

כאן אתמקד בהבדל אחר בין המורדת במשנה לבין הסרבנית בדין הפרסי: דינו של המורד.

במשנה ראינו שכשם שניתן להאשים אישה במרידה על בעלה, כך ניתן להאשים גם גבר במרידה על אשתו. אכן, גם במשנה אין זו סימטריה מושלמת, שכן בעוד על האישה מושת קנס של שבעה דינרין או טורפעיקין, הרי שעל האיש הקנס הוא רק שלושה מטבעות מסוג זה. לא כאן המקום לעסוק בשאלה זו, שגם התלמודים מתחבטים בה, אך מכל מקום די ברור שבסופו של דבר אין כוונה לאיזון מלא בין הגבר לאישה. ואף על פי כן, הדדיות קיימת מהבחינה העקרונית.

לעומת זאת, הדין הפרסי כלל אינו מזכיר אפשרות כזו. ובאמת קשה מאוד להניח שהיא קיימת; הסרבנית מושווית לעבד ולבן מורדים, וברור שבעניין זה היחסים הם חד-סטריים. גם ההגדרה הבסיסית דלעיל, בעניין חובת האישה לציית לבעל, תקפה, כמובן, באופן חד צדדי.

למדנו אם כן הבחנה חשובה ומהותית בין מערכות המשפט: בדין המשנה כל אחד מבני הזוג יכול להיות נתון לתביעה כמורד, ואילו בדין הפרסי אין הדדיות כזו. לכאורה אפשר לראות בהלכה היהודית בפרט זה הלכה "שוויונית" או "מתקדמת" יותר בהשוואה לדין הפרסי.

ואולם כשמתבוננים בדין המשנה גופו, דינו של "המורד" נראה כאנומליה. מבחינה לשונית, קשה להבין כיצד יכולה להיות מרידה הדדית. המונח "מורד" מיוחד הן בלשון המקרא והן בלשון חכמים לנתין שמורד במלכו, ולעבד שמורד ברבו. אין שום מקום אחר, מלבד משנתנו, שבו קיימת מרידה הדדית. וכבר יש מקום להעלות על הדעת, שמא בזמנים קדומים יותר הייתה ההלכה קיימת רק לגבי מורדת, בדומה לדין הפרסי, ודין המורד אינו אלא חידוש מאוחר יחסית.

סמך לדברים ניתן למצוא בניתוח הקצר של חוקר המשנה הדגול, פרופ' י"נ אפשטיין, את לשונו של פרק א' במסכת קידושין. בפרק זה מדובר על האישה ש"נקנית" במקביל לקניינים אחרים, ובשונה מפרק ב' המדבר על "האיש מקדש". וכך כתב (מבואות לספרות התנאים, עמ' 414): "ואמנם כן לשון פרק א עתיקה וקצרה... ובימים ההם 'נקנית' האשה כמו שנקנה עבד".

רמז כאן אפשטיין לשינוי דרמטי ביחס למהות הנישואין, בין זמן המשנה הקדומה לזמן המשנה המאוחרת: מעבר מתפיסת הנישואין כמערכת יחסים חד-סטרית למערכת המושתתת על חובות הדדיות, כמשתקף ממסכת כתובות שלנו. על שינוי זה דן בהרחבה פרופ' עדיאל שרמר בספרו "זכר ונקבה בראם".

לפי השערה זו, קשה להניח דין מורדות הדדי במצב הדברים הקדום, ובכך מתחזקת ההשערה שדין המורד נוצר בשלב מאוחר יותר, כחלק מהמאמץ הכולל לקבוע את דיני האישות סביב מערכת נישואין המבוססת על הדדיות.
בהקשר זה כדאי לציין עובדה מעניינת: "המורד" נוכח אמנם במשנה, אך מכאן והלאה מקומו נפקד. בכל התהפוכות, התקנות והחילוקים שעברו על דין המורדת בתוספתא, בתלמודים ואצל הסבוראים והגאונים, אין ולו התייחסות מעשית אחת לדין המורד. לעומת המורדת האקטואלית בכל דור ודור, המורד כמעט ונשכח, וגם הדיונים המעטים המזכירים אותו הם תאורטיים בדרך כלל.

אנו מכירים דינים עתיקים שבזמן המאוחר נעלמו עקב השתנות תנאי החיים והנסיבות ההיסטוריות; אנו מכירים גם דינים מחודשים ששרדו ושגשגו משום שהם באו לענות על צורך של ממש; התמונה המצטיירת כאן היא שלפנינו מקרה מסוג שלישי, של דין שעלה וצף על פני השטח לזמן קצר, ובמהרה שב ושקע אל תהומות הנשייה. דין המורד, לפי מבט זה, היה חידוש לשעתו ולמקומו, ותו לא.

רווח כפול הרווחנו, אם כן, כשהשווינו את המורדת היהודית לסרבנית הפרסית: האחד, תשומת לב ודגש על האופי ההדדי של יחסי הנישואין בדין המנוסח במשנה; והשני, קריאה מדוקדקת של הטקסטים היהודיים כשלעצמם, שהובילה אותנו להשערה של התפתחות פנימית בדין המורדת עוד בתקופה הקדם-משנאית, והיותו של הדין היהודי הקדום דומה יותר לדין הפרסי הנמצא לפנינו.

סיפור המגילה עוסק הרבה בהנגדה בין משתאות גויים מול משתאות יהודיים, וב"דת" (=חוק) הפרסים מול "דתיהם" של היהודים; מרדכי ואסתר הם בעלי שמות אליליים מובהקים, אך בד בבד מצטיירים כמושיעים הגדולים של עמם; ובעצם כל עצמו של חג ה"פורים" היהודי לא הגיע אלא כתוצאה מאותו ה"פור" ההמני. ההשוואה והעימות בין ה"דתות" והחוקים היא מפתח להבנת חג הפורים עצמו, ונקודה שאנו יכולים לשאוב ממנה גם בבואנו להשוות את מערכת המשפט שלנו מול מערכות משפט אחרות: יש להעריך את השוני, ולא להיבהל מהדמיון.

יום שלישי, 15 במרץ 2011

גפני, הישיבות שהצילו את המדינה, ומיחזור הכותרות של ynet

נכנסתי הערב כהרגלי בחולין לדף הבית של ynet (אק"א טמק"א), והנה צדה את עיני כותרת נכבדה:


"הישיבות מנעו משבר כלכלי", אומר גפני.

יש לי לפעמים הרגשה של דז'ה וו (או דז'ה וי, כמו שאומרים הדקדקנים), אז אצתי רצתי לכתבה עצמה, לראות אם זו לא ידיעה ישנה שבטעות הועלתה שוב.

לא ולא, היא טרייה לגמרי:



נאום שהיה הערב, 15/3 - ועוד לאחר שווידא שאין בקהל עיתונאים, שלא יגלו את הסקופ המרעיש. כנראה הוא נודע לעיתונאים ברוח הקודש, כמו שנודעה מזימת בגתן ותרש להמן.

אז ההרגשה שלי שכבר ראיתי את הידיעה הזו קודם הייתה סתם דז'ה וו (/וי)? אדון גוגל טען אחרת. הנה ידיעה שפורסמה בכלכליסט, מבית אותה קבוצת תקשורת, לפני ארבעה חודשים תמימים:


אז מה, לעיתונאינו יש זיכרון קצר שהם נזקקים למחזר כותרות ישנות? אולי גם הם חשבו שזה רק דז'ה וו.

יום שני, 14 במרץ 2011

איך אחשורוש ויתר על בקשיש?

אתנחתא מאירועי היומיום, ברשותכם.

הרב מנחם בורשטיין הקשה בעלון "גילוי דעת" האחרון שלוש קושיות שהוא שואל במשך השנים וטרם קיבל עליהן תשובה מספקת. והן בקצרה: א. נגיד שהבננו למה אסתר לא רצתה להגיד את עמה ואת מולדתה. אבל מה כל כך קשה למלך לדעת דבר כזה, עם כל המוח'באראת שלו? ב. למה מרדכי לא מתחמק מהמן בכל פעם שהוא רואה שהוא מתקרב, ובכוונה עושה לו דווקא? בשביל זה לסכן את כל העם היהודי? ג. מה הסיפור של "הכסף נתון לך" שאחשורוש אומר להמן על ההצעה הנדיבה לעשרת אלפים כיכר כסף? ממתי מלכים מסרבים לבקשיש הגון?

אז הנה תשובותיי, חינם אין כסף:

א. נראה שהמלך פשוט רצה שלא לדעת. לפי חוקי פרס אסור למלכה להיות מי שאינה פרסייה (זו אחת מהקושיות שתמיד מקשים על ההיסטוריות של סיפור המגילה). אם לא יודעים, אז כבר יותר קל להעביר את זה. המלך רצה נשים יפות מכל הממלכה, ודווקא היה עדיף לו לא לבחור דווקא פרסית, ובמיוחד עדיף מישהי שעמה אינו ידוע, שבוודאי לא תתחצף. זה מתאים מעולה גם להתעלמות של המלך מהשאלה מיהו אותו עם שהמן רוצה להשמיד. הוא לא רוצה לדעת, וכך ידיו נשארות נקיות. Don't ask, Don't tell.
ב. השאלה נובעת מחוסר הבנה (רגיל למדי) של הסיטואציה של מרדכי. לא נאמר שכל מי שראה את המן עובר ברחוב השתחווה. רק ש"כל עבדי המלך אשר בשער המלך", דהיינו הנושאים בשררה משפטית-שלטונית, שאחד מהם היה מרדכי. ממילא מרדכי לא יכול להתחמק, שהרי זה היה מקום העבודה שלו, ואלו היו חלק מכללי הטקס. ואגב כן מתרגים גם בתרגום השבעים, שהכוונה היא לאנשי בית המשפט שבשער המלך.
ג. הבלשנית תמר עילם גינדין הסבירה את הביטוי "הכסף נתון לך" כתרגום מילולי מדי מפרסית עתיקה, שבה הביטוי ardatam tava dātam הוא גם "הכסף נתון לך" אבל גם "אתה נתת את הכסף". ולמעשה יש להוסיף על דבריה, שגם בניבים שונים של ארמית זו הדרך המקובלת; למשל בסורית, "עביד לך" פירושו "נעשה על ידיך" ולמעשה "אתה עשית". ואם כן, "הכסף נתון לך" פירושו "הכסף נתון על ידיך" (ובוודאי אפשר למצוא לא מעט מקומות במקרא ש-ל' מחליף את "על ידי"), דהיינו "אתה נתת את הכסף". ובמילים אחרות: תודה רבה על הכסף, כבר רשמתי אותו על החשבון.


ואם כבר הגעתם עד הנה, קחו עוד פירוש חדש שחשבתי עליו לפני כמה שנים (הוא עדיין נחשב חדש, כן?).כאשר המן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש אחרי הסאגה של "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", אומרים לו זרש אשתו וכל חכמיו: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". ומעודי לא הבנתי, מנין להם לזרש וחבריה אותה הבנה עמוקה ומהר"לית בסגולת ישראל, שדווקא אם הוא מזרע היהודים אז הוא ייפול לפניו. ובכלל איפה ראינו את זה עד כה? הרי האיבה של המן כלפי היהודים לא נבעה מאיזושהי סגולה, אלא סתם כי איזה יהודי אחד עצבן אותו.

לכן נראה לי פירוש אחר לגמרי:  להמן, לזרש ולחכמיו, הייתה ראייה מאגית שלפיה פרט אחד מייצג את הכלל כולו. אם מרדכי היהודי עצבן אותי, כל העם היהודי ראוי להשמדה. וגם כאן: אם החילתו לנפול לפני מרדכי היהודי, ממילא תמשיך ליפול לפני כל העם היהודי, ומזימתך להשמדה לא תצלח. והוא אשר אומרים זרש והחכמים: אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו - לֹא תוּכַל לוֹ, לזרע היהודיםכִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו
עכשיו זה גם מסתדר יופי עם ההמשך, שבו באמת המן נופל גם לפני זרע היהודים כולו, ומזימת ההשמדה עצמה מתבטלת.

מה אתם אומרים?

יום שבת, 12 במרץ 2011

מוצ"ש? מה זה?


במוצאי השבת פתחתי את המחשב ונכנסתי כהרגלי לפייסבוק. שם ראיתי מישהו שקישר לידיעה על ממתקים שחולקו בעזה, והבנתי שהיה פיגוע. נכנסתי לאתר ynet ובכותרת ראיתי תגובה של ראש הממשלה לפיגוע. איזה פיגוע? מה היה? הייתי צריך להיכנס לתוך הידיעה, לחפש קישור קטן שמפנה לידיעה הקודמת, ורק אז להיחשף לזוועה. וכך הוא גם בשאר אתרי החדשות.

למה כל זה? כי לדידם של העורכים התל-אביביים, שבת הוא סתם יום של חול, שבו אמא שותה המון קפה ואבא קורא המון עיתון. מוצאי שבת זו סתם עוד שעה, בלי שום חשיבות מיוחדת. נכון שיש מאות אלפי אנשים שרק במוצאי שבת מתחברים לכלי התקשורת ורוצים לדעת מה קרה - אבל האספסוף הזה לא מעניין את אנשי הבועה. גם לא כאשר מדובר באירוע מחריד שקרה למשפחה שלמה מבני אותו אספסוף.

בחדשות קול ישראל יש נוהג עם ותק של שנים רבות, שבו מביאים במהדורות החדשות שלאחר צאת השבת את סיכום חדשות השבת. ב-nrg הייתה תקופה שבה הובא סיכום חדשות השבת (משום מה במדור יהדות דווקא, ודחוק לשוליים לעתים). אבל גם שם זה כבר לא קיים.

הגיע הזמן שיוטמע נוהל חדש במערכות החדשות האינטרנטיות, שבו בסיכום השבת תהיינה בכותרות הראשיות דווקא הידיעות ה"ישנות", מלפני עשר ועשרים שעות, אם הן אכן דרמטיות, וכל הפולו-אפים יידחו לכותרות המשניות.

אני כמובן מדמיין. הרי למי באמת אכפת מהדוסים האלה.

------
תוספות ועניינים:
פורסם גם בלאטמה ובחדר 404.


כמה תגובות לתגובות שקיבלתי במקומות השונים שבהם זה התפרסם:
א. "פשוט תיכנס לערוץ 7, גם הם אספסוף כמוך" - תודה רבה, כשערוץ 7 יהיה אתר חדשות נורמלי, אשקול לעשות זאת. ובמקרה כזה אכן אתרי החדשות יפחדו על הרייטינג שלהם ויתאימו את עצמם קצת יותר לגולשים הדתיים. בינתיים זה לא קורה.
ב. "כולה לקח לך דקה יותר להבין מה קרה. ביל דיל. לא שווה אפילו להביע את זה במילים" - זה עניין של יחס. היחס הזה חשוב מאוד.
ג. "מה לעשות, רוב הישראלים כן רואים חדשות או נכנסים לאינטרנט בשבת. אין כאן את העניין הרגיל של ה"בועה" התקשורתית מול רוב העם, שכן רוב העם דווקא מסכים שגם בשבת הגיוני לקרוא חדשות סמוך לזמן התרחשותן" - מי דיבר על רוב העם או מיעוט העם? הנקודה היא קבוצה משמעותית מספיק. ה"בועה" היא להתנתק מהידיעה שיש קבוצה כזו בכלל ושצרכיה מעניינים מישהו.
ד. תגובה של ג'וני: "אתה קצת בכיין, הלל. מה עם ציבור האנשים שלא עובדים במשרד עם אינטרנט, ונחשפים לכותרות הדרמטיות רק בערב? גם בשבילם צריך להאיט את קצב העדכון של החדשות? ומה עם אלפי האנשים שמשתחררים מחר מבית החולים אחרי אישפוז של שבוע ויותר? יודע מה, שיכנעת אותי: אני חושב שוויינט הוא אנטי-מתעוררים-מתרדמת-אחרי-עשור. הנבלות האלו"
ותגובתי: 
א. זה רעיון טוב בהחלט. איזו שורת צד של כותרות היום החשובות, לאורך כל היום. מה רע? 
ב. הנקודה היא שכאן יש ציבור מוגדר וספציפי מאוד שמתעדכן רק אחרי 24 שעות. זו מאסה גדולה עם תאריך ושעה מסוימים ומדויקים שקל מאוד להיערך בשבילם. אם יש מאסה אחרת כזו, ודאי יש להתחשב גם בהם. 
שים לב למשל למאסת האנשים שישנים בלילה ומתעוררים בבוקר: בהם מתחשבים בהחלט, והכותרת הראשית בבוקר מכסה את אירועי הלילה העיקריים.

יום שני, 7 במרץ 2011

לא נפסיק לסתום

(נכתב עבור פרויקט "יד לפה" של העין השביעית ופורסם שם)

בחודשים האחרונים סוערת התקשורת בעקבות מה שמוצג כמתקפה כוללת על חופש הביטוי ומהלך של "סתימת פיות" כלפי ארגוני שמאל למיניהם. המונח "מקארתיזם" זכה לעדנה, והקרן החדשה לישראל אף הקימה אתר ופתחה בקמפיין שלם תחת הכותרת "לא נסתום", תוך רמיזה מעודנת, כדרכה, לכך שמישהו מנסה למנוע ממנה להביע את עמדותיה. הדברים אמורים כלפי ועדת החקירה לבדיקת מקורות המימון של ארגוני השמאל (ההולכת וגוועת), כלפי החוק הנועד למנוע חרם על מדינת ישראל ועוד.

ובכן, הכצעקתה? האם באמת יש מהלך שלם שנועד לצמצם את חופש הביטוי של קבוצות שמאל? הנה קצת היסטוריה של העשורים האחרונים. במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת עברו בכנסת שורה של תקנות וחוקים המצמצמים את חופש הביטוי וההתארגנות:

לתקנון הכנסת נוסף סעיף מיוחד הקובע שתיפסלנה מראש הצעות חוק שהן לדעת יו"ר הכנסת או סגניו גזעניות או שוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית; נקבע תיקון לחוק העונשין ולפיו "הסתה לגזענות" היא עבירה פלילית שעל העובר עליה תיגזרנה עד חמש שנות מאסר; ולבסוף, נוסף סעיף לחוק יסוד: הכנסת, הקובע שרשימה או אדם לא יוכלו להתמודד בבחירות לכנסת אם יש במטרותיהם או במעשיהם שלילה של המדינה כמדינת העם היהודי או כמדינה דמוקרטית, או הסתה לגזענות.

סעיף זה אף מומש בפועל ב-1988, עת נמנע מרשימת "כך" להתמודד בבחירות לכנסת ה-12; למעשה כל עצמו של הסעיף לא נחקק אלא למטרה הזו בלבד.

האם במרוצת השנים הללו היה מהלך מתגלגל של סתימת פיות וצמצום חופש הביטוי? כך נראה; ועם זאת, ברור שהמהלך לא היה מתקיים אלמלא פועלו של איש אחד, הרב מאיר כהנא, שעשה ככל יכולתו במעשיו ובדבריו כדי לבחון את גבולות החופש שניתן לו.

נתקדם הלאה, לשנות ה-90 של אותה מאה. בתחילתן התקיימה סובלנות ניכרת להבעת דעות קיצוניות. איש לא ראה בקריאות "רבין בוגד", למשל, פעולה פלילית, וסביר שפעולה נגדן היתה נתקלת בזעקה על הגבלת חופש הביטוי.

כל זה השתנה בעקבות שני אירועים הרי גורל: הטבח במערת המכפלה ורצח רבין. בחצי השני של העשור ניכר צמצום משמעותי של חופש הביטוי, שבא לביטוי בין השאר בסיסמה "גם מילים יכולות להרוג". כדוגמה בעלמא נזכיר כאן את הרשעתם של עורכי הספר "ברוך הגבר" ואת מאסרה של טטיאנה סוסקין, שהפיצה את "כרוז החזיר" בחברון ב-1997. מן התקופה האחרונה ניתן להזכיר את החקירה הפלילית שנפתחה נגד כותבי הספר "תורת המלך" וצו המעצר שהוצא נגד הרב דוב ליאור שכתב הסכמה לספר, ויש עוד לא מעט דוגמאות.

הצד השווה לכל אותם "גלים" של צמצום חופש הביטוי ושל סתימת פיות כלפי השוליים של הימין הקיצוני בישראל הוא שהם לא באו עקב התקפי שמאלנות שעברו על המערכת השלטונית, אלא משום שמישהו החל לנצל יתר על המידה את זכויותיו הדמוקרטיות ולבחון את גבולות הסיבולת של המיינסטרים. אך טבעי הוא שבשלב מסוים תפקע הסבלנות ויחלו לשים סייגים על החופש האינסופי כביכול ששרר עד אז.

אם יחוקק בעתיד חוק שלילת הזכות לצעוק "שריפה!" באולם מלא אדם (התשצ"ח), סביר שיהא זה רק עקב תנועה של מחוללי מהומות מסוג זה, ואף אם בחוק זה יהיה צמצום פורמלי של חופש הביטוי, מהותית לא יהא בזה אלא שימור של המצב שהיה קיים עד אז, בטרם התעוררו המהומות.

זעקות השבר של ארגוני השמאל על צמצום חופש הביטוי הן, אם לעשות שימוש בקלישאה אחרת, זעקותיו של הקוזק הנגזל. "חוק החרם" לא היה עולה על הדעת לולא השתמשו ארגונים ויחידים ישראלים באופציה של חרם כלכלי ואקדמי נגד מדינתם-הם, תוך סיוע מורלי חסר תקדים לחרמות מבחוץ. האופציה של חקירות בעניין מימונם של ארגוני השמאל לא היתה מתממשת אילולא ההיקף העצום שבו השתמשו ממשלות זרות בארגונים אלה ככלי לבחישה בענייניה הפנימיים של ישראל.

סדרת הצעדים שעליהם מוחים ארגוני השמאל וחבריהם בתקשורת הישראלית אינם אפוא מתקפה, אלא מגננה. נכון, גם במגננה לא כל צעד כשר וחכם, וכשם שהיתה זו שטות מוחלטת להוציא צו מעצר נגד הרב ליאור על הסכמה שנתן לספר, כך גם ההצעות להקמת ועדת חקירה שיש בה דמיון חיצוני לוועדתו של הסנטור המנוח מקארתי היו כנראה צעד שגוי, בראש וראשונה מבחינה הסברתית.

אבל בסופו של יום, הבעיה האמיתית אינה נמצאת בעוד חוק פרווה שיועבר או בעוד ועדה חסרת שיניים וסמכויות שאולי תוקם, אלא בשיטפון של מהלכי הדה-לגיטימציה של ישראל המובלים על-ידי גורמים מתוכה פנימה, ובחולשתם האינהרנטית של נבחרי הציבור לעשות דבר נגד המיעוט הקולני המרופד בשטרות יורו.

מי יודע, אולי לאחר הניצחון העתידי בקרב נגד נבחרי הציבור בכנסת ישראל, יפנו ארגוני השמאל נגד המתפללים בבתי-הכנסת, הקוראים "אבינו מלכנו, סתום פיות מסטינינו ומקטרגינו". בישראל של היום, להיות מסטין ומקטרג זה סבבה לגמרי; אבל סותם פיות? את פיותיהם של הללו יש כנראה לסתום, ובהקדם.

יום ראשון, 6 במרץ 2011

כל הבעסה, לא אנחנו הרגנו את ישו

והוא בכלל עדיין חי!

(פורסם גם בסרוגים)
בספר חדש של יוזף רצינגר, הידוע לידידיו גם בכינוי "הכס הקדוש" או בכינוי הרם בנדיקטוס השישה-עשר (או בעברית: ברוך הכבש), קבע הנ"ל שלא היהודים אחראים למותו של ישו. זה כמובן מצער מאוד. הרי מותו של הבחור אמור להיות מאורע קוסמי שמכפר על החטאים של כולם ובכלל, אז ככה הוא מנשל את היהודים מאחריות לאותו דבר נפלא. תמיד ידענו שהוא אנטישמי. גם מהבחינה הג'ואישית לא היה אכפת לי אם אנחנו אלה שהיו הורגים את הממזר, שגרם יותר נזק מתועלת. בקיצור זה ממש לא יפה מצדו שהוא הורס ככה את הכול.

מצד שני, הרב ברוך אפרתי מאפרת (מעניין מאוד, הא? אפשר לקצר וסתם לכתוב הרב ברוך אפרתי) טוען שהאפיפיור טועה, ואנחנו כן הרגנו אותו. הוא מבסס את דבריו על קטע מהתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (מג ע"א), שצונזר בדפוסים הרגילים, ובו כתוב כך:

...והתניא בערב הפסח תלאוהו ליש"ו הנוצרי והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום קודם שהוא יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו, ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב הפסח.
הנה, שחור על גבי תלמוד - אנחנו הרגנו אותו.

כמה בעיות יש בדברי הרב אפרתי, במחילה מכבוד תורתו:

ראשית, האפיפיור אף פעם לא טועה. זו הרי עובדה ידועה.
שנית, מדובר על ברייתא שמצוטטת לראשונה מאות שנים אחרי המאורעות. לעומת זאת, הבשורות בברית החדשה התחברו עשורים בודדים אחרי שהאיש נהרג.
שלישית, לחלק ממחברי הבשורות דווקא היה יוצא מצוין להטיל את האשמה ישירות על היהודים. אם היהודים באמת היו מוציאים אותו להורג, זה היה מעולה מבחינתם. במקום זה הם נאלצו למסור כל מיני דברים עקיפים כאילו רק הכהונה הגדולה הסגירה אותו לרומים ואלה הוציאו אותו להורג.
רביעית, מבחינה היסטורית ברור שישו חי בראשית הספירה ולא הרבה לפני כן, והוא הוצא להורג בערך בשנת 30. והרי 40 שנה לפני חורבן הבית, לפי התלמוד עצמו, בטלו דיני נפשות וממילא בית דין לא היה יכול להרוג אותו.
זה נכון שלפי התלמוד במקום אחר, ישו היה תלמיד של יהושע בן פרחיה, דהיינו חי שנים רבות לפני הספירה. אבל זו קונסטרוקציה שממש בלתי אפשרי לבנות מבחינה היסטורית בהשוואה למקורות האחרים, בני אותו הזמן או זמן קצר אחר כך.

בקיצור, הבעיה הבסיסית היא קבלת המקורות התלמודיים כסיפורי היסטוריה. זה דבר שעוד אפשר לקבל על מאורעות בני אותה תקופה (וגם זה בעירבון מוגבל מאוד), אבל על אירועים עתיקים יותר, צריך לקחת את הדברים בצורה מסויגת ביותר. וכבר כתבו הרבה הוגים כגון הרמב"ם, ר' אברהם בן הרמב"ם ור' אברהם אבן עזרא ועוד רבים, שאין לקחת את כל אגדות התלמוד כפשוטן וכמשמען. ופלא שצריך לחזור ולומר דברים פשוטים אלה גם בימינו אנו.

במקרה דנן, נראה שהיהודים לקחו את ההאשמות נגדם כאילו הם אלה שאחראים למות ישו, והחליטו על דרך ההקצנה "ללכת עם זה עד הסוף", כחלק מהפולמוס. אתם אומרים שאנחנו אחראים למות ישו? שטויות: אנחנו ממש הוצאנו אותו להורג, את הפושטק. ורק היה צריך להוסיף איזה "אוּנה לכם".

בקיצור, מבחינה היסטורית לא אנחנו הרגנו אותו, אבל מבחינה מהותית היינו שמחים לחזור בזמן ולהוציא אותו להורג כמו שצריך ובצורה מסודרת. אבל מה לעשות שמה שהלב חושק, הזמן עושק.

יום שישי, 4 במרץ 2011

האתר לאנשים חושבים

אתר "הארץ" ידוע לשמצה בבעיות הטכניות הרבות בו. קישורים מתים הם דבר שבשגרה, כנ"ל קישורים שמובילים לכתבה לא קשורה. פעמים רבות כותרת הדפדפן משקפת כתבה אחרת לגמרי מאשר הכתבה המופיעה בגוף הדברים. ועוד לא דיברנו על הפניות כמו "ראה עמ' 8", "ראה מסגרת" ושאר דברים שהועתקו מהעיתון המודפס ללא שינוי.

אבל הפעם, כשנכנסתי לקרוא כתבה של נרי לבנה על הרכבת הקלה, הגעתי לשיא, עד כמה שידוע לי. הנה פסקאות הפתיחה:
(צילומסך)

וכך זה נמשך ונמשך. מה הסיפור? מה הקשר בין הסופר ההודי לרכבת הקלה? מה אלה המספרים האלה? מה זה כל ה"סבורים שיש"?

אז ככה: אחרי כל הכתבה ההודית, מתחילה הכתבה על הרכבת הקלה. אוקיי, כבר נרגענו. חוץ מזה, אחד המגיבים כבר הזדרז לכתוב הוראות קריאה:

כל משפט שני יש להוריד את הביטוי "סבורים שיש" וכל 25 מילה יש מספר סידורי שאותו יש להחליף במילה ההולמת ביותר, כטוב הדמיון עליכם. הארץ. עיתון לאנשים חושבים.

האם אי פעם 200 תהיה תקנה סבורים שיש לעיתון לאנשים חושבים 225? מסופקני.

----
תוספת: תודה לספקטור (ראו בתגובה) שהסבירה את מקור הפשלה. ותודה לאנונימי מ-13:00 שעדכננו שהכתבה תוקנה. הנה לינק לצילומסך של כל הכתבה טרם תיקונה, בגודל קטן אבל ניתן לקריאה (לדעתי).