כיון שהפייסבוק שלי מלא בכותבי מקוראשון-מעריב בהווה ולשעבר, לרגל מצבו הבכירעי התמלא הפייסבוק שלי הגיגים, קריאות להצלה, הספדים לעיתון הגוסס. חשבתי שיכול לעניין את הקוראים פרויקט של איסוף שלהם למקום אחד. ואם יש משהו שלא הבאתי - נא ידעוני.
בינתיים נפתח דף, "להציל את מקור ראשון", שגם הוא אוסף כמה אמרות שפר על העיתון.
ועוד עדכון: עלה לאתר "מידה" ניתוח מבריק של רן ברץ על הטרגדיה של מקור ראשון. אל תחמיצו.
ובכן (הטמעתי קישורים לפייסבוק, אז חכו כמה שניות שזה יעלה):
פוסט של ישי פרידמן:
לחצו ^ לקרוא את הכול. הנה הסוף שלו:
אחד הדברים שהכעיסו רבים במערכת במקור הייתה העובדה שלא היו משתפים את העיתונאים במה שקורה. הייתה תחושה של נתק, שלא רוצים לספר מה קורה מסביב, שזה לא באמת חשוב שהעיתונאים יידעו מה יקרה עם עתידם. בימים שהחוסר וודאות שלטה במערכת אז הנתק היה מורגש במיוחד. בסופו של דבר גם העיתונאים הבינו שאנשי המערכת לא מבינים מה רוצה בן צבי. הם לא מדברים עם העיתונאים כי הם בעצמם לא הבינו מה האיש רוצה.
אחרי זה הוא קנה את מעריב. וכל הסיפור ידוע. ההבטחות, השקרים והקריסה.
וזה ממש על קצה המזלג. הפער בין ההתנהלות של בן צבי לבין המציאות בשטח. לפעמים (פעמים קרובות במיוחד) הייתה תחושה שהאיש לא מחובר למציאות. אגב, דוגמית לניתוק של מו"ל מקור ראשון: בימים אלה של מצוקה כלכלית כשאין משכורות לכתבים והפנסיות נעלמות כמו בועות סבון הוא שקד על הקמת אתר באנגלית למעריב. אנשים גויסו לעבוד על הפיקציה הזו.
ועכשיו מקור ראשון בסכנת סגירה. וזה הרבה יותר כואב לי על סגירתו של מעריב. למרות שאני מגיע מבית ששנים היה מנוי על מעריב ושנים רבות הוא היה עיתון מעולה. לא מכיר עיתונים שאפשר היה לקרוא בהם דעות וכתבות כמו של קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, בן דרור ימיני יחד עם דעות אחרות ומגוונות. ובתקופות קודמות כשאמנון דנקנר היה עורך העיתון תמיד היה יותר מעניין לקרוא מעריב. עיתונאים כמו אבישי בן חיים, רועי שרון ואחרים לקחו את התחומים שלהם והפכו אותם מן הקצה אל הקצה.
ובכל זאת כואב לי יותר על מקור ראשון ואני מקווה שהעיתון שגידל אותי לא ייסגר. אין היום מקום למעריב. זו האמת. יש את ידיעות, ישראל היום והארץ. אין מקום לעיתון יומי נוסף. אבל מקור ראשון זה סיפור אחר. שבועון מקור ראשון הוא עיתון עם קהל קוראים נאמן. הוא עולה לא מעט ובכל זאת אנשים שלמו עליו במיטב כספם למרות שבמחיר שלו אפשר היה לקנות גם את הארץ וגם את מעריב. יש ציבור שקורא את מקור ראשון וזקוק לו כמו שמש חמה ביום קר וגשום. סגירת מקור ראשון תהיה מכה לעיתונות ולציבור הדתי לאומי.
אחרי שלוש שנים בעיתון קיבלתי בעיטה בטוכעס מבן צבי ומשגיחיו (בגל הפיטורים הראשון). היה לי תענוג וכבוד גדול לעבוד לצד אנשים שכל רצונם היה להיות עיתונאים טובים, להביא סיפורים בלעדיים מקוריים ולייצר עיתונות בועטת. כן, עיתונות יהודית, ימנית, שמרנית וציונית שיכולה להכיל דעות שונות ומגוונות וגם לתת בראש. זו הזדמנות להגיד תודה לחברים שעבדתי איתם כתף אל כתף ברכבת ההרים של מקור ראשון. בייחוד לאנשים שהכניסו אותי לעבודה ולימדו אותי מה זה עיתונות. אלעד טנא, חגי סגל וגדעון דוקוב.
אני מאוד מקווה שמישהו יציל את העיתון שאני אוהב.
(לטובת קוראי הרוסית. ואלה שיודעים להשתמש בגוגל/בינג טרנסלייט:)
בינתיים נפתח דף, "להציל את מקור ראשון", שגם הוא אוסף כמה אמרות שפר על העיתון.
ועוד עדכון: עלה לאתר "מידה" ניתוח מבריק של רן ברץ על הטרגדיה של מקור ראשון. אל תחמיצו.
ובכן (הטמעתי קישורים לפייסבוק, אז חכו כמה שניות שזה יעלה):
פוסט של ישי פרידמן:
לחצו ^ לקרוא את הכול. הנה הסוף שלו:
אחד הדברים שהכעיסו רבים במערכת במקור הייתה העובדה שלא היו משתפים את העיתונאים במה שקורה. הייתה תחושה של נתק, שלא רוצים לספר מה קורה מסביב, שזה לא באמת חשוב שהעיתונאים יידעו מה יקרה עם עתידם. בימים שהחוסר וודאות שלטה במערכת אז הנתק היה מורגש במיוחד. בסופו של דבר גם העיתונאים הבינו שאנשי המערכת לא מבינים מה רוצה בן צבי. הם לא מדברים עם העיתונאים כי הם בעצמם לא הבינו מה האיש רוצה.
אחרי זה הוא קנה את מעריב. וכל הסיפור ידוע. ההבטחות, השקרים והקריסה.
וזה ממש על קצה המזלג. הפער בין ההתנהלות של בן צבי לבין המציאות בשטח. לפעמים (פעמים קרובות במיוחד) הייתה תחושה שהאיש לא מחובר למציאות. אגב, דוגמית לניתוק של מו"ל מקור ראשון: בימים אלה של מצוקה כלכלית כשאין משכורות לכתבים והפנסיות נעלמות כמו בועות סבון הוא שקד על הקמת אתר באנגלית למעריב. אנשים גויסו לעבוד על הפיקציה הזו.
ועכשיו מקור ראשון בסכנת סגירה. וזה הרבה יותר כואב לי על סגירתו של מעריב. למרות שאני מגיע מבית ששנים היה מנוי על מעריב ושנים רבות הוא היה עיתון מעולה. לא מכיר עיתונים שאפשר היה לקרוא בהם דעות וכתבות כמו של קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, בן דרור ימיני יחד עם דעות אחרות ומגוונות. ובתקופות קודמות כשאמנון דנקנר היה עורך העיתון תמיד היה יותר מעניין לקרוא מעריב. עיתונאים כמו אבישי בן חיים, רועי שרון ואחרים לקחו את התחומים שלהם והפכו אותם מן הקצה אל הקצה.
ובכל זאת כואב לי יותר על מקור ראשון ואני מקווה שהעיתון שגידל אותי לא ייסגר. אין היום מקום למעריב. זו האמת. יש את ידיעות, ישראל היום והארץ. אין מקום לעיתון יומי נוסף. אבל מקור ראשון זה סיפור אחר. שבועון מקור ראשון הוא עיתון עם קהל קוראים נאמן. הוא עולה לא מעט ובכל זאת אנשים שלמו עליו במיטב כספם למרות שבמחיר שלו אפשר היה לקנות גם את הארץ וגם את מעריב. יש ציבור שקורא את מקור ראשון וזקוק לו כמו שמש חמה ביום קר וגשום. סגירת מקור ראשון תהיה מכה לעיתונות ולציבור הדתי לאומי.
אחרי שלוש שנים בעיתון קיבלתי בעיטה בטוכעס מבן צבי ומשגיחיו (בגל הפיטורים הראשון). היה לי תענוג וכבוד גדול לעבוד לצד אנשים שכל רצונם היה להיות עיתונאים טובים, להביא סיפורים בלעדיים מקוריים ולייצר עיתונות בועטת. כן, עיתונות יהודית, ימנית, שמרנית וציונית שיכולה להכיל דעות שונות ומגוונות וגם לתת בראש. זו הזדמנות להגיד תודה לחברים שעבדתי איתם כתף אל כתף ברכבת ההרים של מקור ראשון. בייחוד לאנשים שהכניסו אותי לעבודה ולימדו אותי מה זה עיתונות. אלעד טנא, חגי סגל וגדעון דוקוב.
אני מאוד מקווה שמישהו יציל את העיתון שאני אוהב.
(לטובת קוראי הרוסית. ואלה שיודעים להשתמש בגוגל/בינג טרנסלייט:)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה