בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שני, 4 באפריל 2011

אצבעות סרוגות

נכתב עבור Velvet Underground - סקירת עיתוני סוף השבוע הדתיים/ימניים.

איך מתייחסים העיתונים הימניים/דתיים לסיפור הטיסות של ביבי?
בבשבע ההתייחסות היחידה לנושא היא בידיעה של יאיר שפירא בכותרת "נתניהו הגיש תביעת דיבה נגד העיתונאי רביב דרוקר ומעריב בעקבות תחקיר מימון הטיסות".
כות' המש' מעניינת עוד יותר: "דרוקר עומד בראש העמותה לחופש המידע, הממומנת על ידי הקרן החדשה לישראל והאיחוד האירופי".
זהו, הקרן החדשה לישראל, עכשיו אתם יודעים מה לחשוב על הסיפור.
אה, שכחתי: יש עוד התייחסות אחת, במדור מכתבים למערכת.
ב"צימוקים לשבת" ששולח מדי פעם משה טאו מרחובות, נכתב: "פרשה חדשה לביבי: כי טיסה".

[תוספת: יש עוד התייחסות, במאמר דעה של אליקים העצני, שטוען שאין כאן בעיה פלילית או אתית, אבל מותח ביקורת על ה"דולצ'ה ויטה הצמרת", כלשון הכותרת למאמרו.]

במקור ראשון נושא הטיסות תופס גם את העמוד הראשי, בכותרת "המבקר מתעלם ממחאות הליכוד, פותח בבדיקת פרשת הנסיעות".

כותרת המשנה משקפת בדיוק את עמדת הליכוד: "'לינדנשטראוס חורג מסמכותו ולהוט לקבל תקשורת', זועמים בסביבת נתניהו * יו"ר הכנסת: 'ניצלו את תמימותי לצורך מחטף בוועדת הביקורת' * נקודת האור במצודת זאב: התגברות התמיכה בליכוד בכל הסקרים השבוע".
גם שלוש הכתבות בנושא, בעמ' 4 בעיתון, כולן באותה רוח: הגנה של ברק על נתניהו, רובי ריבלין נגד הוועדה לביקורת המדינה, וציטוט משרה נתניהו: "אני מטרה נוחה".
הקו ממשיך בעמ' 6, שבו מאמר המערכת מצטט את רביב דרוקר בספרו חרקירי, שבו כתב שבבחירות 99' הייתה התלכדות של הגופים החשובים במדינה כדי להפיל את נתניהו, ומותח קו לפרשה הנוכחית: "ייתכן שהגילויים מלמדים על סגנון חיים מסוים. אבל מכל סוגי השחיתות, זו החומרית היא הפחות חמורה". גם אשר כהן, בטור באותו עמוד, טוען ש"המתקפה התורנית על משפחת נתניהו" קשורה בחרדת השמאל מהאפשרות שנתניהו יצליח להשלים 13 שנים מצטברות כראש ממשלה.
אותו מספר חוזר גם בטורו של עדי ארבל במוסף יומן, המצוטט גם בעמוד השער בשולי הידיעה על נתניהו. ארבל מציין שאם נתניהו ישלים את כהונתו הוא יגיע למקום השני ברשימת ראשי הממשלה הוותיקים.
בעמ' 10 בעיתון, בריאיון עם חנוך מרמרי על הרפורמה הפרלמנטרית המוצעת, הכותרת מדבריו היא דווקא: "זה לא בריא שמבקר המדינה נהיה לנו פתאום כוכב-על". מרמרי לא התייחס כלל לפרשת הנסיעות, אבל הרושם המצטבר מספיק.
גם אמנון לורד, עורך העיתון ומעריץ נלהב של נתניהו, תוקף בטורו את "גל הפרסומים" נגד נתניהו. הוא לא יוצא נגד נכונות הפרטים בתחקיר, אלא טוען שזה לא מעניין ולא חשוב:
"הנטייה של הציבור היא לא להתעסק בפרטים; לתת לדרוקר את הקרדיט שהפרטים נכונים בעיקרון אבל לשאול: מה זה קשור?… כאשר מופיעים גילויים שהאזרח הממוצע מתקשה לזהות בהם היבט פלילי כלשהו, וכאשר הטענה העיקרית החמורה היא: 'למה לקחת את הילדים?! למה לקחת איתך למלון את האישה?!' ההתנגדות היא כמעט אינסטיקטיבית. האם לאור מה שקורה סביב מדינת ישראל, ההתדרדרות הביטחונית, האתגר המדיני והניווט הכלכלי, צריך להתעסק בחשבון הניקוי היבש של הגברת נתניהו? זה פשוט מעורר בחילה".
בעיתון נמתחת ביקורת מסוימת על נתניהו, אבל מכיוון אחר. אורי אליצור מסכם שנתיים של כהונת רה"מ וכותב שמבחינת ההצלחה בפועל ההישגים מצוינים, אבל תמיד ההתנהלות נראית עקומה ומוזרה: "הבדיחה מדברת על הסטודנט שאומר אני לא יודע למה לא נתנו לי תואר. בכל הדברים אני בסדר גמור, רק במבחנים אני נכשל. אצל נתניהו זה נראה הפוך".
אבל אליצור מצביע על נקודה אחרת: מהכיוון המדיני, "המרחק בין נתניהו לבין ציפי לבני הוא כמעט אפס". ולמעשה גם המרחק מיוסי ביילין אינו קיים: "בפועל זה כבר ויכוח סרק כמו בין בעל ואשתו שעדיין לא עשו מינוי במפעל הפיס אבל צורחים זה על זה בריב נוראי על השאלה מי משניהם ישתמש ביום שלישי בבוקר באוטו שיהיה להם אחרי שאראלה תתקשר. כרגע המציאות היא שהפלשתינים לא באים לדבר איתנו, ולא הולכים להסכים לשום דבר שישראל יכולה לקבל גם אם ראש הממשלה יהיה יוסי ביילין". בקיצור, הוא מסכם, "בשנתיים הללו, בשל הכרעות והכרזות של נתניהו, התחוללה מתחת לפני השטח מהפכה ענקית בפוליטיקה הישראלית: הוויכוח הגדול בן ארבעים השנה בין הימין והשמאל, הוכרע והסתיים בניצחון מוחץ של השמאל".
זה מוזר, שהרי בכתבה של ישי פרידמן באותו עיתון מתואר כינוס של אנשי השמאל הישראלי לפלגיו, שבו היו מחלוקות עמוקות בין "השמאל הציוני" ל"שמאל העממי", אבל על דבר אחד כולם הסכימו: השמאל הישראלי מתרסק. מה התשובה? לדידו של אליצור התשובה ברורה:
"השמאל לא יכול לקבל בשום אופן את העובדה שהוויכוח הסתיים. כמו החיילים היפנים הזקנים שהסתתרו בג'ונגלים 20 שנה ולא ידעו שהמלחמה נגמרה, גם חיילי השמאל לעולם לא יסכימו לדעת שהמלחמה עם הליכוד הסתיימה. המלחמה הזאת היא ההגדרה העצמית שלהם, היא הרבה יותר חשובה להם מאשר המדינה הפלשתינית. וכיוון שאין כבר ויכוח גדול ונרגש על גבולות ועל הצורך בנסיגה, וכיוון שיש לשמאל צורך קיומי בוויכוח נרגש ומפלג ומבדל, השמאל הולך ומקצין את עמדותיו הפרו-פלשתיניות, הולך ומאמץ יותר ויותר את הנרטיב הפלשתיני ואת הסלידה הפלשתינית מן הציונות והלאומיות היהודית… ההקצנה השמאלנית מביאה להקצנת העמדות הפלשתיניות ובאופן פרדוקסלי מרחיבה בכך את הפער ששומר עלינו מסכנת הקמתה של מדינה פלשתינית".
פרדוקסים אוהב גם חגי סגל, שקורא לימין לא לנסות לתבוע יותר מדי בתגובה לירי הקסאמים והגראדים, וקורא לתת לשמאל לנצח:
"גם לימין הישראלי יש נטייה מסוימת לירות לעצמו בראש ולהרוס במו פיו את מפעלי חייו. אחרי כל פצמ"ר הוא דורש מהממשלה להשתלט מחדש על עזה, ומתעלם מהאפשרות הסבירה שהשתלטות כזאת תסתיים בנשף שמאלני. חיילי צה"ל יקיזו דם רק כדי שממשלת ישראל תעניק את עזה במתנה לאבו-מאזן, וכבר היו דברים מעולם: באמצע מלחמת לבנון השנייה הכריז אהוד אולמרט שניצחון ישראלי מהיר יזרז את תוכנית ההתכנסות. בסוף לא כל כך ניצחנו וההתכנסות מתה, אבל בעופרת יצוקה 2 אנחנו עלולים לנצח, ובנסיבות העכשוויות זה מסוכן. עדיף להמשיך לשמור על עצימות נמוכה בדרום ולקוות לימים טובים יותר שבהם תקום כאן ממשלה שתדע לתרגם הישג צבאי להישג מדיני. עד אז, תנו לשמאל לנצח בדרום".
ובקטנה:
- מקור ראשון מדווח על מכתב רבנים חדש: עשרות רבנים בציונות הדתית חתמו על קריאה לממשלה לקבל מתווה להארכת שעון הקיץ, עד תחילת אוקטובר.
- במוסף המשפטי צדק במקור ראשון (בעריכת יהודה יפרח) מתרעם זאב קם על שרי הליכוד שמכשילים חקיקה ציונית (דוגמה: הכרזה על העברית כשפה הראשית של המדינה), והרב עידו רכניץ עוסק בשאלה מהו המעמד ההלכתי של תקיפת נאט"ו בלוב.
- בבשבע הפגישה חגית רוטנברג בין שני מתנחלים, ישראל אריאל מישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, ונחום פצ'ניק, ראש תנועת "ארץ שלום". היה אקשן.
- במוסף דיוקן של מקור ראשון לעומת זאת, הפגישה הודיה כריש-חזוני בין יושבי הראש של צעירי "הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי", שמשתפים ביניהם פעולה ושואפים לאיחוד המפלגות.
ואדוארד אטלר בעל מדור הרכב באותו מוסף, שמלבד על רכב מרבה לדבר על חוויותיו כניצול שואה, הסביר מדוע סירב להצטלם לכתבה קצרה עבור חידון התנ"ך:
"ודאי שאני נהנה מקריאה מזדמנת של החכמים הנוכחיים, החושפים בפניי עולם יהודי שלא הכרתי עד כה. אך במקביל, צר לי שאותם חוקרי יהדות מודרניים וחריפי שכל, המתפלשים עד דק בפילוסופיה של דת משה בורחים אל עולם התיאוריה והוגים תלי-תלים של פרשנויות לגבי ההיסטוריה של עמנו, כדי להתחמק מכתיבה על העולם היהודי האמיתי, שאותו הכרתי בזכות הפשיזם הגרמני בגטו ורשה. שם ראיתי סביבי את היהדות הממשית כשהיא שרויה במצוקה אמיתית, מבלי שייפול עליה מָן מהשמיים.
וכיוון שבארצנו מושקע רוב רובו של המאמץ האקדמי בחקר העבר הרחוק והנחלתו (כמו גם בדיונים אינטלקטואליים כה ערטילאיים, עד כי הם גובלים לעתים בפרפסיכולוגיה) – דווקא נושא השואה נפל, באופן פרדוקסלי, לידיים ולמוחות מהדרגות הנמוכות יותר…
ידידה ירושלמית שלי הדואגת להשכלתי שלחה לי מאמר אומלל של פרופ' חננאל מאק, העוסק בשאלה אבסטרקטית: מי כשל בפרשת פילגש בגבעה?
האם איזה היסטוריון או פילוסוף יהודי החוקר את שורשי היהדות טרח להתעמק בשאלה הפרוזאית מה היה מעמד הפילגשים בגטו? הרי סגירת היהודים מאחורי חומות גבוהות תפסה בני אדם באמצע חייהם.
בדירת הגטו, שחלקנו עם משפחות אחרות, גרה איתנו משפחה של גבר, אשתו, ילדיו והפילגש. מבלי שרצינו, נאלצנו לשמוע ויכוחים סוערים, צעקות קנאה וניסיונות להסביר לילדים מה עושה איתם ה"דודה". עד שלבסוף הם הפסיקו להתחבא איתנו בחדרון שמאחורי הארון, לשם רצנו בכל פעם ששוטרי היודנראט השתוללו בדירה. הם קמו, אמרו להתראות לנותרים, והלכו לאומשלאגפלאץ מיוזמתם…
אז אין להיפלא שאחד כמוני סירב להופיע כשואל בחידון התנ"ך. הרי עוד הייתי עלול לשאול את משתתפי החידון ואת עצמי שאלות שעדיין לא קיימת להן תשובה אקדמית מוסכמת".
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה