בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

למה השידור הציבורי חיוני

רבים שואלים, מה התועלת בשידור הציבורי. מדוע להשקיע מאות מיליוני שקלים בגוף מנופח וארכאי, עם תוכניות לא רלוונטיות, עם אחוזי צפייה נמוכים ביותר, עם מס חובה מנופח ("אגרה") ועם שיטות גבייה דורסניות.

רבות תהיתי בעניין זה, ולתומי חשבתי שבאמת אין צורך באותו סרח עודף ממשלתי, שנועד כנראה בעיקר לחלק ג'ובים למקורבים. אבל היום, אורו עיניי. סוף סוף הבנתי את חשיבותו העצומה של הגוף הזה, כדי להוות אלטרנטיבה אחרת – שפויה, מיינסטרימית, איזון מול התקשורת הכללית הנוטה שמאלה. משהו שיפיק פנינים של ממש – איכותיות וטובות, בניגוד להתלהמות התפלה של תוכניות כמו "ארץ נהדרת". כן כן, מצאתי את ה-raison d'etre של רשות השידור – בסרטון פרומו פשוט לתוכנית שתעלה בקרוב למסכי הערוץ.
צפו, ונפשותיכם תוארנה:

יום שבת, 14 בספטמבר 2013

"היא לא תשכח לשים לולב והדסים" - עיון היסטורי-הלכתי בפיוט מן המאה ה-כ'

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְיָ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:  וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:  וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַייָ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:  בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:  (ויקרא כג,לט-מב)
בפסוקים אלו מצווה המחוקק המקראי על לקיחת מגוון תוצרים מן הצומח, לכבוד איסוף תבואת הארץ, ולשמוח לפני האל שבעת ימים. נשאלת השאלה, מה על החוגגים לעשות עם אותם "פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"? סתם לקחת? לקחת ולהסתובב אתם? ומה הקשר בין לקיחת המינים לבין הציווי על הישיבה בסוכות?

מן המשנה במסכת סוכה ברור שמסורת חז"ל הייתה שהלקיחה היא פשוט נטילת המינים ביד, ולשמוח עמם במקדש ("לפני ה' אלהיכם"), או מחוצה לו, "בגבולין", "במדינה". כך למשל נאמר בפרק ג:
מי שבא בדרך, ולא היה בידו לולב - כשייכנס לביתו, ייטול על שולחנו. ואם לא נטל בשחרית ייטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש.

עם זאת, נראה ששרידים להבנה אחרת באשר לתפקידם של ארבעת המינים מבצבצים כבר בספר נחמיה (ח,יג-טו):
בַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:  וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:  וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.
שלושה מארבעת המינים - הדס, תמרים, עץ עבות - נזכרים כאן, בהקשר של עשיית סוכה!
ובאמת בעניין זה של עשיית סוכה מארבעת המינים נתגלעה מחלוקת בין רבי יהודה ל"חכמים", שחלקו עליו. כך אומר הספרא, מדרש ההלכה לספר ויקרא:
"ישבו  בסכות" - בסכות שלכל דבר. שר' יהודה אומר: הדין נותן שלא תהא סוכה אילא מארבע המינים. מה אם הלולב, שאינו נוהג בלילות כימים, אינו בא אילא מארבעת מינים, סוכה, שהיא נוהגת בלילות כימים, אינו דין שלא תהא אילא מארבעת מינים? אמרו לו לר' יהודה: כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, הא אם לא מצא מארבעת מינים ישב לו שלא בסוכה? והכתוב אומר: "ישבו  בסוכות" - בסכות שלכל דבר.
וכן עזרא אומר: "ואשר  ישמיעו  ויעבירו  קול  בכל  עריהם  [ו]בירושלם  לאמר  צאו  ההר  והביאו  עלי  זית  ועלי  עץ  שמן  ועלי  הדס  ועלי  תמרים  ועלי  עץ  עבות  לעשות  סכות  ככתוב". 
די ברור שההנמקה של "וכן עזרא אומר" (כאמור זה מספר נחמיה, אך חז"ל ראו בספרים עזרא-נחמיה ספר אחד) חלה על דברי רבי יהודה, שלא הביא לשיטתו רק את הקל וחומר, אלא גם את הראיה מספר עזרא-נחמיה.

ובאמת, בפרשנויות לא-רבניות של החוק המקראי, ההבנה שיש להכין את הסוכה דווקא מארבעת המינים, ושזו בעצם מצוות ארבעת המינים, רווחת, וכך נוהגים השומרונים והקראים.

האם נותר שריד לאותה תפיסה גם בספרות הרבנית? לכאורה, לא ולא. במשנה אין לכך זכר, וכבר בספרא דעתו של ר' יהודה מוצגת כדעת יחיד, דחויה. כך גם בתלמודים וכן בפוסקים מאוחרים יותר - איש לא סבר שיש לארבעת המינים תפקיד בבניית הסוכה.

והנה, בשרידי פיוט מן המאה ה-כ', של מחברת הקרובה לחוגי הרבנים דווקא, אנו מוצאים השתקפות של אותה תפיסה קדומה! כך נאמר בפיוט, המכונה על שם מילותיו הראשונות "שלומית בונה סוכה", ומיוחס לנעמי שמר, פייטנית נודעת באותה מאה (ההשלמות בסוגריים רבועים משוערות):
שלומית בונה סוכה
מוארת ו[ירוקה]
על כן היא ע[      ה]יום
ואין זו סתם סוכה
מוארת וירוקה -
שלומית בונה סוכת שלום

היא לא תשכח לשים
לולב והד[סים]
ענף של ערבה ירוק
[אתרוג? ??? ] עליו
וכל פירות הסתיו
[...]
השלמת ה"הד[סים]" בטוחה למדי עקב החרוז, אך השלמת האתרוג אינה אלא השערה בלבד, כדי להשלים את המין הרביעי, "פרי עץ הדר", הוא האתרוג לפרשנות הרבנית. עם זאת יש לזכור שאותו מין - אם זהו מין פרי ספציפי בכלל - לא נזכר כלל בספר נחמיה, ואפשר לפיכך להשלים במגוון דרכים אחרות. [תוספת בעת ההגהות: כעת נמצא פרגמנט נוסף של השיר שממנו עולה כנראה שיש להשלים "רימון בתוך עליו". אם אין זה שיבוש מעתיקים, אפשר שיש מכאן ללמוד גם על תפיסה מפתיעה, המקורבת גם היא לתפיסות הלכתיות חוץ-רבניות, באשר לזהות "פרי עץ הדר", שאינו כולל דווקא אתרוג אלא כל פרי מהודר]

הרי לנו בניית סוכה - מארבעת (או משלושת) המינים, וכשיטת רבי יהודה! שיטה זו, שנחשבה אבודה במשך מאות שנים, צצה לה לפתע פתאום במאה ה-כ', וראוי הדבר למחקר נוסף, מנין הגיעה, ועד כמה היו לה ביטויים בשטח.

לא מיותר לציין גם את הנושא המגדרי. בפיוט זה שלומית - אישה - בונה את הסוכה, היא ולא גבר. דבר זה הוא חריג במסורת ובפרקטיקה הרבנית, שבה גברים הם שבנו את הסוכה, ונתפסו גם כאלו המחויבים בה. והנה בתוספתא (סוכה א,א) נזכרת אישה נוספת שישבה בסוכה, ואותה מביא כראיה לא אחר מאשר רבי יהודה:
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ור' יהודה מכשיר. אמ' ר' יהודה: מעשה בסוכת הילני שהיתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה ולא אמר אחד מהן דבר! אמרו לו: מפני שהיא אשה, ואשה אין חייבת בסוכה. אמר להם: והלא שבעה בנים תלמידי חכמים <היו לה>, וכולן שרויין בתוכה!
רבי יהודה הביא ראיה מהילני שישבה בסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. אמנם התוספתא מצטטת את תשובתו לחכמים בכך שכוונתו לבניה תלמידי החכמים ולא לה, הפטורה מסוכה, אך לא כך עולה מניסוח דבריו הראשוני, שהתמקד דווקא באותה אישה צדקת. אפשר לפיכך שתשובתו של ר' יהודה לא הייתה אלא לשיטת חכמים, או שתשובה זו היא מעשה של עורך מאוחר, אך לר' יהודה עצמו אכן אישה בהחלט חייבת בסוכה, ויש להביא ראיה ממנה. [תוספת בעת ההגהות: בהערת שוליים יש להוסיף שאפשר שלא לחינם הוזכרה בפיוט שלומית, המזכירה לנו את המלכה האהובה שלומציון, בעוד שכאן נזכרת מלכה אהובה אחרת]

עולה מכאן שניתן להגדיר את פיוט "שלומית בונה סוכה" כפיוט "יהודאי" משני צדדים שונים, ויש בדברים כדי לפתוח פתח צר לעולמם של בני המאה ה-כ', שהספרות עליהם נותרה כמעט ללא עקבות לאחר העלאת כל דבריהם לרשת האינטרנט, שנמחקה לחלוטין בידי הווירוס המפורסם משנת 2043.


יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

הנאום לאומה של אובמה, לו אני הייתי כותב אותו


זה הנאום לאומה שהייתי כותב לאובמה:

אזרחי אמריקה,

לאחר שהיפכתי בדבר והרהרתי בו, הגעתי למסקנה שאסור לנו לתקוף בסוריה. הוריתי לכל הכוחות לשוב הביתה, ולהשאיר רק כוח מצב רגיל. ארצות הברית של אמריקה לא מונתה על ידי אף אחד להיות השוטר של העולם. לא נבחרנו בבחירות דמוקרטיות כלל עולמיות, ואין לנו הזכות המוסרית להתערב במצבים שנראים לנו דורשים התערבות בכל מקום על פני הגלובוס.

אני יודע, רבים מכם יזכירו ודאי את השואה, ואת השאלה למה לא הפצצנו שם. אזרחי אמריקה, ראשית אני רוצה להזכיר עובדה שנשכחה מעט בלהט האירועים: סוריה של אסד אינה גרמניה הנאצית. למרות ההשוואה השטחית בין גז לגז, אין קשר בין הדברים. בגרמניה הנאצית התקיימה מערכת שיטתית להשמדת עם שלם, תוך אידיאולוגיה סדורה. העם הזה הוא עם שחלקו הגדול נמצא אצלנו, וגם מתוך אינטרס אנוכי פשוט היינו יכולים לפעול שם. בכל מקרה, ההשוואה לאז אינה רלוונטית גם משום ש - ארענן את זיכרונכם - ארצות הברית של אמריקה אכן נלחמה בגרמניה הנאצית, אף שהייתה רחוקה אלפי מיילים ממנה והיא לא היוותה עליה איום מיידי, וזאת מתוך סולידריות עם ידידותינו שבאירופה ובעיקר עם בריטניה.

מה קורה בסוריה? האם בסוריה יש השמדת עם שיטתית? לא. יש שם מאבק עקוב מדם בין מנהיג הנאבק על כיסאו לבין כוחות שונים המנסים להשתלט על המדינה. חלק מהם מתונים, רבים מהם קיצוניים עוד יותר מן המנהיג. אסד נוקט שיטות פסולות, אין עוררין על כך; אבל גם רבים מן המורדים נוהגים באכזריות רבה. אם אסד ייפול, האם מצב העם בסוריה יהיה טוב יותר? מסופקני. עיינו ערך מצרים.

ובאשר לשימוש בגז. אכן, אמנת הנשק הכימי ואמנת ג'נבה אוסרות על שימוש בגז. אך יש לזכור שסוריה היא אחת המדינות הבודדות בעולם שלא חתמו על אמנת הנשק הכימי (יש גם מדינה שחתמה על האמנה אך לא אישררה אותה והיא אינה מחייבת אותה. אולי אתם מכירים אותה. שכנה של סוריה מדרום-מערב לה). גם אמנת ג'נבה אינה מחייבת כל מדינה שרואה שמדינה אחרת מפירה אותה להתערב בענייניה.

בכלל, אזרחי אמריקה, אינני מבין מה נורא יותר בגז מאשר בנשק קונבנציונלי שהורג גם הוא חפים מפשע רבים. מהקולות הנשמעים בעולם אני מבין שאילו אסד היה טובח במתנגדיו בכידונים, ברובים או בפצצות, לא הייתה קמה צעקה. רק הגז מקים מהומה כזו, ללא טעם של ממש.

אומרים לי שגז מעיד על השמדת אזרחים במכוון. הרי זה טיעון תמוה. במלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש בגז נגד כוחות צבא בעיקר. במקרה של המלחמה האכזרית בסוריה, הכוחות הסמי-צבאיים ממילא מעורבים בין האזרחים ללא הכר, כך שהרג אזרחים במלחמה זו, בכל כלי נשק שהוא, הוא בלתי נמנע.

בכלל, הבה נדמה בנפשנו שאכן נתקוף כמה מתקנים של צבא סוריה. מה נשיג מזה? "מסר"? האם באמת הממשל הסורי נמצא במצב שבו "מסרים" מעניינים אותו? השוו למה שקרה בלוב: שם שום "מסר" לא עזר, רק מתקפה כוללת ומאורגנת בתמיכת כוחות נאט"ו - וגם אז, האם המצב בלוב טוב יותר מן המצב שהיה שם לפני מותו של קדאפי? האם המצב בסוריה יהיה טוב יותר לאחר התקיפה שלנו, ולאחר שאולי ניגרר לעוד תקיפה ועוד תקיפונת? אני מסתכל על מה שקרה בעיראק ובאפגאניסטאן, ומה אומר לכם, אזרחי אמריקה, זה לא נותן חשק לעוד.

ולכם אזרחי ישראל, שקוראים לי בפייסבוק כל הזמן לתקוף: עוד מעט ראש השנה שלכם. שבו בבתיכם, תאכלו את הגפילטע פיש או מה שזה לא יהיה שאתם אוכלים שם, תזרקו את מסכות הגז הצדה. יש לכם צבא חזק, ואם המצב בגבולכם הצפוני יהיה רעוע, נעמוד מאחוריכם בכל פעולה, צבאית או אחרת, שתנקטו. האינטרס היחיד שלנו במזרח התיכון הוא הברית שכרתנו עם מדינת ישראל, ואנחנו נעמוד איתן מאחוריה.

אזרחי אמריקה. אני יודע שאמרתי ששימוש בנשק כימי הוא קו אדום. אבל עכשיו, לאחר שמר הלל גרשוני כתב לי את הנאום המבריק הזה, אני מבין שטעיתי ועליי לסגת מעמדותיי הראשונות. בהזדמנות זו אשלח בקשה לקונגרס לבחון מענק מיוחד של מיליון דולר למר גרשוני על פעולתו למען ההיגיון, המוסר והצדק.

ערב טוב לכם אזרחי אמריקה.
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה