בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שני, 20 ביוני 2011

יזכור מי-שזה-לא-יהיה

תקציר מנהלים: מחאת ה"יזכור" היא מהומה בהצתה מאוחרת מאוד, על נוסח שחולן וקודש שוב, ומחיה מחדש מוטיבים שכבר די עבר זמנם בציבור החילוני, כמו קידוש הלאומיות וכמו תפילות חילוניות. וגם: כך הופכת כותרת מופרכת ב'הארץ', למחאה עממית.
(למי שבא מהעמוד הראשי של הבלוג - יש המשך------>)

כשהייתי קטן, למדנו בבית הספר הממ"ד שיר לחנוכה. הנה הוא לפניכם:
מי ימלל גבורות ה', אותן מי ימנה
הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם
שמע,
בימים ההם בזמן הזה
אלוקים מושיע ופודה
ובימינו כל עם ישראל
יתאחד יקום וייגאל.
זה כמובן לא השיר המקורי. במקור, שאותו כתב מנשה רבינא, המילים הן: "מי ימלל גבורות ישראל", וכן "בימים ההם בזמן הזה, מכבי מושיע ופודה" וגו'.

כפי שקל לראות, הפזמון המקורי הוא בעל היגיון פנימי: אין מי שימלל את גבורות עם ישראל, שמתוכו יקום הגיבור הגואל בכל דור; בעבר היה זה מכבי, ובימינו זה כל עם ישראל.
לעומת זאת, בפזמון המגוייר, אין היגיון של ממש: גואל העם צריך להיות לפיו לא הגיבור, אלא האל עצמו. ובפרט, אם בימים ההם אלוקים הושיע, יוצא שבימינו עם ישראל נגאל שלא בזכות אלוקים - וכמובן לא זו כוונת המגיירים. הפזמון הזה נראה לפיכך כמו כל אותם ציורים של ילדים בספרים חילוניים, שהאמא או הגננת ציירו להם כיפה על הראש. מביך משהו.

---תוספת: 
אחותי איילת מעדכנת אותי שבבית יעקב הייתה גרסה מגוירת בהרבה. קבלו אותה:
מי ימלל גבורות ה', אותן מי ימנה
הן בכל דור יקום הגיבור בשם ה'
שמע, בימים ההם בזמן הזה
אלוקים מושיע ופודה
ובימינו כל עם ישראל
ייחל לה' ויגאל


זו כמובן גרסה קוהרנטית בהרבה, אבל עדיין הדגשת ה"גיבור", גם אם זה בשם ה', כלל אינה אופיינית לחינוך החרדי (מי שנקרא במקרא "גיבור ציד לפני ה'" הוא נמרוד, שבמסורת חז"ל היה מקובל כרשע). ובכלל, מה ההבדל בין "הימים ההם בזמן הזה" לבין ימינו?
סוף תוספת--- 

אז נכון, מעשהו של רבינא היה טוב בהרבה מאשר של המגיירים האלמונים. אבל גם הוא עשה גיור, או למען האמת חילון. המקור-המקורי הוא אכן "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהילתו" (תהילים קו,ב). אך באווירה החלוצית של הימים ההם, שם ה' לא נישא ברמה. להיפך - נעשו ניסיונות רבים מחד גיסא לאמץ את התנ"ך והתרבות היהודית הקדומה בחום, ומצד שני למחוק מהם את כל שמות אלוהים. כך נוצרו הגדות חילוניות רבות, נוסדו טקסי ביכורים חילוניים, וגם נכתבו תפילות חילוניות. בדרך כלל נטלו היוצרים פראזות דתיות וחילנו אותן.

החילון הזה השתלב טוב בקרב החוגים האתאיסטים המצומצמים שיצרו אותו, אך משהתפשט היה לצנינים בעיני הדתיים שבעם - סמל לניסיון למחוק את אלוהים מהמפה, וזעקת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". טבעי לפיכך שגם כאשר אימצו את אותם טקסטים חילוניים, העבירו אותם גיור בחזרה, ו"ציירו כיפה על ראשם". בכך נעשה אותו מעשה של היוצרים הראשונים, גם אם בפחות חן: גם הם לקחו טקסטים קנוניים, השאירו את הקליפה הספרותית אך שינו את התוך, שלא התאים לאמונותיהם.

בדיוק אותו דבר קרה ל"יזכור", שעלה לאחרונה על ראש שמחתנו:



תפילת "הזכרת נשמות", או בשמה העממי "יזכור", היא תפילה אשכנזית מימי הביניים, שנהגו קרובי הנפטרים לאומרה בבית הכנסת בימים נוראים ובחגים, בנוסח מעין זה (לקחתי מאנציקלופדיה יהודית דעת - שם תוכלו גם לקרוא מעט יותר בהרחבה על התפילה):
יִזְכֹּר אֱלהִים נִשְׁמַת אָבִי מורִי (פלוני בן פלוני) שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ, בַּעֲבוּר שֶׁאֲנִי נוֹדֵב (בְּלִי נֶדֶר) צְדָקָה בַּעֲדוֹ, בִּשְׂכַר זֶה תְּהֵא נַפְשׁו צְרוּרָה בִּצְרור הַחַיִּים, עִם נִשְׁמַת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, וְעִם שְׁאָר צַדִּיקִים וְצִדְקָנִיּות שֶׁבְּגַן עֵדֶן, וְנֹאמַר אָמֵן:
תפילה אשכנזית אחרת, קולקטיבית יותר, היא "אב הרחמים". התפילה נתחברה לאחר מסעי הצלב ומעשי הטבח שעשו הנוצרים ביהודים באותה תקופה, והיא נאמרת בבתי הכנסת האשכנזיים בשבתות. כך מתחילה התפילה:
אָב הָרַחֲמִים שׁוכֵן מְרומִים, בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקֹד בְּרַחֲמִים הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים. קְהִלּות הַקּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמותָם לא נִפְרָדוּ. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיות גָּבֵרוּ לַעֲשׂות רְצון קונָם וְחֵפֶץ צוּרָם. יִזְכְּרֵם אֱלהֵינוּ לְטובָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עולָם, וְיִנְקֹם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ...
עם מותם של טרומפלדור וחבריו בתל-חי בי"א באדר תר"פ (1920), חיבר ברל כצנלסון הספד בדמות "תפילה חילונית" לזכרם של הנופלים, שבו שילב אלמנטים משתי התפילות הנ"ל, ובעיקר חילן אותם. אלוהים לא יזכור עוד, שהרי אין אלוהים כידוע, ולכן מי שיזכור זה עם ישראל. כזכור, הימים הם ימי פריחת הלאומיות, וקידוש עם ישראל למעמד אלוהים נראה לא רע בעיני האנשים אז. זה היה הספדו של כצנלסון:
יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו... הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה.
אלוהים הוחלף בעם ישראל, וגם הנקם המקורי עודן והפך ל"גאולת אדמתו השדודה". עם קום מדינת ישראל אומץ נוסח זה ושופץ קלות, והפך ל"תפילה חילונית" רשמית לזכר נופלי מלחמת העצמאות. משהפך נוסח זה מחיבור מפלגתי-אישי לטקסט רשמי צה"לי, עורר הדבר את זעמם של משפחות הנופלים הדתיות, שראו בטקסט התרסה אתאיסטית, והשמטה מכוונת של האל. ראש וראשון ללוחמים בו היה הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורן, שכתב לאחר ההוצאה לאור של ספר "יזכור" הראשון ב-1955, ושנכללה בו תפילת "יזכור" החילונית: "אבקש להוציא את הדף הזה מן הספר ולהחליפו בנוסח המקודש, כי הדבר פוגע קשות גם בהורים הרבים של קדושינו-גיבורינו. אני הוצאתי את הדף הזה מתוך הספר ששלחתם לי" (מצוטט אצל ד"ר אילנה שמיר, "שינויים בנוסח ה'יזכור'", שממנה לקחתי גם מידע אחר שאני מביא כאן).

הרב גורן נאבק לשנות את הנוסח בפקודות המטכ"ל, ובסופו של דבר אכן עלה בידו לעשות זאת, בשנת 1967.

מה שינה הרב גורן? מילה אחת: במקום "יזכור ישראל", עודכן הנוסח ל"יזכור אלוהים", כפי שהוא בתפילה שממנה שאב כצנלסון את נוסחו. שאר הטקסט נותר כשהיה, וכך נוצר אותו שעטנז המוכר מ"מי ימלל" שהזכרתי קודם. בהמשך הטקסט עדיין נאמר "יזכור ישראל ויתברך בזרעו", וכן "יהיו חללי מערכות ישראל עטורי הניצחון חתומים בלב ישראל לדור דור". אולי בכוונה לא שונה הנוסח בהמשך, כדי לתת מקום גם לדתיים וגם לחילוניים; או שאולי משני הטקסט לא נתנו את דעתם מספיק לעומק על שינוי ההמשך; ומכל מקום ברור שהנוסח הזה כבר אינו צורם בעיני הדתיים, והשעטנז הזה יכול לרצות את כולם, לפחות בסגנון "חצי תה חצי קפה".

שום דבר מהדברים אינו חדש. אבל מחאות חברתיות, מסתבר, מוצתות באיחור. כמו שהעלייה במחיר הקוטג' לא הייתה לאחרונה והמחאה בכל זאת התחילה רק עכשיו, כך גם שינוי ה"יזכור", שנעשה לפני יותר מארבעים שנה, התחיל לעצבן אנשים רק עכשיו. למה? כי במשך השנים לא כל הקריינים נקטו בנוסח המובא בפקודות המטכ"ל, ולא נעשתה אכיפה מסודרת של הנוסח האחיד. העיתונאי מנשה רז, שקנאי לנוסח החילוני, שיגר מכתב בנושא לרמטכ"ל, הלה עיין בפקודות המטכ"ל ומצא שהנוסח הוא "יזכור אלוהים", וזה מה שכתב בחזרה לרז. איכשהו (מפתיע אתכם?) זה הפך לכותרת ראשית, שמאשימה דווקא את הרמטכ"ל הטרי: "הרמטכ"ל מחליף את 'עם ישראל' ב'אלוהים'"! זעקה הכותרת המתחכמת שניתנה לכתבה של עמוס הראל ב'הארץ'.

אמנם היה זה כאמור כצנלסון המנוח שהחליף את אלוהים בעם ישראל, אבל זה לא משנה לאיש. וכבר מתגלגלת ברשת עצומה הקוראת לרמטכ"ל לשנות את הנוסח ל"יזכור עם ישראל". העוֹצמים (שם יפה, לא?) טוענים שהנוסח המזכיר את "אלוהים" פוגע ברגשות החילוניים, לפחות אלה מהם שלא מאמינים באלוהים. זו, אגב, טענה מעניינת, כי אני רגיל בדרך כלל לטענה מצד דתיים על פגיעה ברגשותיהם. לפגוע ברגשות חילוניים - זה נראה לי דבר חדש.

ובכל זאת, כמה הערות לסדר:
  • כאמור, מדובר במחאה בהצתה מאוחרת ברמות היסטוריות. הנוסח עם "אלוהים" נקבע בפקודות מטכ"ל כבר לפני יותר מארבעים שנה. זה גם הנוהג בפועל בשנים האחרונות. כתבה בהארץ על איזה מכתב של הרמטכ"ל, זה מה שמדליק אתכם פתאום?
  • "יזכור עם ישראל", המקפל בתוכו את קידוש הלאומיות, מתאים לאווירה של ימי ראשית הציונות ופריחת הלאומיות. בעשור הנוכחי המושג "עם ישראל" די איבד את ערכו, ורק דוסים אוהבים לדבר עליו. אם כן, הצתה מאוחרת מס' 2.
  • אם "יזכור אלוהים" מפלה בין מאמינים לאתאיסטים, הרי "יזכור עם ישראל" מפלה בין יהודים לגויים. במערכות ישראל נפלו לא מעט דרוזים ובדווים, מוסלמים ונוצרים. "יזכור אלוהים" יכול אולי להתאים להם, אבל "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו"? שוב, זה מתאים אולי לאווירה של לפני כמה עשורים, אבל היום זה צריך להיראות דווקא כגזענות. הצתה מאוחרת מס' 3.
  • הנוסח "יזכור עם ישראל" נראה כאמור מתריס ופוגעני לציבור הדתי לא פחות משפוגע הנוסח "יזכור אלוהים" בציבור האתאיסטי. כך שכל קריאה לשינוי, לכאן או לכאן, תהיה פגיעה במישהו.
  • הטענה שהציבוריות צריכה להיות מנוקה מכל זכר לאלוהים נראית מגוחכת ובכל מקרה לא רלוונטית. מעבר ל"יזכור", נאמרת גם תפילת "אל מלא רחמים", שאותה טרם ראיתי שמישהו שינה ל"עם ישראל מלא רחמים". גם קדיש, רחמנות, נאמר, על אף שיש כאלה שיראו בו פוגעני.
  • הטוענים להפרדה מלאה וקיצונית בין הדת למדינה נושאים עיניהם לארצות הברית של אמריקה. אבל גם שם, על השטר נאמר כידוע "In God we trust", וגם שם נפתחים מושבי הקונגרס בתפילה. 

ועל רגל אחת: "יזכור ישראל" זה כל כך תרפ"א. חשבתי שכבר עברנו את הקטע.
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה