בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

בטיחות בדרכים, גם למתנחלים

מכתב שכתב סודי נמיר, הרופא האגדי של גוש קטיף זצ"ל (הגוש, לא הרופא), לעלון של יצהר. נזכרתי במשהו ששכנה שלנו אמרה לאשתי אחרי שזו סירבה שהיא תיקח את בתנו במכונית מהגן הביתה, כי אין לה כיסא בטיחות בשבילה - "אה, את מקפידה? אנחנו לא כל כך מקפידים". אז כן, הגיע הזמן שתקפידו, לבל תקופדו.


רבותי היקרים,

אני שמח להימנות בין התושבים הקדושים של הרי השומרון. לצערי בהיכרות הקצרה שלי ובמפגש עם התושבים במגוון מצבים בדרכים, נדהמתי לראות את הנהיגה הלא זהירה בכל הנוגע לחוקי תעבורה וכללי זהירות בדרכים. דברי חז"ל ש"בשכם נפישי רוצחים" אמור להיות צילום של תמונת מצב ולא מצוות עשה שיש לקיימו!

המקרים בהם נתקלתי היו: עקיפות בפס לבן רצוף, מהירות מופרזת, והנורא מכל - נהג שהניח פעוט קטן על הברכיים בינו לבין ההגה. (כרית אויר המתנפחת על גופו של פעוט בחלקיק שניה הורגת אותו על ידי עוצמה חזקה ומכוונת לאזור הצוואר, כמאמר הכתוב: "אתה הבדלת אנוש מראש". צפיתי בעיתון רפואי בתמונה של תינוק שמת בצורה כזאת. לכן השונא את ילדיו באמת, יטייל אתם כשהם במושב הקדמי ובלתי חגורים. בנוסף, כדאי לקחת בחשבון שעצירה פתאומית במהירות של כ-15 קמ"ש כשהנהג דוחף את גופו של הצעיר על הגה קשיח הרי הוא מספיק לפוצץ לו את הכבד או טחול או לשבור את מחצית מצלעותיו למחוץ את הריאה ולסכן את המשך חייו מדימום פנימי בלתי נשלט.) רק בחודש האחרון בעלייה להר ברכה התהפכו שני רכבים באשמת נהג הרכב. בדרך לאלון מורה נהג נרדם ובנסים כשהתהפך רכבם הם נותרו בחיים. כולנו מכירים מקרוב מקרים רבים של הרוג או פצוע קשה כתוצאה מתאונה. זה לא רק דמיון אלא מציאות קרובה אלינו ממש.

לפני מספר ימים נקראתי לתאונה סמוך לקרני שומרון שבה נהג ערבי שלא היה חגור ונזרק מהרכב, לופף סביב עמוד של מעקה הבטיחות ונהרג במקום, בעוד שהנהג היהודי המרוסן ששמר על נתיב הנסיעה נחלץ ללא כל פגע.

יהודי שנקרא שומר מצוות מחוייב לקיים את כולם גם הלכות שהוא חושב שאולי פחות חשובות או בלתי נוחות לקיום. בפסקיו של החת"ם סופר ניכר שעוד בזמן שנסעו על עגלות רתומים לסוסים הוא קבע שחוקי המדינה ביניהם תעבורה מחייבים במעמדם כמצוות דאורייתא. נמצא שאדם המחליט לנהוג ברכבו ללא היצמדות לחוקים - מורד במלכותו של הקדוש ברוך הוא. ועוסק בגרם רצח בפשיעה.

בגוש קטיף נפגעו הרבה יותר תושבים מתאונות דרכים מאשר מטרור. באזור השומרון שהפראים גם כך מחוסרי כל משמעת ומסכנים עצמם והסביבה בנהיגה לא מרוסנת שומה עלינו להיזהר במדה כפולה ומכופלת לבל ניפגע בעצמנו או באחרים.

ביחידה של קהילה בה עבדתי עד עתה של כ-2200 חולים תחת טיפולי במהלך ארבע שנים אחרונות במרכז הארץ - נאלצתי להתמודד עם משפחה אחת שאבדה את בנה בשנות העשרים שנהרג בתאונת אופנוע עצמית, נוסע אופנוע אחר שנכנס לצומת ברמזור אדום; התנגש עד כדי איבוד אברים פנימיים, נזקים אורטופדיים, בלתי הפיכים, ופגיעה נפשית קשה אחרי שיצא מטיפול נמרץ. הורה עייף שנהג עם תינוק בן כשנתיים יומיים אחר שילדה אשתו והתנגש חזיתית עם רכב שבא מולו ופצע את עצמו קשה מאוד - בנו, שהיה מרוסן כחוק בכסא תינוק עף מהרכב וספג שבר בלתי הפיך בעמוד שדרה צווארי. התינוק הזה עד היום לא נושם בכוחות עצמו, ומשותק. כשעזבתי את המרפאה נותרו עדיין שני פצועים ביחידות טיפול נמרץ ושיקום האחד אחר פציעת ראש קשה, והשני שהתהפך מטרים ספורים סמוך למרפאה לתוך תעלה ולקה בנזק בלתי הפיך בחוט שדרה צוארי ומשותק בארבעת הגפיים שוהה כיום חדר הסמוך לשרון שר"י.

לדעתי, ישנה בעיה בהבנה עד כמה נהיגה זהירה קשורה ביראת שמיים חויתי על בשרי שיצר הרע יותר חזק מעריות או תאוות האכילה הנו היצר האומר לנהג העייף - אל דאגה, אל תעצור, אתה כבר מגיע! וכאשר העפעפיים העליונות כבדות צונחות על התחתונות במקום לעצור ולהתרענן הנהג ממשיך בדרכו ויכול בנקל להגיע לנמנום עד איבוד שליטה גמורה על הרכב.

על כן אני מצפה להתחזק עם חברי בנושאים הללו וכולנו כאחד נקפיד בקפידה מדוקדקת על חוקי התעבורה, ויותר. בכך נוכל להיוותר נקיים כלפי שמיא שאת שלנו עשינו, ומתפללים שיסתלק מאתנו הנגע של תאונות דרכים.

סודי נמיר,
הר ברכה

יום שני, 26 בדצמבר 2011

ועוד על הדרת נשים - מבט מבפנים

לאחר שהיו שתקפו אותי על 60 המילה שכתבתי על הדרת נשים (בצד תמיכה של אחרים בדבריי), אני מביא במלואה תגובה שפורסמה בבלוג של דבורית שרגל, Velvet Underground. קצת יותר מ-60 מילה, אני יודע:

נראה לי שתגובה של אישה חרדית (עדיין, לא לשעבר) על 'הדרת הנשים בציבור החרדי' עוד לא הייתה בוולווט. אקח לעצמי את הכבוד. רק על עצמי לספר ידעתי, אבל נדמה לי שההגדרה הזו מתאימה לרוב האנושות, לא?

הפעם היחידה שבה חוויתי הצקות בנושא מקום ישיבה ב'קו מהדרין' הייתה כשעליתי על אוטובוס בבני ברק יחד עם בן זוגי. התיישבנו באחד הספסלים הפנויים היחידים, בחלקו האחורי של האוטובוס.

בספסל לפנינו ישבה אישה עם ילד. היא הסתובבה אלינו ונעצה בבן זוגי מבט זועף. "תעבור מקום, בבקשה."

"מה הבעיה?" שאלתי אני.

"לא נוח לי שגבר יושב מאחורי. תעברו מקום."

"תעברי מקום את, אם לא נוח לך," אמרתי.

"הילד שלי ישן," שלפה היא את הקלף המנצח.

היבטנו זה בזו, משכנו בכתפינו, ומאחר שהיה ספסל פנוי מקביל, עברנו אליו. 'משוגעת', הייתה המסקנה של שנינו. אבל מכיוון שהיה מקום פנוי אחר, לא הפריע לנו לכבד את השיגעון שלה.

בשבועות האחרונים נשפך ים של מילים – ושל שטויות – על צמד המילים האטרקטיבי 'הדרת נשים'. לאף אחד לא אכפת מהדרת גברים. אבל לפחות בניסיון האישי של משפחתי, זו התופעה שחווינו. שנים שאני נוסעת בקווי המהדרין ואיש לא ניסה להזיז אותי ממקומי. בן זוגי, לעומתי, נדרש פעם להחליף מקום על ידי אישה שישבה בחלק האחורי של האוטובוס. הוא ניסה למחות, אבל שוב, ידה הייתה על העליונה: "אני רוצה להניק את התינוק שלי!". הוא הלך משם. וכי מה יעשה? ישא על מצפונו תינוק רעב?

כמובן שקיימים גם מיקרים הפוכים, גם אם לא חוויתי אותם אישית. אני לא באה לדון על מהות ההפרדה, אלא על הפלתה על ראש הגברים הכוחניים, הפטריארכים, האגרסיביים, שמדירים נשים בבוז לחלקו האחורי של האוטובוס. העובדה היא שלא פחות נשים מגברים חפצות בסידור הזה- כפי שיכול להיווכח כל מי שנוסע באוטובוס מהדרין ורואה את מספר התינוקות היונקים להנאתם בספסלים האחוריים. ואל תבלבלו את המוח על שטיפת מוח – כולנו שטופי מוח במידה כזאת או אחרת, אבל לא נראה לי שחייבים להזדקק להסברי שטיפת מוח כדי להבין למה באוטובוסים הישראלים הצפופים, נשים עשויות לחשוב שאם נגזר עליהן להתחכך באנשים זרים לאורך הנסיעה, עדיף להם שהזרים הללו יהיו נשים ולא גברים. שמרנות – אולי. סטייה? בקושי. ומי שרוצה עוד הוכחה לכך שגם חרדים, רחמנא לצלן, יכולים להיות שפויים, ימצא אותה בספסלים האמצעיים בכל אוטובוס, המאוכלסים בדרך כלל על ידי זוגות ומשפחות.

ומהאוטובוסים אצו-רצו לקונן על חורבות בית שמש השחורה. לקחת קבוצה קטנה של סהרוריים אלימים מבית שמש כמייצגת המגזר החרדי בכללותו, בזמן שבתוך הציבור החרדי נלחמים באותה קבוצה כבר שנים ומרבית החרדים ישמחו יותר מכל אחד אחר אם כל אותם הזויים ייעלמו לנצח בגולאג סיבירי, הוא הגיוני באותה מידה כמו הפלת נושא ההפרדה באוטובוסים על הגברים. אם האיש בעל 'הנפש הבריאה' מבית שמש מייצג את החרדים, אזי יגאל עמיר מייצג את כלל הדתיים-לאומיים, וזאב רוזנשטיין – את כל החילונים.

הדבר המעצבן ביותר הוא שלמילים שלי, אני יודעת, לא תהיה שום משמעות. חילונים תמיד מוכנים לומר 'טוב, את/ה יוצאי דופן'. ואם אני מספרת שבביתי מתקיימת הדרת נשים מכל עבודות הניקיון, הכביסה והכלים שהם באחריותו הבלעדית של בן זוגי, לכל היותר אנחנו כזוג נקבל פטור מאשמת דיכוי נשים. 'כמה מחברי הטובים ביותר הם יהודים' איננה מחלה המוגבלת לגויים בלבד. החילונים, אלה שמעולם לא הכירו יותר מידי חרדים מקרוב או אלו שעזבו את העולם הזה על רקע של סבל וכאב שלא פעם הקשר בינם לדת מיקרי בהחלט, מאמינים באי-הכללה עד שזה מגיע לחרדים. בפרפראזה על סארטר, אנטי-חרדיות שייכת למחלקת המצבים. טיעונים לוגיים אינם יכולים להתמודד איתה.

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

השַמָּש ובוהן הפנדה

כבר אמרתי שאני אוהב את הקונספט של "דעות ב-60". אפשר לומר שזה מקל על הכותב: במקום לכתוב מסכת שלמה, אתה כותב נקודה מסוימת למחשבה, שהיא קרש קפיצה לדיון מהותי ונרחב יותר. אז הנה עוד טקסט כזה:

מי צריך את השַמָּש? אנשים ממשיכים להדליק אותו למרות שאור החשמל מבצע את עבודתו היטב. השמש הוא מעין בוהן הפנדה, שריד ארכאולוגי שממשיך לחיות מכוח האינרציה. תאמרו: הרי כל הדת מבוססת על ארכאולוגיה כזו. אמת: גם בוהן הפנדה שרירה וקיימת, ולא קוטעים אותה. אבל מה שאפשר לשנות במסגרת הכללים הקיימים, יש לשנות. זו הרפורמה שיש לעשות ראשית לכול: חזרה לפשטות ההלכתית, ללא גמלונים מיותרים.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2011

60 מילה על הדרת נשים

עקיבא ביגמן מרים אתר דעות חדש ומגניב (שלא לומר גזעי), שבו תיכתבנה דעות במקצב סופר-טוויטרי של עד 60 מילה, בסלוגן המנצח "כי מה שלא נכנס בשישים מילים גם לא ילך בחמש מאות".

הוא מחפש כותבים מכל רחבי הקשת, אז אם יש לכם מה לומר בשישים מילה, כתבו לו.  ובינתיים, הנה 60 המילה שלי:


השיח על הדרת נשים נעשה אוטומטי עד כאב. האיסור על גבר לשמוע זמרת אישה הוא הרבה יותר הדרת גברים מאשר הדרת נשים. אני לא יכול ללכת להופעות של ריטה, אבל ריטה יכולה ללכת להופעה שלי. בקווי המהדרין גברים מודרים מלשבת מאחור. פעמים רבות האוטובוס בחלק של הגברים צפוף עד כאב בעוד שלנשים יש כיסאות ריקים. אז מי באמת המודר פה? 

---
תוספת: טקסט בנושא זה בדיוק, שנכתב על ידי אישה חרדית, והפעם עם קצת יותר פירוט.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

ספר מלכים, הפרק השבעה עשר - על מטר וגשם, גשם ומטר

אזהרה: שירת נשים לפניך!
אתנחתא בלשנית מכל האירועים הבוערים, לכבוד הגשם והמטר, שיבואו במהרה בימינו אמן
אני קורא בספר מלכים, בפרק השבעה עשר,
אני קורא על איש האלוהים אשר אמר:
"כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר
עַד יוֹם (תתן) [תֵּת] ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

לא, משהו פה לא מצטלצל לי. הנה, ככה יותר טוב:
"כד הקמח לא תכלֶה וצפחת השמן לא תחסר
עד אשר יבוא מטר על פני האדמה".

או! עכשיו זה בסדר. למה להכניס את אלוהים לכל מקום? לא מספיק שהאיש הוא איש אלוהים, גם הגשם צריך לבוא ממנו? ומה פתאום "גשם"? "מטר", נשמע נהדר.

אז את שם ה' אני יכול להבין למה שמר השמיטה (זה גם ארוך מדי בשביל השיר). אבל למה באמת נעמי שמר החליטה להמיר את הגשם במטר? יכול להיות שזה היה סתם משיקולי משקל, אבל אפשר שהתשובה היא אחרת: יש הבדל בלשוננו בין גשם למטר. שניהם מסמלים את המים האלה שיורדים מהשמים, אבל אף אחד לא יצא החוצה ויגיד לסוניה רעייתו: "יורד מטר בחוץ!". את המטר תפגשו רק בספרות ובשירה. בלשון הדיבור יש מטריה וממטרה וממטרים וגם ממטירים פצצות, אבל מטר - רק בלשון ה"גבוהה".

ראתה נעמי שמר את הפסוק ואמרה: איש אלוהים מכובד כזה, לא נאה לו לומר "גשם" כהמון העם. מטר! זו מילה!

אבל לאיש האלוהים לא הייתה שום בעיה להגיד "גשם", כשם שכמה פסוקים לפני כן הוא אמר לאחאב מלך ישראל: "חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי". המקרא, אם כן, משחק בין גשם למטר, כמילים נרדפות לכל דבר.

מה קורה בלשון המקרא המאוחרת? שם הגשם קיים, אבל אנו נתקלים גם בריבוי: "גשמים". בתיאור נהדר של אירועי "חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ" (כ' כסליו -בימים ההם בזמן הזה!) בספר עזרא, מסופר על עזרא הכועס ומתאבל על כך שאנשי יהודה השבים מן הגלות לא הוציאו מעליהם את נשיהם הנכריות (כך יצא עזרא גם גזען וגם מדיר נשים ביחד), ומכנס את העם לירושלים. כל העם נקבצים בתאריך הנ"ל, ואומר המקרא: "וַיֵּשְׁבוּ כָל הָעָם בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים, מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר וּמֵהַגְּשָׁמִים". 
במילים אחרות, אולי הם רעדו מבושה, אבל אולי סתם היה קר להם מהגשם. סליחה, מהגשמים. הגשמים משחקים תפקיד מרכזי כאן, כי לאחר שעזרא קורא להם להיבדל מן הנשים הנכריות, עונה כל הקהל קול גדול: "כֵּן (כדבריך) [כִּדְבָרְךָ] עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת!". אך מיד מגיע נ"ב: "אֲבָל הָעָם רָב וְהָעֵת גְּשָׁמִים וְאֵין כֹּחַ לַעֲמוֹד בַּחוּץ וְהַמְּלָאכָה לֹא לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם...". וכמיטב מורשת ישראל, מקימים ועדה וממוססים את העניין.

בכל אופן, כרגיל בלשון המאוחרת, דברים ביחיד הופכים לרבים. אבל האם הגשם והמטר משמשים זה לצד זה? קצת קשה לומר. אבל אם נוציא מהעניין ספרים שזמנם מסופק וכגון זה, נישאר בעיקרו של דבר רק עם "גשם"/"גשמים" ולא עם "מטר". זה מעניין, כי הרי מקובלנו שלשון המקרא המאוחרת מושפעת מן הארמית - ובארמית יש רק מטר (מִטְרָא), ולא גשם!

גשם בארמית זה משהו אחר בכלל - גוף. יש פסוק מעניין בדניאל, המספר על סופו של נבוכדנאצר, שהשתגע ונהיה כחיה, ונאמר עליו: "וּמִן אֲנָשָׁא טְרִיד וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יֵאכֻל וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין", דהיינו: "ומבני האדם גורש ועשב כשוורים יאכל ומטל השמים גופו ירווה עד ששערו כנשרים גדל וציפורניו כציפורים". שימו לב לשנינויות, שלדעתי רק דובר עברית יכול היה לעשות עם הארמית: "ומטל שמיא גשמֵהּ יצטבע". נראה לי שהמספר משחק על המשמעות של "גשם" בעברית עם "גשם" בארמית (משחק מילים שהוא עשה גם עם "טפרוהי" - ציפורניו - עם "כציפורים").

השאלה מתעצמת כאשר אנחנו ממשיכים הלאה, ללשון המשנה. במשנה אנחנו מוצאים אך ורק "גשמים" (וקצת "גשם", כיחיד: "בין גשם לגשם"), עשרות רבות של פעמים, ואילו "מטר" מופיע ממש בשוליים ובמקרים חריגים. הכיבוש של הגשם את העמדות הושלם לכאורה, אבל הייתי מצפה שיהיה הפוך: אם לשון חז"ל, כמקובלנו, מושפעת מהארמית, דווקא הייתי מצפה ש"מטר" תנצח!

כאן יש אולי תופעה מעניינת, שיחזקאל קוטשר כינה אותה "בבואה הפוכה". להבדיל מ"בבואה" רגילה, שבה הלשון המושפעת מעתיקה את מאפייני הלשון המשפיעה אליה (כך למשל "כוס" הפכה מנקבה במקרא לזכר אצל חז"ל, בהשפעה "כָּסָא", בזכר, בארמית), בבבואה ההפוכה האנשים בלשון המושפעת דווקא נמנעים מהמילה המזכירה להם את הלשון המשפיעה: הם רוצים לדבר עברית, לא ארמית! לכן הם בוחרים דווקא את החלופה הרחוקה יותר, כמין תיקון-יתר, למרות ששתי המילים לגיטימיות ומקוריות בשפתם שלהם.

דוגמה לכך היא המילים אדם-איש-גבר. במקרא שלושתן קיימות, ואילו אצל חז"ל נבחרה דווקא המילה "אדם" ("איש" משמש רק להבחנה לעומת "אישה", אבל לא כציון סתמי של person). נחשו מה יש בארמית? יש "גברא" ויש "אנש". ואדם - אַיִן. הנה כי כן אפשר שהדוברים את לשון חז"ל, שהכירו את הארמית ודיברו אותה היטב, ניסו להתרחק ממנה ובחרו דווקא את המילה שאינה נמצאת בשפה זו.

אם ציטטנו את קוטשר, הרי שמתברר שאגב עיסוקו ב"בבואה ההפוכה", הוא עסק גם בגשם ובמטר "שלנו". ודווקא כאן הוא לא מגיע לשום מסקנה חד-משמעית (י' קוטשר, 'בבואה של הארמית בעברית', תרביץ לג [תשכ"ד], עמ' 130):

בלשון המקרא מצאנו 'מטר' ו'גשם', בלשון חז"ל אין אלא 'גשם'. לכאורה לפי דבריי יש מקום לשער, שבבואה הפוכה יש כאן, שכן אין בארמית אלא 'מטר'. אך כנגד זה: אלו קרה ההפך, היינו 'גשם' היתה שוקעת, היינו שוב קובעים, כי גרמה 'מטר' הארמית. אך הן במקרה של שתי תיבות נרדפות (לפי תפיסתנו) טבעי הוא, כי אחת מהן תעלם, בלא כל השפעה מבחוץ. נדמה לי, כי במקרה מעין זה עלינו לסיים בתיקו.

תיקו - וכפתרון העממי של המילה כראשי תיבות: תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות. אותו אליהו התשבי, שעל לשונו היו רגילים גם גשם וגם מטר, נקרא על ידי פרופ' קוטשר המנוח לעשות סדר בעניין, ועד שיבוא, נסמן איקס. תיקו.


רק דבר אחד יש להעיר על דברי קוטשר. "בלשון חז"ל אין אלא 'גשם'", זה חוסר דיוק. נכו, כן הוא בלשון המשנה, אך בלשון האמוראים דווקא המטר צץ ופורח.  לדוגמה: "שלשה מפתחות בידו שלהקב"ה, ואלו הן: מפתח שלחיה, מפתח שלמטר, מפתח שלתחית המתים" (בבלי תענית ב ע"א - לפי כה"י התימני. שאר עדי הנוסח דווקא גורסים "גשמים"); "א"ר אמי: אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל, שנאמר 'על כפים כסה אור', ואין 'כפים' אלא גזל, שנאמר 'ומן החמס אשר בכפיהם'. ואין 'אור' אלא מטר, שנאמר 'יפיץ ענן אורו'" (שם ז ע"ב). האמורא מכיר את המילה "גשמים" ומשתמש בה, ואף על פי כן לא נמנע מלהשתמש במילה הנרדפת "מטר" במדרש המקרא. ויש עוד דוגמאות רבות.


הרבה תהפוכות עברו הגשם והמטר: ממעמד שווה בלשון המקרא הקלסית, לעליית מעמדו של הגשם בלשון המקרא המאוחרת, התבססות הריבוי "גשמים" שם ובלשון המשנה, ופריחתו המחודשת של המטר בלשון האמוראים, מי יודע מדוע ולמה. בימי הביניים קיבלה המילה "גשם" משמעות הדומה לזו הארמית - גוף - אך בהשפעת הערבית דווקא, ומכאן כולנו מכירים את ה"גשמיות" לעומת הרוחניות. ובלשון ימינו - הגשם כבש בסערה את המשקעים, ולא נשארו בלשון החזאים אלא ממטרים בלבד.


ואנו רק נבקש ממשיב הרוח ומוריד הגשם, שייתן עלינו טל ומטר לברכה.




(הפוסט נכתב על פי עבודה שכתבתי לפרופ' יוחנן ברויאר, שמתורתו למדתי את ניתוחי גלגולי הלשון מלשון המקרא אל לשון חז"ל. אחרי כותבי את הפוסט הראני פרופ' גוגל ניתוח שונה בתכלית של הרב ערן טמיר על עניין הגשם והמטר בעקבות המלבי"ם, וממנו ילמד הקורא כיצד לעסוק בלשון בצורה דרשנית ולא בלשנית)