תולדות הפוליטיקה בישראל בתרשים אחד

לפני שלושה שבועות פרסמתי סטטוס המסכם את המצב הפוליטי בשנים האחרונות על רגל אחת:

המצב הפוליטי, על רגל אחת:
אביגדור ליברמן, שהחל בליכוד עם נתניהו, ופרש והקים מפלגה עצמאית, והתאחד לזמן קצר עם פורשי המפד"ל (תקומה), פורשי הליכוד (חירות) ומולדת, פרש לבסוף ורץ בראשות מפלגתו העצמאית, התאחד עם הליכוד ולאחר הבחירות התפלג, וכעת רץ כמפלגה עצמאית וקורץ לשמאל. בינתיים פלג של המפד"ל (תקומה), שבעבר חבר לפורשי הליכוד הנ"ל ולמפלגות הימין, ולאחר מכן גם לפורשי מפד"ל וליכוד אחרים (לוי ואיתם - אח"י), רץ ברשימה משותפת עם אותן מפלגות ועם המפד"ל, ולבסוף רץ בנפרד ממנה עם מפלגות ימין אחרות (אלדד ומרזל), ולאחר מכן נפרד מאותן מפלגות ימין רץ ביחד וכמעט-התאחד עם המפד"ל החדשה, שכעת נקראה "הבית היהודי", עומד בפני התלבטות האם לרוץ ביחד עם הגלגול החדש של המפד"ל או לפרוש ולחבור למפלגתו החדשה של אלי ישי, שהיא עצמה פיצול של ש"ס, שנובע מהסכסוך הבלתי נמנע בין שני המנהיגים של התנועה לאחר מות מנהיגה הרוחני; מפלגה שכבר חבר אליה פורש אחד מהבית היהודי (שטבון). בינתיים מרעישה את שמי המרכז מפלגה של פורש ליכוד אחר, כחלון, שלא ברור מה בדיוק הוא מתכנן לעשות מלבד להיות שר, כמו שהוא כבר היה, רק עם עוד חיילים שיצייתו לו. פורשת ליכוד אחרת, לבני, שפרשה בעבר למפלגת מרכז אחרת (קדימה) ואז הקימה מפלגת מרכז עצמאית, יחד עם פורשים מהעבודה (פרץ) חברה כעת למפלגת העבודה, ופרש ממנה חבר כנסת אחד לפחות (שטרן) כשלא ברור אם ישוריין איפשהו או יעשה לביתו. קדימה ה"היסטורית", שנותר ממנה בעיקר שאול מופז, מתכוונת להצטרף גם היא לעבודה אבל שום דבר עדיין לא סגור.
האיחוד של רצ-מפם-שינוי מ-1992 (מרצ) מחזיק מעמד בינתיים, בלי שינוי (חה חה).
ויאיר לפיד נשאר יאיר לפיד.
אה כן, והערבים הם אותם ערבים.
שאלות?

 חבר הפייסבוק שלי עידו בן יצחק הרים את הכפפה שזרקתי והכין תרשים יסודי ומושקע של תולדות ההתפצלויות והאיחודים במערכת הפוליטית, מ-1949 ועד היום - והרי הוא לפניכם. הערות לתרשים - בסוף הפוסט.

כמה הערות לתרשים, מאת היוצר:


מבחינה גרפית:
1. בכל עמוד חדש יש חזרה על השורה התחתונה של העמוד הקודם.
2. אין התייחסות לגודל - המלבן של המערך זהה בגודלו למלבן של רשימת הבדואים והכפריים.
3. השתדלתי לתת לכל גוש גוונים מסוימים (צהוב למפלגות דתיות, כחול למפלגות ימין, אדום למפלגות שמאל, ירוק למפלגות מיעוטים (למרות ההבדל בין מפלגות המיעוטים של עד שנות ה-70 ומפלגות המיעוטים שמשנות ה-80) וסגול למפלגות מרכז ומפלגות בלתי מזוהות. אפשר כמובן לחלוק על החלוקה הזאת בחלק מהמקרים (במקרים גבוליים ערבבתי צבעים).
4. רציתי למעט בחצים ככל האפשר, אבל וואו, כנסות 15 ו-16, וואו.

מבחינה מהותית - זה מבוסס על איחודים ופילוגים של סיעות, ולכן יש פה כמה חוסרים:
1. זה כולל רק מפלגות שמיוצגות בכנסת (או היו מיוצגות בכנסת אחת והתמודדו בזו שאחריה). לכן, אי אפשר לראות פה למשל שכך התמודדה בבחירות מאז 1973, והיא מופיעה לראשונה ב-1984. בדומה, אפשר לראות שהגמלאים התמודדו ב-2006 וב-2009, אבל לא ב-2013. אפשר גם לראות ש"ימין ישראל" התפלגה ממולדת, אבל אי אפשר לראות שב-2006 היא התמודדה כחלק מ"חירות" שלא עברה את אחוז החסימה. המקום היחיד שכן הצלחתי להראות את זה - פאג"י שלא עברה את אחוז החסימה ב-1981 ולקראת 1984 התאחדה עם מצ"ד לסיעת מורשה.
2. באופן דומה, לא ניתן לראות מעבר בין מפלגות שנעשה לאחר מספר כנסות. אהרון אוזן היה ח"כ מהמערך בכנסת השישית ומתמ"י בכנסת העשירית. אי אפשר לראות את המעבר הזה.
3. אי אפשר לעקוב אחרי ח"כ בודד, אלא אם כן הוא התפלג לסיעת יחיד. לא תוכל לראות פה שמרינה סולודקין עברה מישראל בעליה לליכוד ומהליכוד לקדימה. תוכל לראות שישראל בעליה התאחדה עם הליכוד, ושאחר כך ח"כים מהליכוד התפצלו והקימו את קדימה.

4. פיצולים ואיחודים לא פורמליים לא נכללים כאן, אלא אם כן ידעתי אותם מידע אישי, ולכן יש הטיית מידע לעשורים האחרונים. למשל: כשאבי דיכטר עזב את קדימה לליכוד, הוא לא התפלג מקדימה בוועדת הכנסת, וכך גם נחמן שי ונינו אבסדזה שעברו ממנה לעבודה. לכן, ברישומים פורמליים, לא תמצא שקדימה התפלגה, אבל כאן הם מופיעים בתרשים. יכול להיות שהיו דברים כאלה בשנות ה-50, אבל אני פשוט לא יודע אותם, ובשביל זה צריך לעבור פרטנית על ביוגרפיה של כל ח"כ.
5. אי אפשר לראות מעברים של פעילים שאינם ח"כים. פואד היה מזכ"ל תמ"י לפני שעבר ל"יחד". לא רואים את זה כאן.
6. לגבי 2015, כתבתי רק דברים ודאיים, יש עוד זמן עד סגירת הרשימות. "כולנו" עוד לא מופיעה, המפלגות הערביות עדיין לא אוחדו, וכן הלאה.

אין ימין בארץ (כמעט) / פוסט אורח מאת דוד פילאווין

לקראת שבת, פוסט אורח שכתב דוד פילאווין. זהירות, פוסט ארוך מאוד (כדרכו של המחבר). אבל מעניין. קחו את הזמן וקראו להנאתכם:

אין ימין בארץ (כמעט)

כבר זמן מה אני מתכנן לכתוב רשימה על ימין ושמאל, וכל פעם דוחה - בעיקר מתוך עצלנות.

עתה, לרגל חציית הקוים מימין לשמאל של ידידנו אלון מזרחי, ובעקבות כמה חציות קווים כאלה שאני מכיר - לאחרונה ובמהלך ההיסטוריה - החלטתי לאסוף את עצמי ולכתוב כמה דברים.

החוק השני של רוברט קונקווסט אומר שכל ארגון או תנועה שאינם ימין במובהק הופכים עם הזמן לשמאל.

דהיינו, יש 'סחף טבעי' שמאלה.

אבל האמת היא חריפה יותר: אפילו ארגונים ותנועות ואישים שהם ימין במובהק, ואפילו אנטי-שמאל במובהק, נסחפים פעמים רבות שמאלה.

אאפיין להלך את השמאל, בהסתמך על תיאורים מקובלים ועל מקורותיה ההיסטוריים של החלוקה הזאת, ומתוך הדברים יהיה ברור שרוב מה שנקרא היום בעולם ימין - ובמיוחד בארץ - הוא לא ימין כלל, אפילו לא קצת - יחסית למה שנקרא 'ימין' באופן מסורתי.

עד כדי כך השמאל הפך למיינסטרים, שכל השפה שלנו היא שמאלנית.

כל מיני מונחים כמו 'גזענות', 'דיכוי', 'אפליה', 'מיעוטים', 'שוביניזם', ..;
ומאידך מונחים כמו 'שוויון', 'זכויות', 'קידמה', 'רפורמה', 'קידום', 'שילוב', 'הכלה' וזה

כל זה מינוח שהוא במהותו שמאלני [אסביר להלן] אבל בימינו זה המינוח היחיד שבו ניתן לנהל שיח פוליטי 'מהוגן' [תחשבו למשל ליחס לו זוכים אישים כמו בן ארי מצד הימין המיינסטרימי..].

זה אומר שמה שנחשב 'ימין' בימינו הוא או בעצם שמאל קצת יותר מתון [הכל יחסי..] או, אם מדובר בימין של ממש, זהו ימין מתנצל, אפולוגטי, שמנסה 'להלחם בסטראוטיפים' שמיוחסים לימין. ואומר: 'אל תראו אותנו ככה, אנחנו לא גזענים/שוביניסטים/מדכאים/.., אנחנו בעד שוויון וזכויות וקידמה וכו וכו'. כלומר בעצם הוא אומר: 'אנחנו שמאלנים טובים'.

לעתים הוא אפילו מתיימר להיות יותר שמאל משמאל: 'השמאל מקפח מזרחיים - ואילו אנחנו בעד קידום מזרחיים' וכדומה..

II

כאן בארץ 'ימין' ו'שמאל' בעיקר נקבעים ע"פ היחס לוויתור על שטחים.

אבל תיאורתית יכול אדם להיות ימני גמור, ע"פ הקריטריונים הקשיחים ביותר, ולתמוך בוויתור על שטחים [זה לא יהפוך אותו לחכם במיוחד, אבל אין שום דבר בהגדרת 'ימין' שמונע מאדם להיות טיפש].

אם למשל יהודי סובר שמבחינה אסטרטגית אנחנו, היהודים, איננו מסוגלים להחזיק ביו"ש, או שהחזקה ביו"ש מזיקה לעם ישראל באופן זה או אחר, אז גם אם הוא ימני, הוא עלול לטעון שיש לצאת מהשטחים מבלי לאבד את 'ימניותו' הכללית.

בזמנו, ההתנתקות זכתה לפופולראיות בשדרות רחבות של העם בין השאר משום שהתעמולה לטובתה לא נשאה אופי 'שמאלני' במיוחד - אלא הייתה יותר בסגנון 'אנחנו פה - הם שם. שיאכלו אחד את השני. לנו לא איכפת. חבל שחיילינו ימותו שמה. הבה נצא - ואם הם רק יעזו לזרוק טיל על שדרות נמחק את עזה' וכדומה.

כמובן שהתעמולה הזאת הייתה שקר. אבל אני מדבר עתה על אידיאולוגיה - לא על פראגמאטיקה. האידיאולוגיה שמשתקפת מתעמולה כזאת היא ימנית, לא שמאלנית - ואעפ"כ היא משמשת כטיעון ליציאה מהשטחים. והוא מה שרציתי להמחיש עם דוגמא זו.

III

ובכן, מהו ימין ומהו שמאל?

המונחים הללו נולדו בעת המהפכה הצרפתית, כאשר הפלגים היותר 'פרוגרסיביים' ישבו בצד השמאלי של הפרלמנט והפלגים היותר שמרניים ישבו בצד הימני.

ככל שהמהפכה התקדמה קרתה תופעה מעניינת:
בוצעו 'טיהורים' של הפלגים המתונים יותר בקרב המהפכנים - כלומר, הצד הימני של הפרלמנט היה מתרוקן מידי פעם מיושביו [לטובת גלות במקרה הטוב וגיליוטינה במקרה הרע].
ואז הצד השמאלי של הפרלמנט היה מתאייש בדם חדש ואילו מי שעד כה ישבו בצד השמאלי היו עוברים לימין.
וחוזר חלילה.

רואים כבר כאן את חוק קונקווסט בפעולה - מכיוון שהמיינסטרים המהפכני נסחף שמאלה, מי שנחשבו שמאל עד זמן מסויים נחשבו ימין מזמן זה ואילך..

וניתן להדגים את החוק הזה גם כאן בארץ.

למשל, הידעתם שתנועת ארץ ישראל השלמה התחילה בתוך מפא"י?

אחרי מלחמת ששת הימים, מפאייניקים וותיקים מסויימים הרגישו שהמפלגה נעה שמאלה - שהמחוייבות שלה להתיישבות יהודית בארץ ישראל ולהחלת הריבונות היהודית על כלל הארץ [קרי: כיבוש, שלא הייתה מילה גסה אז] התרופפה. ביניהם היו אישים בולטים כמו אלתרמן, טבנקין, לובוטקין ואחרים. כקונטרה, הם ניסו לפעול מתוך התנועה פנימה ולחדש את המחוייבות האמורה.

ואלו היו אנשי השמאל דאז!

נקל להבין מכאן מה הייתה הגישה המיינסטרימית בקרב הישראלים באותה תקופה.

בפועל אותם אנשי ארץ ישראל השלמה או שנפלטו מהשמאל ועברו לימין, בעל כורחם [גנדי עד ימיו האחרונים ראה עצמו כמפא"ניק, וכך גם נעמי שמר], או שהם הצטרפו לשאר חבריהם מהשמאל בתנועתם עוד יותר שמאלה.

אח"כ, בתחילת שנות התשעים, אמנם אידיאולוגיית 'ארץ ישראל השלמה' נותרה רק אצל מתנחלים דתיים. אבל גם אז, מי שדיבר על מדינה פלסטינית היה נחשב שמאל קיצוני. השמאל המיינסטרימי - סטייל רבין - אמרו 'בשום פנים ואופן'. אפילו כאשר החל תהליך אוסלו, מחולליו (לפחות רבין) כל הזמן הדגישו שמדובר רק באוטונומיה בחלק מהשטחים ושעל גופתם המתה תיהיה פה מדינה פלסטינית.

אח"כ ביבי - שנחשב ימין - כבר קיבל את תוצאות אוסלו בתור נתון וניסה רק למתן את נזקיו. ללא הצלחה גדולה. שרון בימי ממשלת ביבי הראשונה נחשב לסמן הימני.

אבל כאשר שרון - הסמן הימני של ממשלת ביבי הימנית - כלומר, 'ימין קיצוני', יש יאמרו - הפך בעצמו לראש ממשלה, הוא כבר דיבר במונחים של 'הכיבוש משחית'.

ושימו לב ש-'הכיבוש משחית' זו כבר אמירה שמאלנית - לא כמו האמירות האסטרטגיות בעלי הניחוח הימני שמניתי לעיל. להלן אסביר גם למה.

עוד דוגמא מהארץ:

בדור הקודם, אפילו האתיאיסטים האדוקים ביותר ראו נישואי תערובת בתור דבר רע. טומי לפיד, בתוכנית רדיו שהייתה לו בסוף שנות התשעים, אמר שאילו בנו היה מתחתן עם שיקצע, הוא היה רואה בכך כשלון חינוכי שלו.

אדרבא - החילונים האידיאולוגיים לאורך הדורות כאן בארץ [חוץ מחברי מק"י] ניסו תמיד להסביר למה עם ישראל יכול להתמשיך ולהתקיים בתור עם נבדל וייחודי גם בלי הדת.

אבל בימינו אמירות כאלה נחשבות גזענות חשוכה ולאומנות מסוכנת וצרות אופקין שמתאימה רק לדוסים.

'טוב למות בעד ארצנו' ושאר ססמאות שדורות רבים של ישראלים - מימין ומשמאל - גדלו עליהם ודגלו בהם [לפחות בתור אידיאל] עד לשנות התשעים הפכו אנאתמה.

עוד דוגמא:

היום קבוצות של 'זכויות' למיניהן - נשים, מזרחיים, ערבים וכו' - אוהבות להביא כל מיני ציטוטים רשמיים מאישים בולטים בשמאל בעבר שאומרים דברים שנחשבים היום גזעניים או מיזוגיניים וכדומה.

מה שזה מלמד אותנו הוא שפעם השמאל היה הרבה יותר ימינה מהיום...

וניתן להמשיך ולהרבות בדוגמאות.

IV

בחזרה לעניינינו.

אחרי המהפכה הצרפתית השמות הללו - ימין ושמאל - נותרו בשימוש, וכל אחד מהם ציין מגוון גדול של תופעות - שלא בהכרח עלו בקנה אחד אלו עם אלו.

לפיכך לנסות לתת הגדרות למונחים אלו שתקלענה לשימוש בהם מחד, ושתיהיינה עקביות מאידך נידון לכשלון.

תחת זאת, עדיף לנסות לתפוס מבעד לפרטים איזשהו 'הלך-רוח', 'נטיה' [נפשית או חברתית], ולתאר אותם.

נתחיל מהשמאל:

הססמא שאולי מאפיינת את השמאל טוב מכל היא 'עולם ישן עדי יסוד נחרימה'.

הרעיון הבסיסי בצורה גסה הוא כדלהלן:
עד לשלב מסויים בהיסטוריה, אנשים נשלטו ע"י אמונות טפלות ודעות קדומות, עד שהחלו לצאת מהן. ומאז יש התקדמות [=קידמה] בה אדם משתחרר מכבלי העבר - הפוליטיים, התרבותיים, אפילו הפסיכולוגיים - ומעצב את עולמו בעצמו ע"פ הבנתו באופן ראציונאלי.

או משהו כזה. כאמור - זה רק תיאור סכמטי של הלך רוח.

ניתן לראות את הלך הרוח הזה מתבטא בשלל תחומים מגוונים ועמדות שלכאורה נמצאים ב'פלנטות' שונות ואף מונגדות:

אומנות מודרנית גבוהה,
אך גם תרבות הפופ.
אתיאיזם לוחמני,
אך גם ניו-אייג',
וגם פונדאמטאליזם דתי.
סוציאליזם,
אך גם ליבראליזם.
המהפכה המינית,
אך גם כל האנטי-מיניות המאפיינת בימינו פמיניזם.
אוניברסאליזם -
[הרעיון שכולנו אחים וכולנו דומים ושווים ועלינו להיות אזרחי העולם] -
אך גם הביקורת הרואה באוניברסאליזם נסיון מצד האדם המערבי לשלוט בשאר העמים.
הומאניזם - הרואה באדם את 'מידת כל הדברים' [כפי שאמר פרוטאגוראס] וכטוב במהותו [שמקסימום הושחת ע"י סביבתו],
אבל גם אקולוגיזם - הרואה את האדם כזן מסוכן ומזיק לסביבה.
התנגדות להיירארכיות חברתיות,
אבל גם תמיכה ברגולאציה של המדינה של כל אספקט בחיינו.
הרעיון שצריך לתת לילד את כל התפנוקים האפשריים ולא לדרוש ממנו כלום,
והרעיון שמי שמביא ילדים לעולם הוא פראייער.
הדוניזם מופקר,
כמו גם 'צנע' וצניעות שדורשות אידיאולוגיות שונות - בשם השוויון [הרי לא כולם יכולים לגור בארמון!], בשם איכות הסביבה, בשם פגיעה בנפשותיהן הרכות של בנות שאינן רוצות לעשות דייטה..
התנשאות בלתי מוצדקת של משכילים מסוג מסויים [אנשי רוח מחד ו'מדעניסטים' מאידך] ו'אמנים',
כמו גם פופוליזם למיניהו - הריסת ארמונות לקול צהלות ההמון וכדומה.
פאציפיזם,
כמו גם מהפכנות אלימה,
וגם התפיסה שצריך להפיץ בעולם את הדמוקראטיה בכוח הזרוע..
אנטי-'גזענות',
וגם תורות גזע 'מדעיות' סטייל היטלר.
אנארכיזם,
וגם אטאטיזם.
וכן הלאה באותה רוח.

כמעט את כל ה-'איזמים' ניתן לשייך להלך רוח זה.

את הימין קל לאפיין בתור "התנגדות לשמאל".

V

'אבל רגע', בטח תגידו, 'מנית לעיל שלל תופעות הפוכות ושונות - איזו מין רוח משותפת מצאת ביניהן?'

זה רק מראה עד כמה אנו היום שקועים עמוק בתוך השמאל מבחינה תודעתית, שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין איך ניתן להימנע מלאמץ את אחד הצדדים בדיכוטומיות הללו -
מקסימום, חושבים אנשים, ניתן לנוע על הצירים שבין ההפכים הללו ולאמץ עמדות מתונות באמצע.

זה אגב לא רעיון רע -
אבל אלו עמדות שנתפסות בתור 'בלתי עקרונית' -
בתור כניעה לייצר או כניעה לכורח הנסיבות.
או בתור חוסר עמדה.

קשה לנו לחשוב אפילו איך מנסחים עמדה עקרונית המתנגדת באופן עקבי לכל הדברים מהסוג שמניתי.

עם זאת, הלך רוח שמתנגד לכל הדברים בסגנון שמיניתי קיים בהחלט.

בימינו בעולם המערבי הוא נפוץ בגלוי בעיקר בשכבות הפחות משכילות והפחות מתורבתות.

אבל העולם המערבי המדובר הוא בעצם רק מערב אירופה והארצות הדוברות אנגלית וישראל ועוד כמה ארצות בעולם.

לשאר העולם 'ברכת הקידמה' אמנם הגיעה, אבל עוד לא תפסה תאוצה כמו כאן. ונתקלת בהתנגדות מאסיבית ורשמית.

וגם בתוך העולם המערבי ההלך הרוח הנדון נפוץ מאד בציבור - עובדה שכל הזמן נלחמים נגדו.

בשכבות הבלתי משכילות בוודאי - הן לא שמות קצוץ על התקינות הפוליטית.

אבל גם בשכבות המשכילות -
בתחומים ריאליים, שם השקפות תרבותיות ואידיאולוגיות באות לביטוי מועט מאד, יש רבים שאפילו בלי להחזיק בעמדה כלשהי, באופן טבעי נרתעים מהדברים האמורים. וחלקם אף ממש מתנגדים להם.

ואפילו בתחום הרוח - הגם שהס מלהזכיר עמדות ימניות - נמצא כל הזמן אנשים ש'נתפסו בקלקלתם' ואמרו משהו 'שוביניסטי' או 'גזעני'..

תראו קליפ משעשע:

 
 כך שאפילו בחלקי העולם המדוברים, יש רק מיעוט יחסית זניח של אידיאולוגים של ממש המחזיקים בעמדות שמאליות עקביות [למשל - כשש"ס, בשם 'המאבק בגזענות' דורשים כל מיני דברים, אבל באותה נשימה רוצים לסלק מכאן לא-יהודים - הם אמנם משתמשים ברטוריקה של השמאל, ויותר מכך - הם נגועים מאד בשמאלנות - ולכן נפסלים מלהיות ימין כלל - אבל גם רחוקים מאד משמאלנות עקבית ואידיאולוגית].

אעפ"כ, השמאלנות היא הדוקטרינה ההגמונית המוחצת במוקדי הכוח הרלוונטיים -
במוסדות החינוך, באקדמיה, בבתי המשפט, בתקשורת, אפילו ברוח צה"ל..

קיים דחף של התנגדות 'מהקישקעס' לשמאלנות - בתור טעם אישי - אבל תמצאו מעט מאד ביטוי של דחף זה בתור אידיאולוגיה שיטתית. בטח פה בישראל (בארצות אחרות יש מסורות שמרניות יותר רציפות). זו חלק מהסיבה להגמוניה השמאלנית במוקדים המדוברים - אבל זו גם תוצאה שלה.

זה לא שאין אנטי-שמאלנות אידיאולוגית. יש ויש. אבל הגופים המדוברים אינם חושפים אתכם אליה. ומכיוון שאלו הגופים האמונים על חשיפת הקהל לעולם - ובפרט לתחומי הדעת והרוח, אז אנשים כמעט ולא נחשפים לכך. נקודה. וחבל.

אני למשל לא הכרתי אפילו שמות של הוגים חשובים כמו ברק, אוקשוט, סקרוטון - וזאת למרות שלמדתי מדעי הרוח באוניברסיטה. גיליתי אותם במקרה משוטטות באינטרנט לפני כמה שנים ונחשף בפני עולם חדש.

לפני כן לא חשבתי כלל שניתן להגן אינטלקטואלית על עמדות שמרניות-בואכה-ריאקציונריות מבלי להזקק למיתולוגיה.

לפיכך, חשבתי ששמרנות לא יכולה להיות משהו מלבד טעם אישי גרידא.

לא תמיד המצב ב'חברה הטובה' היה כך:

גם ה'בימינו' המדובר הוא בעצם רק כמה עשרות שנים -
אמנם שמאל, כתופעה, קיים עוד מלפני המהפכה הצרפתית - מאז 'עידן האורות' - והיה נפוץ במיוחד בקרב שכבות ה'אינטלגנציה' - המשכילים המקצועיים - אבל הוא הפך לחזות הכל בשכבות אלו רק בשנות השבעים - עם המהפכה התרבותית דאז.

עוד בשנות החמישים, אישי רוח בולטים רבים וביניהם אישים שנחשבים עד ימינו דגולים - ביניהם קוויין, סידני הוק, ואחרים - תמכו במקארתיזם למשל.

כותבת ענת מטר [בביקורת גדולה, כמובן]:

ב-1953 פירסמו ראשי 37 האוניברסיטאות החשובות בארה"ב הצהרה, הקוראת לסגל האקדמי לשתף פעולה עם ועדות מקארת'י ולהלשין. על-פי ראשי האוניברסיטאות הללו, ההימנעות מהלשנה והשמירה על זכות השתיקה מטילות דופי באנשי הסגל ומעוררות את השאלה אם הם ראויים למישרתם. .. שנים אחדות לפני כן, ב- 1949, פירסם נשיא אוניברסיטת וושינגטון, ריימונד ב. אלן, מאמר, המסביר את החלטתו לפטר שלושה חברי סגל שהשתייכו למפלגה הקומוניסטית. ..אלן אינו מסתפק בקביעתו-שלו. יש פילוסופים, מומחים לאתיקה, שתפקידם לספק את העוגן המקצועי לכל דבר תועבה. בשנת 1949 היה זה הפילוסוף הפרגמטיסט סידני הוק. מי שעמד בראש האגודה הפילוסופית האמריקאית וכיהן במשך עשרים שנה בראשות החוג לפילוסופיה באוניברסיטת ניו-יורק, מי שהוכתר ב-1992, בכרך המוקדש להגותו, כ"פילוסוף הדמוקרטיה וההומניזם", מי שקיבל את מדלית החירות מידיו של רונאלד רייגן, כתב בפברואר 1949 ב"ניו יורק טיימס", את מה שאלן מצטט במאמרו..

יש לי הסתייגות ממדיניות זו - אבל זה רק מראה לכם עד כמה הלך הרוח באוניברסיטאות דאז היה שונה!

ברטאראנד ראסל [הגדול] נזרק בבוז מהאוניברסיטה שלו, קיימברידג', כאשר בימי מלחמת העולם הראשונה הטיף לפאציפיזם.

וזה היה אחרי שהוא כבר התפרסם בעולם כיחיד בדורו.

ושלא תחשבו שמי שזרק אותו היה איזה פקיד מטעם הצבא. ראשי האוניברסיטה - ביניהם מאורות פילוסופיים כמו מקטאגרט - הם אלו שקיבלו את ההחלטה - שלבוגד כמוהו אסור ללמד באוניברסיטה - ולא משנה כמה גאון וענק הוא.

שוב - אפשר לדון אם זה היה צעד חכם.

אבל זה עוד פעם נועד להראות לכם עד כמה הלך הרוח באקדמיה היה אז שונה.

VI

המון דברים שאנו תופסים היום בתור מובנים מאיליהם הם בעצם המצאות של כמה עשרות שנים אחרונות. המילון האנגלי השלם בהוצאת אוקספורד של שנת 1971 לא הכיל את המילה racism למשל. [תודה לדוד סטוב על המידע - לקוח ממאמרו 'עויינויות גזעיות ואחרות'].

ברטאראנד ראסל, הנזכר לעיל - שהיה ונשאר אייקון של השמאל, גם במהלך המהפכה התרבותית - למשל התבטא בטבעיות גמורה שאין ספק שהגזע הלבן מוצלח יותר מכל שאר הגזעים [..אבל שזה לא אומר שאנחנו צריכים לשעבד אותם וכו' וכו'].

זו לא הייתה אמירה של איש קוקלוס-קלאן כועס - אלא הפוך - של איש שמאל בתור איש שמאל.

הוא הספיק לחיות מספיק זמן [כמעט עד גיל מאה] כדי להגיע לתקופה בה דיבורים כאלה הפכו לבלתי תקינים פוליטית והתנצל בבוא העת.

[אגב קוקלוס קלאן - בטח ראיתם את 'חלף עם הרוח' - סרט מיינסטרימי הוליוודי שהפך לקאלסיקה. שמתם לב שהקוקלוס קלאן מתוארים בו כגיבורים? סרט אמריקאי אחר מאד מצליח מאותה תקופה, 'הולדת האומה', מוקדש ספציפית לארגון הזה..]

אותו דבר אמור לגבי 'זכויות נשים':
הידעתם שבצרפת רק אחרי מלחמת העולם השניה נשים קיבלו זכות הצבעה? [מה שבעקיפין היה לאחד מגורמי ה'גל השני' של הפמיניזם: הפמיניסטיות הצרפתיות - בובואר למשל - היו צריכות למצוא לעצמן מהר עיסוק אחר על מנת לא להשאר מחוץ למעגל העבודה..]

בשוויץ [שווייץ!] נשים קיבלו זכויות הצבעה ברמה הפדראלית רק בשנות ה-70 [!]. עוד בשנת 1990 היו איזורים בהם לנשים לא הייתה זכות הצבעה. וגם זה השתנה רק עקב פסיקה של בית משפט פרוגרסיבי כנגד הכרעת משאל העם המקומי..

כך שכל הדברים הללו הם לא איזו היסטוריה עתיקה של 'בימי הביניים היה ככה וככה' - וגם לא משהו שמאפיין עולם שלישי או שכבות מפגרות בעם.

שהיום זה נתפס כך רק ממחיש בצורה חדה את ההשמאלה הראדיקאלית של השיח המתורבת שאירעה אך לאחרונה.

מה שפעם היה נחשב לנחלתם של כמה פרופסורים משוגעים ושל כמה בוהמיינאניים דקאדנטים שחיים בחרא של עצמם, הפך לבון טון הרשמי.

יכולתי להמשיך ולדבר על אבדן סמכות של הורים ומורים. ועוד על תופעות רבות. אבל זה יספיק לבינתיים.

היום המאבקים הראדיקאליים נמצא במקום אחר לגמרי -
היום נלחמים נגד אזכור של נשים בחדא מחתא עם פרחים - כי זה מקבע תפיסות 'סיסנורמאטיביות'.
היום 'מבקרים' פיזיקה ניוטוניאנית בתור תוצר מערבי שכופה עצמו על תרבויות אחרות.
וכן הלאה.

VII

השינוי שהתרבות המערבית עברה איננו סתם שינוי גדול או ראדיקאלי -
חל בה היפוך של ממש.

מה שנחשב בתור virtues הפך ל-vices ולהיפך.

למי שקורא אנגלית חופשי - ממליץ על מאמר חמוד על ההיפוך הזה, שאירע:
http://www.aei.org/article/society-and-culture/poverty/defining-deviancy-up/

אם היינו צריכים למנות מהמותן מה נחשב טוב בתרבות המערבית הישנה [וגם אגב בכל שאר התרבויות. רב המשותף על המפריד], היינו יכולים לציין דברים כמו:
נאמנות (לאומה, לשבט, למשפחה), תעוזה ותושיה, כבוד, הנכונות להרוג ולהיהרג למען דברים ראויים - כגון השבט והמשפחה והכבוד, תחרותיות וכדומה

הרי כל אלו בימינו נחשבים למגרעות -
לאומנות, אלימות, רכושנות וכדומה..

יופי היה פעם נחשב ערך - אם לא העליון, אז בין העליונים. באומנות ובכלל. היום הכיעור מועלה על נס: אמנות יפה נחשבת 'שטחית' ו'צרכנית', ומתנהלים קמפיינים נגד יופי אנושי - 'מיתוס היופי' וכו'

VIII

לסיכום - סיפור:

זקנה מטלפנת לבעלה, שנוסע במכונית, ואומרת לו: 'מוישע! שמעתי ברדיו שיש מישיגינער אחד שנוסע בניגוד לכיוון התנועה. אז הזהר'
עונה לה מוישע: 'מישיגינער אחד?! אלפי מישיגאנערים!'

כשמישהו כמוני בא ומלין כנגד כל העולם ואשתו - אני עלול להיתפס בדיוק כמו המוישע הזה -
אבל בהינתן הפרופורציות שציינתי לעיל - של זמן ומקום -
תחשבו שוב מי המוישע ומי התנועה של המכוניות...

הטעות של סבא של סבתא שלי / פוסט אורח לכבוד ה-1 במאי

כתב: יוסף כי-טוב

 

לפני 95 שנים סבא של סבתא שלי הקים את הצבא האדום ונלחם בכל מי שלא היה מוכן להפוך את רוסיה למדינה קומוניסטית.

קראו לו טרוצקי.

הגישה השטחית אומרת שהטעות של טרוצקי הייתה הסוציאליזים והקומוניזם, ואילו האמת היא הקפטיליזם.

לדעתי הנושא הזה הוא שולי. להלן המסקנות שלי ממהפכת אוקטובר:

בכל מקום שאנשים חושבים שהם יודעים יותר מדי או יודעים מה האמת - שם ירצחו אנשים, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לדעתי העולם התקדם והיום מעטים המקומות שחושבים שיודעים מה האמת, הרוב מאמינים שאין אמת וכן הלאה.

אנחנו חבורה של יצורים המשוטטים בקוסמוס ומנסים להסתדר כמיטב יכולתן. איננו יודעים כלום למעט מה שעבד עד עכשיו ויש סיכוי סביר שימשיך לעבוד.

בנוסף, אסור שלממשלה, הוועד, הפקידים, הרבנים, ביטוח לאומי, מכון התקנים או כל ממוני האמת הצדק והסדר ינהלו את החיים. ברוסיה הקומוניסטית המדינה הייתה חזות הכל*. מה שצריך להיות זה שלממשלה ולכל השאר לא תהיה שום סמכות ולא תתערב בשום דבר, וכל אדם יחיה, יחשוב ויעשה מה שנראה לו, כל עוד אינו מפריע למשהו אחר.

 

ואם הוא מפריע? טוב, ברור שאי אפשר בלי משטרה. אבל כמה שפחות, ועם הרבה ספקנות.

 

זכרו למשל את מילטון פרידמן שאמר: "אני בעד הפחתת מסים בכל מצב ומכל סיבה, ככל שניתן לעשות כן".

------
*גם בישראל המדינה סבורה שהיא חזות המציאות הרבה יותר מדי, לכן המסים כאן גבוהים יותר מהמסים בכל מדינות אירופה.

אלו היו 120 שניות על הטעות של טרוצקי, לדעת הנכד של הנכדה שלו.

למי להצביע? תרשים זרימה

צמד האחים הלא-מוסלמים (אחד מהם הוא ארי אייכלר) יצר עבורכם תרשים זרימה מקיף ומפורט, בשאלה הבוערת של החודשיים הקרובים:

ובאנגלית:

מוטים שמאלה? אנחנו? / פוסט אורח

 פוסט אורח, מאת עו"ד שמחה דן רוטמן

פעם אג'נדה הייתה מילה גסה (ואם תשאלו את אבשלום קור, זו עדיין מילה גסה) בייחוד בעולם המשפט. כה גסה עד שאי אפשר היה לקבל מינוי לבית המשפט העליון בגללה. (תגיות – רות גביזון, אהרון ברק, צביעות).
אבל כנראה, שמאז שענת סרגוסטי בתמונה, אג'נדה ומשפט הולכים יחדיו.

לאן? לכנס של לשכת עורכי הדין:

את הכנס, בנושא "מערכת המשפט הצבאי באזור יהודה והשומרון", מארגן הפורום למשפט חוקתי וזכויות אדם של לשכת עורכי הדין. למען הנוחות, אין לי עניין לציין את האנשים שמופיעים בכנס מכוח תפקידם. נשיא בית המשפט הצבאי, תובע צבאי, וכדומה. לאנשים הללו אין, ואסור שתהיה, אמירה פוליטית, ולכן מבחינה פוליטית הם נייטרלים.

ונעבור למתאבנים:

ענת סרגוסטי, זו שנפגשה עם עראפת כשהוא עוד לא היה אופנתי ואורחת כבוד בכנס הוקרה למוחמד בכרי כשהוא כבר כן אופנתי, היא מנחת הפאנל בכנס. למקרה שאתם לא בקיאים בנבכי מערכת התקצוב והמימון המורכבת של הקרן לישראל חדשה, ענת סרגוסטי היא מנכ"ל אג'נדה.

ארגון אג'נדה שם לו למטרה לקדם נושאים לשינוי חברתי באופן מתוכנן ויזום באמצעות הנכחת גופים מסוימים כספקי מידע ומובילי דיעה.

כל "ספקי המידע" ו"מובילי הדיעה" בכנס של לשכת עורכי הדין, מספקים את המידע ה"נכון" ומובילים לדיעה ה"רצויה". במובן זה, אין ספק שגב' סרגוסטי מצדיקה את משכורתה.

רוצים דוגמאות? בבקשה:

פותחת הכנס – נעמי הגר, מנהלת המחלקה המשפטית של ארגון גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע. הזכות של פלסטינים לנוע, לצאת מעזה, להיכנס לעזה, להיכנס לישראל, לעשות פיגוע, לחזור. ואף על פי כן, נוע תנוע.

בפאנל – עו"ד טליה ששון. עולים חדשים: תגגלו ותשתמשו בגוגל טרנסלייט. כל השאר, אתם יודעים לבד.

עו"ד גבי לסקי – בלי ביוגרפיה. רק ציטוט : "לא יכולה להיות דמוקרטיה בישראל, כל עוד ישראל משפילה מיליוני פלסטינים יום-יום במחסומים ומטילה סגרים ועוצר בערים שלמות כדי לאפשר לקומץ מתנחלים לבצע את זממם הגזעני בחברון ובמקומות אחרים בשטחים" (מאמר באתר "הגדה השמאלית" מ-13 בפברואר 2003)

עו"ד חביב לביב – עו"ד שמייצג פעילי שלום וחופש. בין לקוחותיו: מניחי מטענים, מפגעים, רוצחי ישראלים. אגב, ואם נצא לרגע מהציניות, לטעמי הוא היחיד שנוכחותו בכנס הזה מוצדקת. הוא עוסק דבר יום ביומו בייצוג בבתי משפט צבאיים, ומוצדק שיזמינו אותו.

על פי התוכנית, באמצע הכנס יש הקרנת קטעים של הסרט "שלטון החוק". הסרט הדוקומנטרי הזה נאסר להקרנה בצה"ל, והוא מיועד להפנות עין ביקורתית על הכיבוש ועל מפעל ההתנחלויות שהוכשר על ידי מערכת המשפט הצבאי.

לאחר שפניתי ללשכת עורכי הדין, הסבירה לי עו"ד ענבל רובינשטיין, יו"ר הפורום למשפט חוקתי וזכויות אד,ם כי הסרט מוקרן כליווי להרצאתה של פרופ' נטע זיו אשר תדון בהשפעת הסרט על המשפטנים.

פרופ' נטע זיו, סגנית נשיא בדימוס של הקרן לישראל חדשה, חתומה על עצומת סרבנות שירות בשטחים ועל מכתב משפטנים הקורא לביטול התיקון לחוק האזרחות והכניסה לישראל, שמיועד למנוע את מימושה של זכות השיבה במסווה של "איחוד משפחות".

במענה למכתב ששלחתי ליו"ר לשכת עורכי הדין, עו"ד דורון ברזילי, ענתה עו"ד ענבל רובינשטיין כי:

"הכנס לא עוסק בכיבוש (עם או ללא מרכאות) ואף לא במפעל ההתנחלויות או בכל נושא בעל גוון פוליטי מובהק.

עניינו של הכנס הוא בחינה, בחלקה בחינה ביקורתית, באספקלריה משפטית, של מערכת המשפט הצבאית באיו"ש, כאשר הנוכחות הישראלית באיו"ש נלקחת בחשבון כנתון עובדתי.

בהתאם לכך, כל הדוברים בכנס הם משפטנים, למעט מנחת הפאנל שהיא עיתונאית. המשתתפים נבחרו כך שייצגו באופן מאוזן (אפילו מבחינה מספרית) את כל הצדדים הרלוונטיים להליך המשפטי, דהיינו שופטים, תובעים וסניגורים".

המכתב הזה הריץ אותי להכין את הרשימה הביוגרפית של משתתפי הכנס, שראיתם לעיל (לא הייתי עורך דין טוב אם לא היה כתוב "לעיל" בשום מקום).

בתחתית מכתב התשובה שלי כתבתי לעו"ד רובינשטיין:

"יכול להיות שהכל במקרה, אבל צירוף מקרים שכזה אומר דרשני.

אני באמת ובתמים סבור שדיון ציבורי בעניין המשפט הצבאי, והשלכותיו עלינו, כבני אדם ומשפטנים הינו נושא ראוי.

לעובדה שבשטחי יהודה ושומרון קיים הסדר משפטי שונה מאשר בישראל ישנן השלכות רבות, שמשליכות על חיי היום יום של כולנו.

לא ייתכן שבדיון שכזה, ינכחו רק גורמים שבניגוד למה שכתבת, לא מקבלים את הנוכחות של ישראל בשטחי יהודה ושומרון כ"נתון עובדתי". כולם עד אחד, מקדישים את מיטב זמנם ומרצם לשינוי הנתון העובדתי הזה. ומנצלים לצורך כך כל במה אפשרית

איני סבור שלשכת עורכי הדין צריכה להיות אותה במה אפשרית. בייחוד באופן כה חד צדדי.

אני חושב שעדיין לא מאוחר לערוך שינוי בתוכנית הכנס, כי גם אם זו לא הייתה כוונתך, אין שום ספק שהכנס צבוע בצבעים פוליטיים עזים ביותר".

אני מבטיח לעדכן אם יחזירו לי תשובה, או לחלופין (עוד מילה עו"דית) אם תהיה חזרה בתשובה.

שמחה דן רוטמן, עו"ד

מחשבות על "בית הלל" / פוסט אורח

הרהורים על הקמת החוג הרבני החדש
מאת דוד פילאבין
(התפרסם במקור כסטטוס, וסדרת תגובות, בדף הפייסבוק של דוד. מומלץ מאוד לקרוא את הדיון המלומד-אך-חפרני שם)

א

עוד בהיותי ילד, בישראל ובחו"ל, חרה לי שאין תשובה הולמת ובלתי מתנצלת מצד האורתודוקסים המתונים למגמת ה"התחרדות" בתוככי הציבור האורתודוקסי-מודרני והדתי-לאומי – בין אם זו התחרדות ממש ובין אם זו "התחרד"לות" (כן – הייתי ילד מוזר ).
הרושם שנוצר היה שהאורתודוקסים המתונים הם פשוט "חרדים-מינוס" – כאלה השואפים להיות חרדים אך אינם מצליחים. וזו כמובן לא נראתה לי צורה לקיים זרם דתי.
אז מבחינה זו, אני שמח שבשנים האחרונות (החל בסוף שנות התשעים, ליתר דיוק) ישנן באמת התארגנויות בכיוון הזה – החל מ"עדה" של הרב אבי ווייס, עבור ב"צהר" וכלה בנאמני תורה ועבודה. וזה אמור גם לגבי ההתארגנות החדשה הזאת – "בית הלל".
[הערה צדדית: השם של החוג הזה נורא מעצבן אותי אגב – מתנשא ויומרני ללא כיסוי[.
אבל ..
נראה שהרבה פעמים אלו השואפים [או המצהירים שהם שואפים] לשמר או לשחזר את ה"סטאטוס קוו אנטה" המזרוחניקי, בעצם עושים משהו אחר:
הרי העולם "בחוץ" השתנה לבלי היכר בעשרות השנים האחרונות וכך גם העולם הדתי (ויש גם קשר סיבתי מסוים, כמובן, בין שני הדברים). ממילא, מי שבאופן היפותטי ינסה לקיים אורח חיים מזרוחניקי "של פעם" בימינו, בהקשרים מסוימים ייתפס כאולטרה-לייט, על גבול הדתל"שיות, ובהקשרים אחרים כפנאט חשוך וראקציונר ולאומן ומה לא.
ממילא, "שימור המזרוחניקיות" האמור כאן הוא רק על דרך האנלוגיה, לא באמת. משמרים איזו סכמה מופשטת שאותה מנסים להחיל על מקרים קונקרטיים – זאת בהינתן שהמקרים הקונקרטיים דהשתא אינם דומים למקרים הקונקרטיים דאשתקד.

ב

עד כאן אמרתי דברים כלליים; עכשיו ארד קצת לקרקע:
ניכר שכל הארגונים שמניתי לעיל [ואף שיבחתי אותם, באופן מסויג] נעים בין שני קטבים שהם מקבלים אותם כ"נתונים":
הדת היהודית [תהא אשר תהא] והעולם המודרני [יהא אשר יהא]. כל אחד מהארגונים הללו מנסה "לפשר" בין שני הקטבים הללו. מובן שלרוב "פשרה" היא יותר לטובת צד אחד מאשר לטובת צד שני. ובמקרה דנן, ניכר שהרבה פעמים ה"פשרה" שארגונים אלו מציעים היא פחות לטובת הדת היהודית ויותר לטובת העולם המודרני. אבל זה לא העניין שרציתי לקבול עליו [זה דווקא פחות מפריע לי].
העניין הוא אחר: הקבלה הבלתי ביקורתית הזאת, כברירת מחדל, של העולם המודרני כפי שהוא.
רוצה לומר, שהדבר היחיד – לפחות ברמה המוצהרת – שעוצר אנשים אלו מלהסתפח על קרביהם וקרעיהם ל"עולם בחוץ" בצורתו הנוכחית הוא הדת.
זה נשמע כמו מאמר חז"ל הקלאסי: "אפשי ואפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי".
לפני כמה ימים היה בפייסבוק סקר מטעם "בית הלל" בנוסח מעין "האם יש לשלב נשים בהנהגה תורנית או שיש בכך איסור?" – כאילו: אם אין איסור, אז אוטומטית יש לשלב נשים בהנהגה תורנית.
זו רק אילוסטרציה לנקודה שלי.

ג

אתמול פרסם הרב אמנון בזק ב-ynet מעין מניפסט לכבוד הקמת "בית הלל"; אני משער שדבריו נאמרו לא רק על דעת עצמו אלא על דעת הארגון.
אעבור אפוא על המניפסט ואראה איך גם בו כל הדברים שכתבתי לעיל משתקפים:
הוא פותח באזכור החרד"ל ובהנגדתו את "בית הלל" אליו. שזה כמובן מצוין – כי הרי זו כל הפואנטה של החוג הזה [דגשים שלי]:

…אחד הקולות הבולטים ביותר בתוך מגוון זה נשמע מתוך ציבור המכונה "תורני" או חרד"ל שמבטא עמדות הקרובות לעולם החרדי ומתרחקות ממשנת הציונות הדתית הקלאסית לדורותיה… רבנים ותלמידות חכמים רבים חשו צורך לחזור ולגבות את משנת הציונות-הדתית הקלאסית… לכך בדיוק הוקם "בית הלל", שמבקש להציג עמדה שונה מזו החרדית, המחלחלת גם לתוך העולם הדתי-לאומי.

אוקיי – אז מה יש לנו פה?
לכאורה, ההנגדה היא בין "הציונות הדתית הקלאסית" לחדשים מקרוב באו, הקרויים "חרד"ל".
בית הלל, מצדו, נקרא להגן על ה"קלאסית" מפני החרד"ל. עד כאן הכול טוב ויפה. אבל כבר פה יש צליל צורמני:
האם בציונות הדתית הקלאסית נהוג היה לדבר על "רבנים ותלמידות חכמים"?
זו שאלה כפולה:
(א) בציונות הדתית הקלאסית רבנים לא שיחקו כזה תפקיד חשוב. ההוגים של הציונות הדתית הקלאסית היו אנשי קיבוצים ופוליטיקאים ועיתונאים ואקדמאים. אבל על זה אינני מתלונן – לדעתי רבנים הם בסך הכול שיפור על פני עסקנים ורכלנים. אבל גם מבלי להתלונן – טוב לשים לב לכך שזה לא "קלאסי" לייחס כזו חשיבות לרבנים ובא בהשפעת החרד"ל דווקא.
(ב) ובטח שלא היה נהוג להזכיר "תלמידות חכמים" בחדא מחתא עם רבנים.
כאן אני כבר כן מתלונן:
אני מתנגד נחרצות לפמיניזם – בטח לפמיניזם החל מהגל השני שלו (כלומר – פמיניזם הדורש משהו מעבר לזכויות אזרחיות שוות לנשים). וזה ש"בית הלל" מקבל את הפמיניזם החדש כ"נתון" אודות העולם המערבי – ועוד במסווה של "ציונות דתית קלאסית"!! – זו ממש שערורייה בעיני.
מילא אם מדובר על "קולך" – קולך גם לא מתיימרות לשמר את הסטאטוס קוו אנטה. אז לארגון כזה אני יכול להתנגד מתוך כבוד – כאל יריב בדו-קרב. אבל "בית הלל" מנסים לרקוד על שתי החתונות, וזה לא מעורר אצלי כבוד.
בהמשך הדברים, הרב בזק מונה 3 נושאים שעליהם בית הלל יילחמו: זכויות נשים, ממלכתיות, השכלה.
מאחר שקפצו לי לעיניים, כאמור, "תלמידות החכמים" כבר במשפטי הפתיחה, לא מפליא אותי שהסעיף הראשון שהרב בזק ממהר לדבר עליו הוא באמת סעיף מעמד האישה. אצטט רק משפט אחד מתוך דבריו בעניין הזה שצרם לי במיוחד [דגשים שלי]:

אנו רואים בברכה את ההתקדמות הרבה שחלה בתחום זה בדור האחרון, ומאמינים ביכולת לשלב בין תפקידן המיוחד של הנשים במסורת ישראל ובין שילובן בתוך מערכות החיים בעולם המודרני.

(א) הוא מודה בפה מלא שכל "מעמד האישה" שהוא מדבר עליו הוא משהו שקרה בכלל בדור האחרון. אז מה לזה ול"ציונות הדתית הקלאסית?"
(ב) הסיפא של המשפט "...ומאמינים ביכולת לשלב..." מסריח מאפולוגטיקה ומחוסר יושר אינטלקטואלי.
כל מי שמתכחש לכך ש"מסורת ישראל" לדורותיה היא "לא פמיניסטית" [to put it mildly] עוסק בהונאה עצמית. ומי שאיננו מוכן להכריז על כך בפה מלא הוא אפולוגטיקן. במובן הרע של המילה.
מי שמודה בכך, מאידך, יכול לנקוט בכמה דרכים:

• לקבל את עמדת היהדות בעניין הזה ולדחות את עמדת המודרנה בעניין הזה.
• לקבל את עמדת המודרנה בעניין הזה ולדחות את עמדת היהדות בעניין הזה.
• לדחות את עמדת המודרנה בעניין הזה – אך לא (רק) עקב יהדות, אלא (גם) משיקולים אחרים.

שימו לב שהאופציה האחרונה בכלל לא עולה על דעתם של "בית הלל". לפחות לא במוצהר.

ד

הסעיף הבא מדבר, בין השאר, על הסיפור עם שירת הנשים.
בתור ארגון אנטי-חרד"לי, באמת אני מצפה מ"בית הלל" לתמוך באי-הימנעות של חיילים משמיעת שירת נשים בטקסים צבאיים, ועל כל פנים להתנגד לעשיית "בלגן" על רקע זה.
אבל.... וזה אבל ענק:
בתור ארגון דתי [ואפילו סתם בתור ארגון שמכבד את ההסדר המדיני הליברל-דמוקרטי ואת עקרון חופש הדת בפרט], הייתי מצפה ממנו להילחם בחירוף נפש ובנחרצות ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים וללא פשרות על זכותם של חיילים שאינם חפצים, מסיבות דתיות, לשמוע שירת נשים, להימנע מכך.
אני רואה בהכרחת חיילים בעלי נטיות חרד"ליות (נטיות שאינני חולק עמהם כלל) לשמוע שירת נשים –רדיפה דתית. נקודה. לא תיתכן פשרה, מבחינתי, בעניין הזה. אני עצמי לא נמנע לא רק משירת נשים אלא אף מדברים חמורים יותר, מבחינת ההלכה. אבל אני הראשון לקרוא למלחמת אזרחים – לא פחות! – על זכותם של חיילים דתיים להימנע משמיעת שירת נשים. לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית, קל וחומר במדינה יהודית, יכריחו יהודי לעבור על הלכה כלשהי – שולית ככל שתהיה, ושנויה במחלוקת ככל שתהיה.
הייתי מצפה מארגון דתי, קל וחומר רבני, להתעקש על נקודה זו באותה רמה של חריפות ונחרצות. וכשאני רואה רבנים [לא רק מ"בית הלל" – אלא גם הרבצ"ר ואחרים] שאינם נוקטים בכזו עמדה, אני רואה בכך בגידה – לא פחות! – של הרבנים בצאן מרעיתם.
אם לא יתעשתו הרבנים הללו, שמם יירשם לדראון עולם בהיסטוריה של העם היהודי ביחד עם שמותיהם של אנשי דת יהודיים נפלאים כמו יהושע-יאסון ומנלאוס.

ה

עם הסעיף אודות "המודרנה" [כשהכוונה היא פתיחות להשכלה] פחות או יותר הסכמתי. אבל זה הסעיף היחיד שאתו ממש הסכמתי בלב שלם, וזהו דווקא הסעיף האחרון ברשימה. הוא הסעיף היחיד שיש לו משהו במשותף עם "הציונות הדתית הקלאסית" ולכן דווקא הייתי מצפה ממנו לעמוד בראש הרשימה.
אליו הייתי מוסיף סעיף – ש"משום מה" לא נוסף – והוא היחס להלכה הפסוקה כפי שהיא מופיעה בספרות השו"תים ובקודקסים ההלכתיים.
זה תמיד נושא שארגונים מעין אלה מתחמקים מלדבר עליו. וזה אוטומטית צובע ארגונים כאלה בטון אפולוגטי להחריד.
הרי כל בר דעת שלמד קצת "משנה ברורה" [או כל קודקס דומה] יודע שמי שאשכרה ינסה לקיים את כל הסעיפים הקטנים בה, אורח חייו יהיה למעשה חרדי [בין אם חרדי-לאומי בין אם סתם חרדי – זה לא משנה].
למשל, הרב עובדיה ידוע הרי בתור פוסק מקל מאד. אבל שימו לב שאנשים שממש הולכים לפי הרב עובדיה הם חרדים (ואינני מדבר כאן על כובעים שחורים דווקא, כמובן). וזה לא סתם. הרב עובדיה אוסר על הרבה דברים הנפוצים בציבור הדתי ואף נתפסים בו בתור מובנים מאיליהם. וזאת אין הוא עושה מתוך חיפוש חומרות יתירות – הוא הפוסק האחרון שיחפש חומרות סתם. הוא עושה זאת משום שבאופן המקובל לפסוק הלכה, באמת אין מקום להתיר דברים אלה.
והרי הרבה מהתלונות על "התחרדות" בציבור שלנו מוסבות על .... הקפדה יתירה על הלכה בציבור שלנו – שהיא תופעה שהחלה עוד בתחילת הדרך בהשפעת הרב נריה, אבל תפסה תאוצה לאורך השנים והפכה לגורפת בשנות השמונים המאוחרות ובשנות התשעים המוקדמות [אך מאז נסוגה מאד: בדור שלי זה מאפיין הרבה פחות בולט, וכשאני פוגש בני"שים הצעירים ממני ב6-8 שנים, אני רואה שאצלם זה בולט אף פחות].
אני לא צריך לספר לכם על מאמרו של פרופ' חיים סולובייצ'יק בנוגע לשינויים שחלו בתוך האורתודוקסיה אחרי השואה ביחס כלפי ההלכה, ולפני כמה חודשים התפרסם ב"תכלת" מאמר מאת פרופ' משה קופל, המקדם גישה דומה לזו של סולובייצ'יק.
זה בהחלט יכול היה להיות כיוון פורה שבו ארגונים אורתודוקסיים/אורתופרקסיים מתונים יכלו ללכת בו.
[אם כי – במובן מסוים – זה הכיוון שהיהדות הקונסרבטיבית ניסתה ללכת בו, ונכשלה באופן מחריד. על כך בהמשך. אבל מבלי להתייחס לנושא זה כלל – העיקר חסר מן הספר.]
(הערת המארח: אני חולק על הרבה דברים של פילאבין, אבל בעניין הזה אני חייב להדגיש את התנגדותי לדבריו. לדעתי דבריו הפופולריים של סולוביצ'יק ודעמיה לוקים בהרבה כשלים מתודיים. ואולי ארחיב בעניין זה בעתיד. ה"ג.)

ו

המאמר נחתם בתהיות שכמה מהן מוזרות:
"האם אכן נוסיף תורה ודעת, או חלילה נרבה מחלוקת?"
(א) אם אתם מפחדים ממחלוקת – למה בכלל הקמתם את "בית הלל", שכל עניינו מחלוקת (לשם שמיים, אני מקווה) עם החרד"ל? – מחלוקת זה דבר מבורך!
(ב) למה המחלוקת מונגדת ל"נוסיף תורה ודעת"? אדרבא: קנאת סופרים תרבה חוכמה [אפילו קנאה אישית! לא דווקא מחלוקת לשם שמיים].
אני הרי כותב כל מה שכתבתי דווקא משום שאכפת לי מהנושא של שימור הציבור ה(בסך הכול) נפלא שלנו כפי שהוא, ומשום שגם אני מתנגד להתחרדות. לכן אני מרגיש שכשאני מותח על "בית הלל" ביקורת, הרי זו ביקורת "פנימית" – לא התקפה מצד מבקשי רעתם.
אסכם אפוא בכמה איחולים [כנים!] משלי, אבל ארחיק לשנייה עדותי:
אחרי מלחמת העולם השנייה, בעולם המערבי, בכל הדנומינציות הנוצריות חלה מודרניזציה, לטוב ולרע. בכנסיה הקתולית, למשל, תחילה הייתה "תאולוגיית השחרור", אחר כך היו הכנסייה השנייה של הוותיקן והתנועה הכריזמטית. דברים דומים התרחשו בדנומינציות אחרות. למשל, היום בכנסייה האנגליקנית יש בישופים הומואים מוצהרים [כמרים-נשים זה משהו שמזמן נהוג שם]. ביוניון תיאולוג'יקל סמינרי בעיר ניו-יורק מלמדים את מארקס כאילו היה אחד מאבות הכנסייה, בעוד שאת דברי אבות הכנסייה עצמם מלמדים שם דווקא פחות.
כל המודרניזציה הזאת – בין אם רואים בה משהו טוב ובין אם רואים בה משהו רע – הפכה את הדנומינציות הללו למשהו הדומה ליהדות רפורמית. כלומר, כל אחת מהדנומינציות הללו עומדת לעומת הדנומינציה כפי שהיא הייתה במקור, באותו יחס שבו היהדות הרפורמית עומדת לעומת היהדות האורתודוקסית.
זה מותיר דנומינציות אלו "ללא שיניים" להתמודד מול העולם. במקום לעמוד מול מה שמתרחש בעולם ולהוכיח בשער, במקום לנסות לעצור את הסחף והסחרור והשיגעון שאליו העולם נקלע – הם עצמם נקלעו לאותו הסחף והשיגעון.
[ואני משער שאנשי "בית הלל", בהיותם אנשים שמרנים בסך הכול, כן יסכימו שהעולם המערבי נקלע לסחף, סחרור, ושיגעון: ראו מה קורה עם מוסד המשפחה! ראו מה קורה לרגשות הלאומיים ועם האהבה למולדת! ראו מה קורה עם הפריצות! ראו מה קורה לנימוסים ולהליכות ולקוד הלבוש! ראו מה קורה לתרבותיות בסיסית!
"חוצפא יסגא... ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות.. וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו…"]
וגם אצלנו, היהודים, בקרב הזרם הקונסרבטיבי קרה אותו התהליך. הרי במקור הקונסרבטיבים היו אמורים להיות, כשמם כן הם – שמרנים. וראו לאן הגענו! הגר"ש ליברמן והרב יהושע השל ויצחק לסר והרב שבתאי מוראיס, ואפילו הרב שלמה זלמן שכטר מתהפכים בקברם, אני בטוח.
פעם בסמינר היהודי התיאולוגי הילכה בדיחה, שזה מקום שבו מורים אורתודוקסיים מכשירים רבנים קונסרבטיביים עבור קהילות רפורמיות.
אבל זה מילא – זה לא נשמע לי כזה נורא, כשלעצמו: כי ניתן לפרש את זה לשבח (מנקודת ראות אורתודוקסית; כמובן לא מנקודת מבטם של ממציאי הבדיחה, תלמידי ה-JTS) – שהאורתודוקסיה מחלחלת מטה.
אבל האמת העצובה נמצאת בבדיחה אחרת: שמה שהרפורמים מחדשים ברגע נתון, זה מה שהקונסרבטיבים יאמצו עשרים שנה אחרי כן, ומה שהאורתודוקסים המודרניים יאמצו עוד עשרים שנה אח"כ.
כיוון החלחול, אפוא, הוא הפוך.
[ישנה בדיחה אנלוגית גם בקרב לותרנים בארה"ב: שמה שלותרנים מיינסטרימיים עושים היום, זה מה שהסינוד של מיזורי יעשה בעוד עשרים שנה, ומה שכנסיית קונקורדיה תעשה בעוד ארבעים שנה…]
אז אני מאחל ל"בית הלל" שיידעו, כמו אברהם העברי, לעמוד באופוזיציה מול העולם, ולא להיות קונפורמיסטים: "כל העולם כולו מעבר אחד, ואברהם מעבר אחד".

מעשה ממלך ושר (פוסט ליודעי ח"נ)

הסיפור הבא, מאת בנימין לנדאו, הגיעני במייל. ייהנו ממנו הרגילים בסגנון סיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב (מי שלא מכיר, קחו דוגמה), ומוסר ההשכל יהיה ברור להם גם כן. לאחרים, אני מצרף רמזים לפתרון בקישורים בגוף הסיפור. אז הנה הוא:

מעשה במלך אחד שהיה מולך במדינה אחת, והיה המלך עושה כל שנה חגיגה באותו היום שעלה למלוכה, והיה מוציא הוצאות גדולות באותה החגיגה, שחפץ היה שכל בני מלכותו ישמחו בחגיגה ההיא (היינו ביום שעלה למלוכה).

והיה לאותו המלך חבר אחד שהיה אוהב לו מאוד מאוד, ומינה אותו שר באחת הארצות הרחוקות שהיו לו, שהיה למלך ארצות הרבה חוץ מארץ מלכותו, והיה שולח שריו ועבדיו לאותם ארצות. והשר הנ"ל שהיה אוהב למלך מאוד מאוד, וכנ"ל, היה אוהב את היום שעלה המלך למלוכה, והיה עושה בכל שנה חגיגה גדולה באותו היום, ומזמין כל מיודעיו וכו' וכו' לחגיגה ההיא, והיה אומר שאצלו העיקר בכל השנה הוא יום הזה, שהמלך עלה בו למלוכה, וכבר כשמסיים החגיגות בשנה זו, מחכה לחגיגות שיעשה ביום המלך בשנה הבאה, שכל כך היה אוהב למלך, כנ"ל. וכיון  שהיה רוצה אותו השר שיבואו הרבה לשמוח עמו ביום שעלה המלך לכסאו, היה מבטיח שכל מי שיבוא לשמוח עמו באותו היום, יעשה עמו טובות הרבה, שכיון שהיה אוהב למלך (היינו השר שהיה אוהב למלך) היה המלך עושה מה שהיה מבקש ממנו, והיו האנשים באים לשמוח עמו ביום המלכת המלך.

ומאחר שנתרבו האנשים שהיו באים לשמוח עם השר הנ"ל ביום המלכת המלך, וכל אחד מאותם אנשים סיפר לחברו וחברו לחברו וכו', עד שנודע בכל הארץ שכל מי שבא לחגיגות אצל השר ביום שעלה המלך על כסאו, השר עושה עמו טובות. ואחר כך החלו רבים מארצו ומעירו של המלך לעזוב בכל שנה את ארצו ועירו של המלך, ולא היו באים לחגיגות של המלך גופו, אלא היו הולכים לחגיגות של השר שהיה באותה ארץ רחוקה, והיו מתאמצים ללכת דרך רחוקה, ומוציאים הוצאות הרבה, עד שהיו באים לאותה ארץ רחוקה כדי להשתתף בחגיגות של השר הנ"ל, שהיו אומרים שהשר יעשה עמם טובות הרבה, והיו גם אומרים (היינו אותם שהיו הולכים לחגיגות הנ"ל שאצל השר) שהחגיגות שעושים אצל השר טובות ויפות מהחגיגות שעושים אצל המלך גופו, ורק ההולכים לחגיגות שם יכולים לשמוח שמחה גדולה ביום שהמלך עלה למלוכה, יותר משאם היו הולכים אצל המלך בעירו ובארצו של המלך, ששם אין השמחה גדולה כל כך. והיו הולכים בכל הארץ ואומרים לכל בני אדם שיבואו דייקא לחגיגות של השר ולא לחגיגות של המלך, והיו אומרים שכן ציוה השר הנ"ל שהכול יבואו אצלו, אפילו הדרים בעירו וארצו של המלך, והיו אומרים שגם המלך חפץ בזה.

סוף דבר: נתמעטו ההולכים לחגיגות שעשה המלך בארמון מלכותו ביום שעלה למלוך, והיו הכול הולכים לחגיגות אצל השר, והיה המלך מצטער מאוד שהכול הולכים ממנו, והיה אומר: למה עלתה לי כך, ומדוע אין באים לשמוח עמי ביום שעליתי על כסאי? והלוא אני מנהיג את מלכותי בחסד ויושר! אבל האנשים לא היו משגיחים בצערו של המלך, שהשר היה עושה טובות הרבה לאלה שהיו באים לשמוח עמו (ואף שכל הטובות שעשה השר לאנשים לא עשה אלא על ידי המלך, המלך גופו לא היה עושה טובות לאנשים הבאים לחגיגה שלו, שאין זה כבודו של מלך לעשות טובות למי שבא לשמוח עמו בחגיגות מלכותו. ואף שהמלך גופו היה עושה לכל בני ממלכתו טובות גדולות יותר משהיה השר עושה, שהרי היה מנהיג את כל המדינה בחסד וביושר, וכנ"ל – לא היו האנשים משגיחים כלל בטובות אלו, שמחמת שהיו הכול רגילים שהמלך מנהיג את מלכותו ביושר, לא השגיחו בכל הטובות שנולדו להם מזה, והבן), ועוד שהשמחה אצל השר הייתה גדולה מאוד מאוד, והיו מביאים אצלו כל מיני שמחה, והיו שרים ורוקדים באופן שלא היה כמותו מעולם, עד שאף מי שלא היה אוהב להמלך היה הולך לשם כדי לראות השמחה הגדולה שהייתה שם, שנשמע בכל הארץ שאין שמחה כשמחה שהייתה שם (היינו אצל השר הנ"ל). וגם כל מי שהיה רוצה שהשר יעשה עמו טובות היה הולך לשם וכנ"ל. וכך היה הולך ונמשך הדבר, עד ששנה אחת יצא המלך מביתו ביום מלכותו לראות החגיגות שהיו עושים לו ליום שעלה על כסאו, וראה שאין שם איש, שהכול הלכו לחגיגות שעשה השר הנ"ל באותה ארץ רחוקה, ונצטער המלך מאוד מאוד.

רמזי המעשיות

מעשה זה אמר רבנו בר"ה, ואמר שזה עניין מה שאומרים בתפילה של ר"ה "ותמלוך אתה ה' מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך", וזהו מה שאמר הנביא (ישעיהו קפיטל כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים", ואמר שהדברים עמוקים מאד, וסתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ואשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמיתתן.