בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)
‏הצגת רשומות עם תוויות סתימת פיות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סתימת פיות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

חוק לשון הרע במיעוטו

רבות נכתב ודובר על התיקון לחוק לשון הרע, ולא ארחיב דברים בעניין. קצת ממה שאמרתי בעניין הביא ג'וני זילבר ב-ynet, עיינו שם (אם כי אני נשמע שם נורא מבולבל. אני שוקל תביעת דיבה). ברור שמדובר בהיסטריה מוגזמת, שמלובה כנראה בכוונה תחילה על ידי גורמים בתקשורת שנוח להם להיראות כאילו הם רדופים. ממש הקוזאק שמישהו חותך לו את קצה החרב. דברי יאיר לפיד בעניין הזה אופייניים לו:
"בכנסת יושבים חבורה כוחנית שעושה כל מה שבא לה - למחוץ את המיעוטים ולמצוץ את קופה המדינה - ובו-זמנית היא יכולה להתבכיין על זה שמישהו מעז לבקר אותה - כל אדם הגון ושפוי צריך להתייצב נגד זה, זה צריך להיעצר עכשיו".
כרגיל אצל יאיר לפיד, המודעות העצמית אינה הדבר החזק אצלו. קחו את "בכנסת" והחליפו אותה ב"בתקשורת" ותבינו את כל הסיפור.

מכל מקום, מה שמעניין בסיפור הוא אחר. רוב הביקורות הקונקרטיות שנמתחו, הן על פרטים: הסכום גבוה ודרקוני מדי, החובה לפרסם את התגובה כולה תיצור מצבים בלתי אפשריים של תגובה ארוכה כאורך הגלות שיהיה צורך לפרסם את כולה, למה אין החרגה של בלוגים או סטטוסים בפייסבוק, וכולי. אבל הרי כל הפרטים האלה צפויים להידון ולהשתנות לקראת הקריאה השנייה והשלישית. כך אומרים במפורש יוזמי החוק, בלי למצמץ. אז כשאורי אורבך הצביע נגד החוק, ויריב לוין הצביע בעד - מה בעצם ההבדל בין ההצבעות? אורי אורבך הצביע נגד החוק במתכונתו הנוכחית ויריב לוין הצביע בעד החוק בהנחה שהוא ישתנה. אחד בעד, אחד נגד - שניהם לדבר אחד נתכוונו. יוצא שכל עצמה של ההצבעה לא הייתה אלא על השאלה האם יש לשנות בצורה כלשהי את החוק. אז על השטות הזו אתם מתווכחים? חכו בבקשה לדיון בוועדות לקראת הקריאה השנייה והשלישית, תסתכלו על התוצאה הסופית, ואז תביעו את דעתכם.

ובינתיים, שתו איזו כוס מים, ותירגעו בבקשה. "חיים ומוות ביד לשון", אמר החכם, לא חיים ומוות ביד הקריאה-הראשונה-של-חוק-לשון-הרע.

יום שלישי, 12 ביולי 2011

לטובת מי עובד קמפיין ההחרמה של שלום עכשיו?


בעקבות אישור חוק החרם, יצאה תנועת שלום עכשיו בקמפיין הקורא להחרים את מוצרי ההתנחלויות. הנה טעימה (דוגרי היא באמת טעימה):


שאלות ותשובות:

האם בקמפיין הזה בעצם שלום עכשיו עוברים על החוק?
לא. החוק שהועבר הוא חוק אזרחי, לא פלילי. הוא רק אומר שמי שנפגע מקריאה להחרמתו יכול לתבוע את הקוראים להחרמה ל"פיצויים לדוגמה".

אז רגע, יקב פסגות יכול לתבוע עכשיו את שלום עכשיו לפיצויים?
תאורטית, כן. מעשית, ברור שלא; אם כבר, הוא צריך לשלוח להם זר פרחים. עד היום לא שמעתי על יקב פסגות, וכמוני גם מאות אלפי ישראלים אחרים. היקב קיבל חשיפה חסרת תקדים (ובוודאי גם ימשיך לקבל חשיפה ארצית, בפרסומות ובעיתונות [תוספת תוך כדי כתיבה: עוד אני מדבר וכבר אני רואה חשיפה מכובדת לקמפיין בהארץ. אתם מופתעים כמוני?]). כך גם משק אחיה ופטריות תקוע. גם חלוה אחווה תקבל ודאי רק חיזוק חיובי בעקבות הקמפיין. אם בדרך כלל פרסום שלילי הוא פרסום טוב, הפרסום השלילי הזה הוא פרסום מצוין, גם בגלל הקריאייטיב המחמיא וגם בגלל שלא כולנו סמולנים הזויים. בעצם רובנו לא.


מה, אתה לא השתכנעת מהטיעונים שבקמפיין?
אילו טיעונים? כשאני קונה חלוה של אחוה אני תורם לבניית מאחזים בלתי חוקיים? נניח לרגע שאני סמולני וחושב שזה חמור מאוד - למה אני תורם? כי המפעל הזה משלם מסים למועצה אזורית שומרון, והיא עוזרת קצת למאחזים? לפי זה גם לשלם מסים גרוע, כי מדינת ישראל מעבירה עוד יותר כסף למועצה האזורית שומרון. לא עדיף לקרוא להפסיק לשלם מסים? נראה לי שתהיה הרבה יותר היענות לקריאה כזאת.
מה עוד? כשאתה קונה יין פסגות אתה מעודד חרמות על מוצרים ישראליים בחו"ל? - קודם כול, איך פתאום נהייתם נגד החרמת מוצרים ישראלים? ומה עם כל החברים שלכם בשמאל הרדיקלי? ובכלל, איך אני מעודד חרמות כאלה? האם אתם חושבים שמי שמחרים את המוצרים הישראליים באשר הם עושה זאת משום שיש אנשים שקונים יין פסגות? שבכלל אכפת לו אם יקב פסגות ייסגר בכלל?
ועוד: כשאת קונה פטריות תקוע, את תורמת לחיזוק ההתנחלויות. שוב, כספי המסים מחזקים את ההתנחלויות הרבה יותר. למה אתם לא קוראים להפסיק לשלם מסים עד שלא יופסקו כל התקציבים להתנחלויות?
ואחרון חביב: כשאת קונה שמן זית אחיה את פוגעת בסיכוי לשלום. ברור, כי הרי השלום תלוי אך ורק בכך שבמשק אחיה ייצרו פחות שמן זית. זה הרי סלע המחלוקת במשא ומתן עם הפלסטינים, כמות שמן הזית שיורשה משק אחיה לייצר. עזבו אתכם משטויות כמו פליטים, ירושלים, הכרה במדינה יהודית, ושאר הבלים. מה שחשוב לשלום זה כמות ליטרי השמן שמייצר משק אחיה. הבנתי.


ושלום עכשיו לא יודעים שהפרסומת הזו בכלל מקדמת את המכירות של היצרנים שהיא קוראת להחרים?
שאלה קשה. הם אמנם שמאלנים, מה שכבר מוכיח על כושר השיפוט הלקוי שלהם את המציאות, אבל קשה לי להאמין שהם לא יודעים את העובדה הטריוויאלית הזו. התשובה לדעתי ברורה: הם יודעים, וממש לא אכפת להם.
מה שמקודם בקמפיין הוא לא החרם על ההתנחלויות. זה לא מעניין את שלום עכשיו. מה שמעניין את שלום עכשיו הם התקציבים של שלום עכשיו. והתקציבים האלה תלויים בפעילות. לכן כל פעילות של שלום עכשיו, ועדיף קריאייטיבית ומאגניבה, תמשוך עוד כסף מהתורמים. זה כל הסיפור.

אז בקמפיין הזה שלום עכשיו בעצם מקדמת את שלום עכשיו?
כן.


והקמפיין הזה לא יכול לפגוע בשלום עכשיו?

האמת שהוא יכול לפגוע בהם מאוד. סעיף 4(א) בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם קובע ששר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים, רשאי להחליט על גוף שקרא להחרים או שהשתתף בחרם - שלא יראו בו מוסד ציבורי לעניין סעיף 46 לפקודת מס הכנסה (במילים אחרות, תרומה אליו לא תיחשב כתרומה מוכרת לענייני מס), ועוד שלל של הגבלות תקציביות.
במילים אחרות, טכנית יכולים שר האוצר ושר המשפטים להחליט בעקבות הקמפיין הזה להחיל את כל ההגבלות הללו על שלום עכשיו, ולפגוע בתזרים המזומנים שלהם.
אבל שלום עכשיו לוקחים פה סיכון מחושב מאוד, בדומה להימנעות של הרב ליאור והרב יוסף מהישמעות לצו המעצר נגדם - מעין הוצאת לשון פומבית לרשויות: אם לא יעשו נגדם שום דבר, סבבה; ואם ישתמשו בחוק נגדם, זה ישמש כמינוף מעולה לתוספת תזרים מזומנים מהארגונים הזרים כדי שלא לפגוע בכסף הזורם לארגון, יחד עם קמפיין בינלאומי להשחרת מדינת ישראל כמדינה טוטליטרית. ייתכן אפילו שבסתר לבם שלום עכשיו מקווים שזה מה שיקרה, כשם שאפשר שבסתר לבו הרב ליאור קיווה שיעצרו אותו בראוותנות, כדי לחזק את בסיס התמיכה בו. תיקון: הקמפיין לא יכול לפגוע בשלום עכשיו, משום שסעיף 4 בחוק לא ייכנס לתוקף אלא לאחר 90 יום.


ומכל הדברים האלה לא אכפת לשלום עכשיו שהקמפיין תכל'ס עוזר להתנחלויות?
מה זה משנה ההתנחלויות. העיקר השלום. עכשיו.

-----
אה, ואם אתם רוצים בדיוק לדעת איך להחרים את המוצרים, הנה הקישורים:
חבל ששלום עכשיו לא מפיצה את הקמפיין ביחד עם הקישורים, אבל אתם, קוראיי היקרים תוכלו לתקן את המעוות. בסופו של דבר הרי צריך לדעת בדיוק מה מחרימים, ומה הטעם שלו, בשביל לקיים את המצוה בהידור ומכל הלב.

----
עוד בנושא: לא נפסיק לסתום, או למה הזעקות נגד חוק החרם הן זעקות הקוזק הנגזל.
וגם: פוסט מצוין של אורי אורבך: הושיעו, יהודים, סותמים לנו את הפה

יום שני, 7 במרץ 2011

לא נפסיק לסתום

(נכתב עבור פרויקט "יד לפה" של העין השביעית ופורסם שם)

בחודשים האחרונים סוערת התקשורת בעקבות מה שמוצג כמתקפה כוללת על חופש הביטוי ומהלך של "סתימת פיות" כלפי ארגוני שמאל למיניהם. המונח "מקארתיזם" זכה לעדנה, והקרן החדשה לישראל אף הקימה אתר ופתחה בקמפיין שלם תחת הכותרת "לא נסתום", תוך רמיזה מעודנת, כדרכה, לכך שמישהו מנסה למנוע ממנה להביע את עמדותיה. הדברים אמורים כלפי ועדת החקירה לבדיקת מקורות המימון של ארגוני השמאל (ההולכת וגוועת), כלפי החוק הנועד למנוע חרם על מדינת ישראל ועוד.

ובכן, הכצעקתה? האם באמת יש מהלך שלם שנועד לצמצם את חופש הביטוי של קבוצות שמאל? הנה קצת היסטוריה של העשורים האחרונים. במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת עברו בכנסת שורה של תקנות וחוקים המצמצמים את חופש הביטוי וההתארגנות:

לתקנון הכנסת נוסף סעיף מיוחד הקובע שתיפסלנה מראש הצעות חוק שהן לדעת יו"ר הכנסת או סגניו גזעניות או שוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית; נקבע תיקון לחוק העונשין ולפיו "הסתה לגזענות" היא עבירה פלילית שעל העובר עליה תיגזרנה עד חמש שנות מאסר; ולבסוף, נוסף סעיף לחוק יסוד: הכנסת, הקובע שרשימה או אדם לא יוכלו להתמודד בבחירות לכנסת אם יש במטרותיהם או במעשיהם שלילה של המדינה כמדינת העם היהודי או כמדינה דמוקרטית, או הסתה לגזענות.

סעיף זה אף מומש בפועל ב-1988, עת נמנע מרשימת "כך" להתמודד בבחירות לכנסת ה-12; למעשה כל עצמו של הסעיף לא נחקק אלא למטרה הזו בלבד.

האם במרוצת השנים הללו היה מהלך מתגלגל של סתימת פיות וצמצום חופש הביטוי? כך נראה; ועם זאת, ברור שהמהלך לא היה מתקיים אלמלא פועלו של איש אחד, הרב מאיר כהנא, שעשה ככל יכולתו במעשיו ובדבריו כדי לבחון את גבולות החופש שניתן לו.

נתקדם הלאה, לשנות ה-90 של אותה מאה. בתחילתן התקיימה סובלנות ניכרת להבעת דעות קיצוניות. איש לא ראה בקריאות "רבין בוגד", למשל, פעולה פלילית, וסביר שפעולה נגדן היתה נתקלת בזעקה על הגבלת חופש הביטוי.

כל זה השתנה בעקבות שני אירועים הרי גורל: הטבח במערת המכפלה ורצח רבין. בחצי השני של העשור ניכר צמצום משמעותי של חופש הביטוי, שבא לביטוי בין השאר בסיסמה "גם מילים יכולות להרוג". כדוגמה בעלמא נזכיר כאן את הרשעתם של עורכי הספר "ברוך הגבר" ואת מאסרה של טטיאנה סוסקין, שהפיצה את "כרוז החזיר" בחברון ב-1997. מן התקופה האחרונה ניתן להזכיר את החקירה הפלילית שנפתחה נגד כותבי הספר "תורת המלך" וצו המעצר שהוצא נגד הרב דוב ליאור שכתב הסכמה לספר, ויש עוד לא מעט דוגמאות.

הצד השווה לכל אותם "גלים" של צמצום חופש הביטוי ושל סתימת פיות כלפי השוליים של הימין הקיצוני בישראל הוא שהם לא באו עקב התקפי שמאלנות שעברו על המערכת השלטונית, אלא משום שמישהו החל לנצל יתר על המידה את זכויותיו הדמוקרטיות ולבחון את גבולות הסיבולת של המיינסטרים. אך טבעי הוא שבשלב מסוים תפקע הסבלנות ויחלו לשים סייגים על החופש האינסופי כביכול ששרר עד אז.

אם יחוקק בעתיד חוק שלילת הזכות לצעוק "שריפה!" באולם מלא אדם (התשצ"ח), סביר שיהא זה רק עקב תנועה של מחוללי מהומות מסוג זה, ואף אם בחוק זה יהיה צמצום פורמלי של חופש הביטוי, מהותית לא יהא בזה אלא שימור של המצב שהיה קיים עד אז, בטרם התעוררו המהומות.

זעקות השבר של ארגוני השמאל על צמצום חופש הביטוי הן, אם לעשות שימוש בקלישאה אחרת, זעקותיו של הקוזק הנגזל. "חוק החרם" לא היה עולה על הדעת לולא השתמשו ארגונים ויחידים ישראלים באופציה של חרם כלכלי ואקדמי נגד מדינתם-הם, תוך סיוע מורלי חסר תקדים לחרמות מבחוץ. האופציה של חקירות בעניין מימונם של ארגוני השמאל לא היתה מתממשת אילולא ההיקף העצום שבו השתמשו ממשלות זרות בארגונים אלה ככלי לבחישה בענייניה הפנימיים של ישראל.

סדרת הצעדים שעליהם מוחים ארגוני השמאל וחבריהם בתקשורת הישראלית אינם אפוא מתקפה, אלא מגננה. נכון, גם במגננה לא כל צעד כשר וחכם, וכשם שהיתה זו שטות מוחלטת להוציא צו מעצר נגד הרב ליאור על הסכמה שנתן לספר, כך גם ההצעות להקמת ועדת חקירה שיש בה דמיון חיצוני לוועדתו של הסנטור המנוח מקארתי היו כנראה צעד שגוי, בראש וראשונה מבחינה הסברתית.

אבל בסופו של יום, הבעיה האמיתית אינה נמצאת בעוד חוק פרווה שיועבר או בעוד ועדה חסרת שיניים וסמכויות שאולי תוקם, אלא בשיטפון של מהלכי הדה-לגיטימציה של ישראל המובלים על-ידי גורמים מתוכה פנימה, ובחולשתם האינהרנטית של נבחרי הציבור לעשות דבר נגד המיעוט הקולני המרופד בשטרות יורו.

מי יודע, אולי לאחר הניצחון העתידי בקרב נגד נבחרי הציבור בכנסת ישראל, יפנו ארגוני השמאל נגד המתפללים בבתי-הכנסת, הקוראים "אבינו מלכנו, סתום פיות מסטינינו ומקטרגינו". בישראל של היום, להיות מסטין ומקטרג זה סבבה לגמרי; אבל סותם פיות? את פיותיהם של הללו יש כנראה לסתום, ובהקדם.