בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)
‏הצגת רשומות עם תוויות מקור ראשון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מקור ראשון. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 13 במרץ 2014

הספדים על מקור ראשון-מעריב (פוסט מתעדכן)

כיון שהפייסבוק שלי מלא בכותבי מקוראשון-מעריב בהווה ולשעבר, לרגל מצבו הבכירעי התמלא הפייסבוק שלי הגיגים, קריאות להצלה, הספדים לעיתון הגוסס. חשבתי שיכול לעניין את הקוראים פרויקט של איסוף שלהם למקום אחד. ואם יש משהו שלא הבאתי - נא ידעוני.
בינתיים נפתח דף, "להציל את מקור ראשון", שגם הוא אוסף כמה אמרות שפר על העיתון. 

ועוד עדכון: עלה לאתר "מידה" ניתוח מבריק של רן ברץ על הטרגדיה של מקור ראשון. אל תחמיצו.

ובכן (הטמעתי קישורים לפייסבוק, אז חכו כמה שניות שזה יעלה):


‎‎פרסום‎ by ‎הלל גרשוני‎.‎


‎‎פרסום‎ by Uria Kenig.‎

פוסט של ישי פרידמן:
לחצו ^ לקרוא את הכול. הנה הסוף שלו:

אחד הדברים שהכעיסו רבים במערכת במקור הייתה העובדה שלא היו משתפים את העיתונאים במה שקורה. הייתה תחושה של נתק, שלא רוצים לספר מה קורה מסביב, שזה לא באמת חשוב שהעיתונאים יידעו מה יקרה עם עתידם. בימים שהחוסר וודאות שלטה במערכת אז הנתק היה מורגש במיוחד. בסופו של דבר גם העיתונאים הבינו שאנשי המערכת לא מבינים מה רוצה בן צבי. הם לא מדברים עם העיתונאים כי הם בעצמם לא הבינו מה האיש רוצה.

אחרי זה הוא קנה את מעריב. וכל הסיפור ידוע. ההבטחות, השקרים והקריסה. 

וזה ממש על קצה המזלג. הפער בין ההתנהלות של בן צבי לבין המציאות בשטח. לפעמים (פעמים קרובות במיוחד) הייתה תחושה שהאיש לא מחובר למציאות. אגב, דוגמית לניתוק של מו"ל מקור ראשון: בימים אלה של מצוקה כלכלית כשאין משכורות לכתבים והפנסיות נעלמות כמו בועות סבון הוא שקד על הקמת אתר באנגלית למעריב. אנשים גויסו לעבוד על הפיקציה הזו. 

ועכשיו מקור ראשון בסכנת סגירה. וזה הרבה יותר כואב לי על סגירתו של מעריב. למרות שאני מגיע מבית ששנים היה מנוי על מעריב ושנים רבות הוא היה עיתון מעולה. לא מכיר עיתונים שאפשר היה לקרוא בהם דעות וכתבות כמו של קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, בן דרור ימיני יחד עם דעות אחרות ומגוונות. ובתקופות קודמות כשאמנון דנקנר היה עורך העיתון תמיד היה יותר מעניין לקרוא מעריב. עיתונאים כמו אבישי בן חיים, רועי שרון ואחרים לקחו את התחומים שלהם והפכו אותם מן הקצה אל הקצה.

ובכל זאת כואב לי יותר על מקור ראשון ואני מקווה שהעיתון שגידל אותי לא ייסגר. אין היום מקום למעריב. זו האמת. יש את ידיעות, ישראל היום והארץ. אין מקום לעיתון יומי נוסף. אבל מקור ראשון זה סיפור אחר. שבועון מקור ראשון הוא עיתון עם קהל קוראים נאמן. הוא עולה לא מעט ובכל זאת אנשים שלמו עליו במיטב כספם למרות שבמחיר שלו אפשר היה לקנות גם את הארץ וגם את מעריב. יש ציבור שקורא את מקור ראשון וזקוק לו כמו שמש חמה ביום קר וגשום. סגירת מקור ראשון תהיה מכה לעיתונות ולציבור הדתי לאומי. 

אחרי שלוש שנים בעיתון קיבלתי בעיטה בטוכעס מבן צבי ומשגיחיו (בגל הפיטורים הראשון). היה לי תענוג וכבוד גדול לעבוד לצד אנשים שכל רצונם היה להיות עיתונאים טובים, להביא סיפורים בלעדיים מקוריים ולייצר עיתונות בועטת. כן, עיתונות יהודית, ימנית, שמרנית וציונית שיכולה להכיל דעות שונות ומגוונות וגם לתת בראש. זו הזדמנות להגיד תודה לחברים שעבדתי איתם כתף אל כתף ברכבת ההרים של מקור ראשון. בייחוד לאנשים שהכניסו אותי לעבודה ולימדו אותי מה זה עיתונות. אלעד טנא, חגי סגל וגדעון דוקוב.

 אני מאוד מקווה שמישהו יציל את העיתון שאני אוהב.



‎‎פרסום‎ by Yishay Peleg.‎


‎‎פרסום‎ by Ariel Plaksin.‎


‎‎פרסום‎ by Assaf Golan.‎



‎‎פרסום‎ by Assaf Golan.‎
 


‎‎פרסום‎ by ‎יואב שורק‎.‎



‎‎פרסום‎ by ‎יואב שורק‎.‎


 


‎‎פרסום‎ by ‎אמילי עמרוסי‎.‎



‎‎פרסום‎ by Avishai Ivri.‎


‎‎פרסום‎ by Shmulik Faust.‎



‎‎פרסום‎ by Tomer Persico.‎



‎‎פרסום‎ by ‎יעל משאלי‎.‎



‎‎פרסום‎ by Chayuta Deutsch.‎



‎‎פרסום‎ by Yair Yaakov.‎



‎‎פרסום‎ by ‎יאיר אורבך‎.‎



‎‎פרסום‎ by Gil Bringer.‎



‎‎פרסום‎ by Yehuda Yifrach.‎



‎‎פרסום‎ by Roy Iddan.‎

‎‎פרסום‎ by Shuki Ben Naim.‎


‎‎פרסום‎ by ‎יערה ישורון‎.‎

(לטובת קוראי הרוסית. ואלה שיודעים להשתמש בגוגל/בינג טרנסלייט:)


‎‎פרסום‎ by Shaul Reznik.‎


‎‎פרסום‎ by ‎אסא כשר‎.‎

‎‎פרסום‎ by Nofar Daskal.‎

‎‎פרסום‎ by Adi Arbel.‎


‎‎פרסום‎ by ‎רונן שובל‎.‎



‎‎פרסום‎ by Amalia Shenvald.‎





‎‎פרסום‎ by ‎להציל את "מקור ראשון"‎.‎
בן דרור ימיני:

אלה ימים קשים. רבים מהעובדים הוצאו לחופשה ללא תשלום. אלה שקראו את העיתון בשנה האחרונה יודעים שיצרנו עיתון חופשי ואיכותי. הטענה המרושעת ביותר היא שהעיתון הפך לכלי ביטוי של המו"ל, שלמה בן-צבי. האם שלום ירושלמי הוא מתנחל? האם גיא מרוז ששודרג הוא חבר במועצת יש"ע? האם נדב איל ועמיר רפפורט שהוחזרו מייצגים את הימין? האם אריק בנדר ויובל גורן שכיסו תחומים חשובים הם בוגרי עמותת "אלעד"? הם השופר של בן-צבי? לעיתון הוחזרו כותבים המזוהים עם השמאל, וצורפו כותבים מעולים המזוהים עם הימין, כמו אורי אליצור ואמנון לורד. גיוון כזה הוא חטא רק בעיתונות שהתרגלה להיות בעיקר שמאל. משום כך, לטובת העובדים, הקוראים וחופש העיתונות, צריך לקוות שהעיתון יצליח לשרוד את הימים הקשים הללו.
העובדה שמעריב הגיע שוב למשבר, וגרר אתו את "מקור ראשון", לאחר שבן-צבי השקיע, לפי הפרסומים, למעלה מתשעים מיליון שקל, לא מוכיחה שהוא נוכל, ויורשה לי, בעניין הזה, לחלוק על חלק מעמיתיי לעיתון. אני לא מבין גדול בניהול, אבל אני כן יודע שהתוכן שסיפקו עיתונאים מעולים כמו קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, ואחרים שהוזכרו, ושלא הוזכרו, היה מגוון, איכותי, מעורר מחשבה, ושונה ממה שסיפקו עיתונים אחרים.
אין לי מושג ירוק אם עדיין ניתן להציל את מעריב, את מקור ראשון, או את אחד משניהם, ואם יימצא משקיע חיצוני, או שיימצא הסדר אחר. מה שבטוח הוא, שאם חלילה זה יקרה, ההפסד יהיה משולש: גם לעובדים, גם לקוראים וגם לחופש העיתונות, משום ש"מעריב" היה החופשי מכולם, ומקור ראשון היה עיתון איכותי גם לפני רכישת מעריב. ולמען הסר ספקות, אני לא רוצה שזה יקרה לא לערוץ עשר ואפילו לא ל"הארץ". עם כל הביקורת שיש לי על האחרון, ואני מביע אותה ללא הפסקה, בחלקים רבים מדובר בעיתון איכותי, שפגיעה בו תהיה פגיעה במגוון החיוני לעיתונות החופשית.
אלה ימים עצובים לעובדים וגם לרבים מהקוראים. אנחנו זקוקים לכם. כנסו לאתר. הפיצו את המאמרים. הוסיפו לינקים ברשתות החברתיות. אחד ועוד אחד, ואולי, רק אולי, יחזור לנו הצבע לפנים.

יום שבת, 30 בנובמבר 2013

ליבסקינד, הרב בן דהן, והחמאה בשמש הקופחת

במעריב-מקוראשון האחרון כתב קלמן ליבסקינד, התחקירן המוערך (גם על ידי) על ניסיון של הרב אלי בן-דהן לשנות את תנאי המכרז לראש מערך הגיור, כדי שהמועמד המועדף עליו, הרב יצחק לוי, יוכל להיבחר. לשם כך ביקש הרב בן-דהן להסיר את הדרישה שהמועמד יהיה בעל כושר לרב עיר או בעל כושר לדיינות, ולהמיר אותה ל"בעל תואר שני במקצועות היהדות" - דרישה שמתאימה בדיוק נמרץ לרב יצחק לוי.

נו, זה לא ממש נחמד לשנות את הכללים באמצע, אם כי באמת אני לא מבין למה ראש מערך מנהלי צריך להיות בעל כושר לרב עיר דווקא, אבל בסדר. מה שבאמת מעניין הוא שליבסקינד עצמו, יחד עם חבריו למקור ראשון, דחף בכל הכוח להעביר את "חוק שטרן", הידוע (או למעשה היה אמור להיות ידוע) בשם "חוק שטרן-סתיו", שלא נועד אלא לבחור מעומד מסוים (נחשו מי) לרבנות הראשית. המהלך בסוף לא צלח, אבל זה לא מנע בזמנו מליבסקינד לשפוך קיתון של צוננין על "ההימלטות מהמליאה של 9 מבין חברי המפלגה בשבוע שעבר, בעת ההצבעה על חוק שטרן", ש"הייתה מבישה", לא פחות. גם עמיתתו סופיה רון-מוריה תהתה בזמנו מה מונע מהבית היהודי לתמוך בשינוי הכללים כך שיתאימו למועמד המועדף עליהם. תהתה, ותשובה הגיונית כמו זו שמציע ליבסקינד בטור הנוכחי אפילו לא עלתה על דעתה. כי כאשר נתונה המטרה הראויה, מתברר שכל האמצעים כשרים כדי להגיע אליה.

"מי שמרוחה חמאה על ראשו", אמר פעם צחי הנגבי בהקשר אחר, "בל יצא לשמש הקופחת". חשבתי שראוי היה שליבסקינד ייזכר בפתגם הזה גם בהקשר הזה.

כשכתבתי את הדברים לליבסקינד בפייסבוק, ענה לי כך:
    הלל, התלבטתי אם להיכנס אתך לויכוח נוכח ההשוואה המגוחכת והיציאה המצחיקה עוד יותר על החמאה על הראש שלי. אני חייב להודות שכשקראתי אותה נבהלתי לרגע וניסיתי להיזכר אם לא תפרו לי איזשהו מכרז. אומר רק זאת: גם אם נקבל את ההנחה שלך (אם, אם) על החוק הפרסונלי, נדמה לי שתפירת מכרז וניסיון לשנות את הקריטריונים אחרי שהסתיים המכרז ואחרי שהוגשו מועמדויות, חמורה מעט יותר ממה שאתה מנסה להציג. מעט יותר. אם אתה לא חושב כך, אשתדל לזכור לך טקסטים טובים יותר שאהבתי מאד

עד כאן לשונו.

אז מובן שלא רמזתי שתפרו לליבסקינד מכרז כלשהו. ולגבי השאלה אם ההשוואה בין שינוי הגוף הבוחר תוך כדי תנועה לבין שינוי קריטריונים של מכרז להגשה של מועמדויות חדשות, היא השוואה מגוחכת, והאם עניין החמאה הוא יציאה מצחיקה עוד יותר - אשאיר לקוראים לשפוט.

יום שבת, 12 בינואר 2013

"כל כבודה בת מלך החוצה"? הערות בשולי מאמרה של ורד נעם

פרופ' ורד נעם, חוקרת חשובה שכולנו חייבים לה טובה על מחקריה על מגילת תענית ואחרים, כתבה ב"מוסף שבת" (של מקור ראשון) האחרון מסה (pdf. כדאי לקרוא כדי להבין טוב יותר על מה אני הולך לדבר) התובעת שההלכה תתאים את עצמה למעמד האישה המשתנה, ועוד כהנה. שום דבר ממה שכתבה אינו חדש, והדברים די נלעסים ונטחנים עם השנים, ועדיין הרגשתי צורך לכתוב כמה הערות בשולי מאמרה (ההערות הן מקצת דברים שעלו בראשי בקריאת הדברים ואחריהם, ולא מסה-נגדית מסודרת):

א. אני מסכים אתה מאוד לגבי הצורך לחזור ולעיין בהלכה כפי שהיא, ולא להיתקע בקונוונציות שהתקבלו כי "ככה זה". ועדיין, השאלה היא מה המוטיבציה לשינוי, והאם הוא יועיל יותר או יזיק יותר. אם תרצו, יש פה כלל "מטא הלכתי", שעוסק בשאלה מתי שינויים של "החזרת עטרה ליושנה" וקבלת דעות הלכתיות שכיום לא נהוגות (למשל, התעטפות של אישה בטלית) יגררו יותר תועלת מנזק. נכון, אם אישה רוצה להתעטף בטלית, אין עם זה בעיה הלכתית של ממש. השאלה היא מדוע היא רוצה לעשות זאת. כי יש לי הרגשה שלא מדובר כאן על צדקת שרוצה להוסיף עוד מצווה שאינה מצווה בה, ולהתעטף בה בביתה. ואם המוטיבציה היא חיצונית - לשנות את ההלכה, להפגין שנשים וגברים הם אותו דבר וכו' - כי אז האישה עושה את המצוה קרדום לחפור בו. כשר? אולי. מסריח? לשיפוטכם.

ב. נעם מדברת על זה שנשים חייבות מעיקר הדין בתפילה כמו גברים. זה נכון מאוד, אבל:
1. איך זה קשור בכלל לעניין של בית כנסת, שעוסק בתפילת הציבור? (כזכור, נשים אינן מצטרפות למניין, ואין עליהן חובה להתפלל בציבור)
2. בדרך כלל התגובה של נשים שאני מספר להן על כך שזה עיקר הדין, מגיבות בחלחלה - מאיפה הן יכניסו עכשיו לחייהן 2 או 3 תפילות קבע? 


ג. בעניין עלייה לתורה של נשים, נעם מוצאת איזה "פסק נידח וחריג" (כלשונה!) של מהר"ם מרוטנבורג (בעניין עיר שכולה כהנים), שעל פיו היא רוצה להקיש על אפשרות להתיר עלייה כזו. אבל הרי ברור שאיסור עלייה לתורה של נשים, אף שנאמר שהוא רק "מפני כבוד ציבור" (ולא ברור מה זה; אגב, יש קטע גניזה שבו הנוסח הוא "מפני כבוד תורה"!), הוא כיום הלכה פסוקה וחקוקה, שלפי כללי הפסיקה המקובלים אי אפשר לזוז ממנה. הטיעון של "בטל הטעם בטלה ההלכה" דחוק ובעייתי מכמה סיבות: גם כי הוא אינו מקובל עקרונית על הרמב"ם ודעימיה, וגם כי איננו יכולים לדעת האם אכן בטל הטעם, ומהו הטעם הזה, והאם הוא הטעם הבלעדי והיחיד. יש לציין שבתוספתא (מגילה ג,יא) נאמר האיסור ללא שום הנמקה.

ד. נעם כותבת ש"במישור ההלכתי, הוצאה בשבת בחסות העירוב, או 'היתר מכירה' בשביעית, הם פרצות גדר נועזות לאין שיעור יותר מקריאת נשים בתורה". בואו נעשה סדר:

1. הוצאה בשבת בחסות העירוב מעולם לא הייתה "פריצת גדר נועזת". היא הייתה הנורמה בקהילות אשכנז, מכוח מסורת עתיקה כלשהי הטוענת שיש צורך בשישים ריבוא לצורך הגדרת מקום כרשות הרבים. נכון שהיא לא כל כך מתיישבת עם הפסק התלמודי הפשוט, אבל פסיקות כאלה, מכוח מנהגים ישנים, קיימות על ימין ועל שמאל; לא זו פריצת הגדר הנועזת, כי אם רצון לבטל אותן יהיה פריצת גדר נועזת. ואני, אגב, בהחלט בעד לבטל אותן ולחזור לפסיקה התלמודית, כפי שהיו פוסקים רבים לאורך הדורות שניסו לשדל את קהלם להחמיר בעניין, ללא הצלחה ניכרת. 

2. היתר מכירה בשביעית נוצר במציאות שבה החל משהו חדש בארץ, שחזרו אליה רבים מבני ישראל, וכאן הם עמדו בפני שוקת שבורה בבואם לשנת השמיטה. היתר המכירה אכן בעייתי, וגם בעניין זה אני חושב שהגיע הזמן לבטלו, אבל הוא דווקא נשען על קרקע לא רעה (דעת רבים שכיום שמיטה היא דרבנן, בצירוף עם הדעה שזו רק מידת חסידות) - רעועה הרבה פחות מהיסמכות על הקוריוז שבתשובת המהר"ם.

3. העניין פה הוא שנעם מניחה כמובן מאליו שההיתרים הללו הם רצויים ומתקבלים, ורק כדאי להוסיף עליהם "פריצות גדר" חדשות. למה? כי אנחנו יכולים. על הראשונות אנו מצטערים, ונעם רוצה להוסיף עליהן חדשות.

ה. נעם כותבת על איסור הזימון של גברים ונשים מפני חשש 'פריצות': "התוצאה בדורנו היא אבסורד מוחלט. אנחנו אוכלים יחד, צוחקים יחד, משוחחים יחד, מרכלים יחד - ודווקא על הקריאה לברכת המזון המשותפת אנחנו מחילים חשש 'פריצות'". דברים כדרבונות. אבל מי אמר שזה אומר שדווקא את ההלכה יש לשנות? אולי עצם המצב שבו אוכלים יחד, צוחקים יחד, מרכלים יחד - הוא הוא המצב הבעייתי, ועליו יש להתלונן? אולי רק ברכת הזימון נשארת כדגל אחרון ומיותם כקריאה לנשים ולגברים לא להקל ראש יותר מדי אחד עם השני? שוב ושוב נעם יוצאת מתוך הנחה שהמציאות "שלנו", בחברה המערבית הנוכחית, היא היא המתוקנת והנכונה, ורק ההלכה היא המקולקלת. האומנם?

ו. נעם כותבת שלפי חז"ל, מעמדה של האישה היה קרוב למעמד העבד, וש"אין בכך שום דבר מקומם, מפני שחכמים בהלכותיהם שיקפו במדויק את מציאות חייהם (מה שאנחנו איננו יודעים לעשות)". והיא מוסיפה ש"במערכת ההלכתית מובנים מנגנונים מרשימים ביותר המאפשרים עדכון ושינוי", אם כי יש דברים ש"אין לנו תשובה ואנו נבוכים לגביהם" כמו "היחס להומוסקסואלים, ממזרות, איסור נישואין של כהן וגרושה". 

מה פשר הפסקה הזו? מה השאלה לגבי הומוסקסואלים, ממזרות, או נישואין של כהן וגרושה? אם אני מבין נכון, התשאלה היא כזו: טענת נעם היא שבעצם חז"ל/התורה הלכו אחרי הנורמה בזמנם, ולכן אסרו את הנ"ל. אנו, שבזמננו הנורמה היא אחרת, צריכים להתיר אותן, אלא ש- נעבעך - לא מצאנו עדיין דרך להתיר. רוצה לומר, התורה בכלל לא קובעת נורמות; היא נגררת אחריהן. זו תפיסה שהיא גם שערורייתית מבחינה דתית, וגם מוזרה מצד האמת. אם הומוסקסואליות לא הייתה נורמה בזמן התורה, מדוע היה צורך בכלל להדגיש את איסורה? מדוע התורה אמרה שזה "מעשה ארץ כנען"? ובכלל, אם הנורמה שלך נקבעת על ידי זמנך ולא על ידי שום משהו של מסורת ונבואה, מה את עושה בדבר הזה שנקרא יהדות?

הטיעון הזה הופך בעצם את היהדות לצל חיוור של התרבות הכללית, בלי כמעט שום אמירה מוסרית עצמאית. אם התורה אומרת שמשכב זכור הוא פסול - היא אמרה זאת כי כך היה נהוג בזמנה. אמנם מה לעשות שאנחנו כבולים לאותם חוקים מיושנים, אך אם אפשר לעקוף את זה בדרכים יצירתיות, למה לא. ולמה לעצור שם? הרי גם איסור אשת איש מיושן לגמרי, ומבוסס על אותה תפיסה פטרונית של האישה כקניין האיש. שמא נוכל לבטל גם אותו, בדרכים יצירתיות? ומחר תקום חברה שתטען שחוקי הקניין הם אנכרוניסטיים, ובהתאם נעדכן גם את "לא תגנוב(ו)". ובעוד שנה תקום חברה שתטען שאין בעיה להרוג אנשים מסוימים, ובהתאם לזה נעדכן את "לא תרצח". (בעצם, למה עוד שנה? זה המצב כיום לגבי "המתת חסד" והשתלת אברים במקרים מסוימים) 

כל זה חוזר לזלזולה של נעם בחשש מפני רפורמיות. אני מכירה הרבה דתל"שים, היא אומרת, אך לא מישהו שהפך מדתי לרפורמי. נכון. אבל לא זה החשש, אלא החשש הוא שאנחנו עצמנו נהפוך לרפורמים: שנשעבד את ההלכה לאידיאלים זרים, כי זה מה שנראה לנו נכון כרגע. כמדומני שבדיוק נגד כיוונים כאלה הוקמו כל מנגנוני ה"ס'פאסט נישט".


ז. אחזור לעצם העניין. אני מאמין גדול ברפורמות. ההלכה כיום היא שריד מאובן של חברה שהייתה בעבר, והיא צריכה לעבור שינויים רבים, לעומק. על שתי נקודות אני מתווכח: על הדרך, ועל המניע. 

1. הדרך - צריכה להיות על ידי סנהדרין. ביטול תקנות, תיקון תקנות חדשות, פרשנות כזו או אחרת - כל זה אפשרי מבחינה הלכתית רק על ידי חידוש הסנהדרין: איחוד של כלל רבני ישראל המחויבים להלכה, ושינוי ההלכה מן היסוד. זה לא רלוונטי כרגע? חלום באספמיה? בסדר גמור. אז בינתיים אין מה לעשות, מלבד לנסות להביא למצב הזה. אפשר גם להתחיל לכתוב חוקה עתידית שתאושר על ידי אותו פורום שאנו מקווים לו. כמו כן אפשר בינתיים לעשות "החזרת עטרה ליושנה" במובן של חזרה להלכה הפשוטה כפי שעולה מפשט התלמוד ודברי הראשונים העיקריים, בלי כל ההעמסות שהעמיסו עליה לאורך הדורות. אבל זה כמובן קשור לנושא השני והוא:
2. המניע - אם המניע הוא שהיהדות תהיה מתאימה לערכים של זמננו, אפשר לסגור את הבסטה. אם רוצים את הערכים של העולם המערבי-מודרני, אפשר פשוט ללכת לעולם המערבי מודרני, בלי כל החבילה המיותרת הזו של המצוות המיושנות. אם המניע הוא שהיהדות תהיה מתאימה למציאות של זמננו, בהתבסס על ערכיה הקיימים - זו כבר אופרה אחרת. אלא מאי, אנחנו רואים שוב ושוב שכותבים שמבקשים בפועל לעשות את האפשרות הראשונה, נוקטים ברטוריקה של האפשרות השנייה, כאילו הערכים של היום הם מציאות. ומאמרה של נעם הוא רק דוגמה אחת לכך.

יום שבת, 27 באוקטובר 2012

פכים קטנים מעיתוני סוף השבוע

בעת שקיימתי את מצוות השבת ובמקום ללמוד תורה כמו שעשו קדמונינו, ישבתי ועלעלתי במקור ראשון ובבשבע, גיליתי כמה דברים משעשעים, שעלה בדעתי לשתף אותם אתכם. ובכן:

אורבך מארלב

"אירלוב" הוא פועל גזור-שם (קרדיט לידידי דן קופר), על שם ח"כ זבולון אורלב רב המעש, שמסוגל להוציא תגובות פרדוקסליות מעין זו (מתוך תגובה לראיון במוצש עם איילת שקד, מלפני כשלושה חודשים):
ובכן, גם אורי אורבך למד עם הזמן לעשות זאת, והרי תגובתו לאיחוד האורלבשקוביצי בבית היהודי ("בשבע", השבוע):
אז ברית בין שניים שלא סובלים אחד את השני זה טוב או רע? לאורבך הפתרונים.

ביבי לא רוצה ליכוד גדול?

ונעבור לאיחוד אחר - ביברמן (או ליבריהו? נשמע פחות טוב). כמו במקרים רבים שבהם יש הפתעות פוליטיות אחרי סגירת גיליונות מוספי סוף השבוע, הנה מישהו שבטח ירצה לאסוף את כל העותקים של טור הדעה שלו (מקור ראשון האחרון):

טיפים בזוגיות?

והיה גם עוד איחוד, שאולי קצת שכחנו - דרעישי. וגם כאן יש לנו פנינה, מאת ידידיה מאיר (בשבע):
מעניין, נכון? מסקנות על זוגיות מהראיון הזוגי. נחמד. חוץ מזה שידידיה מאיר שכח לציין מי שהייתה נוכחת באולפן באותו ראיון, סיון רהב-מאיר (יש בהחלט קשר משפחתי) שאמרה מיד לאחריו: "קודם כול, יונית, אני קיבלתי כאן פשוט טיפים בזוגיות" (כאן, דקה 14). אז אני יודע, אשתו כגופו, אבל בחיאת, בלי איזה קרדיטון קטנטון? מה אני אמור לקבל מכאן על טיפים בזוגיות, הזוג מאיר?

אוסלו מת!

והנה חשיפה מעניינת של זאב קם במקור ראשון: ריבלין יכריז בישיבה לזכר רבין, שאוסלו מת.

מאוד מעודן, נכון? השלב הבא: לקרוא בישיבה לציון 20 שנה לאוסלו, "רבין מת".

תורה-מן!

ולסיום, קומיקס ששיעשע אותי מאוד, מעלון פרשת השבוע "גילוי דעת":

שימו לב לעיתון שמחזיק חפי-פניק המרושע ביד. מטושטש לכם מדי? הציצו בתגיות הפוסט כאן. ובשילוב כוחות מעניין, אותו מגזין אכן הקדיש השבוע את גיליונו לתופעת ה"לייטים". שנאמר, לייט חדש על ציון תאיר.

יום שישי, 5 באוקטובר 2012

הסקרנות הרגה את החתול ששמר על השמנת

והפעם: פוסט פוליטי משהו, שעוסק במפלגה שלא מאוד מעניינת אותי, עם פריימריז שלא מאוד מעניינים אותי, ושאני לא תומך באף אחד מהמועמדים בו. אבל הספין האחרון, מבית מדרשו של הרשקוביץ, עצבן אותי במיוחד. אז ככה:

מודעה שהתפרסמה היום בעיתון "מקור ראשון" מטעם המתמודד לראשות הבית היהודי, השר-הרב-פרופ' דניאל הרשקוביץ, הביאה צילום של ידיעה באתר ערוץ 7, ונתנה לה את הכותרת: "סקר המתפקדים: אין מנצח בסיבוב הראשון, הרשקוביץ מנצח בסיבוב השני".

נשמע מבטיח, נכון? הנה הידיעה:

נתחיל מהתחלה. קודם כול, זה לא סקר. שאלו 501 מתפקדים מבין 50,000. לפי איזו שיטה בחרו אותם? גורל הגר"א? כל מי ששמו הפרטי מתחיל ב-ד' ושם המשפחה שלו מתחיל ב-ה'? סקרים מתבצעים על ידי מכוני סקרים "אמיתיים", שיודעים את השיטות לפילוח נתונים ויכולים לעמוד מאחורי ממצאיהם. כאן מדובר בחברת "טלאול". חברת סקרים? לא ולא. זוהי חברה המפעילה נציגים המתקשרים לאנשים, במגוון נושאים. אחד מהשירותים שהיא מציעה הוא "שירותים בתחום המחקר הכמותי לגופי מחקר מובילים במשק". דהיינו, גוף מחקר (כגון מכון סקרים) יכול להשתמש בשירותיה הטכניים של החברה כדי להתקשר לנסקרים. טלאול עצמה אינה גוף מקצועי שכזה. כך למשל מכתב ההמלצה (היחיד) שיש לה בעניין זה הוא מחברת "מרקט ווטש", שהיא חברת "מחקרי שוק וסקרי דעת קהל", ומשתמשת בשירותיה של טלאול.

אוקיי, זה לא סקר, אלא הטלת קובייה. מה הלאה? נניח לרגע שהנתונים מדויקים. שיעור "טרם החלטתי" והמסרבים לענות בסיבוב הראשון הוא 32%.שליש מהמתפקדים! מה יעשו אותם 17 אלף מתפקדים? אין לנו מושג. כיון שההבדל, לפי ה"סקר", בין הרשקוביץ ואורלב הוא 4% - בדרך כלל טווח טעות הדגימה - הרי שאין שום יכולת לדעת אם הרשקוביץ אכן יעלה לשלב השני.

אה, כן. טעות הדגימה. אין שום נתונים עליה. וזה מהסיבה הפשוטה שלטלאול, שכאמור אינה חברת סקרים, וכאמור מה שנעשה הוא סתם הטלת קובייה (נניח שאף אחד לא "טיפל בנתונים" לטובת מזמין הסקר - שאפשר לנחש שהוא הרשקוביץ - והרי אפילו חברות סקרים מקצועיות יודעות להטות את נתוני הסקרים לפי ראות עיני המזמין), אין שום יכולת או יומרה לעשות בעצמה סקר מקצועי עם פילוח טעות דגימה מוגדרת היטב.

הלאה. אם המועמד שלך לא עבר, למי תצביע בסיבוב השני? נזרום עם הסקר, ונניח שאכן בנט והרשקוביץ עלו לסיבוב השני. שוב, יש כמות עצומה של אנשים שאין להם מושג למי הם יצביעו. אבל מעבר לכך, איננו יודעים מיהם אותם "אין לי מושג". האם הם שייכים בעיקר למחנות בנט או הרשקוביץ (ואז זה לא משנה, כי המועמדים שלהם עלו לסיבוב השני)? מי מהאומרים "לא אצביע" הם תומכי בנט, הרשקוביץ או אורלב? אין שום נתונים. הרי מה שאנחנו רוצים הוא את פילוח מצביעי אורלב, המתמודד המפסיד בסיבוב הראשון לפי הנחתנו (גם לפי הסקר הזה עצמו, בנט בטוח עולה לסיבוב השני, והרי אם הרשקוביץ מפסיד, זה לא מעניין אותנו, אנשי הקמפיין של הרשקו). שוב, אין שום נתונים. אז כמה מה-23% שאומרים שיצביעו הרשקוביץ אם מועמדם לא יזכה הם ממצביעי בנט, וכמה הם ממצביעי אורלב? אין לנו שמץ של מושג. "לא כתוב על השעון", כמאמר המשוררת.

אבל בואו נניח לרגע שהכול זהב, שהסקר מדעי, אחלה וחסוד. כאן נכנס עניין נוסף: סקרים של פריימריז במפלגות בינוניות שווים לפח הזבל. אין להם שום ערך, מלבד לחובבי הסטטיסטיקה. "קדימה" היא תזכורת טובה לעניין. בהתמודדות הראשונה בין לבני למופז צפו הסקרים ניצחון מוחץ ללבני. בפועל, היא ניצחה בפער של קולות בודדים. בהתמודדות השנייה כבר למדו העיתונאים לקח, ולא הזמינו יותר סקרים. מי שבכל זאת הזמינה הייתה טל שניידר בעלת הבלוג הפוליטי "הפלוג". לפי הסקר, לבני לקחה בהליכה. לפי המציאות - ובכן, אנחנו יודעים איפה לבני נמצאת היום. בעצם, אתם יודעים? כי אני לא.

וכל כך למה? ממגוון סיבות. בציבור מתפקדים קטן יחסית, תנודות סטטיסטיות קטנות הופכות להיות גדולות. הרבה תלוי בשאלה מי הולך להצביע ולמי אין כוח והוא נשאר בבית. מי יותר מאורגן ומי לא. מי הביא "ארגזי מתפקדים" (כן, גם בבית היהודי יש דברים כאלה) ומי פחות. בקיצור, אין לסוקרים מה לחפש במפלגות כאלה. היחידים שמשתמשים בסקרים, הם המועמדים עצמם, כאמצעי יח"צ לטובתם, כי הרי הציבור לא ממש מבין בכל הדברים האלה. אז למה לא לעשות סיבוב על הגב שלו.

אה, ודרך אגב. אנשיו של בנט כנראה התעצבנו מה"סקר" של הרשקוביץ, והנה פורסם כבר סקר חדש, שהפעם נערך על ידי מכון סמית (זה מכון סקרים אמיתי לפחות). לפי הסקר הזה, בנט לוקח את הבחירות בהליכה, בלי סיבוב שני ובלי כלום, ואילו הרשקו משתרך הרחק מאחור, עם 11% בלבד שאומרים שיצביעו לו. אז זה אולי סקר יותר רציני, אבל כאמור, גם אותו אי אפשר לקחת יותר מדי ברצינות (משהו, בקטנה: אין שם "לא יודע". כלומר התפלגות המצביעים היא מתוך אלה שאמרו שהם יודעים למי שהם יצביעו. בקיצור, גם כאן נבררו בקפידה נתונים חלקיים, לא ניתנו נתונים חשובים אחרים. עוד סקר שצריך לזרוק לפח).


והערה אחרונה: זוכרים מהו המשרד של הרשקוביץ? משרד המדע. וההתמחות של הפרופסור המכובד? מתמטיקה. אז שר המדע, פרופ' למתמטיקה, מרשה לעצמו לפרסם שטות "מדעית" כזו. איך אומרים הגששים המודרנים? פה חשדתי.

יום שני, 4 באפריל 2011

אצבעות סרוגות

נכתב עבור Velvet Underground - סקירת עיתוני סוף השבוע הדתיים/ימניים.

איך מתייחסים העיתונים הימניים/דתיים לסיפור הטיסות של ביבי?
בבשבע ההתייחסות היחידה לנושא היא בידיעה של יאיר שפירא בכותרת "נתניהו הגיש תביעת דיבה נגד העיתונאי רביב דרוקר ומעריב בעקבות תחקיר מימון הטיסות".
כות' המש' מעניינת עוד יותר: "דרוקר עומד בראש העמותה לחופש המידע, הממומנת על ידי הקרן החדשה לישראל והאיחוד האירופי".
זהו, הקרן החדשה לישראל, עכשיו אתם יודעים מה לחשוב על הסיפור.
אה, שכחתי: יש עוד התייחסות אחת, במדור מכתבים למערכת.
ב"צימוקים לשבת" ששולח מדי פעם משה טאו מרחובות, נכתב: "פרשה חדשה לביבי: כי טיסה".

[תוספת: יש עוד התייחסות, במאמר דעה של אליקים העצני, שטוען שאין כאן בעיה פלילית או אתית, אבל מותח ביקורת על ה"דולצ'ה ויטה הצמרת", כלשון הכותרת למאמרו.]

במקור ראשון נושא הטיסות תופס גם את העמוד הראשי, בכותרת "המבקר מתעלם ממחאות הליכוד, פותח בבדיקת פרשת הנסיעות".

כותרת המשנה משקפת בדיוק את עמדת הליכוד: "'לינדנשטראוס חורג מסמכותו ולהוט לקבל תקשורת', זועמים בסביבת נתניהו * יו"ר הכנסת: 'ניצלו את תמימותי לצורך מחטף בוועדת הביקורת' * נקודת האור במצודת זאב: התגברות התמיכה בליכוד בכל הסקרים השבוע".
גם שלוש הכתבות בנושא, בעמ' 4 בעיתון, כולן באותה רוח: הגנה של ברק על נתניהו, רובי ריבלין נגד הוועדה לביקורת המדינה, וציטוט משרה נתניהו: "אני מטרה נוחה".
הקו ממשיך בעמ' 6, שבו מאמר המערכת מצטט את רביב דרוקר בספרו חרקירי, שבו כתב שבבחירות 99' הייתה התלכדות של הגופים החשובים במדינה כדי להפיל את נתניהו, ומותח קו לפרשה הנוכחית: "ייתכן שהגילויים מלמדים על סגנון חיים מסוים. אבל מכל סוגי השחיתות, זו החומרית היא הפחות חמורה". גם אשר כהן, בטור באותו עמוד, טוען ש"המתקפה התורנית על משפחת נתניהו" קשורה בחרדת השמאל מהאפשרות שנתניהו יצליח להשלים 13 שנים מצטברות כראש ממשלה.
אותו מספר חוזר גם בטורו של עדי ארבל במוסף יומן, המצוטט גם בעמוד השער בשולי הידיעה על נתניהו. ארבל מציין שאם נתניהו ישלים את כהונתו הוא יגיע למקום השני ברשימת ראשי הממשלה הוותיקים.
בעמ' 10 בעיתון, בריאיון עם חנוך מרמרי על הרפורמה הפרלמנטרית המוצעת, הכותרת מדבריו היא דווקא: "זה לא בריא שמבקר המדינה נהיה לנו פתאום כוכב-על". מרמרי לא התייחס כלל לפרשת הנסיעות, אבל הרושם המצטבר מספיק.
גם אמנון לורד, עורך העיתון ומעריץ נלהב של נתניהו, תוקף בטורו את "גל הפרסומים" נגד נתניהו. הוא לא יוצא נגד נכונות הפרטים בתחקיר, אלא טוען שזה לא מעניין ולא חשוב:
"הנטייה של הציבור היא לא להתעסק בפרטים; לתת לדרוקר את הקרדיט שהפרטים נכונים בעיקרון אבל לשאול: מה זה קשור?… כאשר מופיעים גילויים שהאזרח הממוצע מתקשה לזהות בהם היבט פלילי כלשהו, וכאשר הטענה העיקרית החמורה היא: 'למה לקחת את הילדים?! למה לקחת איתך למלון את האישה?!' ההתנגדות היא כמעט אינסטיקטיבית. האם לאור מה שקורה סביב מדינת ישראל, ההתדרדרות הביטחונית, האתגר המדיני והניווט הכלכלי, צריך להתעסק בחשבון הניקוי היבש של הגברת נתניהו? זה פשוט מעורר בחילה".
בעיתון נמתחת ביקורת מסוימת על נתניהו, אבל מכיוון אחר. אורי אליצור מסכם שנתיים של כהונת רה"מ וכותב שמבחינת ההצלחה בפועל ההישגים מצוינים, אבל תמיד ההתנהלות נראית עקומה ומוזרה: "הבדיחה מדברת על הסטודנט שאומר אני לא יודע למה לא נתנו לי תואר. בכל הדברים אני בסדר גמור, רק במבחנים אני נכשל. אצל נתניהו זה נראה הפוך".
אבל אליצור מצביע על נקודה אחרת: מהכיוון המדיני, "המרחק בין נתניהו לבין ציפי לבני הוא כמעט אפס". ולמעשה גם המרחק מיוסי ביילין אינו קיים: "בפועל זה כבר ויכוח סרק כמו בין בעל ואשתו שעדיין לא עשו מינוי במפעל הפיס אבל צורחים זה על זה בריב נוראי על השאלה מי משניהם ישתמש ביום שלישי בבוקר באוטו שיהיה להם אחרי שאראלה תתקשר. כרגע המציאות היא שהפלשתינים לא באים לדבר איתנו, ולא הולכים להסכים לשום דבר שישראל יכולה לקבל גם אם ראש הממשלה יהיה יוסי ביילין". בקיצור, הוא מסכם, "בשנתיים הללו, בשל הכרעות והכרזות של נתניהו, התחוללה מתחת לפני השטח מהפכה ענקית בפוליטיקה הישראלית: הוויכוח הגדול בן ארבעים השנה בין הימין והשמאל, הוכרע והסתיים בניצחון מוחץ של השמאל".
זה מוזר, שהרי בכתבה של ישי פרידמן באותו עיתון מתואר כינוס של אנשי השמאל הישראלי לפלגיו, שבו היו מחלוקות עמוקות בין "השמאל הציוני" ל"שמאל העממי", אבל על דבר אחד כולם הסכימו: השמאל הישראלי מתרסק. מה התשובה? לדידו של אליצור התשובה ברורה:
"השמאל לא יכול לקבל בשום אופן את העובדה שהוויכוח הסתיים. כמו החיילים היפנים הזקנים שהסתתרו בג'ונגלים 20 שנה ולא ידעו שהמלחמה נגמרה, גם חיילי השמאל לעולם לא יסכימו לדעת שהמלחמה עם הליכוד הסתיימה. המלחמה הזאת היא ההגדרה העצמית שלהם, היא הרבה יותר חשובה להם מאשר המדינה הפלשתינית. וכיוון שאין כבר ויכוח גדול ונרגש על גבולות ועל הצורך בנסיגה, וכיוון שיש לשמאל צורך קיומי בוויכוח נרגש ומפלג ומבדל, השמאל הולך ומקצין את עמדותיו הפרו-פלשתיניות, הולך ומאמץ יותר ויותר את הנרטיב הפלשתיני ואת הסלידה הפלשתינית מן הציונות והלאומיות היהודית… ההקצנה השמאלנית מביאה להקצנת העמדות הפלשתיניות ובאופן פרדוקסלי מרחיבה בכך את הפער ששומר עלינו מסכנת הקמתה של מדינה פלשתינית".
פרדוקסים אוהב גם חגי סגל, שקורא לימין לא לנסות לתבוע יותר מדי בתגובה לירי הקסאמים והגראדים, וקורא לתת לשמאל לנצח:
"גם לימין הישראלי יש נטייה מסוימת לירות לעצמו בראש ולהרוס במו פיו את מפעלי חייו. אחרי כל פצמ"ר הוא דורש מהממשלה להשתלט מחדש על עזה, ומתעלם מהאפשרות הסבירה שהשתלטות כזאת תסתיים בנשף שמאלני. חיילי צה"ל יקיזו דם רק כדי שממשלת ישראל תעניק את עזה במתנה לאבו-מאזן, וכבר היו דברים מעולם: באמצע מלחמת לבנון השנייה הכריז אהוד אולמרט שניצחון ישראלי מהיר יזרז את תוכנית ההתכנסות. בסוף לא כל כך ניצחנו וההתכנסות מתה, אבל בעופרת יצוקה 2 אנחנו עלולים לנצח, ובנסיבות העכשוויות זה מסוכן. עדיף להמשיך לשמור על עצימות נמוכה בדרום ולקוות לימים טובים יותר שבהם תקום כאן ממשלה שתדע לתרגם הישג צבאי להישג מדיני. עד אז, תנו לשמאל לנצח בדרום".
ובקטנה:
- מקור ראשון מדווח על מכתב רבנים חדש: עשרות רבנים בציונות הדתית חתמו על קריאה לממשלה לקבל מתווה להארכת שעון הקיץ, עד תחילת אוקטובר.
- במוסף המשפטי צדק במקור ראשון (בעריכת יהודה יפרח) מתרעם זאב קם על שרי הליכוד שמכשילים חקיקה ציונית (דוגמה: הכרזה על העברית כשפה הראשית של המדינה), והרב עידו רכניץ עוסק בשאלה מהו המעמד ההלכתי של תקיפת נאט"ו בלוב.
- בבשבע הפגישה חגית רוטנברג בין שני מתנחלים, ישראל אריאל מישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, ונחום פצ'ניק, ראש תנועת "ארץ שלום". היה אקשן.
- במוסף דיוקן של מקור ראשון לעומת זאת, הפגישה הודיה כריש-חזוני בין יושבי הראש של צעירי "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי", שמשתפים ביניהם פעולה ושואפים לאיחוד המפלגות.
ואדוארד אטלר בעל מדור הרכב באותו מוסף, שמלבד על רכב מרבה לדבר על חוויותיו כניצול שואה, הסביר מדוע סירב להצטלם לכתבה קצרה עבור חידון התנ"ך:
"ודאי שאני נהנה מקריאה מזדמנת של החכמים הנוכחיים, החושפים בפניי עולם יהודי שלא הכרתי עד כה. אך במקביל, צר לי שאותם חוקרי יהדות מודרניים וחריפי שכל, המתפלשים עד דק בפילוסופיה של דת משה בורחים אל עולם התיאוריה והוגים תלי-תלים של פרשנויות לגבי ההיסטוריה של עמנו, כדי להתחמק מכתיבה על העולם היהודי האמיתי, שאותו הכרתי בזכות הפשיזם הגרמני בגטו ורשה. שם ראיתי סביבי את היהדות הממשית כשהיא שרויה במצוקה אמיתית, מבלי שייפול עליה מָן מהשמיים.
וכיוון שבארצנו מושקע רוב רובו של המאמץ האקדמי בחקר העבר הרחוק והנחלתו (כמו גם בדיונים אינטלקטואליים כה ערטילאיים, עד כי הם גובלים לעתים בפרפסיכולוגיה) – דווקא נושא השואה נפל, באופן פרדוקסלי, לידיים ולמוחות מהדרגות הנמוכות יותר…
ידידה ירושלמית שלי הדואגת להשכלתי שלחה לי מאמר אומלל של פרופ' חננאל מאק, העוסק בשאלה אבסטרקטית: מי כשל בפרשת פילגש בגבעה?
האם איזה היסטוריון או פילוסוף יהודי החוקר את שורשי היהדות טרח להתעמק בשאלה הפרוזאית מה היה מעמד הפילגשים בגטו? הרי סגירת היהודים מאחורי חומות גבוהות תפסה בני אדם באמצע חייהם.
בדירת הגטו, שחלקנו עם משפחות אחרות, גרה איתנו משפחה של גבר, אשתו, ילדיו והפילגש. מבלי שרצינו, נאלצנו לשמוע ויכוחים סוערים, צעקות קנאה וניסיונות להסביר לילדים מה עושה איתם ה"דודה". עד שלבסוף הם הפסיקו להתחבא איתנו בחדרון שמאחורי הארון, לשם רצנו בכל פעם ששוטרי היודנראט השתוללו בדירה. הם קמו, אמרו להתראות לנותרים, והלכו לאומשלאגפלאץ מיוזמתם…
אז אין להיפלא שאחד כמוני סירב להופיע כשואל בחידון התנ"ך. הרי עוד הייתי עלול לשאול את משתתפי החידון ואת עצמי שאלות שעדיין לא קיימת להן תשובה אקדמית מוסכמת".

יום שישי, 18 במרץ 2011

ושתי המורדת, או: האם הדת היהודית שוויונית יותר מהפרסית?

המאמר להלן פורסם היום במוסף "פורים" של מקור ראשון, והוא עיבוד של הרצאה שלי בערב לזכר אפשטיין (ד' באדר ב' שנה זו). החידוש העיקרי כאן, מעבר לקיצוץ חלק שלם מההרצאה, הוא הקישור של הדברים לפורים, שמישהו העלה באזניי באקראי כשחזרתי ליישוב אחרי ההרצאה. אז הרי הדברים לפניכם.

מהודו ועד כוש
במגילת אסתר מסופר בפתיחתה, כידוע, סיפורה של סירובה של ושתי לבוא בדבר המלך, התייעצות המלך בסריסים "כדת מה לעשות במלכה ושתי" וחקיקת "חוק ושתי" הקובע כלל גדול על כל הנשים, "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו". אנו רגילים להתייחס לדברים אלה כאלמנט סיפורי גרידא, שתורם להמשך הסיפור, ברוח דברי רבא (מגילה יב ע"א) שהאיגרות הראשונות הן אלו שגרמו לכך שאחשורוש ייתפס כמלך שפקודותיו מגוחכות, ולכן גם את האיגרות על השמדת היהודים לא קיבלו ברצינות גמורה.

והנה, אם נקפוץ מאות שנים קדימה, נגלה בספר החוקים הפרסי חוק דומה. בספר משפט פרסי מראשית המאה השביעית, בשם Mādayān ī Hazār Dādestān ("ספר אלף החוקים") מוקדש פרק שלם ל-atarsagāyīh, אי-ציות, והוא עוסק בדיניה של אישה סרבנית (ומשווה אל דין זה גם בן ועבד סוררים). וכך אומר החוק: 
אי-הציות של נשים הוא זה: לא לבצע פעולה חיובית שהבעל ציווה עליה, ולעשות אחת מהפעולות שהוא אמר שלא לעשות. ושניהם (כלומר ההיבטים החיוביים והשליליים של אי-ציות) הופכים (למקרה המוגדר כאי-ציות, על ידי חזרה של) שלוש פעמים. 
הסנקציות המוטלות על האישה הן שלילת זכויות ממוניות מסוימות, ואולי זו גם עילה לגירושין.

מי יודע, שמא יסודו של הדין הזה נעוץ כבר באותן איגרות שנשלחו בימי אחשורוש לכל מדינה ומדינה באימפריה הפרסית האח'מנית... אלא שהבדל חשוב יש כאן: בעוד שלאחשורוש מיוחס החוק הכללי, "להיות כל איש שורר בביתו", הדין הפרסי המאוחר, מהתקופה הסאסאנית - תקופתו של רבא עצמו - כבר קיבל זאת כמובן מאליו, ורק עסק בשאלה איזה עונש יש להשית על אישה כזו, ועל כן נראה חוקו של אחשורוש כה מגוחך ופשוט לרבא.

מכל מקום גם בדיני ישראל אנו מכירים דין דומה, המשית סנקציות כלכליות על אישה מרדנית, הלוא הוא כמובן דין ה"מורדת". האם נוכל ללמוד משהו בהשוואה בין דינה של הסוררת הפרסית לדינה של המורדת היהודית?

גם אם אין כלל קשר ממשי בין הדין הפרסי לדין היהודי, עדיין עצם ההשוואה ביניהם יכולה להביא אותנו לידי תובנות מרתקות. וזאת יש להדגיש: בהשוואת מערכות משפט אחת אל השנייה, איננו מחפשים תמיד השפעה מאחת על השנייה, אלא חשוב מכך: יש בהשוואה כדי להאיר כל מערכת בפני עצמה. ומערכות המשפט בנות המזרח הקדום ראויות בפרט להשוואה זו לזו, שכן כולן היו באותו אזור ובאותם תנאים כלליים, ואף באו במגע זו עם זו לתקופות ממושך.

זאת ועוד; יש לזכור שיהודים עמדו בקשר עם פרסים במשך מאות שנים - הן בתקופת האימפריה הפרסית עד כיבושי אלכסנדר, והן בתקופת אמוראי בבל והגאונים. בתקופת התלמוד הייתה בבל מרכז הממשלה הסאסאנית, שהיא השושלת שעלתה לשלטון בתחילת המאה ה-3, ובירת החורף קטסיפון הייתה צמודה לעיר מחוזא - עירו של רבא, שבה הייתה גם קהילה נוצרית גדולה. יהודים באו במגע עם פרסים בחיי היומיום, כמשתקף לא אחת בתלמוד הבבלי, ואולי גם עם גורמים ממשלתיים, כפי שעולה למשל מן הסיפורים על שמואל ושבור מלכא. מכאן שגם מבחינת השפעה ישירה, וגם מבחינת מצע תרבותי משותף, יש בהחלט מקום להשוואה.

נתבונן אם כן בדין ה"מורדת" היהודית, ונתהה מה בינו לבין דינה של ה"סרבנית" הפרסית, שאולי מקורה הראשון בוושתי המלכה.

ושתי הסרבנית, ציור של אדווין לונג

דין המורדת על בעלה מופיע לראשונה במשנה (כתובות ה, ז. הציטוטים לפי כ"י קאופמן לאחר תיקוני המגיה):

המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת. ר' יהודה אומר: שבעה תורפעיקין (=חצאי דינר)... וכן המורד על אשתו - מוסיפין לה על כתובתה שלושה דינרין בשבת. ר' יהודה אומר: שלושה טורפעיקין.

מהי המורדת, את זאת אין המשנה מפרשת, ונחלקו בכך האמוראים בשני התלמודים - האם זו אישה המסרבת לעשות עבור בעלה את המלאכות שהיא מחויבת אליהן, המפורטות לפני כן בפרק במשנה ה, או זו המסרבת לשמש עם בעלה, כפי שעשוי להשתמע ממשנה ו שם, הסמוכה לדין המורדת, העוסקת בצדו השני של נושא זה, חובת הבעל לשמש עם אשתו.

כזכור, ב"ספר אלף החוקים" הפרסי הוגדרה אי-צייתנות האישה באופן שונה לגמרי - סירובה של אישה לבצע את רצון בעלה, כוושתי בשעתה. אמנם גם שם הדברים אינם ברורים, ויש שם גם אזכור לאישה המבזה את משכב בעלה, ואולי גם קשר לסירוב לבצע מלאכות.

כאן אתמקד בהבדל אחר בין המורדת במשנה לבין הסרבנית בדין הפרסי: דינו של המורד.

במשנה ראינו שכשם שניתן להאשים אישה במרידה על בעלה, כך ניתן להאשים גם גבר במרידה על אשתו. אכן, גם במשנה אין זו סימטריה מושלמת, שכן בעוד על האישה מושת קנס של שבעה דינרין או טורפעיקין, הרי שעל האיש הקנס הוא רק שלושה מטבעות מסוג זה. לא כאן המקום לעסוק בשאלה זו, שגם התלמודים מתחבטים בה, אך מכל מקום די ברור שבסופו של דבר אין כוונה לאיזון מלא בין הגבר לאישה. ואף על פי כן, הדדיות קיימת מהבחינה העקרונית.

לעומת זאת, הדין הפרסי כלל אינו מזכיר אפשרות כזו. ובאמת קשה מאוד להניח שהיא קיימת; הסרבנית מושווית לעבד ולבן מורדים, וברור שבעניין זה היחסים הם חד-סטריים. גם ההגדרה הבסיסית דלעיל, בעניין חובת האישה לציית לבעל, תקפה, כמובן, באופן חד צדדי.

למדנו אם כן הבחנה חשובה ומהותית בין מערכות המשפט: בדין המשנה כל אחד מבני הזוג יכול להיות נתון לתביעה כמורד, ואילו בדין הפרסי אין הדדיות כזו. לכאורה אפשר לראות בהלכה היהודית בפרט זה הלכה "שוויונית" או "מתקדמת" יותר בהשוואה לדין הפרסי.

ואולם כשמתבוננים בדין המשנה גופו, דינו של "המורד" נראה כאנומליה. מבחינה לשונית, קשה להבין כיצד יכולה להיות מרידה הדדית. המונח "מורד" מיוחד הן בלשון המקרא והן בלשון חכמים לנתין שמורד במלכו, ולעבד שמורד ברבו. אין שום מקום אחר, מלבד משנתנו, שבו קיימת מרידה הדדית. וכבר יש מקום להעלות על הדעת, שמא בזמנים קדומים יותר הייתה ההלכה קיימת רק לגבי מורדת, בדומה לדין הפרסי, ודין המורד אינו אלא חידוש מאוחר יחסית.

סמך לדברים ניתן למצוא בניתוח הקצר של חוקר המשנה הדגול, פרופ' י"נ אפשטיין, את לשונו של פרק א' במסכת קידושין. בפרק זה מדובר על האישה ש"נקנית" במקביל לקניינים אחרים, ובשונה מפרק ב' המדבר על "האיש מקדש". וכך כתב (מבואות לספרות התנאים, עמ' 414): "ואמנם כן לשון פרק א עתיקה וקצרה... ובימים ההם 'נקנית' האשה כמו שנקנה עבד".

רמז כאן אפשטיין לשינוי דרמטי ביחס למהות הנישואין, בין זמן המשנה הקדומה לזמן המשנה המאוחרת: מעבר מתפיסת הנישואין כמערכת יחסים חד-סטרית למערכת המושתתת על חובות הדדיות, כמשתקף ממסכת כתובות שלנו. על שינוי זה דן בהרחבה פרופ' עדיאל שרמר בספרו "זכר ונקבה בראם".

לפי השערה זו, קשה להניח דין מורדות הדדי במצב הדברים הקדום, ובכך מתחזקת ההשערה שדין המורד נוצר בשלב מאוחר יותר, כחלק מהמאמץ הכולל לקבוע את דיני האישות סביב מערכת נישואין המבוססת על הדדיות.
בהקשר זה כדאי לציין עובדה מעניינת: "המורד" נוכח אמנם במשנה, אך מכאן והלאה מקומו נפקד. בכל התהפוכות, התקנות והחילוקים שעברו על דין המורדת בתוספתא, בתלמודים ואצל הסבוראים והגאונים, אין ולו התייחסות מעשית אחת לדין המורד. לעומת המורדת האקטואלית בכל דור ודור, המורד כמעט ונשכח, וגם הדיונים המעטים המזכירים אותו הם תאורטיים בדרך כלל.

אנו מכירים דינים עתיקים שבזמן המאוחר נעלמו עקב השתנות תנאי החיים והנסיבות ההיסטוריות; אנו מכירים גם דינים מחודשים ששרדו ושגשגו משום שהם באו לענות על צורך של ממש; התמונה המצטיירת כאן היא שלפנינו מקרה מסוג שלישי, של דין שעלה וצף על פני השטח לזמן קצר, ובמהרה שב ושקע אל תהומות הנשייה. דין המורד, לפי מבט זה, היה חידוש לשעתו ולמקומו, ותו לא.

רווח כפול הרווחנו, אם כן, כשהשווינו את המורדת היהודית לסרבנית הפרסית: האחד, תשומת לב ודגש על האופי ההדדי של יחסי הנישואין בדין המנוסח במשנה; והשני, קריאה מדוקדקת של הטקסטים היהודיים כשלעצמם, שהובילה אותנו להשערה של התפתחות פנימית בדין המורדת עוד בתקופה הקדם-משנאית, והיותו של הדין היהודי הקדום דומה יותר לדין הפרסי הנמצא לפנינו.

סיפור המגילה עוסק הרבה בהנגדה בין משתאות גויים מול משתאות יהודיים, וב"דת" (=חוק) הפרסים מול "דתיהם" של היהודים; מרדכי ואסתר הם בעלי שמות אליליים מובהקים, אך בד בבד מצטיירים כמושיעים הגדולים של עמם; ובעצם כל עצמו של חג ה"פורים" היהודי לא הגיע אלא כתוצאה מאותו ה"פור" ההמני. ההשוואה והעימות בין ה"דתות" והחוקים היא מפתח להבנת חג הפורים עצמו, ונקודה שאנו יכולים לשאוב ממנה גם בבואנו להשוות את מערכת המשפט שלנו מול מערכות משפט אחרות: יש להעריך את השוני, ולא להיבהל מהדמיון.

יום שבת, 26 בפברואר 2011

קטנוניות של מוצאי שבת

מתוך כתבה של אלישיב רייכנר ב"מקור ראשון" השבת, על רדיו גלי ישראל, שאמור היה להיות ערוץ 7 המודרני אבל הוא לא ממש כזה. כותב רייכנר:
קחו למשל את ישראל פריד (34), מנכ"ל גלי ישראל' בשלושת חודשים האחרונים... פריד, שגדל בבני-ברק ומתגורר כיום בפתח תקווה, בהחלט איננו מתנחל. כשביקשתי ממנו הסבר על היישובים הנצפים מחלון משרדו [בגבעת זאב, ה"ג], הוא נאלץ להיעזר בשירותיו של בסאם, איש התחזוקה של התחנה המתגורר בכפר הפלסטיני בית-סוריק. בערוץ 7 זה לא היה קורה.
באמת, רייכנר, ברור שזה לא היה קורה! אילו יישובים אפשר לראות מתוך ספינה הנמצאת מחוץ למים הטריטוריאליים?*

------
*טוב, אני יודע שתכל'ס בהרבה מקרים ישבו אנשים בבית אל ושידרו, וזה רק עבר דרך הספינה בשביל לעשות טובה לאנושות. אולי כוונת רייכנר היא שבערוץ 7 זה לא היה קורה, כי שום בסאם מבית-סוריק לא היה מתחזק את המקום, חלילה?

יום ראשון, 30 בינואר 2011

מלחמתו של מקור ראשון בגאוגרפיה

שי צ'רקה, מקור ראשון 28/1/1011, לא נותן לעובדה שבין תוניסיה למצרים יש מדינה קטנה בשם לוב, להרוס לו את הקריקטורה:

כתבה של ידידי אבינדב ויתקון, שם, שם, ממקמת את תוניסיה מצפון מזרח לסודן:

לקוראינו, מצורפת מפה של האזור, בעולם שמחוץ למערכת מקור ראשון:


הצג מפה גדולה יותר