בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

גל"צ ובועת התקשורת

שלושה סיפורים אישיים על תקשורת ועבודה בחינם:

1. לפני כשנתיים התקשרו אליי מתוכנית הבוקר של ערוץ 2, בעקבות פוסט נגד קו העוני שכתבתי אצל דבורית שרגל. "קראתי את הפוסט, הוא היה ממש מעניין, תרצה להופיע בתוכנית שלנו?". למה לא, להופיע בטלוויזיה. נחמד. תממנו לי הסעה מכוכב השחר? "לא, אין לנו תקציב לזה". כלומר, הם מציעים לי לנסוע על חשבוני, לפנות בוקר, עד לאולפניהם, בשביל למלא אצלם משבצת לשידור, וכל זה על חשבוני (ובעקבות פוסט שבו כתבתי שאני לא מוציא כסף שאין לי). אמרתי תודה ושלום.

2. לפני כמה חודשים הציעו לי להופיע, באופן קבוע, כ"יוצר ממים" בתוכנית חדשה של ערוץ הכנסת. הלכתי לראיון (בכנסת; מרחק הליכה מהספרייה הלאומית, שבה הייתי בכל מקרה), והבנתי שהם לא מתכוונים לשלם לי על זה. חשבתי על זה, ומכיון שזה ממילא בירושלים, שבה אני עובד ולומד, הסכמתי. הסעות במוניות בתוך ירושלים הם דווקא סיפקו לי בלי בעיה. אחרי ארבע תוכניות הרגשתי שמיציתי את הקטע, ואמרתי יפה תודה ושלום.

3. לפני כחודש פנו אליי מגלי צה"ל, ואמרו שקיבלו עליי המלצות לצורך תוכנית חדשה שהם מעלים לקראת הבחירות. לא הבהירו יותר מדי על אופי התוכנית, מלבד זה שהיא מעין "שיחות עם מאזינים", וקשורה לפייסבוק, והרעיון הוא שיהיו כמה וכמה מגישים לתוכנית, שכל אחד יהיה פעם בשבוע-שבועיים. ביקשו לתאם איתי ראיון ביפו. לא אכחד, זו הייתה בעיניי מחמאה שקיבלתי הצעה מרדיו בסדר גודל של גל"צ, ועוד להגיש תוכנית. אחרי הרבה טרטורים (לא כזה פשוט להגיע מכוכב השחר ליפו, בפרט לא כשברוב ימי השבוע אני עובד או לומד), נקבעה פגישה, ויצאתי לדרכי בטרמפים ואוטובוסים. אני יושב עם המפיק של התוכנית (או משהו כזה), הוא מסביר את הקונספט, ושאם יתאים לי אז אעבור פיילוט כדי לבדוק התאמה לרדיו, ואז מגיע לשכר: אין שכר. כלומר, לא עכשיו, אם בכלל. אנחנו במשרד הביטחון, ולוקח כמה חודשים עד שמישהו נקלט כעובד משרד הביטחון, בלה בלה בלה, ולכן אנחנו נבקש ממך לעבוד בהתנדבות. אם התוכנית תצליח, ותמשיך גם אחרי הבחירות, אז אולי תקבל משהו.

אני יושב ושומע, וחושב לעצמי: אהא. רציתם להוציא תוכנית חדשה בלי להוציא עליה כסף, אז אמרתם לעצמכם: בואו ניקח כמה חבר'ה צעירים שיהיו כל כך להוטים להופיע ברדיו, שיתרמו לכם את עבודתם בחינם. עכשיו, אני ממש לא מהלהוטים להופיע ברדיו, אבל יודעים מה - לא אכפת לי לעשות את זה למשך זמן מה בחינם, אם לפחות ידאגו לי להסעות או להחזרי נסיעה. סוף סוף אני לא גר ביפו, ואני לא שוחה בכסף (או בזמן). שאלתי אותם לגבי הסעות. לא הייתה להם תשובה, אבל אמרו שיחזירו לי תשובה.

טוב, אני חוזר ומיטלטל באוטובוסים ובטרמפים. אחרי כמה זמן מתקשרים אליי מהתוכנית ומבקשים לתאם הגעה לפיילוט. מה עם הסעה, אני שואל. נניח אפילו שאני מגיע לפיילוט עצמאית. אתם יכולים להבטיח לי הסעה בהנחה שאתקבל? אומרים לי שיחזרו אליי. חוזרים אליי, ואומרים לי שהם יכולים להבטיח "90% שתהיה הסעה". אמרתי שלא מתאים לי, תודה ולהתראות.

לפני כמה ימים עלה דף הפייסבוק של התוכנית, ואני ניצלתי את ההזדמנות לספר בפייסבוק שלי את סיפורי האישי לגביה. אחרי כמה זמן קיבלתי סמס מאחת מאנשי התוכנית, שזה היה לא במקום וגם קצת מעליב. טוב, אני לא רוצה להעליב אנשים, אז מחקתי את הסטטוס. אבל לאחר מכן קיבלתי עוד הודעה, מהמפיק (או מה שזה לא יהיה), שתקף את הסטטוס, תקף אותי אישית, שמי אני חושב שאני, ומה פתאום אני מוציא דברים מפגישה בלי לתאם איתו (אפשר לחשוב שהוא המפקד שלי), שהוא בכלל עושה לי טובה בזה שהוא מציע לי את התוכנית, שמבחינתו "נסתם הגולל בכל מה שנוגע אליך" וכו' וכו'. הסברתי לו שאם לדעתו לא במקום להוציא דברים מפגישה אישית, מבחינתי לא במקום לטלטל אדם חצי יום הלוך וחצי יום חזור רק כדי להסביר לו שמבקשים שיעבוד בחינם. הוספתי שלשמחתי אני לא רואה את העתיד שלי בתקשורת, ולכן אני יכול להרשות לעצמי לומר את אשר על לבי, בלי לתת דין וחשבון לאיש. חילופי ההודעות האלה הם שעוררו אותי לספר את הסיפור כאן, בעיקר לצורך המסקנה העולה ממנו.

אז הנה ההרהורים שלי, על הסיפורים הללו כמייצגים את בועת התקשורת:

1. הבועה התקשורתית-תל-אביבית היא בועה של ממש. כדי שאדם יופיע בתוכנית בוקר, או כיוצא בזה, הוא צריך להיות קרוב לאולפנים במרכז הארץ. אף אחד לא יממן לו הסעה לשם, וכך מי שאתם רואים בטלוויזיה הם בעיקר את אנשי המרכז, או את אלה שיש להם זמן וכסף מיותרים, או את האנשים שממש ממש חשוב להם להופיע בטלוויזיה, בכל מחיר.

בנוסף, לאנשי גל"צ - כדוגמה בלבד - אין שמץ של מושג מה זה אומר להגיע מכוכב השחר ליפו. מבחינתם, אין שום בעיה בלקבוע אתך פגישה אצלם, רק כדי להודיע לך שהם לא מתכוונים לשלם לך שקל, אפילו לא על הסעות. להודיע את זה מראש, בטלפון? מה פתאום. ההנחה הזו, שכל אדם מן היישוב ישמח להופיע אצלם, על חשבונו, ואף ייסע אליהם מקצות הארץ - היא לא רק מתנשאת, אלא גם בועתית במידה רבה.

ויש מסקנה נוספת:
2. ההנחה המובנת מאליה, שכל מי שמעוניין לעבוד בתקשורת יעשה זאת בשבילך בהתנדבות, רק לצורך הקרדיט הנכסף - משקפת מנטליות של בועה פיננסית, בועה שהולכת וקורסת אל מול עינינו. מדוע אדם מוכן לעבוד תמורת קרדיט בלבד? כדי שיהיה לו סיכוי להתקדם עוד ועוד, עד שבסופו של דבר הוא יהיה מפורסם ומנוסה מספיק כדי שישלמו לו על עבודתו. אני לא יודע עד כמה זה חוקי, אבל לדעתי זה לגיטימי לחלוטין; קרדיט הוא שווה-כסף, ואם אדם מוכן לעבוד תמורתו, סימן שזה משתלם מבחינתו.

מה שכן, כל תעשיית התקשורת של היום בנויה על אותם רעבים-לתהילה, והדבר הזה יכול לעמוד כל זמן שאכן אנשים רואים שיש להם לאן להתקדם. ממש כמו בועת הדוט-קום של שלהי שנות התשעים - אנשים היו מוכנים לשלם הון תועפות בשביל אותה הבטחה אוורירית הנקראת "חברת אינטרנט", בהנחה שבעתיד הם יקבלו על זה תשואה גדולה. אך חור קטן בבועה, תחילה מסוימת של שקיעה, וכל הדבר מתנפץ אל מול העיניים. פחות ופחות אנשים יהיו מוכנים לעבוד בשביל הקרדיט, שאינו מוביל לשום עתיד כלכלי ראוי לשמו, וגם ה"תהילה" המדומיינת לא תהיה מספיקה כדי לכסות את זה. היום שבו חברות התקשורת ייאלצו גם לשלם לאנשים הפשוטים שעושים את העבודה, ולא לנסוע על אדי-תהילה, יהיה גם תחילת הסוף שלהן, שכן כל המודל הפיננסי שלהן בנוי על כך ששופכים הון ברמות הגבוהות, ומתקמצנים ברמות הנמוכות. וכמו שאמרתי, נראה שהמודל אכן קורס לנגד עינינו, עם קיבוץ הנדבות של הערוצים הגדולים בכנסת ובממשלה.

האם אנשי התקשורת יזכו אי פעם לחשוב מחוץ לבועה? כך או כך, לא נראה שהבועה הזו תשרוד לאורך זמן. וטוב שכך.

נ"ב: מעניין, אבל בפרינט ובאינטרנט (וכתבתי עבור בשבע, ynet, מקור ראשון, העין השביעית ועוד) לא נתקלתי הרבה בבקשות שאכתוב בחינם. האם זו התנשאות השמורה אך ורק לגלי האתר? מין הילה האופפת את הרדיו והטלוויזיה, ומציבה אותם כאלים באולימפוס? לאלוהי הערוצים פתרונים.
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה