בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

המודיעין וכישלונותיו בחיזוי העתיד

עד כמה ניתן לסמוך על המודיעין שיחזה את פני העתיד? מדוע הערכות המודיעין כושלות פעם אחר פעם, בענייני מלחמה כמו בענייני שלום? כתבה שלי מהמוסף "אתנחתא" של "בשבע" (למעוניינים, קובץ PDF של העיתון כולו).

"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה נמוכה".
בערב יום הכיפורים תשל"ד הוציא אגף המודיעין של צה"ל את אחד הדו"חות המפורסמים שלו: "במרחב התעלה נתפס מערך חירום מלא, בהיקף שלא הכרנוהו בעבר", אמר הדו"ח, אך המשיך: "למרות שעצם תפיסת מערך החירום בחזית התעלה טומן בחובו לכאורה סימנים מעידים ליוזמה התקפית, הרי לפי מיטב הערכתנו לא חל שום שינוי בהערכת המצרים את יחסי הכוחות בינם לבין כוחות צה"ל. אי לכך, הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה".

בשעות שלאחר מכן הגיע מידע ממשי לפיו התקפה מצרית-סורית עומדת לפרוץ למחרת. ועדיין, כאשר נפתחה המתקפה בשעה שתיים אחר הצהריים בעיצומו של יום כיפור, צה"ל נתפס בהפתעה מוחלטת.

מתקפה במים רדודים
לא היתה זו מתקפת הפתע הראשונה והאחרונה בהיסטוריה. למעשה, צה"ל עצמו ביצע בהצלחה מתקפות פתע במלחמת ששת הימים ובמבצע קדש, כאשר למודיעין המצרי לא היה צל של מושג שעומדת לפרוץ מתקפה.
דוגמה קודמת לכך וטראומטית במיוחד היא המתקפה האווירית היפנית על בסיס חיל הים האמריקני 'פרל הרבור' בהוואי בשנת תש"ב, שהכניסה את יפן למלחמה עם ארה"ב. האמריקנים היו בטוחים שהבסיס מוגן לחלוטין מפני תקיפות מהאוויר, שכן הספינות עגנו במים רדודים שנחשבו מוגנים מפני טילי טורפדו. על אף שהאמריקנים פיצחו את הצופן הדיפלומטי היפני החשאי ביותר, 'מג'יק', הם לא הצליחו להבין מתוך השדרים שמתוכננת מתקפה כלשהי לכיוון זה. ההלם מהמתקפה, שבה אבדו 12 ספינות מלחמה, 188 מטוסים וכ-2,500 חיילים, היה עצום.

שישים שנה לאחר מכן, התנגשו שני מטוסים עמוסי נוסעים ודלק במגדלי התאומים בניו יורק וגרמו למותם של 3,000 בני אדם, ולכניסתה של ארה"ב למלחמות עולמיות נגד עיראק ואפגניסטן. ההלם ממתקפת הטרור היה גדול באותה מידה, וכמוהו גם התרעומת על הכישלון המודיעיני.
המתקפה על פרל הארבור. לא היה שם נחמד.

שירותי המודיעין אינם כושלים רק בניבוי מתקפות, אלא גם בכיוון ההפוך: כאשר סאדאת הגיע בשנת תשל"ו לישראל, העריך אמ"ן כי פניו למלחמה וכי קריאתו לשלום היא מזימה מתוחכמת. כשל דומה של אמ"ן היה בשנת תשנ"ג, כאשר העריכו שם כי חוסיין מלך ירדן רחוק מהסכם שלום עם ישראל. שנה לאחר מכן כבר נחתם הסכם כזה.

העולם טומן לשירותי המודיעין עוד הפתעות רבות: כך הופתעה ישראל בשנת תשס"ג מעצם קיומה של תוכנית גרעין לובית, והדבר נודע לה רק לאחר שקדאפי הודיע על הפסקתה, בעקבות משא ומתן חשאי עם ארה"ב; אמ"ן לא חזה את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ובמלחמת עיראק השנייה העריך באופן שגוי (כמו האמריקנים) כי לסדאם חוסיין ישנה יכולת לשגר אל ישראל טילים נושאי ראשי נפץ כימיים וביולוגיים. מהפכות משמעותיות, כמו נפילתו של השאה באיראן ועליית חומייני, קריסת הגוש הקומוניסטי והתפרקות ברית המועצות, עליית חמאס לשלטון ברצועת עזה, ולאחרונה 'האביב הערבי' - כל אלה לא נחזו מראש על ידי רוב גופי המודיעין והמומחים.

בן גוריון. תנו לקברניט להחליט
הקברניט ינווט
ממילא צפה ועולה השאלה, האם באמת שירותי המודיעין מסוגלים לחזות פני עתיד? אילוסטרציה נאה לבעייתיות הזו ניתן לראות בכותרות של שני מאמרים שהתפרסמו בכתב העת 'מערכות' לפני יותר מחצי יובל: האחד, מאת תא"ל (מיל') יואל בן-פורת, נקרא 'הערכות מודיעין - מדוע הן קורסות?' והאחר, מאת תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, נקרא 'הערכות המודיעין - מדוע אינן קורסות תמיד?'.

העיתונאי זאב גלילי מספר בשם אל"מ (מיל') יוסף גבע, שבשנת תשכ"ג קיים דוד בן-גוריון שיחת פרידה מהמטה הכללי, לקראת פרישתו לשדה בוקר. בפגישה סקר ראש אמ"ן דאז, מאיר עמית, את המצב הלאומי, ובנאום מבריק עסק בצפוי בשנתיים הבאות, והעריך כי לא תפרוץ בהן מלחמה. בדיעבד, אומר גלילי, תחזיותיו התבררו כמדויקות. עם זאת, באותה פגישה נזף בן-גוריון קשות בעמית. תפקידך, אמר לו בן-גוריון, הוא להביא עובדות ולא להעריך מה יקרה בעתיד. אינך מסוגל להעריך מה יחליט הקברניט של האויב, או בכלל מיהו האויב. מלחמות אינן פורצות מהיגיון פשוט, אמר בן-גוריון, אחרת מראש היינו יודעים מי ינצח. לשם כך דרוש שיקול הדעת של הקברניט: המודיעין צריך להביא אליו את העובדות, והקברניט הוא שצריך לשקול את הדברים ולהחליט בהתאם.

ד"ר אפרים קם
"את האמירה הזו ניתן לשמוע מלא מעט קברניטים, גם בארץ וגם בעולם", אומר ד"ר אפרים קם, שעסק בספרו 'מתקפת פתע' בסוגיות של יכולת המודיעין למנוע מתקפות כאלה. קם חקר באופן מדוקדק מספר גדול של מתקפות פתע, החל ממלחמת העולם השנייה ועד מלחמת יום הכיפורים. "זה נובע מתוך תחושת חוסר אמון של קברניטים מסוימים במודיעין. הם מעריכים את הנתונים שנותנים להם גופי המודיעין, אבל לא את ההערכות שלהם. הם אומרים: תנו לי להעריך ולהחליט". ואף על פי כן, אומר ד"ר קם, זו טעות; למעשה, זו אחת הסיבות הגורמות למתקפות פתע: חוסר האמון של הקברניט בגופי המודיעין, טוען ד"ר קם. בין הסיבות להפתעה של סטלין במתקפה הגרמנית על רוסיה ('מבצע ברברוסה'), היה גם חוסר האמון הבסיסי שלו בשירותי המודיעין.

מצד שני, גם אמון רב מדי של הקברניטים בשירותי המודיעין יכול להיות להם לרועץ; דוגמה מפורסמת היא דאגותיה של גולדה מאיר ערב מלחמת יום כיפור, שהודחקו באמירה: "איך זה יכול להיות שאני עדיין מפחדת כל כך שמלחמה עלולה לפרוץ בזמן שהרמטכ"ל הנוכחי, רמטכ"ל לשעבר (דיין), ראש אמ"ן, ועוד רמטכ"ל לשעבר (חיים בר לב), כולם רחוקים מלהיות בטוחים שאמנם תפרוץ? אחרי הכל, כולם מצביאים בעלי ניסיון רב, אנשים שנלחמו והנהיגו אנשים אחרים בקרבות שהוכתרו בניצחונות מרעישים".

בוועדת אגרנט שהוקמה לחקר אירועי מלחמת יום הכיפורים, נקבע כי האשמה העיקרית בכשל המודיעיני היא ה'קונספציה', שהיתה מורכבת משני חלקים: א. צבא סוריה לא יתקוף שלא במתואם עם צבא מצרים (קונספציה שדווקא הוכחה כנכונה); ב. צבא מצרים לא יתקוף עד שלא תהיה לו אפשרות לתקוף אווירית בעומק ישראל (בדיעבד התברר שסאדאת החליט לתקוף גם בלא שתהיה לו יכולת כזאת, תוך הסתמכות על מערך הנ"מ והנ"ט שלו).

קונספציות שכאלה היו קיימות גם במקרים אחרים: במתקפה על פרל הארבור היתה קונספציה אמריקנית שאם תהיה תקיפה יפנית, יהיה זה דווקא בכיוון הפיליפינים וכדומה, ולא על הבסיס הצבאי שנחשב חסין מפני תקיפות אוויריות; לפני 'מבצע ברברוסה' סטלין היה משוכנע כי לתקיפה גרמנית יקדם אולטימטום או משא ומתן כלשהו; ועל סמך הידיעות המועטות שקדמו למתקפה על בנייני התאומים, לא העלו שירותי המודיעין האמריקניים על דעתם אפשרות של מתקפה על המגדלים על ידי מטוסים חטופים, פשוט משום שלדבר כזה לא היה תקדים כלל.

דא עקא, שללא קונספציה כלשהי, אף מחקר מודיעיני לא יתאפשר. "בעיית הקונספציה היא לדעתי הבעיה המרכזית בעניין זה", אומר ד"ר קם. "היא קיימת בכל מחקר, ובעצם בלי קונספציה אי אפשר לעבוד". המחקר המודיעיני, שמטבעו מתבסס על צירוף נתונים חלקיים, מצריך הנחת הנחות יסוד דרך שגרה, והטבע האנושי מתקשה להשתחרר מהן גם כאשר מתחילות להיערם ראיות נוגדות.

המודיעין שקרא 'זאב, זאב'
אפשרות מתבקשת, אם כן, היא להנמיך את הרף ולהוציא כמה שיותר התראות. אך גם כאן פעמים רבות יוצא הפסדנו בשכרנו, בסינדרום 'זאב זאב' הידוע: למלחמת יום הכיפורים, לדוגמה, קדמו שלוש פעמים של התראות לפתיחת מלחמה, כולל הגברת כוננות נרחבת. ההתראות הרבות גררו ביקורת ציבורית רבה, שגרמה להנהגה להירתע מהעלאות כוננות נוספות. לא מעט פעמים ההתראה אכן נכונה, אלא שהאויב החליט לדחות את המתקפה, ובינתיים מאבד המקור המודיעיני או ארגון המודיעין מאמינותו או שהדבר גורם לו להסס בטרם יתריע שוב; לעיתים גם עצם העלאת הכוננות היא זו שגורמת לדחיית המתקפה.
זאב זאב (אילוסטרציה)

הבאת כל האופציות האפשריות בחשבון גורמת לבעיה נוספת, והיא התראה כללית ומעורפלת מדי, שאינה אומרת לקברניטים ולמצביאים כיצד יש לפעול אופרטיבית. כך לדוגמה, טרם המתקפה על פרל הרבור יצאה התרעה המזהירה את הכוחות האמריקניים מפני מתקפה יפנית 'מכל כיוון אפשרי', התרעה הכוללת הכל ועל כן לא אומרת כמעט כלום. זוהי דרך פעולה שגרתית אצל גורמי המודיעין, אשר נוטים לנסח את חוות הדעת שלהם בצורה מעורפלת כדי להמחיש עד כמה הדברים אינם מוחלטים. אלא שלקברניט ולמצביא חוות דעת כזו אינה מוסיפה הרבה, ואין הוא יודע מה לעשות איתה בפועל. קברניטים יעדיפו פעמים רבות אמירה חדה של כן או לא, אלא שדווקא אמירות כאלה מועדות יותר מכל לטעויות מהותיות.

רבים מהגורמים להפתעה של המודיעין פרדוקסליים באותה מידה: כך לדוגמה מיעוט מידע מודיעיני (כמו זה שקדם למתקפה על מגדלי התאומים) יכול להוות בעיה בדיוק כמו ריבוי מידע מודיעיני: ריבוי ידיעות יוצר 'רעש' רב של ידיעות לא רלוונטיות, שמקשות על איתור הידיעות החשובות; בנוסף לכך, אם יש מקור בעל חשיבות רבה, לעיתים עצם קיומו מאפיל על שאר המקורות ומקשה על השלמת התמונה הרחבה. כך קרה במלחמת יום הכיפורים, כאשר בידי ישראל היה מקור בעל נגישות מצוינת להנהגה המצרית (על פי פרסומים שונים מדובר באשרף מרואן, שלפני ארבע שנים נמצא מת ליד דירתו בלונדון "בנסיבות לא מוסברות"): כל זמן שהמקור לא התריע מפני מלחמה (והדבר קרה רק זמן קצר לפני פריצתה), נטו גורמי ההערכה לבטל את כל מאות הסימנים שהעידו אחרת ולהסביר אותם באופנים אחרים.

הכישלונות הרבים של המודיעין הניעו גורמים רבים במערכות המודיעיניות והאקדמיות בארץ ובעולם לנסות ולהצביע על גורמי הכשלים, ובעיקר להפיק לקחים. הצעות רבות ומגוונות הוצעו: להכשיר כוח אדם איכותי במיוחד, להגביר את יכולת האיסוף, לבצע שינויים ארגוניים כדי להישמר מהיקבעות לקונספציות, לקבע הליכי מחקר שיטתיים 'מדעיים', ועוד. אלא שלאורך עשרות השנים שבמהלכן התבצעה הפקת הלקחים הזו, במדינות שונות ובנושאים מגוונים, המודיעין עדיין אינו מפסיק להיכשל.
 
"אנחנו לא חסינים מפני הפתעות בעתיד. זה יכול לקרות שוב ושוב", אומר אפרים קם. "אכן, במודיעין הישראלי והאמריקאי יש היום עבודה טובה יותר מבעבר, ולמדו כמה לקחים. בעיקר יש פתיחות ומודעות לאפשרות של טעות, וזה הישג חשוב. אבל כל זה לא באמת פותר את הבעיות, שהן מהותיות לעצם מעשה המודיעין".
בין מסקנותיה של ועדת אגרנט נכללו המלצות לשינויים ארגוניים מקיפים בקהילת המודיעין, שהבולטים ביניהם הם הגדלת 'הפלורליזם המחקרי' (ריבוי גופי מחקר מקבילים, כך שטעות שעושה גוף אחד לא תהיה האמת האבסולוטית) והקמת מחלקת הבקרה באמ"ן, שתפקידה לשחק את 'פרקליטו של השטן' ובכך לאתגר את המערכת בחשיבה מחוץ להנחות השגרתיות. האם השינויים הללו מאפשרים לנו לישון טוב יותר? לא לדעת ד"ר קם: "אני לא חושב שהשינויים הארגוניים הועילו במיוחד. היו שם כמה דברים נכונים, אך ההמלצות לא בוצעו במלואן, וחלק מהן לא היו ממש ניתנות ליישום בפועל".

בצד הפסימיות, יש לזכור שלא תמיד המודיעין נכשל בתפקידו לצפות פני עתיד. צ'רצ'יל חזה נכונה מראש את התוכניות הגרמניות למתקפה על רוסיה הסובייטית (אף כי לא הצליח לשכנע בכך את סטלין, שראה באזהרות רק מזימה אמריקנית-בריטית קפיטליסטית שנועדה לגרור אותו למלחמה); ישראל צפתה את הצטרפותו של חוסיין מלך ירדן למלחמת ששת הימים; וקהילת המודיעין האמריקנית סיפקה התרעה נכוחה ומדויקת טרם הפלישה הסינית לווייטנאם בשנת תשל"ט.

ובסופו של דבר, אין לנו ברירה של ממש: עמדתו של בן-גוריון בדבר עליונות הקברניטים על פני המודיעין בעייתית באותה מידה ואף יותר, ושימוש בחיזוי אקראי של קופים או הטלת קובייה לא נראה יעיל יותר משימוש בגופי מודיעין מתוחכמים. רוברטה וולסטטר, שחקרה לעומק את תפקוד המודיעין בפרשת פרל הרבור, כתבה בסיום ספרה: "אם מחקר פרל הרבור יכול להציע משהו לגבי העתיד, זהו הדבר: עלינו לקבל את עובדת אי הוודאות וללמוד לחיות עימה". כדברים האלה כתב גם ד"ר אפרים קם בסיום ספרו: "ההיסטוריה אינה מספקת עידוד לקורבנותיה האפשריים של מתקפת הפתע". אך ד"ר קם ממשיך: "אולם דבר זה אינו צריך לרפות ידיים מלעשות את המאמץ להתמודד במירב היכולת עם בעיית ההתרעה".

שטחים או שלום?
מה עלינו לעשות עם חוסר הוודאות המהותי הזה? אלוף (מיל') אביעזר יערי שרטט במאמר שפרסם שלוש חלופות עקרוניות באשר להיסמכות על מערכת המודיעין: האחת, מתן אמון מלא באנשי המודיעין, כבערב מלחמת יום הכיפורים - אפשרות נוחה אך הרת סכנות; השנייה, גישת ביניים, שבה הקברניט נותן משקל של ממש לאפשרות של טעות מצד גורמי ההערכה; והשלישית, 'ייאוש מן המודיעין' והקמת כוח צבאי שיוכל לתת מענה לכל מקרה של כישלון בהרתעה. יערי סבור כי דרך זו האחרונה אינה מציאותית, ומחייבת הקמת צבא סדיר גדול בהרבה מהקיים כיום. הוא ממליץ על החלופה השנייה, של הטלת ספק זהירה.

נראה שבמידת מה ההכרה בשבריריות של ההערכה המודיעינית קנתה לה שביתה בקרב ראשי המערכת הצה"לית, ובמנעד שבין האפשרויות דלעיל הם נוקטים בעמדה הקרובה לזו השלישית. כך התבטא לאחרונה בריאיון ל'מעריב' הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, כי על צה"ל להיות מוכן לכל אפשרות של מתקפת פתע; ולא רק אמר אלא גם עשה: בערב יום הכיפורים האחרון, ביצעה מחלקת הבקרה במטכ"ל תרגיל חריג מסוגו ובו גויסו שתי חטיבות מילואים במתכונת פתע.

אך האם זה מספיק? לבעייתיות שביכולת החיזוי של גורמי המודיעין ישנן השלכות רחבות, ולא נראה שהשאלה הזו מוטמעת דיה בשיח הכללי. עד כמה ניתן לקצץ בתקציב הביטחון, אם אכן עלינו להיות מוכנים לכל אפשרות? ובתוך מסגרת התקציב הקיימת, האם יש להגדיל את הנתח למודיעין כדי לצמצם את אי-הוודאות, או שמא לקצץ ממנו לטובת מוכנות טובה יותר למקרה שאכן נופתע? מה החשיבות של גורמי ביטחון 'קשיחים' כגון שטחי ביטחון וכלי נשק מתקדמים אל מול גורמים 'נזילים' יותר, כמו בריתות עם ארצות קרובות או רחוקות, שיכולות להשתנות ללא התרעה מספקת מראש? או במילים אחרות, עד כמה ניתן לוותר על 'שטחים' תמורת 'שלום'? ואם נתבונן בעסקה האחרונה לשחרור גלעד שליט, נצטרך אולי לשאול עד כמה אנו יכולים לתת אמון בהבטחות ראש השב"כ ש'יהיה בסדר', ושמא עלינו להיות מוכנים דווקא לאפשרות שלא יהיה בסדר?
קלאוזביץ'. שו מודיעין?

התיאורטיקן המפורסם של תורת המלחמה, הגנרל הפרוסי בן המאה ה-19 קרל פון קלאוזביץ', התייחס למודיעין כאל מטרד בלבד שיכול לגרום יותר נזק מאשר תועלת, וגרס כי על המצביא להתעלם ממנו. לאור ניסיון העבר, מפתה לחשוב שמא יש בדבריו יותר צדק משנוטים לייחס להם כיום, ושיותר מכל עלינו לאמץ את סיסמת 'הצופים' הידועה: היה נכון!

יום שני, 3 באוקטובר 2011

מעשה ממלך ושר (פוסט ליודעי ח"נ)

הסיפור הבא, מאת בנימין לנדאו, הגיעני במייל. ייהנו ממנו הרגילים בסגנון סיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב (מי שלא מכיר, קחו דוגמה), ומוסר ההשכל יהיה ברור להם גם כן. לאחרים, אני מצרף רמזים לפתרון בקישורים בגוף הסיפור. אז הנה הוא:


מעשה במלך אחד שהיה מולך במדינה אחת, והיה המלך עושה כל שנה חגיגה באותו היום שעלה למלוכה, והיה מוציא הוצאות גדולות באותה החגיגה, שחפץ היה שכל בני מלכותו ישמחו בחגיגה ההיא (היינו ביום שעלה למלוכה).
והיה לאותו המלך חבר אחד שהיה אוהב לו מאוד מאוד, ומינה אותו שר באחת הארצות הרחוקות שהיו לו, שהיה למלך ארצות הרבה חוץ מארץ מלכותו, והיה שולח שריו ועבדיו לאותם ארצות. והשר הנ"ל שהיה אוהב למלך מאוד מאוד, וכנ"ל, היה אוהב את היום שעלה המלך למלוכה, והיה עושה בכל שנה חגיגה גדולה באותו היום, ומזמין כל מיודעיו וכו' וכו' לחגיגה ההיא, והיה אומר שאצלו העיקר בכל השנה הוא יום הזה, שהמלך עלה בו למלוכה, וכבר כשמסיים החגיגות בשנה זו, מחכה לחגיגות שיעשה ביום המלך בשנה הבאה, שכל כך היה אוהב למלך, כנ"ל. וכיון  שהיה רוצה אותו השר שיבואו הרבה לשמוח עמו ביום שעלה המלך לכסאו, היה מבטיח שכל מי שיבוא לשמוח עמו באותו היום, יעשה עמו טובות הרבה, שכיון שהיה אוהב למלך (היינו השר שהיה אוהב למלך) היה המלך עושה מה שהיה מבקש ממנו, והיו האנשים באים לשמוח עמו ביום המלכת המלך.
ומאחר שנתרבו האנשים שהיו באים לשמוח עם השר הנ"ל ביום המלכת המלך, וכל אחד מאותם אנשים סיפר לחברו וחברו לחברו וכו', עד שנודע בכל הארץ שכל מי שבא לחגיגות אצל השר ביום שעלה המלך על כסאו, השר עושה עמו טובות. ואחר כך החלו רבים מארצו ומעירו של המלך לעזוב בכל שנה את ארצו ועירו של המלך, ולא היו באים לחגיגות של המלך גופו, אלא היו הולכים לחגיגות של השר שהיה באותה ארץ רחוקה, והיו מתאמצים ללכת דרך רחוקה, ומוציאים הוצאות הרבה, עד שהיו באים לאותה ארץ רחוקה כדי להשתתף בחגיגות של השר הנ"ל, שהיו אומרים שהשר יעשה עמם טובות הרבה, והיו גם אומרים (היינו אותם שהיו הולכים לחגיגות הנ"ל שאצל השר) שהחגיגות שעושים אצל השר טובות ויפות מהחגיגות שעושים אצל המלך גופו, ורק ההולכים לחגיגות שם יכולים לשמוח שמחה גדולה ביום שהמלך עלה למלוכה, יותר משאם היו הולכים אצל המלך בעירו ובארצו של המלך, ששם אין השמחה גדולה כל כך. והיו הולכים בכל הארץ ואומרים לכל בני אדם שיבואו דייקא לחגיגות של השר ולא לחגיגות של המלך, והיו אומרים שכן ציוה השר הנ"ל שהכול יבואו אצלו, אפילו הדרים בעירו וארצו של המלך, והיו אומרים שגם המלך חפץ בזה.
סוף דבר: נתמעטו ההולכים לחגיגות שעשה המלך בארמון מלכותו ביום שעלה למלוך, והיו הכול הולכים לחגיגות אצל השר, והיה המלך מצטער מאוד שהכול הולכים ממנו, והיה אומר: למה עלתה לי כך, ומדוע אין באים לשמוח עמי ביום שעליתי על כסאי? והלוא אני מנהיג את מלכותי בחסד ויושר! אבל האנשים לא היו משגיחים בצערו של המלך, שהשר היה עושה טובות הרבה לאלה שהיו באים לשמוח עמו (ואף שכל הטובות שעשה השר לאנשים לא עשה אלא על ידי המלך, המלך גופו לא היה עושה טובות לאנשים הבאים לחגיגה שלו, שאין זה כבודו של מלך לעשות טובות למי שבא לשמוח עמו בחגיגות מלכותו. ואף שהמלך גופו היה עושה לכל בני ממלכתו טובות גדולות יותר משהיה השר עושה, שהרי היה מנהיג את כל המדינה בחסד וביושר, וכנ"ל – לא היו האנשים משגיחים כלל בטובות אלו, שמחמת שהיו הכול רגילים שהמלך מנהיג את מלכותו ביושר, לא השגיחו בכל הטובות שנולדו להם מזה, והבן), ועוד שהשמחה אצל השר הייתה גדולה מאוד מאוד, והיו מביאים אצלו כל מיני שמחה, והיו שרים ורוקדים באופן שלא היה כמותו מעולם, עד שאף מי שלא היה אוהב להמלך היה הולך לשם כדי לראות השמחה הגדולה שהייתה שם, שנשמע בכל הארץ שאין שמחה כשמחה שהייתה שם (היינו אצל השר הנ"ל). וגם כל מי שהיה רוצה שהשר יעשה עמו טובות היה הולך לשם וכנ"ל. וכך היה הולך ונמשך הדבר, עד ששנה אחת יצא המלך מביתו ביום מלכותו לראות החגיגות שהיו עושים לו ליום שעלה על כסאו, וראה שאין שם איש, שהכול הלכו לחגיגות שעשה השר הנ"ל באותה ארץ רחוקה, ונצטער המלך מאוד מאוד.

רמזי המעשיות
מעשה זה אמר רבנו בר"ה, ואמר שזה עניין מה שאומרים בתפילה של ר"ה "ותמלוך אתה ה' מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך", וזהו מה שאמר הנביא (ישעיהו קפיטל כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים", ואמר שהדברים עמוקים מאד, וסתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ואשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמיתתן.

אירעה שגיאה בגאדג'ט זה