בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום חמישי, 16 בפברואר 2012

הרב של הפריץ / בנימין לנדאו

סיפור נאה מאת בנימין לנדאו (בעל המחבר הסיפור הנורא מעשה ממלך ושר):


מרא דאתרא דכפר גנצייבסקי – סיפור היסטורי

כן, ילדי; כבר אינני צעיר, מי יודע כמה שנים עוד נותרו לי. הזיכרונות מציפים אותי. אספר לכם את המעשה שאירע לי לפני שלושים וחמש שנים עם הפריץ מגנצייבסקי – מעשה שאינני יכול לשכוח. ברוך השם זכיתי אז לעמוד בניסיון לא קל; יהי רצון שתלמדו גם אתם ממקרה זה כיצד יש לנהוג במצבים דומים.

היה זה בשנים הנוראות – שנות ת"ח ות"ט. היינו אז צעירים לימים, אמא ואני. ברחנו אז מהקוזקים כל עוד נפשנו בנו, והלכנו באשר הלכנו עם מטלטלינו המעטים. בדרכנו, עברנו בכפר גנצייבסקי, וכשעברנו ליד ארמונו של הפריץ – יצא לפתע הפריץ ושאל אותי: "יודקה, לאן אתה הולך?"

גמגמתי ואמרתי לו שבאמת אינני יודע לאן. אני בורח מהפרעות באוקראינה, ארץ הדמים, ועדיין לא מצאתי לי מקום לשבת בו. הפריץ שמע ואמר לי: "תישאר כאן. אני צריך חוכר לבית המזיגה שלי. אם אין לך לשלם – אני פוטר אותך מתשלומים למשך חודשיים. ואז, אחרי שתתחיל להרוויח – תתחיל לשלם לי את דמי החכירה". הנהנתי בראשי והודיתי לו אלף תודות. נשארתי בכפר והתחלתי למזוג יין לאיכרים. העבודה עם האיכרים השיכורים לא הייתה נעימה כל כך, אבל הפרנסה הייתה ברווח.

כך התנהלו חיינו במשך כמה שנים. משפחתנו התחילה לגדול. התבססנו, הבאנו עוד כמה יהודים לכפר – עוזר שיעזור לי בבית המזיגה, עוזרת לאמא בעבודות הבית, ואחר כך כשגדלתם – הבאנו מלמד בשבילכם. התחלנו להתאושש מהמראות הנוראים שראינו בימי מרד הקוזקים. רק בעיה אחת הטרידה את מנוחתנו. כל שבת היו האיכרים באים ודופקים בקולי קולות על הדלת כדי שאפתח להם. הם לא היו מסוגלים לוותר על היי"ש אפילו ליום אחד. לפעמים ניסו גם לפרוץ את הדלת, אבל אני התעלמתי מהם – הרי זו שבת. התקנתי דלתות ברזל לבית ולבית המזיגה, כדי שהאיכרים לא יוכלו לפרוץ.

אך פעם אחת אירע מקרה שהעמיד את מצבנו בסכנה. שבת אחת ניסו האיכרים לפרוץ לבית המזיגה ולא הצליחו, ומשום מה בפעם הזאת הם היו מרוגזים מתמיד. במקום ללכת הביתה הם התחילו להסתובב בכפר ולהתפרע, ולהזיק לציוד ולרכוש. הפריץ ששמע מה שקרה יצא אליהם, איים על המתפרעים בעונשים והם נרגעו מהר מאד, אך הם פנו אליו והאשימו אותי במהומות. הם אמרו לו שהכול החל משום שאני סוגר את בית המזיגה בשבת. הפריץ שמע וקרא לי לבוא. הוא שאל אותי: "מדוע בית המזיגה סגור בשבת? ראה למה זה גורם – האיכרים משתוללים. אני רוצה שבית המזיגה יהיה פתוח והסדר ישרור בכפר". אמרתי לו ששבת הוא יום המנוחה שלנו, ואסור לנו לעבוד בו, אך הוא לא הבין: "מה אתה מדבר? למזוג יי"ש זו לא עבודה. כשאתה יושב בבית שלך בשבת אתה לא מוזג יין לכוס שלך?" אמרתי לו שאינני מלומד אבל אני יודע שכך אומרת התורה שלנו, וכך אומרים הרבנים – אסור לפתוח חנויות ובתי עסק בשבת ואסור להתעסק בשבת עם תשלומים ועם כסף.

הפריץ שמע והלך לארמונו, אך למחרת קרא לי שוב. הוא אמר לי: "למה בעצם אין רב בכפר? לפי מה שידוע לי בכל מקום שיש יהודים – יש גם רב; למה פה בכפר אין רב?" אמרתי לו שאין רב בכל כפר קטן. רק קהילות גדולות או בינוניות ממנות רב. כאן בכפר גרים בסך הכול חמישה יהודים, ואין לנו יכולת להחזיק רב; במקרה הצורך אנו פונים לרב העיירה הסמוכה. "ככה?!" אמר הפריץ, "אם הבעיה היא כספית – אל תדאג. הכול יהיה בסדר. אני אדאג לכם לרב".

ביום שני בערב באו לבית המזיגה יהודים מהעיירה וסיפרו לי, שבבוקרו של אותו יום ראו את הפריץ מסתובב בעיירה הסמוכה ברחובות היהודים, בין בתי המדרש; אך הם לא ידעו מה הוא חיפש שם. לאחר יומיים הבנתי מה חיפש שם הפריץ. ליד בית המזיגה עצרה עגלה, ומתוכה ירד יהודי שנראה בן תורה. הוא ניגש ולחץ את ידי. תיכף צץ גם הפריץ מהיכן שהוא, מחייך ומרוצה, ואמר לי: "איך אומרים אצלכם, יהודים? מזלטף? אז מזלטף לכם. הבאתי לכם רב חדש – על חשבוני. הרב החדש ידאג לכם לכל מה שתצטרכו. הוא ידאג לכם לתפילין, מזוזות, מצות וארבעת המינים". הרב החדש חייך מאוזן לאוזן ונישק את ידי הפריץ. אומר את האמת – לא כל כך הבנתי מה קורה כאן. מדוע הפריץ מביא לכפר רב? האם הפריץ החליט להתגייר? אבל שתקתי ולא אמרתי כלום. ראיתי שהפריץ מחבב את הרב החדש, וקיוויתי בסתר לבי שהרב ישכנע את הפריץ שלא ילחץ עלי לעבוד בשבת; אולם חיכיתי לשעת כושר כדי להעלות את הדברים בפני הרב החדש.

למחרת בבוקר בא הרב החדש לבית המזיגה ואמר לי: "שמעתי על הוויכוח שהיה לך עם הפריץ ועל מה שקורה עם האיכרים בשבתות. אני רוצה לומר לך שבדקתי את העניין וביררתי אותו ביסודיות, והגעתי למסקנה שמותר לך לפתוח את הפונדק בשבת מכמה וכמה טעמים שאין כאן המקום להאריך בהם. למזוג יי"ש לאיכרים – בוודאי ובוודאי שמותר. באשר לגביית התשלום – תניח קופה בצד ותאמר לאיכרים להניח שם את הכסף בעצמם". על כך עניתי לרב: "אולי כבוד הרב מכיר את הש"ס והפוסקים, אבל את האיכרים של כפר גנצייבסקי הוא לא מכיר, למזלו הטוב. אם אניח קופה עם כסף במקום שהאיכרים יכולים לגשת אליו – מהר מאד לא תישאר שם אפילו פרוטה שחוקה. אבל חוץ מזה – אני לא רוצה לפתוח את בית המזיגה בשבת. כל השבוע אני ומשפחתי עסוקים במזיגת יי"ש לאיכרים השיכורים. יום אחד בשבוע אני רוצה להתנתק מהאווירה המחליאה הזאת. אני לא רוצה להפוך את יום השבת ליום נוסף של מזיגת יי"ש. אבי הקדוש הי"ד, שהיה יהודי תלמיד חכם, אמר לי תמיד שיהודי צריך לחוש בשבת כאילו אין לו שום עבודה בעולם, ושאפילו לדבר על ענייני משא ומתן אסור בשבת. דברי אבי הם קודש בעיני; ואת בית המזיגה לא אפתח בשום אופן".

פניו של הרב החדש החווירו, והוא ענה ואמר: "אתה צריך להבין; ההתנהגות שלך מרגיזה את הפריץ. הפריץ אמר לי על זה: מה זה צריך להיות? הוא מנסה להכריח את האיכרים להיות יהודים ולא לקנות יי"ש בשבת? ואני אומר לך, שאתה מסכן בכך את כל יהודי הסביבה! אתה שוכח שהפריץ נתן לך ברוב חסדו לחכור את בית המזיגה הזה כשברחת חסר כל מן הפרעות של הקוזקים? אתה הרי יודע שאין הרבה פריצים אוהבי ישראל כמו הפריץ שלנו; אתה רוצה שגם הוא יהיה שונא ישראל? צריך לקחת בחשבון גם שיקולים רחבים, מערכתיים. צריך לחשוב גם על הקהילה כולה. אני שוקל את כל השיקולים. על פי זה החלטתי מה שהחלטתי, וכך עליך לנהוג!"

נדהמתי לשמוע רב בישראל מדבר כך, ואמרתי לו: "אני מבין שכבודו סובר שכך היא ההלכה, אך קשה לי לקבל את הדברים. אותי חינכו שבשבת לא עובדים בשום אופן. אבל בכל זאת אני אסע עוד היום אל רבנו הגאון רבי בן ציון מושקוביץ, רב העיירה הסמוכה, שהוא ידוע בכל המדינה כגדול בתורה, והוא הרב שלנו מאז שהגענו לכאן, ואשאל אותו מה דעתו בעניין".

הזדעק הרב ואמר: "בשום אופן לא! הגאון רבי בן ציון מושקוביץ הוא אכן גדול בתורה, ואף אני תלמיד שלו, אולם עם כל הצניעות והענווה הראויות, אני חייב לומר לך שכעת אני הרב בכפר הזה, ועליך לציית לפסקים שלי, ולא לפסקים של רב אחר, גדול ככל שיהיה. וכי אינך יודע שההלכה מחייבת לשמוע דווקא למרא דאתרא? חוץ מזה, הפריץ לא יסכים שכל יהודי בכפר ינהג לפי ההלכות שלו ולפי הרב שלו. בכפר של הפריץ חייבים לנהוג רק לפי ההחלטות של הרב שמינה הפריץ".

נדהמתי ואמרתי לו: "כבודו הוא המרא דאתרא? לפי מה שאני רואה אתה בסך הכול עושה רצונו של הפריץ, ואתה מנסה לשכנע אותי לעבוד בשבת!" הרב התקצף ואמר: "אתה לא מתבייש? אתה מאשים אותי שאני פוסק שלא לפי ההלכה בשביל לרצות את הפריץ? אני פוסק אך ורק על פי ההלכה הצרופה! אלא שכמובן אני שוקל את כל השיקולים הנדרשים לפסיקת ההלכה. אני גם הולך בדרך של הידברות והסכמה עם הפריץ ולא בדרך של עימות והתנגשות שלא יובילו לשום מקום! וכיון שכך אני חוזר ואומר לך שאתה מחויב לפתוח את בית המזיגה בשבת, משום שכך פסקתי, ואני המרא דאתרא פה!"

"אינני יודע מה הם שיקוליך וכמה טהורות כוונותיך", אמרתי לו, "אך דבר אחד אני יודע: מימי לא שמעתי על 'מרא דאתרא' שאינו מתמנה על ידי הקהל אלא על ידי הפריץ. אינני למדן גדול; בגיל צעיר יצאתי לעזור לאבי לפרנסת המשפחה, ולא זכיתי ללמוד הרבה, אבל ברור לי שרב שנתמנה על ידי הפריץ – אינו המרא דאתרא שלי ואינו הרב שלי. אולי אתה המרא דאתרא של הפריץ – אז שהפריץ ישמע בקולך. אני ושאר בני הקהילה הקטנה בכפר לא בחרנו בך ולא מינינו אותך; הפריץ הפיל אותך עלינו, ולכן איננו מחויבים לשמוע לפסקים שלך. מה, וכי בגלל שאנו משועבדים כאן לפריץ אנו מחויבים גם לרב שהוא החליט למנות? לא ולא! אני שמעתי שוועד ארבע ארצות קבע כבר לפני מאה שנה שאסור למנות רב שהגויים לוחצים על פרנסי הקהילות למנות אותו; בטח ובטח שלא אסכים לקבל מרות של רב שהפריץ מינה אותו".

הרב קם ממקומו בכעס ואמר: "אני חושש שכשהפריץ ישמע את זה תשלם מחיר יקר", והלך; אולם לא נרתעתי. הוויכוח עם הרב של הפריץ מילא אותי נחישות, וזכרו של אבי הקדוש הביא אותי להחלטה שלא לוותר. ניגשתי לאמכם שתחיה ואמרתי לה: "בואי, נתחיל לארוז את חפצינו. עד שבת נעזוב את המקום. נלך לעיירה ונסתדר איכשהוא; ובלבד שהפריץ והרב ה'מרא דאתרא' שלו לא יחייבו אותנו לעבוד בשבת". אחר כך הלכתי לפריץ. ניגשתי אליו ואמרתי לו שבאתי לשלם את חובי כי אני עוזב את הכפר, משום שאינני יכול לעבוד בשבת, ואינני יכול לקבל את סמכותו של הרב החדש ואת פסקיו. הפריץ הרהר כמה דקות. אחר כך אמר לי: "אל תעזוב. בסך הכול אתה בחור טוב, ואתה משלם תמיד בזמן. חוכר טוב ממך לא אמצא. אם אינך רוצה לפתוח את בית המזיגה בשבת – אל תפתח. אני כבר אדאג לרסן את האיכרים בשבתות. יהיה בסדר".   
למחרת בבוקר עזב הרב החדש של הפריץ את הכפר וחזר אל העיירה; יותר לא שמענו ממנו.

יום ראשון, 12 בפברואר 2012

על 'אגדתא' של שמואל פאוסט

הרשומה הזו באה לסגור חוב ישן: מזה שבועות רבים מונח אצלי הספר 'אגדתא' של ד"ר שמוליק פאוסט, ידידי הפייסבוקי, שנשלח אליי במטרה שאחווה עליו דעה בבלוג.

אז קראתי. את רוב הספר, אם כי לא את כולו. וגלגלתי בראשי מחשבות לביקורת על הספר, מחשבות כאלה ומחשבות אחרות. אך הזמן עושה את שלו והדברים אינם נכתבים מאליהם, ובכן אמרתי: ויהי מה אכתוב, ומה שיעלה על הכתב הוא שיעלה.

הספר המדובר הוא אוסף, ערוך היטב, של רשימות מן המדור של פאוסט במוסף שבת של מקור ראשון. לכל רשימה מבנה מוגדר היטב: ראשית, מובאת פסקת הקדמה קצרה. שנית, מובאת האגדה עצמה – אם נכתבה במקור בארמית, כי אז היא מתורגמת, ובדרך כלל אינה מובאת בשפת המקור. לאחר מכן מובא 'תרגום' של האגדה לספרותית-מודרנית, באורך ובתוספת פרטים כמיטב דמיון הכותב. לבסוף מובא ניתוח של האגדה, ולעתים כמה ניתוחים.

כשלעצמי, אינני מבין מה מוסיפה פסקת ההקדמה, ומה הטעם ב'תרגום לספרותית'. כך לדוגמה בעמ' 223 כותב המחבר בלשונו הציורית: "מתוך קנקני קונדיטון עצומים נמזג יין המבושל, מפולפל בפלפל ומדובש בדבש, היישר לשופרזיהם של האורחים הרבים" (באגדה התלמודית נאמר רק "והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם"). ומעיר המחבר בהערה: "שופרזי – גביע ארוך. ראו למשל כתובות סה ע"א". מה טעם במליצות כאלה שיש גם צורך להסביר אותן לקורא? בכלל, לגבי דידי, טוב לי הקיצור הנמרץ של חכמינו מאשר האורך הנמלץ של ימינו.

עוד יש לתהות על החלטתו של המחבר להשתמש בנוסח הדפוסים, כולל שיבושים ודאיים כשיבושי הצנזורה. נכון, בדרך כלל אין הבדל במשמעות, וכאשר יש הבדלי נוסח משמעותיים, המחבר מעיר עליהם. ועדיין, מה נתקדשו הדפוסים בכך שנשתמש דווקא בהם? פאוסט מגן על החלטתו זו באומרו שהספר מיועד גם לקוראים שאינם מקצועיים, ולכן "נעשה בדרך כלל שימוש בנוסחים שבדפוס, שהם המצויים והנגישים ביותר". ואתה תמה, מה עניין נפוצים ונגישים לכאן? הרי אתה מגיש בפני הקורא את הנוסח שאתה בוחר להגיש, ובו אתה עוסק. לפני הקורא יש נוסח הדפוס? אדרבה, יפתח ויעיין בו, וגם יראה את השינויים. מדוע אתה צריך להביא לפניו את נוסח הדפוס גם כאן?

עוד עניין, שאולי קשור הוא לכאן, נובא למקורות האגדתות. רובם הגדול של הסיפורים מובא מתוך התלמוד הבבלי. גם סיפורים שיש להם מקבילות בתלמוד הירושלמי ובמדרשים הארצישראליים, מובאים בדרך כלל מן הבבלי. כך יוצא שהמחבר עורך פעמים ניתוח דווקא על דרך עריכתו של המעבד הבבלי של הסיפור – דבר מעניין כשלעצמו – ופחות על הסיפור ה'מקורי'-ארצישראלי יותר.

דוגמה לדבר ניתן לראות בניתוח חריף ומבריק של האגדה על ר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק שהיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם ("צומת מסובין", עמ' 221-228). אביא את האגדה במלואה (נאמן לדעתי דלעיל, אביא אותה בנוסח כ"י ותיקן 111, שנבחר למסירת יסוד בפרויקט 'מאגרים' של המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, בפתיחת הקיצורים. החלוקה לשורות והפיסוק הם כאצל פאוסט):

מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק

שהיו מסובין בבית בנו של רבן גמליאל,

והיה רבן גמליאל הזקן עומד ומשקה עליהם.

נתן לו כוס לר' אליעזר ולא נטלו,

נתן לו כוס לר' יהושע וקיבלו. 

אמר לו ר' אליעזר: מה זה, יהושע, אנו יושבין ורבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?!

אמר לו: מצינו גדול הימנו ששימש, אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו"!

ושמא תאמר, כמלאכי השרת נזדמנו לו? נזדמנו לו כערביים,

ואנו, לא יהא רבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?!

אמר להם ר' צדוק: עד מתי אתם מניחין כבודו של מקום ואתם דורשין בכבוד הבריות?

הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד את המטר ומצמיח אדמה,

ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד,

ואנו, לא יהא רבן גמליאל בר' עומד ומשקה עלינו?!

בניגוד לניתוח הפשוט של הדברים, שמלמד לכאורה את מה שהתלמוד מנסה להסיק ממנו, ש"נשיא שמחל על כבודו – כבודו מחול", טוען פאוסט שהסוגיה הזו משקפת מאבקי כוח פנימיים, ולמעשה יש בדברים זלזול כלפי רבן גמליאל. "משרת נשיאותו של רבן גמליאל אינה בהכרח כשמן בעצמותיהם של תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שייתכן שנדחק מנשיאותו ומראשותה של יבנה", כותב פאוסט (עמ' 226), ומתנה גם את מסכת ה'הצקות' של רבן גלמיאל כלפי אותם חכמים. כך, טוען פאוסט, ר' יהושע "עוקץ" (כך!) את רבן גמליאל, בכך שהוא משווה אותו לאברהם אבינו. "כי מיהו גמליאל לעומת אברהם אבינו?… חוסר הפרופורציה הנרמז בין תואר הנשיא דהיום… ובין התואר 'נשיא אלהים' שנאמר על אבי האומה, מקטין ומגמד את מעמדו של הנשיא הנוכחי, ולפיכך המסקנה המתבקשת היא שאכן מתבקש שיעמוד הוא לשרתם".

ר' צדוק גם הוא "נועץ את סיכתו החדה", בכך שהוא בוחר ב"נרדפת מיוחדת מאוד לציון המילה עננים, שאותם מעלה הבורא לשמים במטרה להוריד מטר: 'ומעלה נשיאים ומוריד [מטר]'. מהו כבוד הבריות המדומה שאתם עוסקים בו? הוא מטיח בחבריו. מיהו זה, שאתה ר' אליעזר, נזהר בכבודו? מה לנו כבודם של נשיאים בשר ודם? הלוא הקב"ה הוא המעלה ומוריד נשיאים כפי ראות עיניו. הלוא הוא זה שהעלה את הנשיא והוא שעתיד להורידו. ומה הוא תפקידם של נשיאים? לא להוריד מטר? לא לעמוד ולהשקות אותנו?" (עמ' 228).

אכן, ניתוח ודיוק חד כתער, בפרט מן המילה "נשיאים". ברם, מודה פאוסט בהערה, ש"כאן ניכר עיבודו של הבבלי. במקבילה לסיפור, במדרש הספרי, מופיעה המילה 'עננים'". כלומר, רק ניתוח המדרש המעובד יכול להעלות את הנקודה הזו במלוא חריפותה. אם נבחן את המדרש המקורי יותר, במדרש התנאים הארצישראלי, ספרי דברים, לא נוכל לדייק כך. דא עקא, המחבר נכנס כאן למלכוד: אם אנו מנסים לבדוק את מושב הסיפור הבבלי, הרי שבבלי בדרך כלל 'גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה', והדמויות האנושיות מאבדות משהו מאנושיותן והופכות יותר למשל ולשנינה. עד כמה ניתן לחשוב שאותן "עקיצות" משוערות מדור יבנה תישמרנה עד המספרים בתלמוד הבבלי, שאף יחדדו את הדברים יותר על ידי החלפת 'עננים' ב'נשיאים'? נזכור שבוודאי אין זכר לכך בסוגיה עצמה, שמבקשת אך ללמוד מכאן על כל נשיא שמחל על כבודו, שכבודו מחול: מהלכו של פאוסט מנוגד לכך. אילו קיבל את גישתו, היה התלמוד אומר "שָאני רבן גמליאל, שרצו חבריו להשפילו". ממילא, קשה מאוד לקבל את דברי פאוסט שהחלפת המילה ל'נשיאים' באה "לשם החידוד". נראה יותר שאין כאן אלא נקיטת שפה מליצית בעלמא, או רצון לנקוט בלשון-נופל-על-לשון, בלא כוונות נסתרות ועמוקות מעבר לכך.

מתוך כך, נראה שגם שאר בניינו של פאוסט בעניין זה רעוע. ניתן היה לטעון בדיוק להיפך, שבדימויים של החכמים את הנשיא לאברהם אבינו ולקב"ה יש דווקא כבוד רב לנשיאם באשר הוא נשיא. בכלל, ייתכן אמנם שר' יהושע ור' צדוק לא הייתה דעתם נוחה מרבן גמליאל, אך קשה לי להאמין שבמסורת העממית יישמר יחס מזלזל שכזה בנשיא הנבחר והרשמי. בסופו של דבר הסיפור מספר על רבן גמליאל שהקטין עצמו והעמיד עצמו כמשקה, ומתוך כך הדילמה ברורה: האם אנו מקבלים את הקטנתו של הנשיא, והיא-היא כבודו, או שמא גם לנשיא עצמו אין זכות למחול על כבודו, שהוא כבוד תורה. במילים אחרות, דווקא התלמוד הבבלי הבין לדעתי טוב יותר את מסר הסיפור מאשר ד"ר פאוסט. והלוא דבר הוא, שהתלמוד ינתח אגדה טוב יותר מאשר חוקר מודרני!

התגלגלתי לכך רק משום שרציתי לעמוד על הנקודה של הדגשת היתר של הבבלי. לו היה פאוסט ממשיך לחבוש את כובעו האקדמי, ומנתח את הדברים מן המקורות הקדומים למאוחרים, ומן המקוריים יותר למעובדים יותר, דומני שהיה הספר רק מרוויח.

עוד עניין בבחירת האגדות וגם בניתוחן, קשור לרושם ה'ליברלי' העולה מן הספר. חכמינו יוצאים משם כאבירי זכויות האדם מודרניים, שלא נרתעים גם מביקורת עצמית (זה, אגב, גם נושא הדוקטורט של פאוסט). והרי אנו יודעים שחז"ל חיו בזמנים אחרים, והיו להם ודאי דעות אחרות מהבון-טון המודרני, ברם דבר זה מוצנע אצל פאוסט, גם על ידי בחירת האגדות, שנראה שהן לרוב אלו הקרובות יותר ללבו המודרני, וגם על ידי ניתוחן, לעתים תוך 'השחלת' מוטיבים פמיניסטיים כאלה או אחרים, גם אם זה במעין ניתוח נוסף.

***

בשעתו נוהג הייתי ללכת לימי העיון בתנ"ך של מכללת הרצוג, שם נהניתי מן השיעורים, אך בעיקר מכך שהם נתנו לי שעה וחצי של שיטוט במחשבות על פרקי התנ"ך הנדונים, והעלאת פשטים מחודשים, ללא קשר לדברי המרצה. תחושה דומה אני מקבל מספרו של פאוסט, שהוא אכן נותן לי מזון למחשבות על אותן אגדות, גם כקושיות וכ'קונטרה' לדבריו. ואכן, כך בעצם כותב פאוסט עצמו, ובדבריו שלו אסיים את רשומת ההרהורים הזו:

'הקורא המיועד' של הספר הוא זה שנדרש ממנו מעט עמל. מומלץ לו לראות בביאור מעין מפת מסלולי טיול, שעמה הוא שב וחוזר אל המקור, קורא אותו מחדש ובוחן את ההצעות להבנתו, ואולי אף פותח ספר, בודק את הטקסט הארמי ותרגומו; כאשר המפה עוזרת לו להתמצא, להוסיף ידע ולגלות בו פינות נסתרות… פרשנויות קודמות, ובכללן זו המוצעת בספר זה, אינן אלא בסיס לפרשנות הבאה. (עמ' 58-59)

יום שישי, 3 בפברואר 2012

מחשבות על "בית הלל" / פוסט אורח

הרהורים על הקמת החוג הרבני החדש
מאת דוד פילאבין
(התפרסם במקור כסטטוס, וסדרת תגובות, בדף הפייסבוק של דוד. מומלץ מאוד לקרוא את הדיון המלומד-אך-חפרני שם)
א
עוד בהיותי ילד, בישראל ובחו"ל, חרה לי שאין תשובה הולמת ובלתי מתנצלת מצד האורתודוקסים המתונים למגמת ה"התחרדות" בתוככי הציבור האורתודוקסי-מודרני והדתי-לאומי – בין אם זו התחרדות ממש ובין אם זו "התחרד"לות" (כן – הייתי ילד מוזר סמיילי).
הרושם שנוצר היה שהאורתודוקסים המתונים הם פשוט "חרדים-מינוס" – כאלה השואפים להיות חרדים אך אינם מצליחים. וזו כמובן לא נראתה לי צורה לקיים זרם דתי.
אז מבחינה זו, אני שמח שבשנים האחרונות (החל בסוף שנות התשעים, ליתר דיוק) ישנן באמת התארגנויות בכיוון הזה – החל מ"עדה" של הרב אבי ווייס, עבור ב"צהר" וכלה בנאמני תורה ועבודה. וזה אמור גם לגבי ההתארגנות החדשה הזאת – "בית הלל".
[הערה צדדית: השם של החוג הזה נורא מעצבן אותי אגב – מתנשא ויומרני ללא כיסוי[.
אבל ..
נראה שהרבה פעמים אלו השואפים [או המצהירים שהם שואפים] לשמר או לשחזר את ה"סטאטוס קוו אנטה" המזרוחניקי, בעצם עושים משהו אחר:
הרי העולם "בחוץ" השתנה לבלי היכר בעשרות השנים האחרונות וכך גם העולם הדתי (ויש גם קשר סיבתי מסוים, כמובן, בין שני הדברים). ממילא, מי שבאופן היפותטי ינסה לקיים אורח חיים מזרוחניקי "של פעם" בימינו, בהקשרים מסוימים ייתפס כאולטרה-לייט, על גבול הדתל"שיות, ובהקשרים אחרים כפנאט חשוך וראקציונר ולאומן ומה לא.
ממילא, "שימור המזרוחניקיות" האמור כאן הוא רק על דרך האנלוגיה, לא באמת. משמרים איזו סכמה מופשטת שאותה מנסים להחיל על מקרים קונקרטיים – זאת בהינתן שהמקרים הקונקרטיים דהשתא אינם דומים למקרים הקונקרטיים דאשתקד.
ב
עד כאן אמרתי דברים כלליים; עכשיו ארד קצת לקרקע:
ניכר שכל הארגונים שמניתי לעיל [ואף שיבחתי אותם, באופן מסויג] נעים בין שני קטבים שהם מקבלים אותם כ"נתונים":
הדת היהודית [תהא אשר תהא] והעולם המודרני [יהא אשר יהא]. כל אחד מהארגונים הללו מנסה "לפשר" בין שני הקטבים הללו. מובן שלרוב "פשרה" היא יותר לטובת צד אחד מאשר לטובת צד שני. ובמקרה דנן, ניכר שהרבה פעמים ה"פשרה" שארגונים אלו מציעים היא פחות לטובת הדת היהודית ויותר לטובת העולם המודרני. אבל זה לא העניין שרציתי לקבול עליו [זה דווקא פחות מפריע לי].
העניין הוא אחר: הקבלה הבלתי ביקורתית הזאת, כברירת מחדל, של העולם המודרני כפי שהוא.
רוצה לומר, שהדבר היחיד – לפחות ברמה המוצהרת – שעוצר אנשים אלו מלהסתפח על קרביהם וקרעיהם ל"עולם בחוץ" בצורתו הנוכחית הוא הדת.
זה נשמע כמו מאמר חז"ל הקלאסי: "אפשי ואפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי".
לפני כמה ימים היה בפייסבוק סקר מטעם "בית הלל" בנוסח מעין "האם יש לשלב נשים בהנהגה תורנית או שיש בכך איסור?" – כאילו: אם אין איסור, אז אוטומטית יש לשלב נשים בהנהגה תורנית.
זו רק אילוסטרציה לנקודה שלי.
ג
אתמול פרסם הרב אמנון בזק ב-ynet מעין מניפסט לכבוד הקמת "בית הלל"; אני משער שדבריו נאמרו לא רק על דעת עצמו אלא על דעת הארגון.
אעבור אפוא על המניפסט ואראה איך גם בו כל הדברים שכתבתי לעיל משתקפים:
הוא פותח באזכור החרד"ל ובהנגדתו את "בית הלל" אליו. שזה כמובן מצוין – כי הרי זו כל הפואנטה של החוג הזה [דגשים שלי]:

…אחד הקולות הבולטים ביותר בתוך מגוון זה נשמע מתוך ציבור המכונה "תורני" או חרד"ל שמבטא עמדות הקרובות לעולם החרדי ומתרחקות ממשנת הציונות הדתית הקלאסית לדורותיה… רבנים ותלמידות חכמים רבים חשו צורך לחזור ולגבות את משנת הציונות-הדתית הקלאסית… לכך בדיוק הוקם "בית הלל", שמבקש להציג עמדה שונה מזו החרדית, המחלחלת גם לתוך העולם הדתי-לאומי.
אוקיי – אז מה יש לנו פה?
לכאורה, ההנגדה היא בין "הציונות הדתית הקלאסית" לחדשים מקרוב באו, הקרויים "חרד"ל".
בית הלל, מצדו, נקרא להגן על ה"קלאסית" מפני החרד"ל. עד כאן הכול טוב ויפה. אבל כבר פה יש צליל צורמני:
האם בציונות הדתית הקלאסית נהוג היה לדבר על "רבנים ותלמידות חכמים"?
זו שאלה כפולה:
(א) בציונות הדתית הקלאסית רבנים לא שיחקו כזה תפקיד חשוב. ההוגים של הציונות הדתית הקלאסית היו אנשי קיבוצים ופוליטיקאים ועיתונאים ואקדמאים. אבל על זה אינני מתלונן – לדעתי רבנים הם בסך הכול שיפור על פני עסקנים ורכלנים. אבל גם מבלי להתלונן – טוב לשים לב לכך שזה לא "קלאסי" לייחס כזו חשיבות לרבנים ובא בהשפעת החרד"ל דווקא.
(ב) ובטח שלא היה נהוג להזכיר "תלמידות חכמים" בחדא מחתא עם רבנים.
כאן אני כבר כן מתלונן:
אני מתנגד נחרצות לפמיניזם – בטח לפמיניזם החל מהגל השני שלו (כלומר – פמיניזם הדורש משהו מעבר לזכויות אזרחיות שוות לנשים). וזה ש"בית הלל" מקבל את הפמיניזם החדש כ"נתון" אודות העולם המערבי – ועוד במסווה של "ציונות דתית קלאסית"!! – זו ממש שערורייה בעיני.
מילא אם מדובר על "קולך" – קולך גם לא מתיימרות לשמר את הסטאטוס קוו אנטה. אז לארגון כזה אני יכול להתנגד מתוך כבוד – כאל יריב בדו-קרב. אבל "בית הלל" מנסים לרקוד על שתי החתונות, וזה לא מעורר אצלי כבוד.
בהמשך הדברים, הרב בזק מונה 3 נושאים שעליהם בית הלל יילחמו: זכויות נשים, ממלכתיות, השכלה.
מאחר שקפצו לי לעיניים, כאמור, "תלמידות החכמים" כבר במשפטי הפתיחה, לא מפליא אותי שהסעיף הראשון שהרב בזק ממהר לדבר עליו הוא באמת סעיף מעמד האישה. אצטט רק משפט אחד מתוך דבריו בעניין הזה שצרם לי במיוחד [דגשים שלי]:
אנו רואים בברכה את ההתקדמות הרבה שחלה בתחום זה בדור האחרון, ומאמינים ביכולת לשלב בין תפקידן המיוחד של הנשים במסורת ישראל ובין שילובן בתוך מערכות החיים בעולם המודרני.
(א) הוא מודה בפה מלא שכל "מעמד האישה" שהוא מדבר עליו הוא משהו שקרה בכלל בדור האחרון. אז מה לזה ול"ציונות הדתית הקלאסית?"
(ב) הסיפא של המשפט "...ומאמינים ביכולת לשלב..." מסריח מאפולוגטיקה ומחוסר יושר אינטלקטואלי.
כל מי שמתכחש לכך ש"מסורת ישראל" לדורותיה היא "לא פמיניסטית" [to put it mildly] עוסק בהונאה עצמית. ומי שאיננו מוכן להכריז על כך בפה מלא הוא אפולוגטיקן. במובן הרע של המילה.
מי שמודה בכך, מאידך, יכול לנקוט בכמה דרכים:
  • לקבל את עמדת היהדות בעניין הזה ולדחות את עמדת המודרנה בעניין הזה.
  • לקבל את עמדת המודרנה בעניין הזה ולדחות את עמדת היהדות בעניין הזה.
  • לדחות את עמדת המודרנה בעניין הזה – אך לא (רק) עקב יהדות, אלא (גם) משיקולים אחרים.
שימו לב שהאופציה האחרונה בכלל לא עולה על דעתם של "בית הלל". לפחות לא במוצהר.
ד
הסעיף הבא מדבר, בין השאר, על הסיפור עם שירת הנשים.
בתור ארגון אנטי-חרד"לי, באמת אני מצפה מ"בית הלל" לתמוך באי-הימנעות של חיילים משמיעת שירת נשים בטקסים צבאיים, ועל כל פנים להתנגד לעשיית "בלגן" על רקע זה.
אבל.... וזה אבל ענק:
בתור ארגון דתי [ואפילו סתם בתור ארגון שמכבד את ההסדר המדיני הליברל-דמוקרטי ואת עקרון חופש הדת בפרט], הייתי מצפה ממנו להילחם בחירוף נפש ובנחרצות ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים וללא פשרות על זכותם של חיילים שאינם חפצים, מסיבות דתיות, לשמוע שירת נשים, להימנע מכך.
אני רואה בהכרחת חיילים בעלי נטיות חרד"ליות (נטיות שאינני חולק עמהם כלל) לשמוע שירת נשים –רדיפה דתית. נקודה. לא תיתכן פשרה, מבחינתי, בעניין הזה. אני עצמי לא נמנע לא רק משירת נשים אלא אף מדברים חמורים יותר, מבחינת ההלכה. אבל אני הראשון לקרוא למלחמת אזרחים – לא פחות! – על זכותם של חיילים דתיים להימנע משמיעת שירת נשים. לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית, קל וחומר במדינה יהודית, יכריחו יהודי לעבור על הלכה כלשהי – שולית ככל שתהיה, ושנויה במחלוקת ככל שתהיה.
הייתי מצפה מארגון דתי, קל וחומר רבני, להתעקש על נקודה זו באותה רמה של חריפות ונחרצות. וכשאני רואה רבנים [לא רק מ"בית הלל" – אלא גם הרבצ"ר ואחרים] שאינם נוקטים בכזו עמדה, אני רואה בכך בגידה – לא פחות! – של הרבנים בצאן מרעיתם.
אם לא יתעשתו הרבנים הללו, שמם יירשם לדראון עולם בהיסטוריה של העם היהודי ביחד עם שמותיהם של אנשי דת יהודיים נפלאים כמו יהושע-יאסון ומנלאוס.
ה
עם הסעיף אודות "המודרנה" [כשהכוונה היא פתיחות להשכלה] פחות או יותר הסכמתי. אבל זה הסעיף היחיד שאתו ממש הסכמתי בלב שלם, וזהו דווקא הסעיף האחרון ברשימה. הוא הסעיף היחיד שיש לו משהו במשותף עם "הציונות הדתית הקלאסית" ולכן דווקא הייתי מצפה ממנו לעמוד בראש הרשימה.
אליו הייתי מוסיף סעיף – ש"משום מה" לא נוסף – והוא היחס להלכה הפסוקה כפי שהיא מופיעה בספרות השו"תים ובקודקסים ההלכתיים.
זה תמיד נושא שארגונים מעין אלה מתחמקים מלדבר עליו. וזה אוטומטית צובע ארגונים כאלה בטון אפולוגטי להחריד.
הרי כל בר דעת שלמד קצת "משנה ברורה" [או כל קודקס דומה] יודע שמי שאשכרה ינסה לקיים את כל הסעיפים הקטנים בה, אורח חייו יהיה למעשה חרדי [בין אם חרדי-לאומי בין אם סתם חרדי – זה לא משנה].
למשל, הרב עובדיה ידוע הרי בתור פוסק מקל מאד. אבל שימו לב שאנשים שממש הולכים לפי הרב עובדיה הם חרדים (ואינני מדבר כאן על כובעים שחורים דווקא, כמובן). וזה לא סתם. הרב עובדיה אוסר על הרבה דברים הנפוצים בציבור הדתי ואף נתפסים בו בתור מובנים מאיליהם. וזאת אין הוא עושה מתוך חיפוש חומרות יתירות – הוא הפוסק האחרון שיחפש חומרות סתם. הוא עושה זאת משום שבאופן המקובל לפסוק הלכה, באמת אין מקום להתיר דברים אלה.
והרי הרבה מהתלונות על "התחרדות" בציבור שלנו מוסבות על .... הקפדה יתירה על הלכה בציבור שלנו – שהיא תופעה שהחלה עוד בתחילת הדרך בהשפעת הרב נריה, אבל תפסה תאוצה לאורך השנים והפכה לגורפת בשנות השמונים המאוחרות ובשנות התשעים המוקדמות [אך מאז נסוגה מאד: בדור שלי זה מאפיין הרבה פחות בולט, וכשאני פוגש בני"שים הצעירים ממני ב6-8 שנים, אני רואה שאצלם זה בולט אף פחות].
אני לא צריך לספר לכם על מאמרו של פרופ' חיים סולובייצ'יק בנוגע לשינויים שחלו בתוך האורתודוקסיה אחרי השואה ביחס כלפי ההלכה, ולפני כמה חודשים התפרסם ב"תכלת" מאמר מאת פרופ' משה קופל, המקדם גישה דומה לזו של סולובייצ'יק.
זה בהחלט יכול היה להיות כיוון פורה שבו ארגונים אורתודוקסיים/אורתופרקסיים מתונים יכלו ללכת בו.
[אם כי – במובן מסוים – זה הכיוון שהיהדות הקונסרבטיבית ניסתה ללכת בו, ונכשלה באופן מחריד. על כך בהמשך. אבל מבלי להתייחס לנושא זה כלל – העיקר חסר מן הספר.]
(הערת המארח: אני חולק על הרבה דברים של פילאבין, אבל בעניין הזה אני חייב להדגיש את התנגדותי לדבריו. לדעתי דבריו הפופולריים של סולוביצ'יק ודעמיה לוקים בהרבה כשלים מתודיים. ואולי ארחיב בעניין זה בעתיד. ה"ג.)
ו
המאמר נחתם בתהיות שכמה מהן מוזרות:
"האם אכן נוסיף תורה ודעת, או חלילה נרבה מחלוקת?"
(א) אם אתם מפחדים ממחלוקת – למה בכלל הקמתם את "בית הלל", שכל עניינו מחלוקת (לשם שמיים, אני מקווה) עם החרד"ל? – מחלוקת זה דבר מבורך!
(ב) למה המחלוקת מונגדת ל"נוסיף תורה ודעת"? אדרבא: קנאת סופרים תרבה חוכמה [אפילו קנאה אישית! לא דווקא מחלוקת לשם שמיים].
אני הרי כותב כל מה שכתבתי דווקא משום שאכפת לי מהנושא של שימור הציבור ה(בסך הכול) נפלא שלנו כפי שהוא, ומשום שגם אני מתנגד להתחרדות. לכן אני מרגיש שכשאני מותח על "בית הלל" ביקורת, הרי זו ביקורת "פנימית" – לא התקפה מצד מבקשי רעתם.
אסכם אפוא בכמה איחולים [כנים!] משלי, אבל ארחיק לשנייה עדותי:
אחרי מלחמת העולם השנייה, בעולם המערבי, בכל הדנומינציות הנוצריות חלה מודרניזציה, לטוב ולרע. בכנסיה הקתולית, למשל, תחילה הייתה "תאולוגיית השחרור", אחר כך היו הכנסייה השנייה של הוותיקן והתנועה הכריזמטית. דברים דומים התרחשו בדנומינציות אחרות. למשל, היום בכנסייה האנגליקנית יש בישופים הומואים מוצהרים [כמרים-נשים זה משהו שמזמן נהוג שם]. ביוניון תיאולוג'יקל סמינרי בעיר ניו-יורק מלמדים את מארקס כאילו היה אחד מאבות הכנסייה, בעוד שאת דברי אבות הכנסייה עצמם מלמדים שם דווקא פחות.
כל המודרניזציה הזאת – בין אם רואים בה משהו טוב ובין אם רואים בה משהו רע – הפכה את הדנומינציות הללו למשהו הדומה ליהדות רפורמית. כלומר, כל אחת מהדנומינציות הללו עומדת לעומת הדנומינציה כפי שהיא הייתה במקור, באותו יחס שבו היהדות הרפורמית עומדת לעומת היהדות האורתודוקסית.
זה מותיר דנומינציות אלו "ללא שיניים" להתמודד מול העולם. במקום לעמוד מול מה שמתרחש בעולם ולהוכיח בשער, במקום לנסות לעצור את הסחף והסחרור והשיגעון שאליו העולם נקלע – הם עצמם נקלעו לאותו הסחף והשיגעון.
[ואני משער שאנשי "בית הלל", בהיותם אנשים שמרנים בסך הכול, כן יסכימו שהעולם המערבי נקלע לסחף, סחרור, ושיגעון: ראו מה קורה עם מוסד המשפחה! ראו מה קורה לרגשות הלאומיים ועם האהבה למולדת! ראו מה קורה עם הפריצות! ראו מה קורה לנימוסים ולהליכות ולקוד הלבוש! ראו מה קורה לתרבותיות בסיסית!
"חוצפא יסגא... ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות.. וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו…"]
וגם אצלנו, היהודים, בקרב הזרם הקונסרבטיבי קרה אותו התהליך. הרי במקור הקונסרבטיבים היו אמורים להיות, כשמם כן הם – שמרנים. וראו לאן הגענו! הגר"ש ליברמן והרב יהושע השל ויצחק לסר והרב שבתאי מוראיס, ואפילו הרב שלמה זלמן שכטר מתהפכים בקברם, אני בטוח.
פעם בסמינר היהודי התיאולוגי הילכה בדיחה, שזה מקום שבו מורים אורתודוקסיים מכשירים רבנים קונסרבטיביים עבור קהילות רפורמיות.
אבל זה מילא – זה לא נשמע לי כזה נורא, כשלעצמו: כי ניתן לפרש את זה לשבח (מנקודת ראות אורתודוקסית; כמובן לא מנקודת מבטם של ממציאי הבדיחה, תלמידי ה-JTS) – שהאורתודוקסיה מחלחלת מטה.
אבל האמת העצובה נמצאת בבדיחה אחרת: שמה שהרפורמים מחדשים ברגע נתון, זה מה שהקונסרבטיבים יאמצו עשרים שנה אחרי כן, ומה שהאורתודוקסים המודרניים יאמצו עוד עשרים שנה אח"כ.
כיוון החלחול, אפוא, הוא הפוך.
[ישנה בדיחה אנלוגית גם בקרב לותרנים בארה"ב: שמה שלותרנים מיינסטרימיים עושים היום, זה מה שהסינוד של מיזורי יעשה בעוד עשרים שנה, ומה שכנסיית קונקורדיה תעשה בעוד ארבעים שנה…]
אז אני מאחל ל"בית הלל" שיידעו, כמו אברהם העברי, לעמוד באופוזיציה מול העולם, ולא להיות קונפורמיסטים: "כל העולם כולו מעבר אחד, ואברהם מעבר אחד".
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה