(נכתב עבור פרויקט "יד לפה" של העין השביעית ופורסם שם)
בחודשים האחרונים סוערת התקשורת בעקבות מה שמוצג כמתקפה כוללת על חופש הביטוי ומהלך של "סתימת פיות" כלפי ארגוני שמאל למיניהם. המונח "מקארתיזם" זכה לעדנה, והקרן החדשה לישראל אף הקימה אתר ופתחה בקמפיין שלם תחת הכותרת "לא נסתום", תוך רמיזה מעודנת, כדרכה, לכך שמישהו מנסה למנוע ממנה להביע את עמדותיה. הדברים אמורים כלפי ועדת החקירה לבדיקת מקורות המימון של ארגוני השמאל (ההולכת וגוועת), כלפי החוק הנועד למנוע חרם על מדינת ישראל ועוד.
ובכן, הכצעקתה? האם באמת יש מהלך שלם שנועד לצמצם את חופש הביטוי של קבוצות שמאל? הנה קצת היסטוריה של העשורים האחרונים. במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת עברו בכנסת שורה של תקנות וחוקים המצמצמים את חופש הביטוי וההתארגנות:
לתקנון הכנסת נוסף סעיף מיוחד הקובע שתיפסלנה מראש הצעות חוק שהן לדעת יו"ר הכנסת או סגניו גזעניות או שוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית; נקבע תיקון לחוק העונשין ולפיו "הסתה לגזענות" היא עבירה פלילית שעל העובר עליה תיגזרנה עד חמש שנות מאסר; ולבסוף, נוסף סעיף לחוק יסוד: הכנסת, הקובע שרשימה או אדם לא יוכלו להתמודד בבחירות לכנסת אם יש במטרותיהם או במעשיהם שלילה של המדינה כמדינת העם היהודי או כמדינה דמוקרטית, או הסתה לגזענות.
סעיף זה אף מומש בפועל ב-1988, עת נמנע מרשימת "כך" להתמודד בבחירות לכנסת ה-12; למעשה כל עצמו של הסעיף לא נחקק אלא למטרה הזו בלבד.
האם במרוצת השנים הללו היה מהלך מתגלגל של סתימת פיות וצמצום חופש הביטוי? כך נראה; ועם זאת, ברור שהמהלך לא היה מתקיים אלמלא פועלו של איש אחד, הרב מאיר כהנא, שעשה ככל יכולתו במעשיו ובדבריו כדי לבחון את גבולות החופש שניתן לו.
נתקדם הלאה, לשנות ה-90 של אותה מאה. בתחילתן התקיימה סובלנות ניכרת להבעת דעות קיצוניות. איש לא ראה בקריאות "רבין בוגד", למשל, פעולה פלילית, וסביר שפעולה נגדן היתה נתקלת בזעקה על הגבלת חופש הביטוי.
כל זה השתנה בעקבות שני אירועים הרי גורל: הטבח במערת המכפלה ורצח רבין. בחצי השני של העשור ניכר צמצום משמעותי של חופש הביטוי, שבא לביטוי בין השאר בסיסמה "גם מילים יכולות להרוג". כדוגמה בעלמא נזכיר כאן את הרשעתם של עורכי הספר "ברוך הגבר" ואת מאסרה של טטיאנה סוסקין, שהפיצה את "כרוז החזיר" בחברון ב-1997. מן התקופה האחרונה ניתן להזכיר את החקירה הפלילית שנפתחה נגד כותבי הספר "תורת המלך" וצו המעצר שהוצא נגד הרב דוב ליאור שכתב הסכמה לספר, ויש עוד לא מעט דוגמאות.
הצד השווה לכל אותם "גלים" של צמצום חופש הביטוי ושל סתימת פיות כלפי השוליים של הימין הקיצוני בישראל הוא שהם לא באו עקב התקפי שמאלנות שעברו על המערכת השלטונית, אלא משום שמישהו החל לנצל יתר על המידה את זכויותיו הדמוקרטיות ולבחון את גבולות הסיבולת של המיינסטרים. אך טבעי הוא שבשלב מסוים תפקע הסבלנות ויחלו לשים סייגים על החופש האינסופי כביכול ששרר עד אז.
אם יחוקק בעתיד חוק שלילת הזכות לצעוק "שריפה!" באולם מלא אדם (התשצ"ח), סביר שיהא זה רק עקב תנועה של מחוללי מהומות מסוג זה, ואף אם בחוק זה יהיה צמצום פורמלי של חופש הביטוי, מהותית לא יהא בזה אלא שימור של המצב שהיה קיים עד אז, בטרם התעוררו המהומות.
זעקות השבר של ארגוני השמאל על צמצום חופש הביטוי הן, אם לעשות שימוש בקלישאה אחרת, זעקותיו של הקוזק הנגזל. "חוק החרם" לא היה עולה על הדעת לולא השתמשו ארגונים ויחידים ישראלים באופציה של חרם כלכלי ואקדמי נגד מדינתם-הם, תוך סיוע מורלי חסר תקדים לחרמות מבחוץ. האופציה של חקירות בעניין מימונם של ארגוני השמאל לא היתה מתממשת אילולא ההיקף העצום שבו השתמשו ממשלות זרות בארגונים אלה ככלי לבחישה בענייניה הפנימיים של ישראל.
סדרת הצעדים שעליהם מוחים ארגוני השמאל וחבריהם בתקשורת הישראלית אינם אפוא מתקפה, אלא מגננה. נכון, גם במגננה לא כל צעד כשר וחכם, וכשם שהיתה זו שטות מוחלטת להוציא צו מעצר נגד הרב ליאור על הסכמה שנתן לספר, כך גם ההצעות להקמת ועדת חקירה שיש בה דמיון חיצוני לוועדתו של הסנטור המנוח מקארתי היו כנראה צעד שגוי, בראש וראשונה מבחינה הסברתית.
אבל בסופו של יום, הבעיה האמיתית אינה נמצאת בעוד חוק פרווה שיועבר או בעוד ועדה חסרת שיניים וסמכויות שאולי תוקם, אלא בשיטפון של מהלכי הדה-לגיטימציה של ישראל המובלים על-ידי גורמים מתוכה פנימה, ובחולשתם האינהרנטית של נבחרי הציבור לעשות דבר נגד המיעוט הקולני המרופד בשטרות יורו.
מי יודע, אולי לאחר הניצחון העתידי בקרב נגד נבחרי הציבור בכנסת ישראל, יפנו ארגוני השמאל נגד המתפללים בבתי-הכנסת, הקוראים "אבינו מלכנו, סתום פיות מסטינינו ומקטרגינו". בישראל של היום, להיות מסטין ומקטרג זה סבבה לגמרי; אבל סותם פיות? את פיותיהם של הללו יש כנראה לסתום, ובהקדם.
בחודשים האחרונים סוערת התקשורת בעקבות מה שמוצג כמתקפה כוללת על חופש הביטוי ומהלך של "סתימת פיות" כלפי ארגוני שמאל למיניהם. המונח "מקארתיזם" זכה לעדנה, והקרן החדשה לישראל אף הקימה אתר ופתחה בקמפיין שלם תחת הכותרת "לא נסתום", תוך רמיזה מעודנת, כדרכה, לכך שמישהו מנסה למנוע ממנה להביע את עמדותיה. הדברים אמורים כלפי ועדת החקירה לבדיקת מקורות המימון של ארגוני השמאל (ההולכת וגוועת), כלפי החוק הנועד למנוע חרם על מדינת ישראל ועוד.
ובכן, הכצעקתה? האם באמת יש מהלך שלם שנועד לצמצם את חופש הביטוי של קבוצות שמאל? הנה קצת היסטוריה של העשורים האחרונים. במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת עברו בכנסת שורה של תקנות וחוקים המצמצמים את חופש הביטוי וההתארגנות:
לתקנון הכנסת נוסף סעיף מיוחד הקובע שתיפסלנה מראש הצעות חוק שהן לדעת יו"ר הכנסת או סגניו גזעניות או שוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית; נקבע תיקון לחוק העונשין ולפיו "הסתה לגזענות" היא עבירה פלילית שעל העובר עליה תיגזרנה עד חמש שנות מאסר; ולבסוף, נוסף סעיף לחוק יסוד: הכנסת, הקובע שרשימה או אדם לא יוכלו להתמודד בבחירות לכנסת אם יש במטרותיהם או במעשיהם שלילה של המדינה כמדינת העם היהודי או כמדינה דמוקרטית, או הסתה לגזענות.
סעיף זה אף מומש בפועל ב-1988, עת נמנע מרשימת "כך" להתמודד בבחירות לכנסת ה-12; למעשה כל עצמו של הסעיף לא נחקק אלא למטרה הזו בלבד.
האם במרוצת השנים הללו היה מהלך מתגלגל של סתימת פיות וצמצום חופש הביטוי? כך נראה; ועם זאת, ברור שהמהלך לא היה מתקיים אלמלא פועלו של איש אחד, הרב מאיר כהנא, שעשה ככל יכולתו במעשיו ובדבריו כדי לבחון את גבולות החופש שניתן לו.
נתקדם הלאה, לשנות ה-90 של אותה מאה. בתחילתן התקיימה סובלנות ניכרת להבעת דעות קיצוניות. איש לא ראה בקריאות "רבין בוגד", למשל, פעולה פלילית, וסביר שפעולה נגדן היתה נתקלת בזעקה על הגבלת חופש הביטוי.
כל זה השתנה בעקבות שני אירועים הרי גורל: הטבח במערת המכפלה ורצח רבין. בחצי השני של העשור ניכר צמצום משמעותי של חופש הביטוי, שבא לביטוי בין השאר בסיסמה "גם מילים יכולות להרוג". כדוגמה בעלמא נזכיר כאן את הרשעתם של עורכי הספר "ברוך הגבר" ואת מאסרה של טטיאנה סוסקין, שהפיצה את "כרוז החזיר" בחברון ב-1997. מן התקופה האחרונה ניתן להזכיר את החקירה הפלילית שנפתחה נגד כותבי הספר "תורת המלך" וצו המעצר שהוצא נגד הרב דוב ליאור שכתב הסכמה לספר, ויש עוד לא מעט דוגמאות.
הצד השווה לכל אותם "גלים" של צמצום חופש הביטוי ושל סתימת פיות כלפי השוליים של הימין הקיצוני בישראל הוא שהם לא באו עקב התקפי שמאלנות שעברו על המערכת השלטונית, אלא משום שמישהו החל לנצל יתר על המידה את זכויותיו הדמוקרטיות ולבחון את גבולות הסיבולת של המיינסטרים. אך טבעי הוא שבשלב מסוים תפקע הסבלנות ויחלו לשים סייגים על החופש האינסופי כביכול ששרר עד אז.
אם יחוקק בעתיד חוק שלילת הזכות לצעוק "שריפה!" באולם מלא אדם (התשצ"ח), סביר שיהא זה רק עקב תנועה של מחוללי מהומות מסוג זה, ואף אם בחוק זה יהיה צמצום פורמלי של חופש הביטוי, מהותית לא יהא בזה אלא שימור של המצב שהיה קיים עד אז, בטרם התעוררו המהומות.
זעקות השבר של ארגוני השמאל על צמצום חופש הביטוי הן, אם לעשות שימוש בקלישאה אחרת, זעקותיו של הקוזק הנגזל. "חוק החרם" לא היה עולה על הדעת לולא השתמשו ארגונים ויחידים ישראלים באופציה של חרם כלכלי ואקדמי נגד מדינתם-הם, תוך סיוע מורלי חסר תקדים לחרמות מבחוץ. האופציה של חקירות בעניין מימונם של ארגוני השמאל לא היתה מתממשת אילולא ההיקף העצום שבו השתמשו ממשלות זרות בארגונים אלה ככלי לבחישה בענייניה הפנימיים של ישראל.
סדרת הצעדים שעליהם מוחים ארגוני השמאל וחבריהם בתקשורת הישראלית אינם אפוא מתקפה, אלא מגננה. נכון, גם במגננה לא כל צעד כשר וחכם, וכשם שהיתה זו שטות מוחלטת להוציא צו מעצר נגד הרב ליאור על הסכמה שנתן לספר, כך גם ההצעות להקמת ועדת חקירה שיש בה דמיון חיצוני לוועדתו של הסנטור המנוח מקארתי היו כנראה צעד שגוי, בראש וראשונה מבחינה הסברתית.
אבל בסופו של יום, הבעיה האמיתית אינה נמצאת בעוד חוק פרווה שיועבר או בעוד ועדה חסרת שיניים וסמכויות שאולי תוקם, אלא בשיטפון של מהלכי הדה-לגיטימציה של ישראל המובלים על-ידי גורמים מתוכה פנימה, ובחולשתם האינהרנטית של נבחרי הציבור לעשות דבר נגד המיעוט הקולני המרופד בשטרות יורו.
מי יודע, אולי לאחר הניצחון העתידי בקרב נגד נבחרי הציבור בכנסת ישראל, יפנו ארגוני השמאל נגד המתפללים בבתי-הכנסת, הקוראים "אבינו מלכנו, סתום פיות מסטינינו ומקטרגינו". בישראל של היום, להיות מסטין ומקטרג זה סבבה לגמרי; אבל סותם פיות? את פיותיהם של הללו יש כנראה לסתום, ובהקדם.
