בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום ראשון, 14 באפריל 2013

הכהן המנוילן - מה הרמב"ם היה אומר על כך?

בימים האחרונים מסתובבת תמונה של כהן שניילן עצמו לדעת כדי שלא ייטמא מן הקברות שהמטוס עובר מעליהם. בתפקידי כאחראי הפייסבוק של מפעל משנה תורה, וכמי שעובד כעת על ביאור ספר "טהרה" ממשנה תורה, ניצלתי את ההזדמנות וכתבתי על כך כמה דברים. הנה הם:


עמדת מפעל משנה תורה בעניין "הכהן המתניילן":

בימים האחרונים פורסמה תמונה של כהן שהתעטף בשקית ניילון במהלך טיסה מקפריסין, כדי להימנע מטומאת מת. רבים לגלגו עליו, ונראה שאף הרמב"ם היה חושב זאת ל"ליצנות" (כנאמר בשם הרב יוסף שלום אלישיב על מקרה דומה), אך רוב הביקורת באה מתוך עמדה המגלה חוסר הבנה מוחלטת להלכות הטומאה והטהרה בישראל. לפיכך אנו מבקשים לנצל את ההזדמנות כדי לעמוד על כמה נקודות בסיסיות בהלכות טומאה וטהרה ובמהותן.

א. הטומאה והטהרה, לפי הרמב"ם, אינה דבר פיזי, או מהות מאגית. היא קביעה הלכתית, למטרות דתיות-חינוכיות מסוימות, "שֶׁאֵין הַטֻּמְאָה טִיט אוֹ צוֹאָה שֶׁתַּעֲבֹר בַּמַּיִם, אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא" (משנה תורה, סוף הלכות מקוות). הטומאה נועדה ליצור יראת כבוד כלפי דברים מקודשים, כגון המקדש, כך שלא כל אחד יוכל להיכנס אליו בכל זמן, והרי "כל דבר שמעריצים אותו, כאשר המגע עמו מתמשך - פוחת הרושם שלו בנפש ומתמעטת ההיפעלות שהיתה נוצרת באדם" (מורה נבוכים ג, מז).

ב. גם על הכהן חל איסור להיטמא, שהרי הוא אמור להיות ממשרתי ה' במקדש, וזהו כנראה העיקרון העומד בבסיס האיסור. "ומפני שאי אפשר להיטהר מטומאת מת אלא לאחר שבעה ימים, וזאת כשנמצא אפר פרה, ויש צורך שהכהנים ייכנסו תמיד אל המקדש להקריב, נאסר על כל כהן להיטמא טומאת מת במיוחד, אלא מתוך צורך גדול, שקשה לטבע להימנע ממגע בהורים, בבנים ובאחים" (מורה נבוכים, שם).

ג. אף שהיום לצערנו אין בית מקדש, אין הדבר גורע מהקדושה שאנחנו מייחסים למשרתי ה', גם הפוטנציאליים. בנוסף, אילו היו דיני התורה מתבטלים בכל פעם שנראה לנו שהמטרה אינה מתקיימת, לא היה להם מעמד בכלל. להבדיל, גם חוקי המדינה אינם מתבטלים גם במקרים מסוימים שלדעתנו אין כוונת המחוקק קיימת שם.

ד. התברר אפוא שכללי הטומאות והטהרות למיניהם נועדו ליצור מערכת מסוימת, שתיצור בלבנו יראת כבוד למקדש ולכהניו. אכן, אלו סמלים שבעולם תאורטי ומופשט לא היה צורך בהם, אלא די היה בעבודת הלב. אך עולמנו אינו תאורטי, ואנשים זקוקים להמחשות והפשטות, גם אם הן יכולות להיראות מגושמות.

ה. אכן, מערכת כללים ללא לב וללא כוונה דתית פנימית יכולה להחמיץ לעתים את הכוונה. ועל כן יש כאן קריאה חשובה, בעיקר לשומרי המצוות: לא לקחת את הכללים ההלכתיים כחוקים מופשטים בלבד, אלא להכניס אליהם את הכוונה הדתית, בעבודת ה', באהבתו וביראתו. כפי שכתב הרמב"ם בעניין טבילה במקווה: "רֶמֶז יֵשׁ בַּדָּבָר: כְּשֵׁם שֶׁהַמְּכַוֵּן לִבּוֹ לִטַּהֵר, כֵּיוָן שֶׁטָּבַל טָהַר, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְחַדֵּשׁ בְּגוּפוֹ דָּבָר - כָּךְ הַמְּכַוֵּן לִבּוֹ לְטַהֵר נַפְשׁוֹ מִטֻּמְאַת הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁהֵן מַחְשְׁבוֹת הָאָוֶן וְדֵעוֹת הָרָעוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִסְכִּים בְּלִבּוֹ לִפְרֹשׁ מֵאוֹתָן הָעֵצוֹת, וְהֵבִיא נַפְשׁוֹ בְּמֵי הַדֵּעוֹת, טָהַר" (הלכות מקוות שם).

ו. ולעניין הפרטים ההלכתיים: "הַמֵּת מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבָאֹהֶל טֻמְאַת שִׁבְעָה" (הלכות טומאת מת א,א). "טֻמְאַת אֹהֶל אֵינָהּ בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת אֶלָּא בַּמֵּת בִּלְבַד. וּבֵין שֶׁהֶאֱהִיל הָאָדָם אוֹ הַכְּלִי, אֲפִלּוּ מַחַט שֶׁהֶאֱהִילָה עַל הַמֵּת, אוֹ שֶׁהֶאֱהִיל הַמֵּת עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכְּלִי, אוֹ שֶׁהָיָה הַמֵּת עִם הָאָדָם אוֹ עִם הַכֵּלִים תַּחַת אֹהֶל אֶחָד - הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים" (שם א,י).

ז. טומאה רצוצה (דחוקה): "זֶה כְּלָל גָּדוֹל בְּטֻמְאַת מֵת: שֶׁכָּל דָּבָר הַמְּטַמֵּא בָּאֹהֶל מִן הַמֵּת, אִם הָיָה רָצוּץ, שֶׁאֵין לוֹ חָלָל טֶפַח (אין סביבו 8 ס"מ פנויים) - הֲרֵי הַטֻּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה עַד לָרָקִיעַ וּבוֹקַעַת וְיוֹרֶדֶת עַד הַתְּהוֹם, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה מִן הַצְּדָדִין" (שם ז,ה). לפי זה, מעל בית הקברות יכולה להיות טומאה המגיעה עד לרקיע (הדבר תלוי בשאלה האם יש טפח פנוי מעל המת בתוך הקברות).

ח. טומאה במטוס (למרבה הפלא, חז"ל דיברו על משהו דומה!): "הַנִּכְנָס לְאֶרֶץ הָעַמִּים (חוץ לארץ, שחז"ל גזרו עליה שהיא מטמאת) בְּשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל (מיני ארונות) הַפּוֹרְחִין בָּאֲוִיר - טָמֵא, שֶׁאֹהֶל זָרוּק אֵינוֹ קָרוּי אֹהֶל" (ואין הוא חוצץ מפני הטומאה) (שם יא,ה).

ט. צמיד פתיל - פתרון להצלה מטומאת מת: "מִנַּיִן לְצָמִיד פָּתִיל שֶׁמַּצִּיל בְּאֹהֶל הַמֵּת? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו - טָמֵא הוּא" (במדבר יט,טו), הָא יֵשׁ צָמִיד פָּתִיל עָלָיו - טָהוֹר" והדברים אמורים בכלי חרס, ובדברים שאינם מקבלים טומאה, כגון כלי אבנים ועוד (שם כא,א). צמיד פתיל הוא כיסוי המהודק לפי הכלי.

י. צמיד פתיל מציל על כל מה שנמצא בו מדין תורה, "אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים (מתקנת חכמים) שֶׁכְּלִי חֶרֶס הַמֻּקָּף צָמִיד פָּתִיל אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֹכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חֶרֶס אֲחֵרִים שֶׁיִּהְיוּ בְּתוֹכוֹ, אֲבָל אִם הָיָה בְּתוֹךְ כְּלִי חֶרֶס הַמֻּקָּף כְּלֵי שֶׁטֶף (כלים שאינם כלי חרס) אוֹ בְּגָדִים - הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים" (שם כג,א).

יא. אדם דווקא יכול להינצל בצמיד פתיל, מסיבה מעניינת: "אָדָם שֶׁהָיָה נָתוּן בְּתוֹךְ הֶחָבִית, וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל - טָהוֹר, וַאֲפִלּוּ עֲשָׂיָהּ גּוֹלֵל לַקֶּבֶר. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל הָאָדָם שֶׁהוּא תַּחַת צָמִיד פָּתִיל בִּכְלִי חֶרֶס - מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי בְּרֹב הָעִתִּים, לֹא גָּזְרוּ בּוֹ". אכן, אדם הנמצא בתוך צמיד פתיל הוא משונה כל כך שלא גזרו עליו טומאה.

יב. זה, באופן כללי, יסודות הפסק של הכהן שהתעטף בשקית. פוסקים אחרים נתנו צדדים אחרים להקל (אמנם יש לעיין, מי התיר לכהן לצאת לארץ העמים, והרי חכמים גזרו עליה טומאה. אכן היו שהתירו מסיבות שונות, ואין כאן המקום להרחיב). מכל מקום לא נראה שהרמב"ם היה פוסק למי מן השואלים אותו לעשות מעשה מוזר שכזה, אך אילו לא באנו אלא כדי ללמוד כמה יסודות בהלכות טומאה וטהרה וטעמיהן - דיינו.


להרחבה והעמקה:

יום שישי, 12 באפריל 2013

פטל והזאב / פוסט אורח

סיפור קצר ומפוטל מאת שמואל ארצמן:

לפני הרבה שנים בארץ רחוקה, בכפר קטן, חיו זאבים קטנים ולבנים. הזאבים הלבנים אהבו את החיים, השתדלו להנות מזכויות שונות ומגוונות, אך דבר אחד היה משותף בין כל הזרמים והסוגים של הזאבים הלבנים, כולם אהבו ללכת לבית הפטל הגדול במרכז הכפר ולשתות מיץ פטל. לא כולם שתו אותה כמות, היו שמילאו את כרסם בגלונים רבים של הנוזל הממותק והיו שהסתפקו בכוס ליום, אך כולם שתו מדי יום ביומו מיץ פטל טרי וטעים.

בכפר הייתה גם קבוצה קטנה יותר של זאבים שחורים וקטנים שגם הם אהבו לחיות כל אחד בדרכו שלו חיים שמחים ומאושרים. אצלם, מאידך, כל אחד היה חייב, לפחות פעמיים ביום, לשתות מיץ תפוזים. מזאב וזאבה ועד זאבון קטנטן, כולם שתו לפחות שתי מנות ביום של מיץ הדרים סחוט וטרי. הזאבים הנכבדים והחשובים בקבוצה השחורה נהגו לשבת רוב היום ולשתות מיץ תפוזים לרוויה בכמויות גדולות.

יום אחד, התעוררו ראשי הכפר שהיו כולם זאבים לבנבנים ושאלו את עצמם: "מדוע אנו שותים מיץ פטל והזאבים השחורים לא? הרי אין זה צודק!", ישבו וחשבו בינם לבין עצמם ולאחר דיון קצר החליטו החלטה: "מעתה כולם ישתו מיץ פטל! תם עידן ההפקרות והעלמת העין. יחי השוויון בפטל!". בלילה אחד התמלאו הרחובות כולם בכרזות למען "השוויון בפטל", מפגינים שרו בגבות מכווצות: "באש, בדם, נוזל אדמדם" מנופפים בשלטי: "פטל לכוווולם". להקת "כנסיית הפטל" כתבה ושרה שירי מחאה קליטים, הוציאה אותם לרדיו ולהיטיהם כבשו את מצעד הפזמונים .

בינתיים, בקרב הזאבים השחורים, לא הובנה המהומה. הלוא אין הם צריכים פטל, הם הרי שותים מיץ תפוזים, וטוב להם עם מיץ התפוזים הישן והטוב, אך הציבור כבר היה משולהב בהמוניו וקשה היה להדוף את התביעה המובנת מאליה והמוכרת לכל כ"שיוויון בפטל". הזאבים השחורים נעלבו עד עמקי נשמתם מהקמפיין המתוקשר ותמהו בינם לבין עצמם: "מה זה פה? לאן הגענו? זאב לזאב אדם?"

הזאבים השחורים החליטו לשלוח משלחת שתנסה להבין את דרישות הזאבים הלבנים על מנת להגיע עמם לעמק השווה אך ראשי הכפר הלבנבנים נרתעו כאשר משלחת הזאבים השחורים קרבה אליהם. הם לא רצו לשבת לצידם ולא הסכימו לדון ולשוחח עם זאבים שלא מבינים את הערך החשוב של "שוויון בפטל", מרשים לעצמם לדלג על מנת הפטל היומית ולבוז לערך כה בסיסי בחברת הזאבים הלבנים. לבסוף הכריזו ראשי הכפר באופן חד צדדי: "יש לנו תכנית שתביא לשוויון בפטל: מעתה אין יותר מיץ תפוזים! מי שישתה או שיעסוק בהכנת מיץ תפוזים - ייענש".

נבהלו הזאבים השחורים וחלקם אף כעסו: "מדוע אנו חייבים לשתות פטל, והלוא אנחנו אוהבים רק מיץ תפוזים?" היו אף שהפגינו וזרקו פיטולים (המקום אליו מגיע מיץ הפטל בסוף) משומשים על הזאבים הלבנים. בודדים מבין הזאבים השחורים ניסו להשלים עם הגזירה והחלו לעלות במדרגות בית הפטל הגדול, אך כבר במדרגה השלישית קבוצה של זאבים לבנים גירשה אותם ואף לאחר שברחו קראה אחריהם קריאות גנאי: "לכו מכאן! חבורה של פטלנים!" (זה היה הכינוי של מי שאינו חפץ בפטל).

וכך, המשיכו זאבי הכפר לריב ולהתכסח עד שהגיע שיח פטל גדול וקוצני ובלע את כולם ללא הבחנה. כעת יש שוויון בפטל וכולם מרוצים.
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה