בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שלישי, 3 בינואר 2012

קניין רוחני? שלא יעבדו עליכם

מדי פעם אני נתקל באנשים, פרסומות או כתבות, שמתייחסות לדבר הנקרא "קניין רוחני" כ"קניין" של ממש. אם הורדת סרט מהאינטרנט, את גזלן - גנבת קניין רוחני של מישהו אחר. ברררר.

אז אני לא נכנס עכשיו לכל העניין הגדול של זכויות יוצרים, והאם באמת אסור לראות סרט ב"צפייה ישירה" מהמחשב וכולי. זה נושא קצת ארוך, שיש בו גם ממדים הלכתיים וגם ממדים משפטיים ומוסריים, ולא אכנס אליו.

אני מתכוון לעסוק כאן אך ורק בפיקציה המכונה "קניין רוחני". לונג סטורי שורט: אין דבר כזה. אל תתנו לאף אחד לעבוד עליכם. כלומר, יש מושג שנקרא בחוק "קניין רוחני", ויש עורכי דין שעושים עליו הרבה כסף, הכול טוב ויפה. אבל אין שום קשר בין זה לבין "קניין" רגיל. זה שם מכובס, שהשימוש בו נועד בין השאר להלך אימים ולהסוות תקנה חדשה יחסית, באינסטינקטים המוסריים הבסיסיים שלנו.

המושג "קניין רוחני", או בשמו הלועזי Intellectual Property (או בשמו העוד יותר לועזי, Geistiges Eigentum), מספרת לנו ויקיפדיה, נטבע אי שם בשלהי המאה ה-19, לא לפני כן. מדובר בעצם בתקנות שנועדו לעודד יצירה: אם אדם ימציא המצאה, ומישהו יגנוב לו אותה, הוא יהיה בכזאת באסה שהוא לא ירצה להמציא עודפעם משהו אחר. הוא עלול למות מרוב צער או מפיגוע. (אגב, גדולי הממציאים דווקא היו גנבי פטנטים מדופלמים, ודוגמה מפורסמת היא אדיסון, אם כי מספרים עליו שכשעלה במוחו הרעיון להמצאה שלו, ישר נורה בראשו. סתם, נו, בדיחה כזאת.)

כך לדוגמה במריבות בין בתי הדפוס הראשונים על הדפסת ספרים, הוחלט שספר שמודפס במקום אחד, ייאסר להדפסה במשך כך וכך שנים במקום אחר, כדי שהמדפיסים לא יבואו לידי נזק כלכלי. זו חלוקת תחומים בין סוחרים, דבר מוסכם ומקובל, אבל איש לא יגיד שיש כאן עניין ל"קניין", ושמי שקונה מבעל דפוס שמסיג את גבול חברו, כלומר עובר על התקנות, נחשב "גזלן".

בואו נבחן - האם קניין רוחני הוא באמת קניין?

איעזר שוב בוויקיפדיה החביבה, שם יש הגדרה נאה ל"רכוש". וכך נאמר שם:

כדי שדבר ייחשב רכוש, כלומר, כדי שתתקיים בו זיקת בעלות לאדם או קבוצת בני אדם, נדרש שניתן יהיה לייחס לו מספר תכונות יסוד, שרק כאשר כולן מתקיימות בו זמנית ניתן לכנות דבר כלשהו "רכוש":
  1. מובחנות וספציפיות: רכוש הוא רק דבר שניתן להבחין בינו לבין דברים אחרים. רכוש גם אינו מושג מופשט, אלא דבר קונקרטי. לדוגמה, אדמה באופן כולל אינה יכולה להיות רכושו של מישהו, רק חלקת אדמה מסוימת יכולה להיות רכוש. באופן דומה, כיסאות, כמושג כללי, אינם רכושו של אף אחד. רק כיסא מסוים יכול להיות רכושו של אדם כלשהו.
  2. בלעדיות: הדבר שייך רק לאדם או קבוצת אנשים אחת ולא לאף אחת אחרת. בגד הנמצא בארונו של אדם מסוים יכול להיחשב רכוש; אוויר, לעומת זאת, אינו יכול להחשב שייך לאף אדם באופן בלעדי, וכל אחד יכול לשאוף ולנשוף אותו כרצונו. גם רכוש ציבורי חייב תמיד להיות בבעלותו של ציבור מסוים (או רשות ציבורית) ולא של ציבור אחר, אף כי הגדרת "ציבור מסוים" עשויה להיות שונה ממקום למקום ומזמן לזמן.
  3. שליטה ממשית: דבר יכול להיחשב רכושו של אדם או קבוצת אנשים רק אם הוא ניתן לשליטה ממשית, היינו, שהבעלות על הרכוש ניתנת למימוש. לדוגמה, ניתן לשלוט בכיסא, אך לא ניתן לשלוט בשמש, באלפא קנטאורי או ביופיה של השקיעה.
(יש שם גם סעיף רביעי, "היעדר תודעה אנושית", אבל זו לא באמת תכונה נצרכת. ודאי שאדם יכול להיחשב כרכוש, אלא שהחוק המודרני פשוט אינו מכיר בזה, כלומר הוא מפקיע מראש כל בעלות על בני אדם. סגור סוגריים, הנה כך:)

האם קניין רוחני עומד באבני הבוחן האלמנטריות הללו?
1. מובחנות וספציפיות - קניין רוחני אינו מובחן. הוא רעיון, מידע. אי אפשר להבחין בינו לבין דברים אחרים. אבל מה, תגידו שהוא מובחן בהיותו מידע מסוים השונה משאר ה"מידעים". אוקיי, אם זה היה הקריטריון היחיד, הייתי מחליק את זה. אבל נעבור הלאה:
2. בלעדיות - קניין רוחני אינו יכול להיחשב בלעדי. אני מנגן שיר על במה, אדם שורק שיר ברחוב, השיר מתנגן ברדיו - "נר לאחד נר למאה". הוא יכול להיות אצל כמה אנשים שונים בו זמנית.
3. שליטה ממשית - מידע הוא דבר ערטילאי. אי אפשר לשלוט בו. אפשר לנסות לשלוט בדרכי ההפצה שלו, אבל במידע עצמו. הוא דבר מופשט לגמרי.

בקיצור, "קניין רוחני" אינו יכול להיחשב קניין בשום פנים. ולמה שייחשב? הרי לגנוב ממישהו את קניינו, פירושו לעשות פעולה שתגרע אותו מקניין פלוני, ותוסיף אותו לקניין (או חזקת) אלמוני, הגנב. הדבר הזה רע בעיקר כי הוא פוגע באדם שגנבו ממנו, ולצורך העניין זה לא כל כך משנה אם הגנב נהנה ממנו או בא לחצר וסתם התחיל להשמיד את הרכוש. לעומת זאת, אם אני צופה בפרק מ"חברים" (טוב, היום צריך לומר "האוס") באינטרנט, לא לקחתי שום דבר מאף אחד. המידע קיים, ויכול לשרת את כולם. כבר אמרנו: "נר לאחד - נר למאה".



אלא מה, תגידו, אתה פוגע במטה לחמה של התעשייה, אתה גורם לכך שיוצרים לא ירוויחו את מה שהשקיעו, שהם לא ירצו ליצור, וכולי. בסדר. אמירות לגיטימיות. אבל לא קשורות לנושא ה"קניין". קראו לילד בשמו: תקנות לעידוד היצירה. זהו. כל כך קשה?

צריך להדגיש: מניעת רווח בעקיפין אינה בשום פנים גזל. אם חבר שלי עמד לקנות ספר, ובאתי ואמרתי לו: עזוב, אל תקנה, אני אשאיל לך את שלי - מנעתי מהסופר (ו/או מהמפיץ) רווח, ואולי התנהגתי כלפיו לא יפה, אבל לא עברתי על שום גזל. גזל פירושו לקחת אובייקט מסוים שיש לפלוני, כך שהוא לא יהיה אצלו. זה גזל, ואין בלתו.

ואפרופו תקנות לעידוד היצירה, בימים עברו היצירה פרחה בלי שהיוצרים חלמו על התקנות האלה. הרמב"ם לא הרוויח אגורה על כל ספר שלו שנמכר, וגם לא אריסטו או דנטה או אוגוסטינוס. אנשים שרוצים ליצור, שיש להם דחף ליצור, יעשו זאת גם בלי שום קשר לרווח שהם יכולים לקבל. את הכסף הם הרוויחו בדרכים אחרות - עבדו לפרנסתם, כמו כל בני התמותה, בעבודות של ממש, או שהיו להם פטרונים מכובדים, שתמכו ביצירה שלהם.

אז אין לי התנגדות לפטרונים מודרניים בדמות קרנות למיניהן, וגם לא לתקנות שמטרתם עידוד היצירה ותמיכה ביוצרים. זה סבבה לגמרי. אבל בבקשה, אל תסבנו אנשים.

קניין רוחני אינו קניין, ואם הורדתם סרט למחשב, אולי אתם עוברים על החוק (אני בספק, אם החוק הוא אות מתה ואינו נאכף כלפי אנשים פרטיים), אבל מה שבטוח זה שאתם לא גנבים. שלא יעבדו עליכם.

לקריאה נוספת:
ולקינוח יויטיובון חמוד, מכתב פתוח מדן בול ללילי אלן:

אירעה שגיאה בגאדג'ט זה