בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שישי, 7 במרץ 2014

אין ימין בארץ (כמעט) / פוסט אורח מאת דוד פילאווין

לקראת שבת, פוסט אורח שכתב דוד פילאווין. זהירות, פוסט ארוך מאוד (כדרכו של המחבר). אבל מעניין. קחו את הזמן וקראו להנאתכם:

אין ימין בארץ (כמעט)

כבר זמן מה אני מתכנן לכתוב רשימה על ימין ושמאל, וכל פעם דוחה - בעיקר מתוך עצלנות.

עתה, לרגל חציית הקוים מימין לשמאל של ידידנו אלון מזרחי, ובעקבות כמה חציות קווים כאלה שאני מכיר - לאחרונה ובמהלך ההיסטוריה - החלטתי לאסוף את עצמי ולכתוב כמה דברים.

החוק השני של רוברט קונקווסט אומר שכל ארגון או תנועה שאינם ימין במובהק הופכים עם הזמן לשמאל.

דהיינו, יש 'סחף טבעי' שמאלה.

אבל האמת היא חריפה יותר: אפילו ארגונים ותנועות ואישים שהם ימין במובהק, ואפילו אנטי-שמאל במובהק, נסחפים פעמים רבות שמאלה.

אאפיין להלך את השמאל, בהסתמך על תיאורים מקובלים ועל מקורותיה ההיסטוריים של החלוקה הזאת, ומתוך הדברים יהיה ברור שרוב מה שנקרא היום בעולם ימין - ובמיוחד בארץ - הוא לא ימין כלל, אפילו לא קצת - יחסית למה שנקרא 'ימין' באופן מסורתי.

עד כדי כך השמאל הפך למיינסטרים, שכל השפה שלנו היא שמאלנית.

כל מיני מונחים כמו 'גזענות', 'דיכוי', 'אפליה', 'מיעוטים', 'שוביניזם', ..;
ומאידך מונחים כמו 'שוויון', 'זכויות', 'קידמה', 'רפורמה', 'קידום', 'שילוב', 'הכלה' וזה

כל זה מינוח שהוא במהותו שמאלני [אסביר להלן] אבל בימינו זה המינוח היחיד שבו ניתן לנהל שיח פוליטי 'מהוגן' [תחשבו למשל ליחס לו זוכים אישים כמו בן ארי מצד הימין המיינסטרימי..].

זה אומר שמה שנחשב 'ימין' בימינו הוא או בעצם שמאל קצת יותר מתון [הכל יחסי..] או, אם מדובר בימין של ממש, זהו ימין מתנצל, אפולוגטי, שמנסה 'להלחם בסטראוטיפים' שמיוחסים לימין. ואומר: 'אל תראו אותנו ככה, אנחנו לא גזענים/שוביניסטים/מדכאים/.., אנחנו בעד שוויון וזכויות וקידמה וכו וכו'. כלומר בעצם הוא אומר: 'אנחנו שמאלנים טובים'.

לעתים הוא אפילו מתיימר להיות יותר שמאל משמאל: 'השמאל מקפח מזרחיים - ואילו אנחנו בעד קידום מזרחיים' וכדומה..

II

כאן בארץ 'ימין' ו'שמאל' בעיקר נקבעים ע"פ היחס לוויתור על שטחים.

אבל תיאורתית יכול אדם להיות ימני גמור, ע"פ הקריטריונים הקשיחים ביותר, ולתמוך בוויתור על שטחים [זה לא יהפוך אותו לחכם במיוחד, אבל אין שום דבר בהגדרת 'ימין' שמונע מאדם להיות טיפש].

אם למשל יהודי סובר שמבחינה אסטרטגית אנחנו, היהודים, איננו מסוגלים להחזיק ביו"ש, או שהחזקה ביו"ש מזיקה לעם ישראל באופן זה או אחר, אז גם אם הוא ימני, הוא עלול לטעון שיש לצאת מהשטחים מבלי לאבד את 'ימניותו' הכללית.

