בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום שבת, 12 בינואר 2013

"כל כבודה בת מלך החוצה"? הערות בשולי מאמרה של ורד נעם

פרופ' ורד נעם, חוקרת חשובה שכולנו חייבים לה טובה על מחקריה על מגילת תענית ואחרים, כתבה ב"מוסף שבת" (של מקור ראשון) האחרון מסה (pdf. כדאי לקרוא כדי להבין טוב יותר על מה אני הולך לדבר) התובעת שההלכה תתאים את עצמה למעמד האישה המשתנה, ועוד כהנה. שום דבר ממה שכתבה אינו חדש, והדברים די נלעסים ונטחנים עם השנים, ועדיין הרגשתי צורך לכתוב כמה הערות בשולי מאמרה (ההערות הן מקצת דברים שעלו בראשי בקריאת הדברים ואחריהם, ולא מסה-נגדית מסודרת):

א. אני מסכים אתה מאוד לגבי הצורך לחזור ולעיין בהלכה כפי שהיא, ולא להיתקע בקונוונציות שהתקבלו כי "ככה זה". ועדיין, השאלה היא מה המוטיבציה לשינוי, והאם הוא יועיל יותר או יזיק יותר. אם תרצו, יש פה כלל "מטא הלכתי", שעוסק בשאלה מתי שינויים של "החזרת עטרה ליושנה" וקבלת דעות הלכתיות שכיום לא נהוגות (למשל, התעטפות של אישה בטלית) יגררו יותר תועלת מנזק. נכון, אם אישה רוצה להתעטף בטלית, אין עם זה בעיה הלכתית של ממש. השאלה היא מדוע היא רוצה לעשות זאת. כי יש לי הרגשה שלא מדובר כאן על צדקת שרוצה להוסיף עוד מצווה שאינה מצווה בה, ולהתעטף בה בביתה. ואם המוטיבציה היא חיצונית - לשנות את ההלכה, להפגין שנשים וגברים הם אותו דבר וכו' - כי אז האישה עושה את המצוה קרדום לחפור בו. כשר? אולי. מסריח? לשיפוטכם.

ב. נעם מדברת על זה שנשים חייבות מעיקר הדין בתפילה כמו גברים. זה נכון מאוד, אבל:
1. איך זה קשור בכלל לעניין של בית כנסת, שעוסק בתפילת הציבור? (כזכור, נשים אינן מצטרפות למניין, ואין עליהן חובה להתפלל בציבור)
2. בדרך כלל התגובה של נשים שאני מספר להן על כך שזה עיקר הדין, מגיבות בחלחלה - מאיפה הן יכניסו עכשיו לחייהן 2 או 3 תפילות קבע? 


ג. בעניין עלייה לתורה של נשים, נעם מוצאת איזה "פסק נידח וחריג" (כלשונה!) של מהר"ם מרוטנבורג (בעניין עיר שכולה כהנים), שעל פיו היא רוצה להקיש על אפשרות להתיר עלייה כזו. אבל הרי ברור שאיסור עלייה לתורה של נשים, אף שנאמר שהוא רק "מפני כבוד ציבור" (ולא ברור מה זה; אגב, יש קטע גניזה שבו הנוסח הוא "מפני כבוד תורה"!), הוא כיום הלכה פסוקה וחקוקה, שלפי כללי הפסיקה המקובלים אי אפשר לזוז ממנה. הטיעון של "בטל הטעם בטלה ההלכה" דחוק ובעייתי מכמה סיבות: גם כי הוא אינו מקובל עקרונית על הרמב"ם ודעימיה, וגם כי איננו יכולים לדעת האם אכן בטל הטעם, ומהו הטעם הזה, והאם הוא הטעם הבלעדי והיחיד. יש לציין שבתוספתא (מגילה ג,יא) נאמר האיסור ללא שום הנמקה.

ד. נעם כותבת ש"במישור ההלכתי, הוצאה בשבת בחסות העירוב, או 'היתר מכירה' בשביעית, הם פרצות גדר נועזות לאין שיעור יותר מקריאת נשים בתורה". בואו נעשה סדר:

1. הוצאה בשבת בחסות העירוב מעולם לא הייתה "פריצת גדר נועזת". היא הייתה הנורמה בקהילות אשכנז, מכוח מסורת עתיקה כלשהי הטוענת שיש צורך בשישים ריבוא לצורך הגדרת מקום כרשות הרבים. נכון שהיא לא כל כך מתיישבת עם הפסק התלמודי הפשוט, אבל פסיקות כאלה, מכוח מנהגים ישנים, קיימות על ימין ועל שמאל; לא זו פריצת הגדר הנועזת, כי אם רצון לבטל אותן יהיה פריצת גדר נועזת. ואני, אגב, בהחלט בעד לבטל אותן ולחזור לפסיקה התלמודית, כפי שהיו פוסקים רבים לאורך הדורות שניסו לשדל את קהלם להחמיר בעניין, ללא הצלחה ניכרת. 

2. היתר מכירה בשביעית נוצר במציאות שבה החל משהו חדש בארץ, שחזרו אליה רבים מבני ישראל, וכאן הם עמדו בפני שוקת שבורה בבואם לשנת השמיטה. היתר המכירה אכן בעייתי, וגם בעניין זה אני חושב שהגיע הזמן לבטלו, אבל הוא דווקא נשען על קרקע לא רעה (דעת רבים שכיום שמיטה היא דרבנן, בצירוף עם הדעה שזו רק מידת חסידות) - רעועה הרבה פחות מהיסמכות על הקוריוז שבתשובת המהר"ם.

3. העניין פה הוא שנעם מניחה כמובן מאליו שההיתרים הללו הם רצויים ומתקבלים, ורק כדאי להוסיף עליהם "פריצות גדר" חדשות. למה? כי אנחנו יכולים. על הראשונות אנו מצטערים, ונעם רוצה להוסיף עליהן חדשות.

ה. נעם כותבת על איסור הזימון של גברים ונשים מפני חשש 'פריצות': "התוצאה בדורנו היא אבסורד מוחלט. אנחנו אוכלים יחד, צוחקים יחד, משוחחים יחד, מרכלים יחד - ודווקא על הקריאה לברכת המזון המשותפת אנחנו מחילים חשש 'פריצות'". דברים כדרבונות. אבל מי אמר שזה אומר שדווקא את ההלכה יש לשנות? אולי עצם המצב שבו אוכלים יחד, צוחקים יחד, מרכלים יחד - הוא הוא המצב הבעייתי, ועליו יש להתלונן? אולי רק ברכת הזימון נשארת כדגל אחרון ומיותם כקריאה לנשים ולגברים לא להקל ראש יותר מדי אחד עם השני? שוב ושוב נעם יוצאת מתוך הנחה שהמציאות "שלנו", בחברה המערבית הנוכחית, היא היא המתוקנת והנכונה, ורק ההלכה היא המקולקלת. האומנם?

ו. נעם כותבת שלפי חז"ל, מעמדה של האישה היה קרוב למעמד העבד, וש"אין בכך שום דבר מקומם, מפני שחכמים בהלכותיהם שיקפו במדויק את מציאות חייהם (מה שאנחנו איננו יודעים לעשות)". והיא מוסיפה ש"במערכת ההלכתית מובנים מנגנונים מרשימים ביותר המאפשרים עדכון ושינוי", אם כי יש דברים ש"אין לנו תשובה ואנו נבוכים לגביהם" כמו "היחס להומוסקסואלים, ממזרות, איסור נישואין של כהן וגרושה". 

מה פשר הפסקה הזו? מה השאלה לגבי הומוסקסואלים, ממזרות, או נישואין של כהן וגרושה? אם אני מבין נכון, התשאלה היא כזו: טענת נעם היא שבעצם חז"ל/התורה הלכו אחרי הנורמה בזמנם, ולכן אסרו את הנ"ל. אנו, שבזמננו הנורמה היא אחרת, צריכים להתיר אותן, אלא ש- נעבעך - לא מצאנו עדיין דרך להתיר. רוצה לומר, התורה בכלל לא קובעת נורמות; היא נגררת אחריהן. זו תפיסה שהיא גם שערורייתית מבחינה דתית, וגם מוזרה מצד האמת. אם הומוסקסואליות לא הייתה נורמה בזמן התורה, מדוע היה צורך בכלל להדגיש את איסורה? מדוע התורה אמרה שזה "מעשה ארץ כנען"? ובכלל, אם הנורמה שלך נקבעת על ידי זמנך ולא על ידי שום משהו של מסורת ונבואה, מה את עושה בדבר הזה שנקרא יהדות?

הטיעון הזה הופך בעצם את היהדות לצל חיוור של התרבות הכללית, בלי כמעט שום אמירה מוסרית עצמאית. אם התורה אומרת שמשכב זכור הוא פסול - היא אמרה זאת כי כך היה נהוג בזמנה. אמנם מה לעשות שאנחנו כבולים לאותם חוקים מיושנים, אך אם אפשר לעקוף את זה בדרכים יצירתיות, למה לא. ולמה לעצור שם? הרי גם איסור אשת איש מיושן לגמרי, ומבוסס על אותה תפיסה פטרונית של האישה כקניין האיש. שמא נוכל לבטל גם אותו, בדרכים יצירתיות? ומחר תקום חברה שתטען שחוקי הקניין הם אנכרוניסטיים, ובהתאם נעדכן גם את "לא תגנוב(ו)". ובעוד שנה תקום חברה שתטען שאין בעיה להרוג אנשים מסוימים, ובהתאם לזה נעדכן את "לא תרצח". (בעצם, למה עוד שנה? זה המצב כיום לגבי "המתת חסד" והשתלת אברים במקרים מסוימים) 

כל זה חוזר לזלזולה של נעם בחשש מפני רפורמיות. אני מכירה הרבה דתל"שים, היא אומרת, אך לא מישהו שהפך מדתי לרפורמי. נכון. אבל לא זה החשש, אלא החשש הוא שאנחנו עצמנו נהפוך לרפורמים: שנשעבד את ההלכה לאידיאלים זרים, כי זה מה שנראה לנו נכון כרגע. כמדומני שבדיוק נגד כיוונים כאלה הוקמו כל מנגנוני ה"ס'פאסט נישט".


ז. אחזור לעצם העניין. אני מאמין גדול ברפורמות. ההלכה כיום היא שריד מאובן של חברה שהייתה בעבר, והיא צריכה לעבור שינויים רבים, לעומק. על שתי נקודות אני מתווכח: על הדרך, ועל המניע. 

1. הדרך - צריכה להיות על ידי סנהדרין. ביטול תקנות, תיקון תקנות חדשות, פרשנות כזו או אחרת - כל זה אפשרי מבחינה הלכתית רק על ידי חידוש הסנהדרין: איחוד של כלל רבני ישראל המחויבים להלכה, ושינוי ההלכה מן היסוד. זה לא רלוונטי כרגע? חלום באספמיה? בסדר גמור. אז בינתיים אין מה לעשות, מלבד לנסות להביא למצב הזה. אפשר גם להתחיל לכתוב חוקה עתידית שתאושר על ידי אותו פורום שאנו מקווים לו. כמו כן אפשר בינתיים לעשות "החזרת עטרה ליושנה" במובן של חזרה להלכה הפשוטה כפי שעולה מפשט התלמוד ודברי הראשונים העיקריים, בלי כל ההעמסות שהעמיסו עליה לאורך הדורות. אבל זה כמובן קשור לנושא השני והוא:
2. המניע - אם המניע הוא שהיהדות תהיה מתאימה לערכים של זמננו, אפשר לסגור את הבסטה. אם רוצים את הערכים של העולם המערבי-מודרני, אפשר פשוט ללכת לעולם המערבי מודרני, בלי כל החבילה המיותרת הזו של המצוות המיושנות. אם המניע הוא שהיהדות תהיה מתאימה למציאות של זמננו, בהתבסס על ערכיה הקיימים - זו כבר אופרה אחרת. אלא מאי, אנחנו רואים שוב ושוב שכותבים שמבקשים בפועל לעשות את האפשרות הראשונה, נוקטים ברטוריקה של האפשרות השנייה, כאילו הערכים של היום הם מציאות. ומאמרה של נעם הוא רק דוגמה אחת לכך.
אירעה שגיאה בגאדג'ט זה