בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום ראשון, 24 באפריל 2011

פיגוע? מעתה אמור: ירי פלסטינים

איך להפוך פיגוע נפשע למשהו נסבל, ואפילו אשמת הנפגעים? שאלו את ynet (בינתיים הטקסט התרחב עוד יותר מהמצוטט כאן, אבל רוח הדברים רק הועצמה):
נתחיל בכותרת: "הרוג ו-3 פצועים מירי פלסטינים ליד קבר יוסף". פיגוע? איפה. לא בכותרת ולא בשום מקום, נאמר כאן שמדובר בפיגוע. בסך הכול יש מישהו הרוג, וירי של פלסטינים.
כותרת המשנה: "מתפללים נכנסו למתחם שבשליטת הרשות ללא תיאום עם צה"ל - וספגו אש" - אוקיי, כבר הבננו. הם אשמים, המופרעים. מה הם נכנסים ללא תיאום עם צה"ל? מגיע להם "לספוג אש". לא להירצח, או משהו כזה. "לספוג אש". הם מין ספוג כזה. מה היה קורה אם עיתונאי של ynet, למשל, היה נכנס לאזור כלשהו ללא תיאום עם צה"ל ו"סופג אש"? מעניין איך הדבר הזה היה מנוסח (אל דאגה, אין ל-ynet שום עיתונאי רציני כזה).
כותרת המשנה ממשיכה ללא שום זיהוי מהיכן הגיעה אותה אש מסתורית שאותה הם ספגו (אולי זו הייתה אש שמימית?). רק בסוף הכותרת מצוטט ראש המועצה האזורית שומרון: "השוטרים הפלסטינים מכירים אותם, הפער [צ"ל הפעם] ירו. זה פשוט טבח". טוב, אבל זה כמובן הוא אומר. המתנחל.
נמשיך לידיעה עצמה:
התפילה הובילה למוות:
 כך פותחת הידיעה. יש פה תפילה שמובילה למוות, מין אסון טבע כזה, ופרדוקס נאה, פיוטי משהו. איזשהו עניין שבין אדם לאלוהיו, הראשון מתפלל והשני איכשהו גורם למותו. זה שיש גם רוצחים באמצע לא ממש מוזכר.
קבוצת ישראלים נורתה הבוקר (יום א') באזור שכם. ארבעה בני אדם נפגעו. אחד מהם נהרג, שלושה נפצעו - אחד קשה, אחד בינוני ואחד קל.  
הקבוצה "נורתה". מי יודע מי ירה, אולי פועלים תאילנדים. כידוע, במקרים מקבילים כאשר פלסטיני נמצא ירוי, ישר יודעים ש"מתנחלים ירו".
מבדיקה ראשונית עולה כי הישראלים נכנסו ללא תיאום למתחם קבר יוסף, וייתכן שנורו על-ידי שוטרים פלסטינים.  
הא, ראיתם, הם אשמים. מה הם נכנסים ללא תיאום? מגיע להם שיירו בהם. והשוטרים? שומרים על החוק בכלל. מי שנכנס ללא תיאום, יורים בו. מה, לא ככה עושים במקומות מתוקנים?
מאז האינתיפאדה השנייה, קבר יוסף נמצא בשליטת פלסטינים. צה"ל מאפשר לקבוצות מאורגנות לבקר במקום, בשעות הלילה, תחת אבטחה. עם זאת, קבוצות מקרב חסידי ברסלב נוהגים להגיע לקבר בלי תיאום. ב-2003, מקרה דומה של כניסת חסידים ללא אישור נגמר בירי לעברם ובשני פצועים קשה.
ראש המועצה האזורית שומרון, גרשון מסיקה, כינה את התקרית הפעם "טבח". הוא אמר בערוץ 2 ש"השוטרים הפלסטינים מכירים אותם כבר. הפעם החליטו משום מה לירות עליהם. הם ברחו, למזלם הצליחו להגיע לכוחות צה"ל".
איך ממשיכים? פירוט ההיסטוריה של החסידים המופקרים, שלא למדו את הלקח ומקרה דומה "נגמר בירי לעברם". שוב איזה ירי מיסתורי. אולי יש שם בכלל מכונות אוטומטיות שיורות בכל מי שנכנס.
בהמשך מובא דבר המתנחל, ש"כינה את התקרית הפעם "טבח"". איפה טבח, מה טבח, שואל הקורא הממוצע. הרי בסך הכול היו קבוצה של פורעי חוק שנכנסו ונורו על ידי כוחות עלומים. בכלל, מגיע להם.

בהמשך מובא גם פיענוח הפיגוע באיתמר, לא שזה קשור אבל נהגו ישראל באתרי האינטרנט לנפח ידיעות על ידי הצגת היסטוריה כלשהי. מכל מקום, זו הפעם הראשונה בידיעה שבה מוזכרת המילה "פיגוע".

אגב, ב"הארץ" הכותרת דיברה על פיגוע, אבל נכון לעכשיו הכותרת היא רק "אדם נהרג ושלושה נפצעו מירי בשכם". גם המשך הידיעה מנוסח ברוח דומה, "ירי" מסתורי, תוך הדגשה: "יש לציין כי אין אימות סופי לגבי זהות היורים". גם שם יש הדגשה גדולה מאוד על הכניסה ללא תיאום, כשבעצם זה הנושא המרכזי ולא חלילה עצם הפיגוע. 

כאן עלינו להודות לאבישי עברי ב"לאטמה", שטבע את המונח "ערבים כאסון טבע". מבחינת כלי התקשורת, ערבים אינם בעלי אישיות וזהות, שכאשר הם מבצעים פשע יש להתמקד בעצם הפשע, אלא מדובר באסון טבע: אם נכנסת לכלוב האריות בגן החיות ונטרפת, האשמה עליך; אם קפצת ראש למפלי הניאגרה - עצוב, אבל זו בעיה שלך; אם נכנסת לשכם ופלסטינים ירו עליך - זה עוד אסון טבע בלתי נמנע, והאשמה מוטלת אך ורק עליך.


האם ג'וליאנו מר נכנס לג'נין בתיאום עם צה"ל? האם העיתונאים שנהרגו בלוב עשו זאת תוך תיאום עם ממשלת קדאפי? כמובן השאלות האלה לא נשאלו אז, אלא רק עכשיו, כאשר מדובר לא בחבר'ה משלנו ובמשהו שנראה לנו חשוב (לעשות כתבות! על זה נוהגים לסכן חיים, לא?), אלא בכמה תמהונים עם פיאות.

יום חמישי, 21 באפריל 2011

אנגליזית יפה שפה


קיבלתי במייל כמה חרוזים מפרי עטו של אבשלום קור, אחרון הטהרנים של ימינו, האיש שמזדעזע כשהוא שומע רב שאומר "אחלה" או "אוקיי". החרוזים מבכים את היותנו מדברים בשפות נכר (לחצו על הלינק שהבאתי. זה דווקא נחמד), וכפי שדיווח לי אביעד שטיר הם הופיעו במקור בספר "לצון נופל על לצון" ושודרגו מאז בשמות עדכניים יותר.

מכל מקום, שירבטתי משהו בתגובה. הנה כך (קצת שיפצתי את זה עכשיו):


אוי ויי זמיר ודא עקא,
איזו צרה ואיזו מצוקה
שלשונות עמים זרים מתגלגלות בפינו
ואולי כדאי את כולן לגזור מלשוננו
לא עוד נהלך בפרדס, או ניטול אתרוג
בחלונינו לא יעלה וילון, ובנול אותו לא נארוג

מן המקרא נמחק את המילה: מילה
(אכן מן הארמית הגיעה לה)
גם בכתב לא נכתוב ואף לא באיגרות
הרי גם האכדית בכלל השפות הזרות

לחידוש הסנהדרין לא נתפלל,
ולהבדיל גם את האקדמיה נבטל
אף אוויר לא נשאף
הרי גם לשון יוון עלתה בכף

אסדה, ספינה, מלח,
עברית שפה יפה, אלה - למה לך?

שומרית, אכדית ואוגריתית, לשונות פרס וארם
מאלה לקח המקרא והשגירם
הוסיפו חז"ל מן הארמית כפליים
ולשון יוון ורומי נטלו מנה אחת אפיים
אף הערבית לא טמנה ידה בצלחת
ודרך הגאונים והראשונים נכנסה בנחת

ומדוע זה נלין על כמה מילים מלשון אמריקה ואנגליה
ומעט מלשונות צרפת, רוסיה וגרמניה?
כי זה חדש, ומן התורה הוא אסור?
נניף נא את האומר, ויותר האיסור!



יום חמישי, 7 באפריל 2011

אל תמכרו חמץ!

(פורסם גם ב-ynet, בגרסה מקוצרת)
באדיבות שי צ'רקה, מתוך "לצאת מהקווים - מעבר לקו 2"

הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ ותחת כל אתר רענן מופיע שירות לציבור - מכירת חמץ וירטואלית. ובכל בית כנסת - דף של רב הקהילה, למכירת חמץ מאורגנת. ועכשיו גם בפייסבוק: מכירת חמץ בחינם (כך בדיוק).

דומה שמכל מצוות החג, "מצוות מכירת החמץ" קיבלה מעמד בכיר בשנים האחרונות. עזבו אתכם מביעור חמץ. היום רק מוכרים. השיא הוא כמובן במכירת כל החמץ של המדינה לאחמד או מוסטפא או ג'ורג'.

כמה עולה החמץ שלכם? האם קיבלתם פעם שקל עבור המכירה? האם בא פעם הגוי ותבע את אשר קנה? הוא בכלל יודע איפה אתם גרים ואיפה החמץ שלו? בקיצור: על מי אתם עובדים בדיוק?

עכשיו יבואו החכמולוגים ויסבירו שזה לא משנה שזו פיקציה, מכיון שככה התורה ציוותה, כולל הפיקציות. היא ציוותה על איסור חמץ שיהיה שייך "רשמית" לאדם, ולא אכפת לה שהחמץ יהיה אצלך אם עשית איזו מכירה, עקומה ככל שתהיה, של החמץ.

אבל אם ככה בכלל לא ברור מה הרעיון של איסור "לא יראה ולא ימצא", אם תכל'ס אין שום בעיה לחתום על איזה מסמך פיקטיבי והכול יהיה טוב ויפה. תאמרו: יש הרבה פיקציות ביהדות? זה מצג שווא. יש מעט מאוד פיקציות, וכמעט כולן מתייחסות לאיסורים של חכמים ולא של התורה, וגם שם הרבה פעמים לקחו את זה רחוק מדי היום. כך למשל נושא הפרוזבול המפורסם, שלהסבר הרמב"ם עוקר רק מצוה מדרבנן (וגם כך זה מקרה מיוחד וקיצוני, ולא נאריך בו כאן). כך גם נושא העירוב, שגם הוא חל רק על ענייני דרבנן, והורחב היום הרבה מעבר לפרופורציות המקוריות שלו (אני בטוח שחז"ל היו מתעלפים אם היו שומעים שהיום מתירים לטלטל בכל ירושלים בגלל איזה חוט שמקיף את העיר. אבל זה נושא לפוסט אחר).

ובאמת, העיגון של הפיקציה הזו במקורות הוא די קלוש (את עיקרי הדברים שלהלן למדתי משיעוריו של מורי הרב שמואל טל).

עניין המכירה נזכר לראשונה בתוספתא (פסחים ב,יב-יג), שבה נאמר:
ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו (=או נותנו) במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: "עד שאתה לוקח במנה קח במאתיים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח" (דהיינו: קנה ממני בכמות גדולה יותר ממה שתכננת, כי יש סיכוי שאקנה ממך בחזרה אחרי הפסח. ויש פירושים אחרים).
במילים אחרות, מה שהותר זה רק מתנה גמורה ומוחלטת, וגם זה במצבים קיצוניים: כשהוא נמצא בספינה וצריך שיהיה לו חמץ אחרי הפסח, או במקרה שממילא הגוי קונה ממנו חמץ, ואז אפשר להגיד לו שיקנה יותר, כי יש סיכוי שהיהודי יקנה ממנו אחר הפסח.


אפשר לראות שהפרוצדורה הזו הגיונית. מדובר במכירה גמורה לכל דבר ועניין, ללא תנאי.


וכך פסק הרמב"ם (מתוך משנה תורה המדויק והמנוקד [עורך משנה: אני], הלכות חמץ ומצה ד, ו-ז):
יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, וְהָיָה הֶחָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה שָׁעָה חֲמִישִׁית - הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לַגּוֹי אוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח; וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה.
אוֹמֵר הוּא יִשְׂרָאֵל לַגּוֹי 'עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ בְּמָנֶה, בּוֹא וְקַח בְּמָאתַיִם', 'עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִגּוֹי, בּוֹא וְקַח מִיִּשְׂרָאֵל', 'שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ וְאֶקַּח מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח'. אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ עַל תְּנַאי; וְאִם עָשָׂה כֵּן - הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל 'בַּל יֵרָאֶה' וּ'בַל יִמָּצֵא'.
וגאונים וראשונים רבים גרסו בתוספתא, או פירשו כך, "ובלבד שלא יערים" (תוספתא כפשוטה עמ' 495-496), ואמרו במפורש שהכוונה היא שלא יעשה זאת כל שנה. כן כתב רב עמרם גאון (אוצה"ג פסחים סי' מח):

וישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אֹתוֹ (דהיינו, עשה קניין ממשי ולקחו לרשותו), ואין שם הערמה, ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים אלא מורע (=מאורע) הוא - מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי.
ואפשר לראות אצל עוד ראשונים את ההדגשה הזו במכירה, שהדבר חייב להיות רק במכירה גמורה, שהגוי בפועל לוקח אליו את החמץ, וזה חד-פעמי וללא הערמה ו"קריצה".

רק במאות השנים האחרונות, החל כרסום זוחל בדין הפשוט הזה, בעקבות לחצים כלכליים של מבשלות הבירה וכדומה, ובכל דור נוספו עוד ועוד הקלות - התחילו לוותר על הדרישה להוציא את החמץ מחוץ לבית, לאחר מכן ויתרו גם על ההקפדה שיהיה חדר מיוחד שבו יהיה החמץ, וגם את עניין התשלום הפכו לפיקציה (הגוי משלם פרוטה, ושאר התשלום נחשב כהלוואה עד אחרי הפסח, אבל אז החמץ חוזר אז הוא לא צריך לשלם). אחר כך כבר לא היה צריך שהגוי ידע מה הוא קונה, אלא מוכרים באופן כללי את החמץ, ועוד ועוד. והיום מגדילים אנשים לעשות, ומוכרים את החמץ הבלוע בכלים (!). כיצד הגוי יוכל לממש את הקניין הזה בדיוק, אפילו באופן תיאורטי?

ומה הבעיה? שהיום אנשים מסתמכים על הפרוצדורה המפוקפקת הזו כנוסחת קסם הפותרת את כל הבעיות. אפשר לאחסן פיתות או בצק במקפיא ורק למכור, והופס במוצאי החג כבר אפשר לעשות מופלטות למימונה. יש ספק כלשהו אם משהו חמץ או לא? מה הבעיה - תמכור. זו התשובה הרגילה בשו"תים האינטרנטיים למיניהם.

ראו את האבסורד: אנשים כל כך מקפידים ומדקדקים בדיני פסח, וכידוע נהגו ישראל להחמיר בפסח עוד יותר מבשאר ימות השנה, בכל מיני ספק-ספקות של חימוץ, וכבר שמן שעשוי מקטניות לא מתבטל בשישים, ואסור לאכול במבה וחומוס, שלא לדבר על "שרויה" - אבל מכירת חמץ, שכולם יודעים שהיא פיקטיבית, ושלפי המקורות נראה שמי שמסתמך עליה סביר שימצא את עצמו עובר על איסורי תורה - על זה אין פוצה פה ומצפצף.


בקיצור, אני פונה את הלב שלכם: עזבו את מכירת החמץ. אל תמכרו אותו. בערו אותו. זה לא כזה קשה.

---------------
הרחבות ותשובות להערות (יתעדכן בעז"ה ככל שאקבל יותר תגובות):
  • לא רק לפי רב עמרם גאון והרמב"ם, אלא גם לפי השו"ע והאחרונים, המכירה המתקיימת היום אינה תקפה. הט"ז למשל כתב שאם הוא לא מייחד את החמץ בחדר ומוסר לגוי את המפתח, הוא עובר בבל יראה ובל ימצא.
  • יש לדעת שאפשר שאם מוכרים את החמץ, הביטול לא חל עליו (שהרי אתה לא רוצה לבטל אותו. אתה מכרת אותו. והוא לא שלך בכלל. כך פסק החתם סופר ועוד). לכן כל אלה שמוכרים את החמץ שיש להם ספק לגביו או שקשה להם לנקות אותו, כמו זה שבטוסטר וכדומה, יכול להיות שדווקא המכירה מכניסה אותם לבעיה הלכתית של "בל יראה".
  • מה עושים עם חמץ של "ליתר ביטחון"? מבערים עד מקום שהיד מגעת. מנקים את הטוסטר וכולי, ובסוף מבטלים בלב את החמץ שנותר. זה מה שחז"ל אמרו: "בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו". הם לא אמרו "והשאר מוכרו לגוי"!
  • מה עם חמץ שלאחר הפסח בחנויות? זה כבר פחות חמור כי זה רק איסור דרבנן של חמץ לאחר הפסח, אבל גם איסור דרבנן הוא איסור. אז בודקים ומקפידים לקנות רק מה שנאפה לאחר הפסח. אבל: "חמץ נוקשה", שלא היה במצב אכילה בפסח, כמו פסטות, אין צורך להקפיד עליו (לפי הרב טל).
  • מה יעשו בתי העסק הגדולים? אם הם רוצים באמת לקיים את הפסח כהלכתו, הם יכולים להיערך ולמכור את החמץ מבעוד מועד. ואולי בשבילם אפשר לעשות מכירה אמיתית מיוחדת, שתהיה בה ממשות.

יום שני, 4 באפריל 2011

אצבעות סרוגות

נכתב עבור Velvet Underground - סקירת עיתוני סוף השבוע הדתיים/ימניים.

איך מתייחסים העיתונים הימניים/דתיים לסיפור הטיסות של ביבי?
בבשבע ההתייחסות היחידה לנושא היא בידיעה של יאיר שפירא בכותרת "נתניהו הגיש תביעת דיבה נגד העיתונאי רביב דרוקר ומעריב בעקבות תחקיר מימון הטיסות".
כות' המש' מעניינת עוד יותר: "דרוקר עומד בראש העמותה לחופש המידע, הממומנת על ידי הקרן החדשה לישראל והאיחוד האירופי".
זהו, הקרן החדשה לישראל, עכשיו אתם יודעים מה לחשוב על הסיפור.
אה, שכחתי: יש עוד התייחסות אחת, במדור מכתבים למערכת.
ב"צימוקים לשבת" ששולח מדי פעם משה טאו מרחובות, נכתב: "פרשה חדשה לביבי: כי טיסה".

[תוספת: יש עוד התייחסות, במאמר דעה של אליקים העצני, שטוען שאין כאן בעיה פלילית או אתית, אבל מותח ביקורת על ה"דולצ'ה ויטה הצמרת", כלשון הכותרת למאמרו.]

במקור ראשון נושא הטיסות תופס גם את העמוד הראשי, בכותרת "המבקר מתעלם ממחאות הליכוד, פותח בבדיקת פרשת הנסיעות".

כותרת המשנה משקפת בדיוק את עמדת הליכוד: "'לינדנשטראוס חורג מסמכותו ולהוט לקבל תקשורת', זועמים בסביבת נתניהו * יו"ר הכנסת: 'ניצלו את תמימותי לצורך מחטף בוועדת הביקורת' * נקודת האור במצודת זאב: התגברות התמיכה בליכוד בכל הסקרים השבוע".
גם שלוש הכתבות בנושא, בעמ' 4 בעיתון, כולן באותה רוח: הגנה של ברק על נתניהו, רובי ריבלין נגד הוועדה לביקורת המדינה, וציטוט משרה נתניהו: "אני מטרה נוחה".
הקו ממשיך בעמ' 6, שבו מאמר המערכת מצטט את רביב דרוקר בספרו חרקירי, שבו כתב שבבחירות 99' הייתה התלכדות של הגופים החשובים במדינה כדי להפיל את נתניהו, ומותח קו לפרשה הנוכחית: "ייתכן שהגילויים מלמדים על סגנון חיים מסוים. אבל מכל סוגי השחיתות, זו החומרית היא הפחות חמורה". גם אשר כהן, בטור באותו עמוד, טוען ש"המתקפה התורנית על משפחת נתניהו" קשורה בחרדת השמאל מהאפשרות שנתניהו יצליח להשלים 13 שנים מצטברות כראש ממשלה.
אותו מספר חוזר גם בטורו של עדי ארבל במוסף יומן, המצוטט גם בעמוד השער בשולי הידיעה על נתניהו. ארבל מציין שאם נתניהו ישלים את כהונתו הוא יגיע למקום השני ברשימת ראשי הממשלה הוותיקים.
בעמ' 10 בעיתון, בריאיון עם חנוך מרמרי על הרפורמה הפרלמנטרית המוצעת, הכותרת מדבריו היא דווקא: "זה לא בריא שמבקר המדינה נהיה לנו פתאום כוכב-על". מרמרי לא התייחס כלל לפרשת הנסיעות, אבל הרושם המצטבר מספיק.
גם אמנון לורד, עורך העיתון ומעריץ נלהב של נתניהו, תוקף בטורו את "גל הפרסומים" נגד נתניהו. הוא לא יוצא נגד נכונות הפרטים בתחקיר, אלא טוען שזה לא מעניין ולא חשוב:
"הנטייה של הציבור היא לא להתעסק בפרטים; לתת לדרוקר את הקרדיט שהפרטים נכונים בעיקרון אבל לשאול: מה זה קשור?… כאשר מופיעים גילויים שהאזרח הממוצע מתקשה לזהות בהם היבט פלילי כלשהו, וכאשר הטענה העיקרית החמורה היא: 'למה לקחת את הילדים?! למה לקחת איתך למלון את האישה?!' ההתנגדות היא כמעט אינסטיקטיבית. האם לאור מה שקורה סביב מדינת ישראל, ההתדרדרות הביטחונית, האתגר המדיני והניווט הכלכלי, צריך להתעסק בחשבון הניקוי היבש של הגברת נתניהו? זה פשוט מעורר בחילה".
בעיתון נמתחת ביקורת מסוימת על נתניהו, אבל מכיוון אחר. אורי אליצור מסכם שנתיים של כהונת רה"מ וכותב שמבחינת ההצלחה בפועל ההישגים מצוינים, אבל תמיד ההתנהלות נראית עקומה ומוזרה: "הבדיחה מדברת על הסטודנט שאומר אני לא יודע למה לא נתנו לי תואר. בכל הדברים אני בסדר גמור, רק במבחנים אני נכשל. אצל נתניהו זה נראה הפוך".
אבל אליצור מצביע על נקודה אחרת: מהכיוון המדיני, "המרחק בין נתניהו לבין ציפי לבני הוא כמעט אפס". ולמעשה גם המרחק מיוסי ביילין אינו קיים: "בפועל זה כבר ויכוח סרק כמו בין בעל ואשתו שעדיין לא עשו מינוי במפעל הפיס אבל צורחים זה על זה בריב נוראי על השאלה מי משניהם ישתמש ביום שלישי בבוקר באוטו שיהיה להם אחרי שאראלה תתקשר. כרגע המציאות היא שהפלשתינים לא באים לדבר איתנו, ולא הולכים להסכים לשום דבר שישראל יכולה לקבל גם אם ראש הממשלה יהיה יוסי ביילין". בקיצור, הוא מסכם, "בשנתיים הללו, בשל הכרעות והכרזות של נתניהו, התחוללה מתחת לפני השטח מהפכה ענקית בפוליטיקה הישראלית: הוויכוח הגדול בן ארבעים השנה בין הימין והשמאל, הוכרע והסתיים בניצחון מוחץ של השמאל".
זה מוזר, שהרי בכתבה של ישי פרידמן באותו עיתון מתואר כינוס של אנשי השמאל הישראלי לפלגיו, שבו היו מחלוקות עמוקות בין "השמאל הציוני" ל"שמאל העממי", אבל על דבר אחד כולם הסכימו: השמאל הישראלי מתרסק. מה התשובה? לדידו של אליצור התשובה ברורה:
"השמאל לא יכול לקבל בשום אופן את העובדה שהוויכוח הסתיים. כמו החיילים היפנים הזקנים שהסתתרו בג'ונגלים 20 שנה ולא ידעו שהמלחמה נגמרה, גם חיילי השמאל לעולם לא יסכימו לדעת שהמלחמה עם הליכוד הסתיימה. המלחמה הזאת היא ההגדרה העצמית שלהם, היא הרבה יותר חשובה להם מאשר המדינה הפלשתינית. וכיוון שאין כבר ויכוח גדול ונרגש על גבולות ועל הצורך בנסיגה, וכיוון שיש לשמאל צורך קיומי בוויכוח נרגש ומפלג ומבדל, השמאל הולך ומקצין את עמדותיו הפרו-פלשתיניות, הולך ומאמץ יותר ויותר את הנרטיב הפלשתיני ואת הסלידה הפלשתינית מן הציונות והלאומיות היהודית… ההקצנה השמאלנית מביאה להקצנת העמדות הפלשתיניות ובאופן פרדוקסלי מרחיבה בכך את הפער ששומר עלינו מסכנת הקמתה של מדינה פלשתינית".
פרדוקסים אוהב גם חגי סגל, שקורא לימין לא לנסות לתבוע יותר מדי בתגובה לירי הקסאמים והגראדים, וקורא לתת לשמאל לנצח:
"גם לימין הישראלי יש נטייה מסוימת לירות לעצמו בראש ולהרוס במו פיו את מפעלי חייו. אחרי כל פצמ"ר הוא דורש מהממשלה להשתלט מחדש על עזה, ומתעלם מהאפשרות הסבירה שהשתלטות כזאת תסתיים בנשף שמאלני. חיילי צה"ל יקיזו דם רק כדי שממשלת ישראל תעניק את עזה במתנה לאבו-מאזן, וכבר היו דברים מעולם: באמצע מלחמת לבנון השנייה הכריז אהוד אולמרט שניצחון ישראלי מהיר יזרז את תוכנית ההתכנסות. בסוף לא כל כך ניצחנו וההתכנסות מתה, אבל בעופרת יצוקה 2 אנחנו עלולים לנצח, ובנסיבות העכשוויות זה מסוכן. עדיף להמשיך לשמור על עצימות נמוכה בדרום ולקוות לימים טובים יותר שבהם תקום כאן ממשלה שתדע לתרגם הישג צבאי להישג מדיני. עד אז, תנו לשמאל לנצח בדרום".
ובקטנה:
- מקור ראשון מדווח על מכתב רבנים חדש: עשרות רבנים בציונות הדתית חתמו על קריאה לממשלה לקבל מתווה להארכת שעון הקיץ, עד תחילת אוקטובר.
- במוסף המשפטי צדק במקור ראשון (בעריכת יהודה יפרח) מתרעם זאב קם על שרי הליכוד שמכשילים חקיקה ציונית (דוגמה: הכרזה על העברית כשפה הראשית של המדינה), והרב עידו רכניץ עוסק בשאלה מהו המעמד ההלכתי של תקיפת נאט"ו בלוב.
- בבשבע הפגישה חגית רוטנברג בין שני מתנחלים, ישראל אריאל מישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, ונחום פצ'ניק, ראש תנועת "ארץ שלום". היה אקשן.
- במוסף דיוקן של מקור ראשון לעומת זאת, הפגישה הודיה כריש-חזוני בין יושבי הראש של צעירי "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי", שמשתפים ביניהם פעולה ושואפים לאיחוד המפלגות.
ואדוארד אטלר בעל מדור הרכב באותו מוסף, שמלבד על רכב מרבה לדבר על חוויותיו כניצול שואה, הסביר מדוע סירב להצטלם לכתבה קצרה עבור חידון התנ"ך:
"ודאי שאני נהנה מקריאה מזדמנת של החכמים הנוכחיים, החושפים בפניי עולם יהודי שלא הכרתי עד כה. אך במקביל, צר לי שאותם חוקרי יהדות מודרניים וחריפי שכל, המתפלשים עד דק בפילוסופיה של דת משה בורחים אל עולם התיאוריה והוגים תלי-תלים של פרשנויות לגבי ההיסטוריה של עמנו, כדי להתחמק מכתיבה על העולם היהודי האמיתי, שאותו הכרתי בזכות הפשיזם הגרמני בגטו ורשה. שם ראיתי סביבי את היהדות הממשית כשהיא שרויה במצוקה אמיתית, מבלי שייפול עליה מָן מהשמיים.
וכיוון שבארצנו מושקע רוב רובו של המאמץ האקדמי בחקר העבר הרחוק והנחלתו (כמו גם בדיונים אינטלקטואליים כה ערטילאיים, עד כי הם גובלים לעתים בפרפסיכולוגיה) – דווקא נושא השואה נפל, באופן פרדוקסלי, לידיים ולמוחות מהדרגות הנמוכות יותר…
ידידה ירושלמית שלי הדואגת להשכלתי שלחה לי מאמר אומלל של פרופ' חננאל מאק, העוסק בשאלה אבסטרקטית: מי כשל בפרשת פילגש בגבעה?
האם איזה היסטוריון או פילוסוף יהודי החוקר את שורשי היהדות טרח להתעמק בשאלה הפרוזאית מה היה מעמד הפילגשים בגטו? הרי סגירת היהודים מאחורי חומות גבוהות תפסה בני אדם באמצע חייהם.
בדירת הגטו, שחלקנו עם משפחות אחרות, גרה איתנו משפחה של גבר, אשתו, ילדיו והפילגש. מבלי שרצינו, נאלצנו לשמוע ויכוחים סוערים, צעקות קנאה וניסיונות להסביר לילדים מה עושה איתם ה"דודה". עד שלבסוף הם הפסיקו להתחבא איתנו בחדרון שמאחורי הארון, לשם רצנו בכל פעם ששוטרי היודנראט השתוללו בדירה. הם קמו, אמרו להתראות לנותרים, והלכו לאומשלאגפלאץ מיוזמתם…
אז אין להיפלא שאחד כמוני סירב להופיע כשואל בחידון התנ"ך. הרי עוד הייתי עלול לשאול את משתתפי החידון ואת עצמי שאלות שעדיין לא קיימת להן תשובה אקדמית מוסכמת".