בזמנו, ההתנתקות זכתה לפופולראיות בשדרות רחבות של העם בין השאר משום שהתעמולה לטובתה לא נשאה אופי 'שמאלני' במיוחד - אלא הייתה יותר בסגנון 'אנחנו פה - הם שם. שיאכלו אחד את השני. לנו לא איכפת. חבל שחיילינו ימותו שמה. הבה נצא - ואם הם רק יעזו לזרוק טיל על שדרות נמחק את עזה' וכדומה.

כמובן שהתעמולה הזאת הייתה שקר. אבל אני מדבר עתה על אידיאולוגיה - לא על פראגמאטיקה. האידיאולוגיה שמשתקפת מתעמולה כזאת היא ימנית, לא שמאלנית - ואעפ"כ היא משמשת כטיעון ליציאה מהשטחים. והוא מה שרציתי להמחיש עם דוגמא זו.

III

ובכן, מהו ימין ומהו שמאל?

המונחים הללו נולדו בעת המהפכה הצרפתית, כאשר הפלגים היותר 'פרוגרסיביים' ישבו בצד השמאלי של הפרלמנט והפלגים היותר שמרניים ישבו בצד הימני.

ככל שהמהפכה התקדמה קרתה תופעה מעניינת:
בוצעו 'טיהורים' של הפלגים המתונים יותר בקרב המהפכנים - כלומר, הצד הימני של הפרלמנט היה מתרוקן מידי פעם מיושביו [לטובת גלות במקרה הטוב וגיליוטינה במקרה הרע].
ואז הצד השמאלי של הפרלמנט היה מתאייש בדם חדש ואילו מי שעד כה ישבו בצד השמאלי היו עוברים לימין.
וחוזר חלילה.

רואים כבר כאן את חוק קונקווסט בפעולה - מכיוון שהמיינסטרים המהפכני נסחף שמאלה, מי שנחשבו שמאל עד זמן מסויים נחשבו ימין מזמן זה ואילך..

וניתן להדגים את החוק הזה גם כאן בארץ.

למשל, הידעתם שתנועת ארץ ישראל השלמה התחילה בתוך מפא"י?

אחרי מלחמת ששת הימים, מפאייניקים וותיקים מסויימים הרגישו שהמפלגה נעה שמאלה - שהמחוייבות שלה להתיישבות יהודית בארץ ישראל ולהחלת הריבונות היהודית על כלל הארץ [קרי: כיבוש, שלא הייתה מילה גסה אז] התרופפה. ביניהם היו אישים בולטים כמו אלתרמן, טבנקין, לובוטקין ואחרים. כקונטרה, הם ניסו לפעול מתוך התנועה פנימה ולחדש את המחוייבות האמורה.

ואלו היו אנשי השמאל דאז!

נקל להבין מכאן מה הייתה הגישה המיינסטרימית בקרב הישראלים באותה תקופה.

בפועל אותם אנשי ארץ ישראל השלמה או שנפלטו מהשמאל ועברו לימין, בעל כורחם [גנדי עד ימיו האחרונים ראה עצמו כמפא"ניק, וכך גם נעמי שמר], או שהם הצטרפו לשאר חבריהם מהשמאל בתנועתם עוד יותר שמאלה.

אח"כ, בתחילת שנות התשעים, אמנם אידיאולוגיית 'ארץ ישראל השלמה' נותרה רק אצל מתנחלים דתיים. אבל גם אז, מי שדיבר על מדינה פלסטינית היה נחשב שמאל קיצוני. השמאל המיינסטרימי - סטייל רבין - אמרו 'בשום פנים ואופן'. אפילו כאשר החל תהליך אוסלו, מחולליו (לפחות רבין) כל הזמן הדגישו שמדובר רק באוטונומיה בחלק מהשטחים ושעל גופתם המתה תיהיה פה מדינה פלסטינית.

אח"כ ביבי - שנחשב ימין - כבר קיבל את תוצאות אוסלו בתור נתון וניסה רק למתן את נזקיו. ללא הצלחה גדולה. שרון בימי ממשלת ביבי הראשונה נחשב לסמן הימני.

אבל כאשר שרון - הסמן הימני של ממשלת ביבי הימנית - כלומר, 'ימין קיצוני', יש יאמרו - הפך בעצמו לראש ממשלה, הוא כבר דיבר במונחים של 'הכיבוש משחית'.

ושימו לב ש-'הכיבוש משחית' זו כבר אמירה שמאלנית - לא כמו האמירות האסטרטגיות בעלי הניחוח הימני שמניתי לעיל. להלן אסביר גם למה.

עוד דוגמא מהארץ:

בדור הקודם, אפילו האתיאיסטים האדוקים ביותר ראו נישואי תערובת בתור דבר רע. טומי לפיד, בתוכנית רדיו שהייתה לו בסוף שנות התשעים, אמר שאילו בנו היה מתחתן עם שיקצע, הוא היה רואה בכך כשלון חינוכי שלו.

אדרבא - החילונים האידיאולוגיים לאורך הדורות כאן בארץ [חוץ מחברי מק"י] ניסו תמיד להסביר למה עם ישראל יכול להתמשיך ולהתקיים בתור עם נבדל וייחודי גם בלי הדת.

אבל בימינו אמירות כאלה נחשבות גזענות חשוכה ולאומנות מסוכנת וצרות אופקין שמתאימה רק לדוסים.

'טוב למות בעד ארצנו' ושאר ססמאות שדורות רבים של ישראלים - מימין ומשמאל - גדלו עליהם ודגלו בהם [לפחות בתור אידיאל] עד לשנות התשעים הפכו אנאתמה.

עוד דוגמא:

היום קבוצות של 'זכויות' למיניהן - נשים, מזרחיים, ערבים וכו' - אוהבות להביא כל מיני ציטוטים רשמיים מאישים בולטים בשמאל בעבר שאומרים דברים שנחשבים היום גזעניים או מיזוגיניים וכדומה.

מה שזה מלמד אותנו הוא שפעם השמאל היה הרבה יותר ימינה מהיום...

וניתן להמשיך ולהרבות בדוגמאות.

IV


בחזרה לעניינינו.

אחרי המהפכה הצרפתית השמות הללו - ימין ושמאל - נותרו בשימוש, וכל אחד מהם ציין מגוון גדול של תופעות - שלא בהכרח עלו בקנה אחד אלו עם אלו.

לפיכך לנסות לתת הגדרות למונחים אלו שתקלענה לשימוש בהם מחד, ושתיהיינה עקביות מאידך נידון לכשלון.

תחת זאת, עדיף לנסות לתפוס מבעד לפרטים איזשהו 'הלך-רוח', 'נטיה' [נפשית או חברתית], ולתאר אותם.

נתחיל מהשמאל:

הססמא שאולי מאפיינת את השמאל טוב מכל היא 'עולם ישן עדי יסוד נחרימה'.

הרעיון הבסיסי בצורה גסה הוא כדלהלן:
עד לשלב מסויים בהיסטוריה, אנשים נשלטו ע"י אמונות טפלות ודעות קדומות, עד שהחלו לצאת מהן. ומאז יש התקדמות [=קידמה] בה אדם משתחרר מכבלי העבר - הפוליטיים, התרבותיים, אפילו הפסיכולוגיים - ומעצב את עולמו בעצמו ע"פ הבנתו באופן ראציונאלי.

או משהו כזה. כאמור - זה רק תיאור סכמטי של הלך רוח.

ניתן לראות את הלך הרוח הזה מתבטא בשלל תחומים מגוונים ועמדות שלכאורה נמצאים ב'פלנטות' שונות ואף מונגדות:

אומנות מודרנית גבוהה,
אך גם תרבות הפופ.
אתיאיזם לוחמני,
אך גם ניו-אייג',
וגם פונדאמטאליזם דתי.
סוציאליזם,
אך גם ליבראליזם.
המהפכה המינית,
אך גם כל האנטי-מיניות המאפיינת בימינו פמיניזם.
אוניברסאליזם -
[הרעיון שכולנו אחים וכולנו דומים ושווים ועלינו להיות אזרחי העולם] -
אך גם הביקורת הרואה באוניברסאליזם נסיון מצד האדם המערבי לשלוט בשאר העמים.
הומאניזם - הרואה באדם את 'מידת כל הדברים' [כפי שאמר פרוטאגוראס] וכטוב במהותו [שמקסימום הושחת ע"י סביבתו],
אבל גם אקולוגיזם - הרואה את האדם כזן מסוכן ומזיק לסביבה.
התנגדות להיירארכיות חברתיות,
אבל גם תמיכה ברגולאציה של המדינה של כל אספקט בחיינו.
הרעיון שצריך לתת לילד את כל התפנוקים האפשריים ולא לדרוש ממנו כלום,
והרעיון שמי שמביא ילדים לעולם הוא פראייער.
הדוניזם מופקר,
כמו גם 'צנע' וצניעות שדורשות אידיאולוגיות שונות - בשם השוויון [הרי לא כולם יכולים לגור בארמון!], בשם איכות הסביבה, בשם פגיעה בנפשותיהן הרכות של בנות שאינן רוצות לעשות דייטה..
התנשאות בלתי מוצדקת של משכילים מסוג מסויים [אנשי רוח מחד ו'מדעניסטים' מאידך] ו'אמנים',
כמו גם פופוליזם למיניהו - הריסת ארמונות לקול צהלות ההמון וכדומה.
פאציפיזם,
כמו גם מהפכנות אלימה,
וגם התפיסה שצריך להפיץ בעולם את הדמוקראטיה בכוח הזרוע..
אנטי-'גזענות',
וגם תורות גזע 'מדעיות' סטייל היטלר.
אנארכיזם,
וגם אטאטיזם.
וכן הלאה באותה רוח.

כמעט את כל ה-'איזמים' ניתן לשייך להלך רוח זה.

את הימין קל לאפיין בתור "התנגדות לשמאל".

V

'אבל רגע', בטח תגידו, 'מנית לעיל שלל תופעות הפוכות ושונות - איזו מין רוח משותפת מצאת ביניהן?'

זה רק מראה עד כמה אנו היום שקועים עמוק בתוך השמאל מבחינה תודעתית, שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין איך ניתן להימנע מלאמץ את אחד הצדדים בדיכוטומיות הללו -
מקסימום, חושבים אנשים, ניתן לנוע על הצירים שבין ההפכים הללו ולאמץ עמדות מתונות באמצע.

זה אגב לא רעיון רע -
אבל אלו עמדות שנתפסות בתור 'בלתי עקרונית' -
בתור כניעה לייצר או כניעה לכורח הנסיבות.
או בתור חוסר עמדה.

קשה לנו לחשוב אפילו איך מנסחים עמדה עקרונית המתנגדת באופן עקבי לכל הדברים מהסוג שמניתי.

עם זאת, הלך רוח שמתנגד לכל הדברים בסגנון שמיניתי קיים בהחלט.

בימינו בעולם המערבי הוא נפוץ בגלוי בעיקר בשכבות הפחות משכילות והפחות מתורבתות.

אבל העולם המערבי המדובר הוא בעצם רק מערב אירופה והארצות הדוברות אנגלית וישראל ועוד כמה ארצות בעולם.

לשאר העולם 'ברכת הקידמה' אמנם הגיעה, אבל עוד לא תפסה תאוצה כמו כאן. ונתקלת בהתנגדות מאסיבית ורשמית.

וגם בתוך העולם המערבי ההלך הרוח הנדון נפוץ מאד בציבור - עובדה שכל הזמן נלחמים נגדו.

בשכבות הבלתי משכילות בוודאי - הן לא שמות קצוץ על התקינות הפוליטית.

אבל גם בשכבות המשכילות -
בתחומים ריאליים, שם השקפות תרבותיות ואידיאולוגיות באות לביטוי מועט מאד, יש רבים שאפילו בלי להחזיק בעמדה כלשהי, באופן טבעי נרתעים מהדברים האמורים. וחלקם אף ממש מתנגדים להם.

ואפילו בתחום הרוח - הגם שהס מלהזכיר עמדות ימניות - נמצא כל הזמן אנשים ש'נתפסו בקלקלתם' ואמרו משהו 'שוביניסטי' או 'גזעני'..

תראו קליפ משעשע:

 
 כך שאפילו בחלקי העולם המדוברים, יש רק מיעוט יחסית זניח של אידיאולוגים של ממש המחזיקים בעמדות שמאליות עקביות [למשל - כשש"ס, בשם 'המאבק בגזענות' דורשים כל מיני דברים, אבל באותה נשימה רוצים לסלק מכאן לא-יהודים - הם אמנם משתמשים ברטוריקה של השמאל, ויותר מכך - הם נגועים מאד בשמאלנות - ולכן נפסלים מלהיות ימין כלל - אבל גם רחוקים מאד משמאלנות עקבית ואידיאולוגית].

אעפ"כ, השמאלנות היא הדוקטרינה ההגמונית המוחצת במוקדי הכוח הרלוונטיים -
במוסדות החינוך, באקדמיה, בבתי המשפט, בתקשורת, אפילו ברוח צה"ל..

קיים דחף של התנגדות 'מהקישקעס' לשמאלנות - בתור טעם אישי - אבל תמצאו מעט מאד ביטוי של דחף זה בתור אידיאולוגיה שיטתית. בטח פה בישראל (בארצות אחרות יש מסורות שמרניות יותר רציפות). זו חלק מהסיבה להגמוניה השמאלנית במוקדים המדוברים - אבל זו גם תוצאה שלה.

זה לא שאין אנטי-שמאלנות אידיאולוגית. יש ויש. אבל הגופים המדוברים אינם חושפים אתכם אליה. ומכיוון שאלו הגופים האמונים על חשיפת הקהל לעולם - ובפרט לתחומי הדעת והרוח, אז אנשים כמעט ולא נחשפים לכך. נקודה. וחבל.

אני למשל לא הכרתי אפילו שמות של הוגים חשובים כמו ברק, אוקשוט, סקרוטון - וזאת למרות שלמדתי מדעי הרוח באוניברסיטה. גיליתי אותם במקרה משוטטות באינטרנט לפני כמה שנים ונחשף בפני עולם חדש.

לפני כן לא חשבתי כלל שניתן להגן אינטלקטואלית על עמדות שמרניות-בואכה-ריאקציונריות מבלי להזקק למיתולוגיה.

לפיכך, חשבתי ששמרנות לא יכולה להיות משהו מלבד טעם אישי גרידא.

לא תמיד המצב ב'חברה הטובה' היה כך:

גם ה'בימינו' המדובר הוא בעצם רק כמה עשרות שנים -
אמנם שמאל, כתופעה, קיים עוד מלפני המהפכה הצרפתית - מאז 'עידן האורות' - והיה נפוץ במיוחד בקרב שכבות ה'אינטלגנציה' - המשכילים המקצועיים - אבל הוא הפך לחזות הכל בשכבות אלו רק בשנות השבעים - עם המהפכה התרבותית דאז.

עוד בשנות החמישים, אישי רוח בולטים רבים וביניהם אישים שנחשבים עד ימינו דגולים - ביניהם קוויין, סידני הוק, ואחרים - תמכו במקארתיזם למשל.

כותבת ענת מטר [בביקורת גדולה, כמובן]:

ב-1953 פירסמו ראשי 37 האוניברסיטאות החשובות בארה"ב הצהרה, הקוראת לסגל האקדמי לשתף פעולה עם ועדות מקארת'י ולהלשין. על-פי ראשי האוניברסיטאות הללו, ההימנעות מהלשנה והשמירה על זכות השתיקה מטילות דופי באנשי הסגל ומעוררות את השאלה אם הם ראויים למישרתם. .. שנים אחדות לפני כן, ב- 1949, פירסם נשיא אוניברסיטת וושינגטון, ריימונד ב. אלן, מאמר, המסביר את החלטתו לפטר שלושה חברי סגל שהשתייכו למפלגה הקומוניסטית. ..אלן אינו מסתפק בקביעתו-שלו. יש פילוסופים, מומחים לאתיקה, שתפקידם לספק את העוגן המקצועי לכל דבר תועבה. בשנת 1949 היה זה הפילוסוף הפרגמטיסט סידני הוק. מי שעמד בראש האגודה הפילוסופית האמריקאית וכיהן במשך עשרים שנה בראשות החוג לפילוסופיה באוניברסיטת ניו-יורק, מי שהוכתר ב-1992, בכרך המוקדש להגותו, כ"פילוסוף הדמוקרטיה וההומניזם", מי שקיבל את מדלית החירות מידיו של רונאלד רייגן, כתב בפברואר 1949 ב"ניו יורק טיימס", את מה שאלן מצטט במאמרו..


יש לי הסתייגות ממדיניות זו - אבל זה רק מראה לכם עד כמה הלך הרוח באוניברסיטאות דאז היה שונה!

ברטאראנד ראסל [הגדול] נזרק בבוז מהאוניברסיטה שלו, קיימברידג', כאשר בימי מלחמת העולם הראשונה הטיף לפאציפיזם.

וזה היה אחרי שהוא כבר התפרסם בעולם כיחיד בדורו.

ושלא תחשבו שמי שזרק אותו היה איזה פקיד מטעם הצבא. ראשי האוניברסיטה - ביניהם מאורות פילוסופיים כמו מקטאגרט - הם אלו שקיבלו את ההחלטה - שלבוגד כמוהו אסור ללמד באוניברסיטה - ולא משנה כמה גאון וענק הוא.

שוב - אפשר לדון אם זה היה צעד חכם.

אבל זה עוד פעם נועד להראות לכם עד כמה הלך הרוח באקדמיה היה אז שונה.

VI

המון דברים שאנו תופסים היום בתור מובנים מאיליהם הם בעצם המצאות של כמה עשרות שנים אחרונות. המילון האנגלי השלם בהוצאת אוקספורד של שנת 1971 לא הכיל את המילה racism למשל. [תודה לדוד סטוב על המידע - לקוח ממאמרו 'עויינויות גזעיות ואחרות'].

ברטאראנד ראסל, הנזכר לעיל - שהיה ונשאר אייקון של השמאל, גם במהלך המהפכה התרבותית - למשל התבטא בטבעיות גמורה שאין ספק שהגזע הלבן מוצלח יותר מכל שאר הגזעים [..אבל שזה לא אומר שאנחנו צריכים לשעבד אותם וכו' וכו'].

זו לא הייתה אמירה של איש קוקלוס-קלאן כועס - אלא הפוך - של איש שמאל בתור איש שמאל.

הוא הספיק לחיות מספיק זמן [כמעט עד גיל מאה] כדי להגיע לתקופה בה דיבורים כאלה הפכו לבלתי תקינים פוליטית והתנצל בבוא העת.

[אגב קוקלוס קלאן - בטח ראיתם את 'חלף עם הרוח' - סרט מיינסטרימי הוליוודי שהפך לקאלסיקה. שמתם לב שהקוקלוס קלאן מתוארים בו כגיבורים? סרט אמריקאי אחר מאד מצליח מאותה תקופה, 'הולדת האומה', מוקדש ספציפית לארגון הזה..]

אותו דבר אמור לגבי 'זכויות נשים':
הידעתם שבצרפת רק אחרי מלחמת העולם השניה נשים קיבלו זכות הצבעה? [מה שבעקיפין היה לאחד מגורמי ה'גל השני' של הפמיניזם: הפמיניסטיות הצרפתיות - בובואר למשל - היו צריכות למצוא לעצמן מהר עיסוק אחר על מנת לא להשאר מחוץ למעגל העבודה..]

בשוויץ [שווייץ!] נשים קיבלו זכויות הצבעה ברמה הפדראלית רק בשנות ה-70 [!]. עוד בשנת 1990 היו איזורים בהם לנשים לא הייתה זכות הצבעה. וגם זה השתנה רק עקב פסיקה של בית משפט פרוגרסיבי כנגד הכרעת משאל העם המקומי..

כך שכל הדברים הללו הם לא איזו היסטוריה עתיקה של 'בימי הביניים היה ככה וככה' - וגם לא משהו שמאפיין עולם שלישי או שכבות מפגרות בעם.

שהיום זה נתפס כך רק ממחיש בצורה חדה את ההשמאלה הראדיקאלית של השיח המתורבת שאירעה אך לאחרונה.

מה שפעם היה נחשב לנחלתם של כמה פרופסורים משוגעים ושל כמה בוהמיינאניים דקאדנטים שחיים בחרא של עצמם, הפך לבון טון הרשמי.

יכולתי להמשיך ולדבר על אבדן סמכות של הורים ומורים. ועוד על תופעות רבות. אבל זה יספיק לבינתיים.

היום המאבקים הראדיקאליים נמצא במקום אחר לגמרי -
היום נלחמים נגד אזכור של נשים בחדא מחתא עם פרחים - כי זה מקבע תפיסות 'סיסנורמאטיביות'.
היום 'מבקרים' פיזיקה ניוטוניאנית בתור תוצר מערבי שכופה עצמו על תרבויות אחרות.
וכן הלאה.

VII

השינוי שהתרבות המערבית עברה איננו סתם שינוי גדול או ראדיקאלי -
חל בה היפוך של ממש.

מה שנחשב בתור virtues הפך ל-vices ולהיפך.

למי שקורא אנגלית חופשי - ממליץ על מאמר חמוד על ההיפוך הזה, שאירע:
http://www.aei.org/article/society-and-culture/poverty/defining-deviancy-up/

אם היינו צריכים למנות מהמותן מה נחשב טוב בתרבות המערבית הישנה [וגם אגב בכל שאר התרבויות. רב המשותף על המפריד], היינו יכולים לציין דברים כמו:
נאמנות (לאומה, לשבט, למשפחה), תעוזה ותושיה, כבוד, הנכונות להרוג ולהיהרג למען דברים ראויים - כגון השבט והמשפחה והכבוד, תחרותיות וכדומה

הרי כל אלו בימינו נחשבים למגרעות -
לאומנות, אלימות, רכושנות וכדומה..

יופי היה פעם נחשב ערך - אם לא העליון, אז בין העליונים. באומנות ובכלל. היום הכיעור מועלה על נס: אמנות יפה נחשבת 'שטחית' ו'צרכנית', ומתנהלים קמפיינים נגד יופי אנושי - 'מיתוס היופי' וכו'

VIII

לסיכום - סיפור:

זקנה מטלפנת לבעלה, שנוסע במכונית, ואומרת לו: 'מוישע! שמעתי ברדיו שיש מישיגינער אחד שנוסע בניגוד לכיוון התנועה. אז הזהר'
עונה לה מוישע: 'מישיגינער אחד?! אלפי מישיגאנערים!'

כשמישהו כמוני בא ומלין כנגד כל העולם ואשתו - אני עלול להיתפס בדיוק כמו המוישע הזה -
אבל בהינתן הפרופורציות שציינתי לעיל - של זמן ומקום -
תחשבו שוב מי המוישע ומי התנועה של המכוניות...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה