בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

נפתלי והשוקולדה, או: האם לעזור למעסיקים פירושו לפגוע בשכירים?

אמש העלה שר הכלכלה נפתלי בנט לדף הפייסבוק שלו תמונה שלו במפעל שוקולד ברמת הגולן, וכה כתב:

על שוקולד, ציונות ויזמות ** שבוע טוב. השבוע במסגרת סיור ברמת הגולן ביקרתי במפעל שוקולד ״דה קרינה״ המקסים. ** תראו איך שוקולד, ציונות, יזמות ועלייה משתלבים יחד, ואיך נעזור לכם במשרד הכלכלה להקים עסק, גם כשהוא נראה ״משוגע״ במיוחד...

לכאורה עוד סטטוס תמים. אלא שאחד המגיבים בפייסבוק שאל אותו למה הוא מדבר כל הזמן על בעלי העסקים ולא על השכירים, ש"גם הם ציונות". בנט טרח לענות תשובה ארוכה, ואף להעלות צילומסך שלה לדף שלו:

אם לסכם את דברי בנט, בעוד המגיב רומז לכך שהיחסים בין המעסיקים למועסקים הם "משחק סכום אפס" - כל מה שהמעסיק מרוויח, המועסק מפסיד, ולהפך - בנט טוען שההפך הוא הנכון. למעסיק ולמועסק יש אינטרס הדדי, אחרת הם לא היו מתקשרים אחד עם השני. המעסיק מרוויח מכוח העבודה שהמועסק מעניק לו, והמועסק מרוויח מכך שיש לו מקום עבודה שמשלם לו כסף. כמובן, כל אחד יעדיף לנסות למקסם את הרווח לכיוון שלו - המעסיק יעדיף לשלם כמה שפחות על כמה שיותר כוח עבודה, והמועסק יעדיף לקבל כמה שיותר על כמה שפחות כוח עבודה - אבל בסופו של דבר ההסכם ששניהם מגיעים אליו נותן רווח לשני הצדדים. לפיכך, עידוד המעסיקים אינו בא "על חשבון" המועסקים, אלא להפך.
זו כתיבה קפיטליסטית קלסית, בניגוד לשיח הסוציאליסטי הנוטה לדבר על "ניצול" של המועסקים על ידי המעסיקים, אף שהאחרונים חופשיים לבחור לאיזה מועסק ללכת, והאם להסכים לתנאי תעסוקה כאלה ואחרים. לפיכך לא ייפלא שידידי אריאל סרי-לוי, שכאביו גלעד סרי-לוי אינו מחובבי "השיטה", כתב תגובה בדף של בנט, לאמור:

ובכן, ברשותו של אריאל, אני מבקש להתייחס לטקסט שלו, פסקה-פסקה:
לזכותו של בנט ייאמר שמעולם לא הסתיר את האידיאולוגיה הקפיטליסטית שלו. לגנותו ייאמר שהוא מתעלם מרוב העובדים במודע ובמוצהר.
היכן ראינו שבנט "מתעלם מרוב העובדים"? הרי הוא כתב במפורש שהוא מעודד מעסיקים משום שהם יוצרים מקומות עבודה, כלומר תורמים לעובדים. וככל שתהיה סביבת עבודה טובה יותר למעסיקים, כך רווחיהם יהיו גדולים יותר; רווחים כאלה לא יכולים להישאר "בכיס" של בעלי העסקים, משום שכל בעל עסק שיתפתה לעשות כך, יובס על ידי מעסיקים אחרים שישתמשו בכסף שלהם כדי לקחת את העובדים המוכשרים לצדם, וכדי להוזיל את המוצרים, כלומר בסופו של דבר מה שטוב למעסיקים טוב לכלל האנשים הפועלים למשק. שים לב: לא "למשק", איזה מין יצור אמורפי עם גרפים וסטטיסטיקות, אלא לאנשים אמיתיים, שיוכלו לקבל יותר כסף ולרכוש יותר מוצרים בפחות כסף.

אבל נקודה אחת דווקא בהחלט חשובה: אכן עובדים רבים - רבים מאוד - אינם קשורים לכל עולם המעסיקים והתעסוקה שבנט מדבר עליו, משום שהם עובדים במגזר הציבורי. כלומר מי שמשלם להם כסף זה הממשלה, ולא מעסיק פלוני או אלמוני. אבל האם בנט מתעלם מהמורים? רק לפני יומיים הוא העלה סטטוס המודה למורה שלו גבי ביטון, שלימדו עברית. כך שקשה לומר שלדעתו רק היזמים ובעלי העסקים הם הראויים לשבח.

אלא מאי, בכל הנוגע לתעסוקה, הרי שהמגזר הציבורי אינו משקף מציאות כלכלית נורמלית, משום שאין בו תנאי תחרותיות משמעותיים. לא לחינם כלכלנים ברחבי העולם רואים במגזר הציבורי נטל שיש לצמצמו. זה לא אומר לבטל את מקצוע המורה חלילה - אלא להפוך אותו למה שהיה בעבר, מקצוע שבו כל מורה יכול לבחור היכן הוא עובד וכל הורה יכול לבחור אל מי הוא שולח את בניו (כן, אני יודע על תקנת יהושע בן גמלא וכו'. זה לא קרוב למציאות הנוכחית). אבל נו, כל זה ודאי מנוגד לגמרי למחשבה שמייצגים הסרי-לוים, שלפיה ראוי שכמה ויותר דברים יהיו בחסות "המדינה".

השר בנט, מה לדעתך מחזיק את העסקים בעולם? השכירים שעובדים בהם.
ומה מחזיק את השכירים? העסקים. וחזר הדין. זה בדיוק העניין.
בעלי העסקים לא גומלים חסד עם השכירים, ואנחנו לא צריכים לשבח ולהלל אותם על שכך הצילו את העולם.
ודאי שהם לא גומלים חסד. הנקודה היא בדיוק זו: שהם עושים זאת לא כגמילות חסד אלא משום שזה אינטרס אישי שלהם. לכן אם ניטיב למעסיקים, ניטיב לעובדיהם.
הם זקוקים לשכירים כדי "לעשות קופה",
כשם שהשכירים זקוקים למעסיקים כדי "לעשות קופה" ולהרוויח את לחמם.
ובמקרים רבים מאוד הם מנצלים אותם ועושקים אותם.
שמתם לב לשיח הניצול והעושק? אני אגב לא אומר שאין ניצול ועושק. ברור שיש. אגב, גם מצד עובדים ש"עושקים" את המעבידים ומרמים בדו"ח השעות, או משחקים בסוליטייר במקום לעבוד, וכן הלאה. אלא מאי, עובד ש"יעשוק" יותר מדי את המעביד, סופו שלא ימשיך לעבוד (אלא אם הוא מוגן במסגרת הסכמי עבודה!), כשם שמעביד ש"יעשוק" יותר מדי את העובד, סוף שלא יעבדו עבורו העובדים הטובים, שימצאו את דרכם למעסיקים מוצלחים יותר.
למי הם כן משלמים כראוי? לרואי החשבון שדואגים שמא חלילה ישלמו מסים.
תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר. מה גורם לכל תעשיית רואי החשבון הללו אם לא נטל המסים על בעלי העסקים? אילו נטל המסים היה סביר יותר, הכסף היה הולך למועסקים אחרים במקום לרואי חשבון. אגב, שאלת תם: וכי רואי חשבון אינם שכירים? להם לא מגיע להתפרנס?
אמנם כל מה שמעניין אותך הוא "להניע את הכלכלה", ואתה שוכח שהכלכלה נועדה למען בני האדם ולא להפך;
האומנם? כל הפוסטים של בנט נראים לי ממוקדים באופן ברור לאנשים הפרטיים המרכיבים את "הכלכלה" הגדולה. וזה בדיוק מה שהוא אמר: לא שעידוד המעסיקים "יניע את הכלכלה". לא: אלא שעידוד המעסיקים יגרום לכך שיהיו יותר מועסקים, כלומר ייטיב עם הרבה אנשים, מועסקים ומעסיקים גם יחד.
אבל גם מנקודת המבט הצרה הזו (והמאוד לא דתית ולא לאומית),
שימו לב למכה מתחת לחגורה לגבי ה"דתית לאומית". חכמה ידועה טוענת שהאידיאולוגיה הדתית-לאומית היא סוציאליסטית, משום שמצוות הדת מדברות על מניעת עושק (אמנם מדובר שם על עושק במובן הפשוט, של הפרת חוזה עם השכיר שלך! הפרת חוזה שכזו היא מצווה שכל קפיטליסט מצוי יוכל להזדהות איתה), והאידיאולוגיה ה"לאומית", אם אני מבין נכון את אריאל, היא האֶטָטִיזם (סטייטיזם, מדינתיות), שלפיו המדינה צריכה להיות מעין אומנת ענקית הדואגת לכל מחסורם של בני האדם. ובכן, זו אכן אידיאולוגיה קיימת, אבל היא כל כך בעייתית מבחינה מציאותית ואידיאולוגית, שאם זו הלאומיות, ברוך שלא עשני לאומי.

עליך לזכור שרוב העובדים הם שכירים ושבלי שכירים אף עסק לא יתקיים.
דננו בזה כבר למעלה.
נכון, רוב הדברים כאן אמורים לגבי בעלי העסקים הגדולים. בעלי עסקים קטנים לרוב אינם מונעים מתאוות בצע.
וואלה? תאוות בצע זה דבר שקיים רק לגבי בעלי עסקים גדולים? זו לא תכונה אנושית אוניברסלית? כדברי פרופ' תומס סואל, אם אתה יכול לשלם על עיתון דולר אחד, האם תשלם עליו שני דולרים? אם לא, הרי שגם אתה לוקה בתאוות בצע.

אריאל ידידי, תאוות בצע היא מה שמניע את העולם. העסקים הגדולים מעסיקים המוני אנשים בזכות תאוות הבצע שלהם. הם רוצים להרוויח, ולכן הם נותנים פרנסה להרבה אנשים שיעזרו להם "לעשות קופה". ולכן הם מייצרים מוצרים טובים וזולים ככל האפשר, כדי שכמה שיותר אנשים יקנו את מוצריהם ויתרמו ל"קופה" שלהם. האם אתה רואה כאן משחק סכום אפס?
אבל אם אתה דואג לעתידם של צעירים וצעירות - הדבר האחרון שעליך לעשות הוא לעודד אותם לשים את כספם על קרן הצבי.
כאן אריאל מתייחס בדרך אגב לעניין אחר, חשוב ביותר: אכן, יזמים צעירים בדרך כלל שמים את כספם על קרן הצבי. הם נוקטים סיכונים גדולים מאוד, ששכירים מן השורה לא מגיעים אליהם. בדרך כלל אנחנו רואים רק את הצד המרוויח, ואז מקנאים בבחור שעשה מכה והרוויח מיליונים במינימום עבודה. אבל אנחנו צריכים לזכור שרוב האנשים לא עושים מכה, אלא מקבלים את המכה. כי עולם העצמאיים הוא עולם מסוכן יותר משל השכירים: יש בו סיכוי לרווחים גדולים, אבל גם הרבה יותר סיכון להפסיד את המכנסיים ומעבר לכך.
לכן, כשאנחנו מדברים בבוז על "בעלי העסקים הגדולים" שאריאל התייחס אליהם למעלה, עלינו לזכור שהם הלכו בדרך חתחתים שלא כל אחד היה בוחר ללכת בה. אריאל, למשל, לא היה עושה זאת, ולא רק בגלל היותו מחנך. גם אני לא. אני לא משבח ומפאר ומהלל אותם - הם אכן תאבי בצע, כמו כולם: הם פשוט טיפוס האנשים שמוכן לקחת סיכון גדול בתקווה להשיג רווח גדול. הם עוד שחקן, שחקן חשוב בשוק. אילו היו רק אנשים שלא מוכנים לקחת סיכונים, לא היו עסקים גדולים ולא היו הרבה מועסקים. היו יותר אנשים עם פחות עבודה ופחות כסף.

"אלמלא המשוגעים היה העולם חרב", אמר הרמב"ם, ובמובן מסוים הוא כיוון למעסיקים, הבונים את העולם שבו יוכלו הוגי דעות ומחנכים כמו אריאל לפעול בביטחון.

יש מאות אלפי בעלי עסקים קטנים במדינת ישראל, והם מעסיקים את רוב השכירים במדינה. האם לדעתך באמת לא צריך לעודד אותם? האם צריך להעלות עליהם את המסים, להקשות על חייהם ולגרום לסגירת רבים מהם?
מוטב יותר שתדאג לרוב המוחלט שלהם, כלומר לשכירים, לתנאי עבודה הוגנים ולפנסיה בעתיד.
בנט עושה גם את זה, אבל צריך לזכור: אם מחוקקים יותר מדי חוקים על "תנאי עבודה הוגנים" (מה זה הוגנים, אגב?) כי אז הדבר מונע מאנשים שמוכנים לעבוד בשביל "תנאי עבודה לא הוגנים" (מה שזה לא יהיה) לעבוד במה שהם רוצים. ופנסיה בעתיד - בעבר הייתה פנסיה תקציבית, כלומר מתנה מהמדינה, והדבר הביא לבור שלא ישוער. זה כבר הולך ומתוקן, במידת מה, ואנשים צריכים לדאוג לפנסיה לעצמם.
מה שכן יעזור לעובדים, זה אם יועלה או יבוטל הגיל המקסימלי לעבודה, וגם אנשים בני שישים-שבעים יוכלו לעבוד ולהרוויח את לחמם.
ואם אתה מעוניין בטובת האומה - שלח אותם למקצועות שהמדינה זקוקה להם. בדקת לאחרונה מה מצב מערכת החינוך?
שוב צץ כאן האטטיזם, שבו השר "שולח" אנשים לעבוד ב"מקצועות שהמדינה זקוקה להם". מערכת החינוך סובל מבעיות רבות בין השאר בדיוק משום שהיא מגזר ציבורי ולא נותנת לבתי ספר ולמורים להתחרות על תלמידים. אילו היה כן, ואילו שכר המורים לא היה מקובע ותלוי ותק אלא תלוי ביצועים, אפשר שהמצב היה שונה לגמרי. אולי באמת זה פרויקט בשביל בנט, ברגע שיצליח לעקוף את פירון.
אבל כל מה שמעניין אותך, כאמור, הוא "הכלכלה", ולזכותך ייאמר שוב שהאידיאולוגיה שלך ברורה וגלויה מהרגע הראשון ואתה מיטיב לנסח אותה.
וגם  לזכותו של אריאל ייאמר שהאידיאולוגיה שלו ברורה וגלויה מהרגע הראשון והוא מיטיב לנסח אותה, עד כדי כך שאפשר לכתוב פוסט פשוט כתגובה לדבריו, כפי שעשיתי כרגע.

יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

שלג מכוכב השחר - שלוש פנורמות

יומן אירועים מצולם מן הסופה שהותירה אותנו ללא חשמל בקור למשך 35 שעות, אפשר למצוא בפייסבוק, כי מספיק עבדתי על זה שם. פה רק אביא שלוש פנורמות שצילמתי מכוכב השחר מערבה, אחרי שיא השלג

יום שישי בצהריים:

יום ראשון בבוקר:

יום שני, 9 בדצמבר 2013

הצופים (תמונה)

צולם בבית הכנסת "הכט" באוניברסיטה העברית, הר הצופים

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

ביקורת ספר - הרב יהודה ברנדס, יהדות וזכויות אדם



בימים אלה אני אמור לכתוב לאתר "מידה" ביקורת על ספר. נו, אז אני אמור. בינתיים אני מביא כאן ביקורת ספר שכתבתי לאתר הנ"ל לפני כמה חודשים, בגרסה הלא-ערוכה, לבקשת אחד מיקירי הבלוג. בבקשה:

"הערכים ההומניסטיים המודרניים מעוגנים היטב בעולם הערכים של התורה". כך, בתמצית, מתוארת התיזה של הרב ד"ר יהודה ברנדס בגב ספרו החדש, "יהדות וזכויות אדם - בין צלם אלוהים לגוי קדוש". ביתר הרחבה, טענתו היא כדלהלן: ביהדות יש שתי מערכות ערכים, האחת אוניברסלית וקשורה לראיית האדם כנברא בצלם אלוהים, והשנייה פרטיקולרית ומיוחדת לעם ישראל כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש". לפיכך, טוען הרב ברנדס, עימותים בין משנת זכויות האדם ליהדות הם בעצם עימותים בתוך המערכת הדתית עצמה, והם צריכים להיפתר כמו שנפתרות סתירות אחרות בין ערכים מתנגשים ביהדות. מה שמרוויח הרב ברנדס לכאורה מן ההצגה הזו, היא שכך היהדות ומשנת זכויות האדם אינן מצטיירות כאויבות זו לזו, אלא כידידות בעלות מחלוקות קלות. אך האומנם הצגה זו נכונה היא?
אדם חושב, טליתות אלמוניות

הספר מתחלק לשלושה: בחלק הראשון בונה הרב ברנדס את משנת הערכים האוניברסלית על פי התורה, בהתבסס בעיקר על ספר בראשית ועל המערכת המכונה "מצוות בני נח"; בחלק השני מוצגת המערכת הפרטיקולרית של "גוי קדוש", ובחלק השלישי מוצגות דוגמאות שונות של עימותים בין הערכים ופתרונות שלהם.

מה כוללת משנת הערכים של "צלם אלוהים", החלה על כל בני האדם? הרב ברנדס מונה את ערך החיים, את ערך כבוד האדם, ערך הקניין, ערך המשפחה וערך החירות. המתודולוגיה לבחירת הערכים האלה (מלבד הימצאותם בצורה זו או אחרת במגילות זכויות אדם שונות) אינה ברורה לגמרי. לערך החיים ניתן היה לגייס את הפסוק "שופך דם האדם באדם דמו יישפך" ותו לא, אבל ברנדס ממשיך בתנופה וכולל גם נושאים כמו רוצח בשגגה, עגלה ערופה ודין "לא תעמוד על דם רעך" - כולם דינים השייכים דווקא למערכת הפרטיקולרית של עם ישראל (שימו לב להדגשה "רעך" - דווקא רעך ולא כל אדם). מדוע נכללו הללו במשנת צלם אלוהים ולא במשנת גוי קדוש? שמא משום שהם נראים ערכים "נחמדים" יותר ביחס לדינים פרטיקולריים אחרים?
כשברנדס מדבר על ערך הכבוד הדברים מתערפלים עוד יותר. הוא מביא את המשנה האומרת "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" - הדרכה מוסרית נאה, אך כיצד ניתן לגזור ממנה "ערך יסוד"? מקורות נוספים המובאים לתמוך בערך הכבוד הם האיסור המקראי להלין את המת, מדרש אגדה על הלל הזקן שהיה מטפח את גופו שנברא בצלם, ברייתא האומרת ש"רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו", ועוד כהנה מקורות שונים ומשונים כגון טקס השפלת האישה הסוטה, שממנו "ניתן להבין על דרך השלילה מה אסור לעשות לאישה ולאדם אחר, שכן מעשים אלה פוגעים בכבודם". לערב-רב זה של מקורות מכניס ברנדס גם את נושא חרפת הרעב (מה שעד היום חשבנו שהוא סתם דאגה לעניים, הפך להיות זכות יסוד שלהם לחיות בכבוד), והוא ממשיך הלאה עד כדי "הזכות להשכלה וחינוך", ש"אפשר לגזור מערך הכבוד, שכן בערות היא מתכון לעוני ולחיים של קלון בחברה המודרנית, וכך היא נתפסה בישראל מימי קדם" (עמ' 112). לחלופין מציע ברנדס לגזור אותה מערך הקניין (!) שהרי "הזכות לקנות דעת אינה נופלת מזכויות הקניין האחרות, אף שמדובר בקניין רוחני".

מדוע לכלול את ערבוביית המקורות האגדיים האלה כערך יסודי אחד? ועל שום מה קובע ברנדס שכלל המקורות שהוא מביא, שרובם מתייחסים דווקא לעם ישראל, שייכים למשנה האוניברסלית ולא למשנה הפרטיקולרית של היהדות? לרב ברנדס פתרונים.

הערך הבא, ערך הקניין, מבוסס בוודאי היטב בכלל דיני הממונות במשפט העברי. אך גם כאן הנטייה של הרב ברנדס למצוא תימוכין לערכי היסוד בספר בראשית דווקא יכולה להתמיה את הקורא: ערך הקניין נגזר, תחזיקו חזק, מהפסוק הבא: "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א,כו-כח; עמ' 33 בספר). כיצד נובעת מזה זכות הקניין? ברנדס מסביר שלולא הפסוק הזה היינו חושבים שהאדם הוא "ברייה שוות ערך לשאר הברואים, וזכות השימוש שלו במשאבי הטבע אמורה להיות מוגבלת ומותאמת לצורכי הקיום הבסיסיים שלו כשאר בעלי החיים" (עמ' 33-34). לא ברור מנין למד ברנדס ששאר בעלי החיים "מסתפקים במועט" ולעולם לא יאכלו או יקחו משהו שאינו צורכי הקיום הבסיסיים שלהם (כלום כל בעלי החיים הם הדוב בָּלוּ מספר הג'ונגל או טימון ופומבה ממלך האריות?), אך התמיהה גדולה עוד יותר: מהפסוק הזה איננו למדים דבר על זכות הקניין של אדם ביחס לרעהו - שמה ששלי אינו שלך ומה ששלך אינו שלי. והרי כשעוסקים אנו בזכות הקניין, זהו הנושא המרכזי (שמוסכם גם ביהדות; אלא שמה לעשות, אין לו פסוק מובהק בספר בראשית).
הערך הבא הוא ערך המשפחה, שנמנה גם במגילת זכויות האדם של האו"ם כאחד מערכי היסוד. מדוע ערך המשפחה הוא ערך יסוד לפי ברנדס? ראשית הוא מביא את הפסוק "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". במקום הקריאה הפשוטה שמספרת פשוט את היסוד למציאות שאנשים עוזבים את בית הוריהם ומקימים בית עם אישה, ברנדס בוחר לראות כאן ערך יסודי-מוסרי דווקא. וכרגיל נשאלת השאלה מה המשמעות של כל אוסף המקורות שמביא ברנדס, שמראה שהיהדות רואה במשפחה ערך חיובי וחשוב. הרי היהדות רואה גם בדברים רבים אחרים דברים חשובים. שמא נכלול במסכת הערכים גם את ערך הענווה, ערך ההסתפקות במועט, ערך השלום וכן על זה הדרך?

הערך הבא הנדון בספר, ערך החירות, מאלף במיוחד. אין בו למעשה כמעט שום ביסוס לטענה שקיים ערך אוניברסלי כזה ביהדות. ראשית נדון בו העניין הלשוני, וההדגשה ש"חירות" אינה קיימת בלשון המקרא, ו"בן חורין" בלשון חז"ל מכוון דוקא לבן אצולה. לאחר מכן מובאת דווקא דוגמה נגדית - העבדות, המותרת ביהדות - והאפולוגטיקה שנוקט ברנדס בהקשר זה, שגם בעולם המודרני יש עבדים: האסירים בבתי הסוהר, החיילים בצבא החובה, ועובדים זרים המובאים על ידי קבלני כוח אדם. אחר כך עובר ברנדס לנושא התאולוגי-פילוסופי של בחירה חופשית (איך זה קשור לערך החירות, לברנדס הפתרונים), ול"חירות הדעת", פסקה שבה שוב מנסה ברנדס להתמודד בצורה אפולוגטית עם איסורים שדווקא מגבילים את החופש לשוטט בדעות של כפירה ומינות, כאשר ברנדס בוחר להדגיש דווקא את מה שנראה שולי מבחינת המקורות, והוא ש"למי שיש ביכולתו לקרוא ולהתמודד התירו לקרוא וללמוד גם חוכמות זרות כדי לפתח את הדעת" וכו'. גם ב"חופש הביטוי" ו"ביקורת השלטון" מביא ברנדס את הדוגמאות של ויכוחי אברהם ואיוב עם האל, תוך שהוא מצניע לכדי משפט אגבי אחד את האיסור להסתה והדחה לעבודה זרה, איסור שכולל עונשי מוות ואף החרבת ערים שלמות ("עיר הנידחת"). היכן בתוך כל הבליל הזה נמצא פוזיטיבית ערך החירות? לא ברור.

בסוף החלק הזה עוסק ברנדס בקצרה ב"שבע מצוות בני נח", שלכאורה מהוות את הבסיס לתורה האוניברסלית שלו. גם כאן, ניכר הסד הברור שהרב ברנדס מנסה להכניס בו את המערכת התורנית: את העובדה המאוד-לא-הומניסטית שהעובר על שבע מצוות בני נח חייב מיתה (לא רק רוצח אלא גם גנב, וגם מי שמקלל את האל), לא מצאתי בעמודים המעטים המוקדשים למצוות הללו. מצוות כמו "ברכת השם" (קללת האל) מוסברות באופן תמוה למדי כאילו כוונתן לסובלנות כלפי בעלי אמונות אחרות; כיצד מפרנס הרב ברנדס סובלנות-לכאורה זו עם חוסר הסובלנות המוחלטת כלפי עובדי העבודה הזרה, נשגב מבינתי. בנוסף, הרב ברנדס מדגיש שאין לבני נח מצווה להאמין באל; זה אמנם נכון כנראה, אבל המשמעויות מרחיקות הלכת שהוא מנסה להסיק מכאן נראות בעייתיות בלשון המעטה. ברור שהאמונה באל היא התשתית למחויבות לקיים את המצוות, ולמעשה אין צורך במצווה בפני עצמה עבור כך (כשם שאין מצווה על בחירה חופשית); מוני המצוות והפרשנים השונים אכן התחבטו בשאלה מדוע היה צורך למנות כמצווה את האמונה באל, והתשובות שהוצעו לכך כלל לא היו טריוויאליות; הרמב"ם, דרך משל, פסק שהמצווה היא לדעת את קיום האל בצורה שכלית וודאית, ולא רק לקבל במסורת את האמונה. למותר לציין שמחסרונה של מצווה זו (גם אצל חלק ממוני המצוות במצוות לישראל) אי אפשר להסיק משמעות תאולוגית נרחבת.

גם על החלק השני, העוסק במצוות הפרטיקולריות לעם ישראל, יש הרבה מה להעיר, אך נחוס על זמנו של הקורא ונדלג היישר לחלק השלישי, שבו מציג הרב ברנדס עימותים בין שני עולמות הערכים, והפתרונות שנמצאו להם.

הבה נבחן עימות לדוגמה: הרב ברנדס מנה את ערך החיים כערך אוניברסלי, ומולו הוא מנגיד הוצאה להורג של אנשים העוברים עבירות שונות כמו עבודה זרה, עריות וחילול שבת. "חז"ל היו ערים לסתירה בין שתי התפיסות המנוגדות", כותב ברנדס, ומביא את משנת מסכת מכות (א,י) כפתרון המעשי:

"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [שבע שנים] נקראת חובלנית. רבי אליעזר [! כך בספר. צריך להיות: אלעזר] בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" (עמ' 281 בספר).

כבר דוגמה פשוטה זו מראה את הקשיים שברנדס נכנס אליהם מבלי משים. עבודה זרה ועריות שייכות לקטגוריה של "מצוות בני נוח", שברנדס מנה כאוניברסליות. למעשה, חז"ל גרסו שבן נוח שעובר על אחת מן המצוות הללו חייב מיתה - נושא שכאמור הרב ברנדס מתעלם ממנו לנוחותו הרבה. העברה שהמשנה דווקא מתייחסת אליה במפורש היא עברת הרציחה עצמה: "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" הוא טענת-נגד הגורסת שהחמרת דיני הראיות תגרום לריבוי רוצחים שלא יוענשו. ממילא אין כאן מתח בין שתי מערכות הערכים המנוגדות, אלא המתח המובנה הקיים בכל מערכת, בין הרצון להעניש עבריינים מצד אחד, והחשש שמא יוענשו חפים מפשע מצד שני.

גם שאר הסתירות שעומד עליהם המחבר אינן סתירות בין מערכות ערכים שונות, אלא ניגודים בין ערכים שונים בתוך מערכת כוללת אחת. כך לדוגמה הכפייה להוציא כסף עבור מצוות מהווה פגיעה בזכויות הקניין; אך פגיעה כזו קיימת בכל מערכת הכוללת תשלום מסים וכדומה, ואינה מלמדת אלא על כך שההלכה - כמו כל מערכת ערכים שהיא - נאלצת לפשר בין ערכים מתנגשים הקיימים באותה מערכת. זה כלל אינו חידוש. הייחוד של כל מערכת, ובכללה המערכת ההלכתית (או ה"יהדותית", אם תרצו) הוא המשקל הניתן לכל ערך והדרך המיוחדת בפתרון אותן התנגשויות.

וכאן אנו מגיעים לעניין מרכזי: טיעונו של הרב ברנדס, כאמור, הוא שיסודות מסוימים המועלים על נס במשנת זכויות האדם המודרנית נמצאים גם ביהדות ולפיכך הסתירה בין מערכות הערכים אינה כה חמורה. הטיעון הזה מחמיץ את העיקר. הלוז של כל מערכת, כאמור, הוא הדרך שהסתירות נפתרות בה, התמהיל המיוחד של הערכים שבה, והמשקל שניתן לכל אחד מהם. בעניין זה אין ספק שהלוז של "היהדות" (תהא אשר תהא) שונה בצורה מכרעת ומהותית מזה של משנת זכויות האדם. נכון שיש חפיפה פה ושם; חפיפה כזו תהיה קיימת בין כל שתי מערכות שנבחר באקראי. באותה מידה ניתן יהיה לדבר על יהדות וקומוניזם, יהדות וקניבליזם, או יהדות ואתאיזם. גם היהדות וגם האתאיזם, אם ניקח את הדוגמה האחרונה, בזים לפולחן האלילים, והנה יש לנו רקע משותף. אמנם היהדות מאמינה בקיומו של אל אחד והאתאיזם כופר בו, אבל זה עניין שולי שבוודאי אפשר לפתור בדרכים יצירתיות, בעזרת השם.

כדי לפתור את הבעיה הזו, צריך הרב ברנדס להדגיש שהכרעה בין ערכים שונים נתונה גם לזמן ולמקום של הפוסק. במילים אחרות, רומז הרב ברנדס, עם קצת רצון טוב אפשר אולי "להחליק" את הסתירות לכיוון התאמה מלאה יותר לנורמות המודרניות. אך בשביל זה לא היינו צריכים את הספר שלו: קריאות ל"התאמת היהדות" לערכים המודרניים הכרנו גם בעבר, כל דור והערכים המודרניים שלו. מה נשאר אחר כך ממה שכינינו יהדות, הרי זו שאלה בפני עצמה.

כשל מהותי נוסף של הספר, הוא ההתחמקות שלו מלדון ביסודות השונים מאוד בין המערכות. את הטיעון הידוע שלפיו היהדות עוסקת בחובות האדם ולא בזכויות האדם פטר הרב ברנדס ביצירתיות תוך שימוש במילה "ערך" במקום "זכות" (תוך הדגשה שממילא זכות מצד אחד היא חובה מצד שני), אך זו פחות או יותר כלל ההתמודדות שלו עם נושא זה. אבל האומנם זו הבעיה היחידה? הרב ברנדס טוען בהקדמה שהוא בעצם גואל נושא אבוד ולא ממציא תחום חדש, כמו שעשה ר' ישראל מאיר הכהן מראדין להלכות לשון הרע. אך הלכות לשון הרע היו ידועות עוד לפני ה"חפץ חיים", בתלמוד וברמב"ם, ואילו "זכויות אדם" הוא עניין שגם בדומה לו לא קיים. האם קיימת ביהדות מערכת כזו של סט מצומצם של זכויות (או "ערכים") שעליהם יש לשמור? אפשר לומר שניסיונו של הרב ברנדס להצביע על מספר כזה של ערכים - שבמקרה תואמים את הערכים המודרניים, מי פחות ומי יותר - על כל קשייו ואילוציו, מהווה למעשה כישלון מפואר, הממחיש את הבעיה שבהנחת היסוד הזו, שהמחבר למעשה אינו דן בה.

ועוד יש לתמוה, מה לגבי עצם הנחת היסוד ההומניסטית-אוטונומית של משנת זכויות האדם - המתמקדת באדם כנשוא הערכים ובמידה רבה אף כיוצרם של הערכים - בניגוד מוחלט להנחת היסוד האלוהית-מצווה-הטרונומית היהודית, הרואה באל כמוקד הערכים וכמקורם? שם שמים נזכר לא מעט בספר, אך בעיקר בהקשר של "צלם אלוהים" - כלומר צידוק כללי לראיית האדם כמרכז, וכמעט שלא בהקשר של המצוות כנובעות מציווי האל. הדברים מתקשרים לבחירתו של הרב ברנדס להדגיש את העובדה שאין לבני נח מצווה להאמין באל - כביכול מערכת הערכים היהודית-אוניברסלית אינה תלויה בקיום האל כלל. על הכשל המרכזי בתיזה הזו כבר עמדנו לעיל, וכאן נוסיף עניין שגם המחבר נגע בו במקצת (עמ' 171), והוא האבסורד שבמשנה שמרכזה "צלם אלוהים", כאשר אין למעשה הכרח באמונה בו. אלוהים צריך להתפרש לפיכך כמטפורה (כך נראה הכיוון של הרב ברנדס שם, בהערה 217), והלוא דבר הוא, שספר "חילוני" מעין זה יצא מאת רב ומחנך בישראל! למען האמת, הדבר מעורר תהיות שמא באמת הספר הבא של הרב ברנדס יהיה על "יהדות ואתאיזם", ולא כמשל אד-אבסורדום.

עניין נוסף לענות בו בספר הוא הנושא האפולוגטי, השוזר אותו מן הקצה אל הקצה. למעשה אין כמעט יכולת להימנע מכך, בספר שנועד בסופו של דבר "להאיר פנים" ולהראות את "היהדות היפה" (נראה שנגזרת מכך היא הימנעותו הכמעט מוחלטת של המחבר ממבט מחקרי על היהדות, המבחין בין רבדים שונים, התפתחויות וגישות שונות, ומעדיף יותר את הראייה ההרמנויטית המאחדת ומשווה בין ניגודים, כולל קבלת פרשנויות חז"ל לתורה, או פרשנות מאוחרת לחז"ל, כפשט גמור). המחבר מתייחס לשני חיבורים אפולוגטיים ידועים - הכוזרי של ר' יהודה הלוי, ומורה נבוכים של הרמב"ם. אמנם קביעתו כאילו "שני המחברים כותבים את ספרם לנוכרי המבקש להתגייר" (עמ' 186) היא חסרת שחר לחלוטין (מורה נבוכים נכתב עבור ר' יוסף בר' יהודה ולא עבור עובדיה הגר כפי שקובע משום מה הרב ברנדס; ואמנם סיפור המסגרת של הכוזרי הוא על מלך כוזר המבקש להתגייר, אך הספר עצמו ודאי אינו ממוען אליו!), ועדיין הם מייצגים בצורה טובה שתי גישות אפולוגטיות מנוגדות: בעוד לרמב"ם יש נטייה להתאים את אמונות היהדות למקובל בתקופתו, ריה"ל נוטה להדגיש דווקא את השונה והייחודי. הרב ברנדס אחז בזה וגם מזה לא הניח ידו, ומצד אחד נוטה הרבה לרכך הלכות קשות ולהתאים אותן לרוח המודרנית, ומצד שני להדגיש פה ושם נושאים שבעיניו מראים את "היהדות היפה", ולהפוך הלכות פרטיקולריות דוגמת עגלה ערופה ו"לא תעמוד על דם רעך" לאוניברסליות. אינני מאשים את המחבר על האפולוגטיקה שחויב לנקוט בה - סוף סוף הספר יצא לאור בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטה - אך ראוי שהקורא יהיה ערני לסוגה שאליה שייך הספר, ולא יוטעה מריבוי הערות השוליים ומן הביבליוגרפיה הענפה, ויחשוב כאילו ספר מחקרי לפניו.

מעבר לכשלים הכלליים, בספר עוד טענות תמוהות רבות, לצד אבחנות נכונות בהחלט. אציין כמה מהן לדוגמה, אף כי קיימות עוד דוגמאות רבות לשני הצדדים: הרב ברנדס דוחה בצדק את טענתם של כמה מחברים כאילו "גדול כבוד הבריות" הוא מין כלל מטא-הלכתי, ועומד על כך שהוא בסך הכול רכיב בהלכה עצמה (עמ' 119). הקביעה כי אהבת הרע היא פנימית לקהילה היהודית (עמ' 204) נכונה בהחלט, וחבל שהמחבר לא יישם זאת על "לא תעמוד על דם רעך" (עמ' 64). הטענה שהתורה אינה תובעת מהגויים לחדול מעבודה זרה או מעברות של עריות (עמ' 210) תמוהה וסותרת את דברי המחבר עצמו שהזכיר אותן בצדק כמצוות בני נח (עמ' 170-171). המחבר מעיר פעם אחת על נוסח מצונזר ("עכו"ם" במקום "גוי") ומתקן אותו לפי כתבי היד (עמ' 225), אך בהמשך אותו ציטוט עצמו השאיר את הנוסח המצונזר "עכו"ם", וכן במקומות אחרים בספר העתיק המחבר את נוסח הדפוס המצונזר (עמ' 213, 219, 227) - תקלה משמעותית בפרט כאשר דנים בנושאים שבין ישראל לעמים, שיד הצנזור שלטה בהם לא מעט.

אין ספק שספרו של הרב ברנדס הוא מקיף, רהוט ומעניין, וישמש לא מעט מחברים ושופטים בבואם לעסוק בסתירות שבין משנת זכויות האדם לבין היהדות. ועל כך, לאור הכשלים הרבים שבספר, יש להצר.

רוצים לבדוק על מה אני מדבר? הורידו את הספר כולו מאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ושפטו בעצמכם.
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה