בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שישי, 3 בפברואר 2012

מחשבות על "בית הלל" / פוסט אורח

הרהורים על הקמת החוג הרבני החדש
מאת דוד פילאבין
(התפרסם במקור כסטטוס, וסדרת תגובות, בדף הפייסבוק של דוד. מומלץ מאוד לקרוא את הדיון המלומד-אך-חפרני שם)
א
עוד בהיותי ילד, בישראל ובחו"ל, חרה לי שאין תשובה הולמת ובלתי מתנצלת מצד האורתודוקסים המתונים למגמת ה"התחרדות" בתוככי הציבור האורתודוקסי-מודרני והדתי-לאומי – בין אם זו התחרדות ממש ובין אם זו "התחרד"לות" (כן – הייתי ילד מוזר סמיילי).
הרושם שנוצר היה שהאורתודוקסים המתונים הם פשוט "חרדים-מינוס" – כאלה השואפים להיות חרדים אך אינם מצליחים. וזו כמובן לא נראתה לי צורה לקיים זרם דתי.
אז מבחינה זו, אני שמח שבשנים האחרונות (החל בסוף שנות התשעים, ליתר דיוק) ישנן באמת התארגנויות בכיוון הזה – החל מ"עדה" של הרב אבי ווייס, עבור ב"צהר" וכלה בנאמני תורה ועבודה. וזה אמור גם לגבי ההתארגנות החדשה הזאת – "בית הלל".
[הערה צדדית: השם של החוג הזה נורא מעצבן אותי אגב – מתנשא ויומרני ללא כיסוי[.
אבל ..
נראה שהרבה פעמים אלו השואפים [או המצהירים שהם שואפים] לשמר או לשחזר את ה"סטאטוס קוו אנטה" המזרוחניקי, בעצם עושים משהו אחר:
הרי העולם "בחוץ" השתנה לבלי היכר בעשרות השנים האחרונות וכך גם העולם הדתי (ויש גם קשר סיבתי מסוים, כמובן, בין שני הדברים). ממילא, מי שבאופן היפותטי ינסה לקיים אורח חיים מזרוחניקי "של פעם" בימינו, בהקשרים מסוימים ייתפס כאולטרה-לייט, על גבול הדתל"שיות, ובהקשרים אחרים כפנאט חשוך וראקציונר ולאומן ומה לא.
ממילא, "שימור המזרוחניקיות" האמור כאן הוא רק על דרך האנלוגיה, לא באמת. משמרים איזו סכמה מופשטת שאותה מנסים להחיל על מקרים קונקרטיים – זאת בהינתן שהמקרים הקונקרטיים דהשתא אינם דומים למקרים הקונקרטיים דאשתקד.
ב
עד כאן אמרתי דברים כלליים; עכשיו ארד קצת לקרקע:
ניכר שכל הארגונים שמניתי לעיל [ואף שיבחתי אותם, באופן מסויג] נעים בין שני קטבים שהם מקבלים אותם כ"נתונים":
הדת היהודית [תהא אשר תהא] והעולם המודרני [יהא אשר יהא]. כל אחד מהארגונים הללו מנסה "לפשר" בין שני הקטבים הללו. מובן שלרוב "פשרה" היא יותר לטובת צד אחד מאשר לטובת צד שני. ובמקרה דנן, ניכר שהרבה פעמים ה"פשרה" שארגונים אלו מציעים היא פחות לטובת הדת היהודית ויותר לטובת העולם המודרני. אבל זה לא העניין שרציתי לקבול עליו [זה דווקא פחות מפריע לי].
העניין הוא אחר: הקבלה הבלתי ביקורתית הזאת, כברירת מחדל, של העולם המודרני כפי שהוא.
רוצה לומר, שהדבר היחיד – לפחות ברמה המוצהרת – שעוצר אנשים אלו מלהסתפח על קרביהם וקרעיהם ל"עולם בחוץ" בצורתו הנוכחית הוא הדת.
זה נשמע כמו מאמר חז"ל הקלאסי: "אפשי ואפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי".
לפני כמה ימים היה בפייסבוק סקר מטעם "בית הלל" בנוסח מעין "האם יש לשלב נשים בהנהגה תורנית או שיש בכך איסור?" – כאילו: אם אין איסור, אז אוטומטית יש לשלב נשים בהנהגה תורנית.
זו רק אילוסטרציה לנקודה שלי.
ג
אתמול פרסם הרב אמנון בזק ב-ynet מעין מניפסט לכבוד הקמת "בית הלל"; אני משער שדבריו נאמרו לא רק על דעת עצמו אלא על דעת הארגון.
אעבור אפוא על המניפסט ואראה איך גם בו כל הדברים שכתבתי לעיל משתקפים:
הוא פותח באזכור החרד"ל ובהנגדתו את "בית הלל" אליו. שזה כמובן מצוין – כי הרי זו כל הפואנטה של החוג הזה [דגשים שלי]:

…אחד הקולות הבולטים ביותר בתוך מגוון זה נשמע מתוך ציבור המכונה "תורני" או חרד"ל שמבטא עמדות הקרובות לעולם החרדי ומתרחקות ממשנת הציונות הדתית הקלאסית לדורותיה… רבנים ותלמידות חכמים רבים חשו צורך לחזור ולגבות את משנת הציונות-הדתית הקלאסית… לכך בדיוק הוקם "בית הלל", שמבקש להציג עמדה שונה מזו החרדית, המחלחלת גם לתוך העולם הדתי-לאומי.
אוקיי – אז מה יש לנו פה?
לכאורה, ההנגדה היא בין "הציונות הדתית הקלאסית" לחדשים מקרוב באו, הקרויים "חרד"ל".
בית הלל, מצדו, נקרא להגן על ה"קלאסית" מפני החרד"ל. עד כאן הכול טוב ויפה. אבל כבר פה יש צליל צורמני:
האם בציונות הדתית הקלאסית נהוג היה לדבר על "רבנים ותלמידות חכמים"?
זו שאלה כפולה:
(א) בציונות הדתית הקלאסית רבנים לא שיחקו כזה תפקיד חשוב. ההוגים של הציונות הדתית הקלאסית היו אנשי קיבוצים ופוליטיקאים ועיתונאים ואקדמאים. אבל על זה אינני מתלונן – לדעתי רבנים הם בסך הכול שיפור על פני עסקנים ורכלנים. אבל גם מבלי להתלונן – טוב לשים לב לכך שזה לא "קלאסי" לייחס כזו חשיבות לרבנים ובא בהשפעת החרד"ל דווקא.
(ב) ובטח שלא היה נהוג להזכיר "תלמידות חכמים" בחדא מחתא עם רבנים.
כאן אני כבר כן מתלונן:
אני מתנגד נחרצות לפמיניזם – בטח לפמיניזם החל מהגל השני שלו (כלומר – פמיניזם הדורש משהו מעבר לזכויות אזרחיות שוות לנשים). וזה ש"בית הלל" מקבל את הפמיניזם החדש כ"נתון" אודות העולם המערבי – ועוד במסווה של "ציונות דתית קלאסית"!! – זו ממש שערורייה בעיני.
מילא אם מדובר על "קולך" – קולך גם לא מתיימרות לשמר את הסטאטוס קוו אנטה. אז לארגון כזה אני יכול להתנגד מתוך כבוד – כאל יריב בדו-קרב. אבל "בית הלל" מנסים לרקוד על שתי החתונות, וזה לא מעורר אצלי כבוד.
בהמשך הדברים, הרב בזק מונה 3 נושאים שעליהם בית הלל יילחמו: זכויות נשים, ממלכתיות, השכלה.
מאחר שקפצו לי לעיניים, כאמור, "תלמידות החכמים" כבר במשפטי הפתיחה, לא מפליא אותי שהסעיף הראשון שהרב בזק ממהר לדבר עליו הוא באמת סעיף מעמד האישה. אצטט רק משפט אחד מתוך דבריו בעניין הזה שצרם לי במיוחד [דגשים שלי]:
אנו רואים בברכה את ההתקדמות הרבה שחלה בתחום זה בדור האחרון, ומאמינים ביכולת לשלב בין תפקידן המיוחד של הנשים במסורת ישראל ובין שילובן בתוך מערכות החיים בעולם המודרני.
(א) הוא מודה בפה מלא שכל "מעמד האישה" שהוא מדבר עליו הוא משהו שקרה בכלל בדור האחרון. אז מה לזה ול"ציונות הדתית הקלאסית?"
(ב) הסיפא של המשפט "...ומאמינים ביכולת לשלב..." מסריח מאפולוגטיקה ומחוסר יושר אינטלקטואלי.
כל מי שמתכחש לכך ש"מסורת ישראל" לדורותיה היא "לא פמיניסטית" [to put it mildly] עוסק בהונאה עצמית. ומי שאיננו מוכן להכריז על כך בפה מלא הוא אפולוגטיקן. במובן הרע של המילה.
מי שמודה בכך, מאידך, יכול לנקוט בכמה דרכים:
  • לקבל את עמדת היהדות בעניין הזה ולדחות את עמדת המודרנה בעניין הזה.
  • לקבל את עמדת המודרנה בעניין הזה ולדחות את עמדת היהדות בעניין הזה.
  • לדחות את עמדת המודרנה בעניין הזה – אך לא (רק) עקב יהדות, אלא (גם) משיקולים אחרים.
שימו לב שהאופציה האחרונה בכלל לא עולה על דעתם של "בית הלל". לפחות לא במוצהר.
ד
הסעיף הבא מדבר, בין השאר, על הסיפור עם שירת הנשים.
בתור ארגון אנטי-חרד"לי, באמת אני מצפה מ"בית הלל" לתמוך באי-הימנעות של חיילים משמיעת שירת נשים בטקסים צבאיים, ועל כל פנים להתנגד לעשיית "בלגן" על רקע זה.
אבל.... וזה אבל ענק:
בתור ארגון דתי [ואפילו סתם בתור ארגון שמכבד את ההסדר המדיני הליברל-דמוקרטי ואת עקרון חופש הדת בפרט], הייתי מצפה ממנו להילחם בחירוף נפש ובנחרצות ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים וללא פשרות על זכותם של חיילים שאינם חפצים, מסיבות דתיות, לשמוע שירת נשים, להימנע מכך.
אני רואה בהכרחת חיילים בעלי נטיות חרד"ליות (נטיות שאינני חולק עמהם כלל) לשמוע שירת נשים –רדיפה דתית. נקודה. לא תיתכן פשרה, מבחינתי, בעניין הזה. אני עצמי לא נמנע לא רק משירת נשים אלא אף מדברים חמורים יותר, מבחינת ההלכה. אבל אני הראשון לקרוא למלחמת אזרחים – לא פחות! – על זכותם של חיילים דתיים להימנע משמיעת שירת נשים. לא ייתכן שבמדינה דמוקרטית, קל וחומר במדינה יהודית, יכריחו יהודי לעבור על הלכה כלשהי – שולית ככל שתהיה, ושנויה במחלוקת ככל שתהיה.
הייתי מצפה מארגון דתי, קל וחומר רבני, להתעקש על נקודה זו באותה רמה של חריפות ונחרצות. וכשאני רואה רבנים [לא רק מ"בית הלל" – אלא גם הרבצ"ר ואחרים] שאינם נוקטים בכזו עמדה, אני רואה בכך בגידה – לא פחות! – של הרבנים בצאן מרעיתם.
אם לא יתעשתו הרבנים הללו, שמם יירשם לדראון עולם בהיסטוריה של העם היהודי ביחד עם שמותיהם של אנשי דת יהודיים נפלאים כמו יהושע-יאסון ומנלאוס.
ה
עם הסעיף אודות "המודרנה" [כשהכוונה היא פתיחות להשכלה] פחות או יותר הסכמתי. אבל זה הסעיף היחיד שאתו ממש הסכמתי בלב שלם, וזהו דווקא הסעיף האחרון ברשימה. הוא הסעיף היחיד שיש לו משהו במשותף עם "הציונות הדתית הקלאסית" ולכן דווקא הייתי מצפה ממנו לעמוד בראש הרשימה.
אליו הייתי מוסיף סעיף – ש"משום מה" לא נוסף – והוא היחס להלכה הפסוקה כפי שהיא מופיעה בספרות השו"תים ובקודקסים ההלכתיים.
זה תמיד נושא שארגונים מעין אלה מתחמקים מלדבר עליו. וזה אוטומטית צובע ארגונים כאלה בטון אפולוגטי להחריד.
הרי כל בר דעת שלמד קצת "משנה ברורה" [או כל קודקס דומה] יודע שמי שאשכרה ינסה לקיים את כל הסעיפים הקטנים בה, אורח חייו יהיה למעשה חרדי [בין אם חרדי-לאומי בין אם סתם חרדי – זה לא משנה].
למשל, הרב עובדיה ידוע הרי בתור פוסק מקל מאד. אבל שימו לב שאנשים שממש הולכים לפי הרב עובדיה הם חרדים (ואינני מדבר כאן על כובעים שחורים דווקא, כמובן). וזה לא סתם. הרב עובדיה אוסר על הרבה דברים הנפוצים בציבור הדתי ואף נתפסים בו בתור מובנים מאיליהם. וזאת אין הוא עושה מתוך חיפוש חומרות יתירות – הוא הפוסק האחרון שיחפש חומרות סתם. הוא עושה זאת משום שבאופן המקובל לפסוק הלכה, באמת אין מקום להתיר דברים אלה.
והרי הרבה מהתלונות על "התחרדות" בציבור שלנו מוסבות על .... הקפדה יתירה על הלכה בציבור שלנו – שהיא תופעה שהחלה עוד בתחילת הדרך בהשפעת הרב נריה, אבל תפסה תאוצה לאורך השנים והפכה לגורפת בשנות השמונים המאוחרות ובשנות התשעים המוקדמות [אך מאז נסוגה מאד: בדור שלי זה מאפיין הרבה פחות בולט, וכשאני פוגש בני"שים הצעירים ממני ב6-8 שנים, אני רואה שאצלם זה בולט אף פחות].
אני לא צריך לספר לכם על מאמרו של פרופ' חיים סולובייצ'יק בנוגע לשינויים שחלו בתוך האורתודוקסיה אחרי השואה ביחס כלפי ההלכה, ולפני כמה חודשים התפרסם ב"תכלת" מאמר מאת פרופ' משה קופל, המקדם גישה דומה לזו של סולובייצ'יק.
זה בהחלט יכול היה להיות כיוון פורה שבו ארגונים אורתודוקסיים/אורתופרקסיים מתונים יכלו ללכת בו.
[אם כי – במובן מסוים – זה הכיוון שהיהדות הקונסרבטיבית ניסתה ללכת בו, ונכשלה באופן מחריד. על כך בהמשך. אבל מבלי להתייחס לנושא זה כלל – העיקר חסר מן הספר.]
(הערת המארח: אני חולק על הרבה דברים של פילאבין, אבל בעניין הזה אני חייב להדגיש את התנגדותי לדבריו. לדעתי דבריו הפופולריים של סולוביצ'יק ודעמיה לוקים בהרבה כשלים מתודיים. ואולי ארחיב בעניין זה בעתיד. ה"ג.)
ו
המאמר נחתם בתהיות שכמה מהן מוזרות:
"האם אכן נוסיף תורה ודעת, או חלילה נרבה מחלוקת?"
(א) אם אתם מפחדים ממחלוקת – למה בכלל הקמתם את "בית הלל", שכל עניינו מחלוקת (לשם שמיים, אני מקווה) עם החרד"ל? – מחלוקת זה דבר מבורך!
(ב) למה המחלוקת מונגדת ל"נוסיף תורה ודעת"? אדרבא: קנאת סופרים תרבה חוכמה [אפילו קנאה אישית! לא דווקא מחלוקת לשם שמיים].
אני הרי כותב כל מה שכתבתי דווקא משום שאכפת לי מהנושא של שימור הציבור ה(בסך הכול) נפלא שלנו כפי שהוא, ומשום שגם אני מתנגד להתחרדות. לכן אני מרגיש שכשאני מותח על "בית הלל" ביקורת, הרי זו ביקורת "פנימית" – לא התקפה מצד מבקשי רעתם.
אסכם אפוא בכמה איחולים [כנים!] משלי, אבל ארחיק לשנייה עדותי:
אחרי מלחמת העולם השנייה, בעולם המערבי, בכל הדנומינציות הנוצריות חלה מודרניזציה, לטוב ולרע. בכנסיה הקתולית, למשל, תחילה הייתה "תאולוגיית השחרור", אחר כך היו הכנסייה השנייה של הוותיקן והתנועה הכריזמטית. דברים דומים התרחשו בדנומינציות אחרות. למשל, היום בכנסייה האנגליקנית יש בישופים הומואים מוצהרים [כמרים-נשים זה משהו שמזמן נהוג שם]. ביוניון תיאולוג'יקל סמינרי בעיר ניו-יורק מלמדים את מארקס כאילו היה אחד מאבות הכנסייה, בעוד שאת דברי אבות הכנסייה עצמם מלמדים שם דווקא פחות.
כל המודרניזציה הזאת – בין אם רואים בה משהו טוב ובין אם רואים בה משהו רע – הפכה את הדנומינציות הללו למשהו הדומה ליהדות רפורמית. כלומר, כל אחת מהדנומינציות הללו עומדת לעומת הדנומינציה כפי שהיא הייתה במקור, באותו יחס שבו היהדות הרפורמית עומדת לעומת היהדות האורתודוקסית.
זה מותיר דנומינציות אלו "ללא שיניים" להתמודד מול העולם. במקום לעמוד מול מה שמתרחש בעולם ולהוכיח בשער, במקום לנסות לעצור את הסחף והסחרור והשיגעון שאליו העולם נקלע – הם עצמם נקלעו לאותו הסחף והשיגעון.
[ואני משער שאנשי "בית הלל", בהיותם אנשים שמרנים בסך הכול, כן יסכימו שהעולם המערבי נקלע לסחף, סחרור, ושיגעון: ראו מה קורה עם מוסד המשפחה! ראו מה קורה לרגשות הלאומיים ועם האהבה למולדת! ראו מה קורה עם הפריצות! ראו מה קורה לנימוסים ולהליכות ולקוד הלבוש! ראו מה קורה לתרבותיות בסיסית!
"חוצפא יסגא... ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות.. וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו…"]
וגם אצלנו, היהודים, בקרב הזרם הקונסרבטיבי קרה אותו התהליך. הרי במקור הקונסרבטיבים היו אמורים להיות, כשמם כן הם – שמרנים. וראו לאן הגענו! הגר"ש ליברמן והרב יהושע השל ויצחק לסר והרב שבתאי מוראיס, ואפילו הרב שלמה זלמן שכטר מתהפכים בקברם, אני בטוח.
פעם בסמינר היהודי התיאולוגי הילכה בדיחה, שזה מקום שבו מורים אורתודוקסיים מכשירים רבנים קונסרבטיביים עבור קהילות רפורמיות.
אבל זה מילא – זה לא נשמע לי כזה נורא, כשלעצמו: כי ניתן לפרש את זה לשבח (מנקודת ראות אורתודוקסית; כמובן לא מנקודת מבטם של ממציאי הבדיחה, תלמידי ה-JTS) – שהאורתודוקסיה מחלחלת מטה.
אבל האמת העצובה נמצאת בבדיחה אחרת: שמה שהרפורמים מחדשים ברגע נתון, זה מה שהקונסרבטיבים יאמצו עשרים שנה אחרי כן, ומה שהאורתודוקסים המודרניים יאמצו עוד עשרים שנה אח"כ.
כיוון החלחול, אפוא, הוא הפוך.
[ישנה בדיחה אנלוגית גם בקרב לותרנים בארה"ב: שמה שלותרנים מיינסטרימיים עושים היום, זה מה שהסינוד של מיזורי יעשה בעוד עשרים שנה, ומה שכנסיית קונקורדיה תעשה בעוד ארבעים שנה…]
אז אני מאחל ל"בית הלל" שיידעו, כמו אברהם העברי, לעמוד באופוזיציה מול העולם, ולא להיות קונפורמיסטים: "כל העולם כולו מעבר אחד, ואברהם מעבר אחד".

6 תגובות:

  1. א. בנוגע לשם היומרני לטעמך "בית הלל"- אני מוכן לקבל אותו כהצהרת כוונות לא יומרנית, אם יאמצו את המתודה ה"בית הלל"ית, ויהיו ענוותנים ושונים את דברי בית שמאי לפני דבריהם. שונים לעומק וברצינות.
    ב. אם להקצין את דבריך אד-אבסורדום, היית מצפה שרבצ"ר ייאבק על זכותו של חייל דתי מעדה חסידית לטבילת עזרא? מכיוון שיש לרבצ"ר הנמקה הלכתית לא רעה להכרעתו, זו זכותו וחובתו לדרוש מכל המערכת יישור קו.

    עידו.

    השבמחק
  2. נדרשת הבהרה מאוד חשובה...
    מדבריך אי אפשר להבין איפה החילוק בין דתי לאומי (או ציוני דתי) לחרד"ל
    נגיד, אדם שגר בת ציון חרדי, ועובד - הוא חרד"ל או חרדי?
    אדם שגר בקריית משה, בוגר מרכז אומר הלל ביום העצמאות, עובד מה הוא?

    למשל אני לא רואהמ את עצמי בכהוא זה חרד"ל (סטודנט, בוגר ישיבת הסדר,...)
    ואומנם לפי כתיבתך, ולדעת "בית הילל" (יש"ו???, סתם;) אני חרד"ל לגמרי...

    אשמח לדעת מה הגבול, לשיטתך.

    השבמחק
  3. עידו:

    אם את דעתי אתה שואל - אז כן, אסור שרשויות המדינה תמנענה מחייל לטבול או אפילו להכריח אותו לפשוט את הקאפוטע שלו. זה כלל לא אבסורד.



    בטח תשאל: איך אפשר לקיים צבא ככה?? --- תשובתי פשוטה: צבא-חובה הוא באמת מתכון להפרת זכויות אזרחיות בסיסיות. לכן הפתרון הוא צבא מקצועי. אינני רואה דרך אחרת לשמר זכויות אזרח בסיסיות מחד ולקיים צבא מאידך.


    אם הצבא יהיה צבא מקצועי --- או אז הוא מצידו יוכל לדרוש מה שבא לו מהחיילים ואני לא אראה בכך הפרה של זכויותיהם האזרחיות - אפילו שהחיילים יקיימו יחסי מין עם סוסים. זו תיהיה בחירה של אותם חיילים אם תנאי השירות נראים להם או לא - אם לא: הם לא חייבים להתגייס. עבודה כמו כל עבודה.

    [אם כי פה הסתייגות: אמנם הצבא אז במוצהר לא יהיה צבא העם במובן הבנגוריוני (כפי שהוא כבר מזמן איננו בפועל)אבל הוא יהיה עדיין צבא עם במובן הטריוויאלי: שהוא עדיין יהיה שייך לעם - כפי שכל המדינה שייכת לעם במשטר דמוקראטי. לכן דרישות מחיילים שאינן מתיישבות עם רצון העם ייראו בעיני אמנם לא הפרה של זכויות החיילים, אבל כן הפרה של זכויות העם. כלומר: זו תיהיה שחיתות - גזל של ממש! - מצד פקידים או מפקדים להשתמש במשאבים שהעם הפקיד בידיהם על מנת לקדם אג'נדות פרטיות שלהם שאינן בקונצנזוס]

    אבל דווקא בצבא מקצועי, חרף האמור לעיל [לפני ההסתייגות בסוגריים], אני חוזה שנראה *יותר* התחשבות בחיילים דתיים. שהרי צבא מעוניין בכוח אדם, והציבור הדתי הוא בשר תותחים מעולה, ואם הוא ירגיש שלא מתחשבים בו, הוא לא יתגייס.

    =============================


    דניאל: למה זו "הבהרה מאד חשובה"? מדברי באמת "אי אפשר להבין.. וגו'" - כי דבריי לא הוקדשו לסוגיה הזאת..

    אין מובן אחד למילה "חרד"ל", יש כמה. אם תרצה, ראה דברים ארוכים שכתבתי בנושא:
    http://is.gd/D7dytl

    כמובן שבכל אחת מהמשמעויות הללו שנשתמש במילה זו, אין גבול מדוייק ויש המון מקרי ביניים. זה לא אומר שאין משמעות למושג הזה - זה רק אומר שהמושג איננו מדוייק - כמו רוב המושגים היומיומיים שלנו.

    ברמה האינטואיטיבית הרי ברור לנו על מה, פחות או יותר, מדובר. לא?

    השבמחק
  4. אחרי קריאה נוספת:

    א. הנחת היסוד שלך בעניין הפמיניזם והיהדות ("שהיהדות לא פמיניסטית, בלשון המעטה..." וכו') עומדת ביסוד כל הטיעון שלך על דיכוטומיה וצורך לבחור בין יהדות לפמיניזם.
    לא טוען שהיהדות פמיניסטית, חלילה לאל. טוען שהיא מורכבת. ויש בה גם גוונים פמיניסטיים שלא תוכל להתכחש להם. בהלכה ובאגדה.

    ב. הלוגיקה שלך מ-ו-ש-ל-מ-ת. שים לב כמה אנרגיה אתה משקיע לפי המסקנה. עומד לבדך עם קומץ חבריך מצד אחד, כשכל העולם כולו, כולל רוב העם, נמצא בצד השני. מכבד את הבחירה שלך בחרדיות הלאומית, אבל לו היית גם פיזיקאי ולא רק פילוסוף היית בוחר בדרך הדורשת פחות אנרגיה.

    תאר לך שבסוף הרפורמה תתייצב? תרגיש פרייאר.
    תאר לך שזרמים חרדיים-קיצוניים בסגנון נשות הטליבאן ישתלטו על מוקדי כח? (שלא נדע!). תרגיש החמצה בכך שהחלשת את הרפורמים.

    ג. דעתי ידועה, שצריך דווקא לאמץ את הרפורמה לחיק הישראליות. להפריד אותה מאמה המאמצת, אמריקה. "הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה".

    ד. השתפכתי בסעיף ג' :-)

    השבמחק
    תשובות
    1. היי קסנר,

      "דעתי ידועה" - למי? :)

      "תרגיש פראייר" - לא נכון. ארגיש כמו שאני מרגיש מאז ומתמיד: שאני שונא את הכיוון אליו העולם הולך

      מחק
  5. היי קנסר,

    "דעתי ידועה" - למי? :)

    "תרגיש פרייאר" - לא: ארגיש (כפי שאני מאז ומתמיד מרגיש) שאני שונא את הכיוון אליו העולם הולך

    השבמחק