בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שבת, 14 בפברואר 2015

מגילת אסתר בפרסית! ספר חדש של תמר עילם גינדין

הבלשנית המהוללה והמרצה הידועה ד"ר תמר עילם גינדין עומדת להוציא לאור ספר חדש, במימון הגולשים. הספר הוא פרשנות מנקודת מבט של חוקרת לשון (ותרבות) פרס, ונותן נקודת מבט מרתקת באמת על המגילה, שאף שהיא כתובה עברית היא מתרחשת כולה בתוככי האימפריה הפרסית, ובלשונה ובעלילתה יש רמזים רבים גם לשפה הפרסית וגם לתרבות פרס.

לונג סטורי שורט, תמר נתנה לי חלק מהספר טרם פרסום, ואצטט כאן קצת ממנו. מי שרוצה לתמוך בפרויקט ולקבל מהדורה מוקדמת של הספר, אלקטרונית או מודפסת, כדאי שימהר לדף הפרויקט בהדסטארט וייתן את חלקו - יש לכם עד ראש חודש אדר, שישה ימים, זוזו!

והנה הטעימה, מתחילת הפירוש על פרק ב':



א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
לא רק חמתו שככה, מן הסתם הוא גם התפכח. לנו זה נראה אולי מוזר שהמלך מקבל החלטות כה גורליות בזמן שהוא שיכור, אבל תראו מה אומר הרודוטוס:
(הפרסים) נוהגים לשקול את הסוגיות החשובות ביותר כשהם שיכורים. ומה שהם מאשרים מוצג להם ביום הבא, כשהם פיכחים... אם הם עדיין מאשרים זאת כשהם פיכחים, הם פועלים בהתאם, ואם לא – הם מבטלים. ואם שקלו סוגיה כשהם פיכחים, הם מקבלים את ההחלטה כשהם שיכורים (1.133.3-4).
כלומר כל החלטה צריך לאשר גם במצב של שכרות וגם במצב של פיכחון. יש בכך היגיון, כי בעצם כך שוקלים כל סוגיה גם כשהראש עובד כרגיל, וגם במצב שונה של תודעה. החלק של "ולא יעבור" – כלומר החלטות בלתי הפיכות – אינו חלק מהנוהל לפי מקור זה, אבל בפרק ה' נראה שלפעמים באמת אי אפשר לשנות החלטות.




זָכַר
בתרגום השבעים הוא לא זכר דבר מהמאורעות.

אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ.
נגזר: השימוש בצורת הסביל אינה מיועדת להוריד אחריות מהמלך, אלא כי זה מה שהשפה הפרסית אוהבת. 

ב וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי-הַמֶּלֶךְ, מְשָׁרְתָיו:  יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה.
מבנה הסמיכות המדומה – טובות מראה, שמח וטוב לב, יפת-תואר, משקף אולי מבנה נפוץ מאוד בפרסית בפרט ובשפות הודו-אירופיות בכלל, הנקרא בבלשנות הכללית במונח ההודי בַּהוּוְרִיהִי (bahuvrīhi), בסנסקריט – רב אורז. הגדרת הצירוף בסנסקריט היא: bahuvrīhir yasya so bahuvrīhi: זה שיש לו הרבה אורז, הרי הוא רב-אורז.
מצד שני, אפשר למצוא "טובת מראה" ו"יפת תואר" גם בספרים המוקדמים יותר של המקרא, ולכן לא ברור אם זו השפעה פרסית, כפי שאפשר לראות באופן מובהק בשימוש היתר בצורות הסביל ובשם הפועל בתפקיד ציווי (יש לעשות).
ואיך נזהה בתולה טובת מראה?
כדי לשחזר את מודל היופי האיראני הקדום, בא לעזרתנו ויראז הצדיק. הוא אמנם מאוחר בכמה מאות שנים לאחשוורוש (הספר עלה על הכתב במאה התשיעית לספירה, אך מתארכים את הסיפור לכמה מאות שנים קודם לכן), אבל מודל היופי קלסי למדיי לעת העתיקה. ויראז הצדיק נבחר לצאת למסע בן שבוע אל העולם הבא אחרי שאלכסנדר המקולל שרף את האווסטה, ואנשים לא היו בטוחים מהי דרך הישר. דרך מסעותיו אל גן העדן ואל הגיהנום, התגלו מחדש המצוות והאיסורים. הישות הראשונה שהאדם רואה כשהוא מגיע לעולם הבא היא הדַאינָה של עצמו – אישה שהיא ההשתקפות של נשמתו הפוגשת אותו בבואו לעבור על גשר הברירה – הגשר שאם יעבור אותו בשלום יגיע לגן עדן, ואם ייפול באמצע – ייפול לגיהנום. אם הוא היה צדיק, הדאינה שלו תהיה נערה בת 15, שמנמנה, לבנבנה, זוהרת, עם שדיים בולטים (או "מבוססים"), אצבעות ארוכות וריח טוב, שבאה מכיוון דרום או מזרח. אם הוא היה רשע, היא תהיה זקנה מכוערת שבאה מכיוון צפון, עירומה, רזה, עם ישבן בולט וברכיים בולטות, ונקודות על עורה שמתחברות זו לזו ונראות כמו נחשים. וגם מסריחה.

ג וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ, וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים,
הרודוטוס (1.135) מספר שהפרסים נושאים נשים חוקיות רבות, ומחזיקים גם הרבה פילגשים. ממקורות נוספים אנו יודעים שלשתי אדוניות הבית – אמו של המלך והמלכה הראשית (שהיא בת אצולה בעצמה ואמו של יורש העצר) – היו אגפים משלהן בארמון, הן היו כפופות רק למלך עצמו, ונהנו ממעמד גבוה הכולל הכנסות, אדמות ומשרתים רבים. בנוסף לכך, היו שלושה בתי נשים: אחד של הנסיכות – הבתולות והנשואות, אחד של הנשים הנוספות של המלך (נשים חוקיות שלא נשאו תואר "מלכה"), ואחד של הפילגשים – נשים יפות שנקנו בשוק העבדים, ניתנו כמתנה או כמס למלך, או נלקחו שלל.