הערה לקוראי הבלוג הנאמנים: לאחרונה אני כותב טור קבוע באתר "מידה". מוזמנים לקרוא את טוריי כאן.

ובינתיים, הנה הטור האחרון, על טרפת המיחזור:

זה מטורף למחזר

פנים. יום. ילד ואביו עומדים במעלית. האב מחזיק שקית זבל. לפתע, הילד שולף בקבוק ריק מהשקית. "אבאל'ה, לא הבטחת שתזרוק בקבוקים למיחזורית?". הפרסומת ממשיכה, ובסוף האב משליך את הבקבוק למיחזורית, והילד מסכם: "אבאל'ה, בקבוקים לא נופלים בפח. רק במיחזורית!".

פרסומת נחמדה, באמת. אבל האם הילד הסביר לנו בעצם למה למחזר? לא ממש. בעצם, אם נחשוב על זה, האב בזבז זמן יקר בהליכה עד למיחזורית וזריקת הבקבוק. ייתכן שהוא עורך דין מצליח וכל דקה מזמנו עולה יותר ממה שעולה הבקבוק המלא. למה באמת שימחזר?

"זאת פעם ראשונה ששואלים אותי שאלה כזאת"

ובכן, התקשרתי לתאגיד המיחזור אל"ה, לברר את העניין.

"תאגיד המיחזור שלום, מדברת טליה"

"שלום טליה, ראיתי את הפרסומות של תאגיד המיחזור – זה מטורף לא למחזר, חייבים למחזר, ולא הבנתי למה בעצם צריך למחזר".

"כי... זה חשוב לאיכות הסביבה".

"איך זה חשוב לאיכות הסביבה? אשמח לשמוע".

"באופן עקרוני במקום לזרוק את הבקבוקים ולא לעשות אתם שום דבר, שהם יזהמו את הסביבה, אז אנחנו ממחזרים את הבקבוקים ומייצרים מחומר שכבר השתמשו בו בקבוקים חדשים או סלסלות"

"כן, אבל בקבוקים לא מזהמים את הסביבה אם נזרוק אותם לפח, הם פשוט הולכים לאתר הטמנה ונמצאים שם. באיזה מובן הם מזהמים את הסביבה? לעומת זאת כשאתם לוקחים את הבקבוקים, גורסים אותם ומתיכים אותם, זה צורך הרבה מאוד אנרגיה ויוצר הרבה מאוד זיהום, ומשתמשים בהרבה מאוד מים וכוח אדם בשביל זה, המשאיות שאוספות את הבקבוקים גם כן משתמשות בהמון אנרגיה, אז אני שואל איך זה מסייע לסביבה? אולי זה דווא מזיק לסביבה?"

"הבנתי אותך. תמתין איתי על הקו, בסדר?"

- (ממתין)

"תודה על ההמתנה, תראה אני אתן לך את הטלפון של המשרד לאיכות הסביבה, תשאל אותם".

ובכן שינסתי אצבעותיי והתקשרתי למשרד להגנת הסביבה.

"פניות ציבור"

"שלום, הפנו אותי אליכם מתאגיד המיחזור אל"ה בקשר לשאלה שלי. ניסיתי לקרוא, גם באתר שלכם וגם באתר של אל"ה, ולא הצלחתי להבין – למה למחזר?"

"מזתומרת?"

"למה זה טוב?"

"למה זה טוב למחזר?!"

"כן"

"בכללי או בקבוקים?"

"באופן כללי. תשמעי, אני יודע שיש דברים שכדאי למחזר, מתכות למשל, מפעלים עושים את זה מעצמם, סימן שזה טוב להם. אני שואל על דברים שלא יעילים כלכלית, שאחרת לא היה צריך לעודד אותנו, לעשות פרסומות, וכן הלאה. ואני רוצה לדעת: למה?"

"אתה יודע, זאת פעם ראשונה ששואלים אותי שאלה כזו. קרן! בואי תעזרי לבחור..."

(מנגינת המתנה ממוחזרת)

"טוב, את יכול להגיע לאתר שלנו..."

"את יכולה להסביר לי במילים שלך למה למחזר? הרי לך ברור שצריך למחזר, אז אשמח אם תסבירי לי למה".

כאן באה שיחה ארוכה שבמהלכה לא הצלחתי לחלץ הסבר ברור למה למחזר (בכל זאת, פעם ראשונה ששואלים אותה שאלה כזו!), והופניתי לעוד טלפון, הפעם של ראש אגף פסולת מוצקה במשרד, שלא ענה לטלפון. מבוי סתום. אך לא אמרתי נואש, וזכרתי שבחיפוש גוגל "מיחזור" הופיעה פרסומת של עמותת "אדם טבע ודין". אבוי, גם שיחת טלפון לשם לא הניבה מענה אנושי באף שלוחה הגיונית.

בצר לי, ניגשתי שוב לאתר של המשרד להגנת הסביבה, ובין הררי ההסברים על איך וכיצד להפריד פסולת, סוגי פחים שונים והיטלי סילוק פסולת, מצאתי גם מסמך קצר שיוכל אולי לעזור לי.

אוצרות טבע נגמרים?

"תמונת מצב: אוצרות טבע נגמרים, פסולת נערמת", זועקת הכותרת. "משאבי הטבע, כמו כל אוצר, פוחתים ומתכלים, ואם עושים בהם שימוש בלתי מבוקר ומנצלים אותם ניצול יתר, הם עלולים להיעלם".

הגיוני. הפלסטיק, לדוגמה, הוא תוצר לוואי של נפט. ואם הנפט עומד להיגמר בקרוב, הרי אכן ראוי כמה שיותר למחזר כדי להימנע מבזבוז. יש רק בעיה אחת עם הטיעון הזה: אילו הוא היה נכון, הוא היה משתקף במשתנה החשוב ביותר של המוצר: המחיר. נניח שהנפט עומד להיגמר, נגיד, בתוך עשרים שנה. אחר כך לא יהיה יותר נפט. בכלל. כפועל יוצא, כיון שהביקוש גדול וההיצע קטן, המחירים היו מזנקים מיד, כבר עכשיו. אך למעשה, מחירי הנפט כלל אינם משקפים את הטיעון הזה. תוכלו לקנות בשוק חוזה סטנדרטי המתבסס על מחיר חבית נפט בעוד שלושים שנה, ואף אנליסט אינו צופה עלייה תלולה במחירי הנפט בעתיד הנראה לעין. נכון, המאגרים הזמינים ייגמרו מתישהו, אבל גם אם עד אז לא יימצאו מאגרים חדשים, הרי ייהפך כלכלי לפתח מאגרים שאנו יודעים על קיומם אך לא משתלם לפתח אותם, פשוט משום שיש מאגרים קרובים יותר.

כך גם לגבי אוצרות טבע אחרים: מחירי אוצרות הטבע הולכים ויורדים, בניגוד גמור למצופה מהם אילו באמת הם היו הולכים להיגמר לנו. בשנת 1980 ערכו הכלכלן ג'וליאן סיימון והאקולוג פול ארליך התערבות בדיוק בשאלה הזו: הם בחרו חמישה סוגי מתכות, כאשר סיימון טען שמחיריהם ירדו בתוך עשור, ואילו ארליך טען שהם יעלו (בהתחשב בהנחה שהם אוצרות טבע מתכלים). התוצאה? מחירו כל אחד ואחד מסוגי המתכות הללו ירד באופן משמעותי בתוך העשור. ההסבר של סיימון היה פשוט: ההתקדמות הכלכלית מייצרת אפשרויות נוספות לניצול מתכות ולהפקתן, כמו גם למיחזור כלכלי, כלומר כזה שאכן יוצר ערך, לא כזה שיש צורך לסבסד. לפיכך במידה רבה קשה לומר שאוצרות הטבע עומדים להיגמר בטווח הנראה לעין.

נגמר המקום בכדור הארץ?

נחזור למסמך של המשרד להגנת הסביבה. "במדינת ישראל הקטנה והצפופה האתגר גדול שבעתיים", מזהיר אותנו המסמך. "השטח הזמין לטיפול בפסול מוגבל, ואם לא נצמצם את כמות הפסולת בכלל ואת כמות הפסולת המיועדת להטמנה בפרט, נמצא את עצמנו ללא פתרון בשנים הקרובות". אנו למדים מן המסמך גם שבשנת 2008 נוצרו בישראל כ-7 מיליון טון פסולת.

7 מיליון טון! כשחושבים על זה, זה לא כל כך הרבה. למעשה גם אם המספר היה כפול ומשולש, זה היה מעט מאוד. נכון שבישראל יש עתודות שטח יקרות, אבל יש בה גם המון המון שטחים ריקים. 20 אלף קילומטרים רבועים זה הרבה מאוד שטח. קחו מפה של מדינת ישראל בקנה מידה של 1:50,000 והציבו במקום אקראי בנגב בית של מונופול. רוב הסיכויים שבאותו מקום יש בעיקר כלום ושום דבר, ואם תקימו שם אתר הטמנה תוכלו לפרנס את הפסולת של מדינת ישראל למשך שנים ארוכות מאוד.

חישובים שנערכו בארה"ב העלו שכל הפסולת של ארה"ב במשך 1,000 שנה תוכל להתמלא באתר בהיקף של 16 מייל רבועים. שטח מכובד בלי ספק, אבל מדובר בחלק מזערי מן הארץ הענקית הזו. חישוב דומה לגבי מדינת ישראל ילמד אותנו שאין שום בעיה של מחסור בשטחים פתוחים בעשרות או מאות השנים הקרובות. אה, ועוד משהו. אתר הטמנה יכול לפעול במשך שנים רבות ולאחר מכן להיאטם ולהתכסות, ופארק נאה יכול להיבנות עליו. לא מאמינים לי? קפצו לפארק אריאל שרון, המוקם על מזבלת חירייה.

מיחזור מזהם יותר

ומה לגבי זיהום? במטמנות החדשות, בארץ וגם בעולם, נערכות בקרות מחמירות לגבי זיהום הקרקע, המים והאוויר. לעומת זאת, מפעלי מיחזור אינם כה תמימים. גם הם מזהמים, ולעתים מזהמים מאוד. מפעלי מיחזור נייר, לדוגמה, מזהמים כמויות גדולות של מים תוך כדי הכנת הנייר לשימוש חוזר. משאיות לפינוי אשפה מזהמות לכאורה באותה מידה כמו משאיות לפינוי פסולת למיחזור, ואולם כיון שפסולת מיחזור נמצאת במשקל נמוך בהרבה על פני אותו תא שטח, הרי שמשאיות אלה בזבזניות הרבה יותר, גם בדלק וגם בכוח אדם.

ואם הזכרנו נייר, שמא תאמרו שחשוב למחזר נייר משום שיערות הגשם עומדים להיעלם? גם זה מיתוס שכדאי להיפטר ממנו. אילו יערות הגשם היו המקור היחיד לנייר, והם לא היו מתחדשים, הייתם רואים זאת גם במחירי הנייר; מיחזור נייר היה הפוך למשתלם בפני עצמו ולא כדי "להגן על הסביבה" אלא מבחינת יצרני הנייר, להגן על חומרי הגלם שלהם. ובדיוק מהסיבה הזו היערות אינם עומדים להיגמר: יצרני הנייר נוטעים מגדלים יערות לשימושם העסקי, כך שלמעשה צמצום במיחזור רק יגדיל את כמות השטח הירוק על פני כדור הארץ, ולא להפך. שימוש בנייר ממוחזר לא יגדיל את כמות העצים, בדיוק כשם שסגירת מקדונלדס לא תוביל לעלייה בכמות הפרות בכדור הארץ אלא להפך. ואם לגבי הפרות ניתן עוד לטעון טענה מוסרית, שמוטב שתהיינה פחות פרות ובלבד שהקיימות לא תישחטנה בידי אדם, לגבי עצים הטיעון נשמע מפוקפק במיוחד.

ג'ובים וג'ובות

טיעון נוסף שנשמע בזכות המיחזור, בעיקר בארה"ב, הוא טיעון "מקומות העבודה". המיחזור יוצר מקומות עבודה! זה טיעון שפוליטיקאים אוהבים לטעון, והוא אומלל במיוחד. ברור שהמיחזור יוצר מקומות עבודה, כמו כל פרויקט ממשלתי. אך באותה מידה, כפי שהעיר ג'רי טיילור, גם איסור על שימוש במיכון חקלאי ייצור מקומות עבודה – ואף אחד לא מעלה על דעתו לטעון לטובת מהלך שכזה. זאת משום שאלו יהיו עבודות גרועות, בשכר נמוך, ואילו מקומות עבודה רבים אחרים ייעלמו – עבודות טובות יותר, בשכר גבוה יותר ועם יעילות גבוהה יותר.

העיתונאי ג'ון טירני, בכתבה מופתית בניו יורק טיימס, עמד גם על הזמן המבוזבז בהפרדת הפסולת. הוא ביקש מסטודנט מאוניברסיטת קולומביה לבדוק כמה זמן הוא משקיע בהפרדת פסולת לפי חוקי עיריית ניו יורק, והעלה שאם ישלמו לאדם שכר טיפוסי של עובד ניקיון, עלויות הטיפול בפסולת תהיינה 792$ לכל טון פסולת. הרבה מאוד כסף. בצירוף להיטלים השונים של עיריית ניו יורק דאז על שליחת פסולת למזבלות, והשקעה במשאיות מיחזור, הסכום הכולל הגיע להפסד של 3,000$ לטון; הרבה מאוד כסף שהלך לפח, פשוטו כמשמעו; כסף שיכול היה ללכת לפרויקטים מועילים יותר, בחינוך או בבריאות או בנושאים אחרים.

ארגוני פשע ירוקים

וזה רק קצה הקרחון. חוק הפיקדון, לדוגמה, שקבע תוספת של עשרות אגורות לכל בקבוק או פחית, שיוחזרו עם המסירה למיחזור, יצר בעיות אחרות. הידועה בהן היא התועלת הבלתי צפויה לארגוני הפשע: ארגונים אלה משתמשים בפחיות ובבקבוקים כדרך להלבין כספים בצורה יעילה, כשכל מה שצריך לעשות זה לשלם תמורתם בכסף שחור לאספני הפחיות ואז לקבל בחזרה מהמרכולים כסף נקי ולבן למהדרין. בעיות אחרות הן עצם ייקור המוצרים, בפרט עבור אלה שעלות האחסון או ההובלה של הבקבוקים למיחזור אינה שווה להם את עשרות האגורות הללו; וכאב הראש הגדול של בעלי המרכולים הצריכים לאחסן את כל הבקבוקים הללו, בלי שהם מקבלים כל תשלום על כך. כאב ראש שמיתרגם להעלאת החסמים לפעילות בשוק ולעליית יוקר המחיה עוד יותר.

הכסף יענה את הכול

כיצד נדע אם "כדאי" למחזר או לא? מה הקריטריונים? הקריטריון הפשוט ביותר הוא זה שמלמד אותנו מייקל מאנגר מאוניברסיטת דיוק: הכסף. אם מישהו מוכן לשלם לנו עבור הפסולת שלנו, סימן שמשתלם למחזר אותה. אם אני צריך לשלם כדי שיקחו ממני את הפסולת, הרי שמדובר, פשוטו כמשמעו, בפסולת. יש פסולת שכדאי למחזר, ועסקים ממחזרים מעצמם, בלי לשאול אותנו. יש גם זמנים קשים שבהם כדאי למחזר יותר פסולת: באופן כללי, מיחזור ושימוש-מחדש הם תסמונת לחברה ענייה או כזו שנמצאת במצוקת משאבים; אך לראות חברה עשירה נמצאת בקדחת מיחזור, יש בכך מן הסוריאליזם.

אם יש סיבה כלכלית למחזר, היא תופיע די מהר בצורת כסף. אם אין סיבה כלכלית למחזר, והטיעונים הם מצד "טובת הכלל", יש לבחון אותם בקפדנות: האם עומד להיגמר המקום לאיחסון פסולת? (לא) האם מיחזור מזהם פחות מאשר השלכת פסולת? (לא ממש) האם עומדים להיגמר המשאבים? (ממש לא, ומחיר המשאבים מעיד)

דת יקרה, יקרה מדי

לעומת המיחזור כבחירה מושכלת בנסיבות מסוימות, קיים כיום המיחזור בצורה נרחבת בהרבה – כדת של ממש. מאמינים נלהבים המשננים לילדים הקטנים את הסיסמאות, עם מעט מאוד ראיות או טיעונים הגיוניים. והמחיר שהדת הזו משיתה על הציבור, הוא נרחב בהרבה ועמוק בהרבה וכופייני בהרבה מהמחירים שפעילים חילוניים מתלוננים עליהם בכל הנוגע ליהדות. חלק ניכר מהמסים שלכם, אם בצורת תקציב משרד ההגנה או הארנונה, עוברים לתקצוב הדת החדשה ומאמיניה, ובפרט אנשי העסקים הממולחים שזיהו את ההזדמנות ונהנים מתקצוב ממשלתי בלי שיתרמו תרומה של ממש לציבור, כזו שהציבור ישלם עליה מרצונו החופשי. בכירי תאגידי המיחזור נהנים מהכספים שלכם, ובכספים האלה משתמשים כדי ליצור פרסומות לילדים שלכם, כדי ליצור לחץ פסיכולוגי עליכם, שתרחיבו את תקציביהם.

זוכרים את הפרסומת מן ההתחלה? היא פונה לילדים, ולא במקרה. ילדים קל הרבה יותר להעביר אינדוקטרינציה, בלי הנמקות רציונליות של ממש. כפי שכתב נוכח סטיבן לנדסברג במאמרו "מדוע אינני סביבתן", כמו אידיאולוגיות כופייניות אחרות, סביבתנות שמה לה למטרה ילדים באופן ספציפי. ועם זאת, גם מבוגרים שאינם עוצרים לחשוב לרגע, ושנוטים להשתמש ברגש על פני השכל, יכולים להיקלט באותה סערת אידיאולוגיה חסרת ביסוס. למעשה מיחזור הפך לדבר כה מובן מאליו, עד שכמעט אף אחד אינו עומד ושואל את השאלה הפשוטה הזו: למה? "זו פעם ראשונה ששואלים אותי שאלה כזו", הודתה הנציגה מהמשרד להגנת הסביבה. אבל אני מאמין שככל שיותר ויותר אנשים יעצרו ויבדקו את הנושא, ייתכן שנוכל להפסיק את הסחרור.

מה לעשות בינתיים? כפי שוויקיפדיה מלמדת אותנו, כדי שמיחזור יעבוד יש צורך בכמות גדולה ויציבה של חומרים למיחזור שיזרמו למפעלים. כן, אותם מפעלים מזהמים, שמנהליהם נהנים מכספי הארנונה והמע"מ שלכם. המעט שאתם יכולים לעשות הוא לנסות לעצור את המכונה. בפעם הבאה שאתם מחזיקים בקבוק פלסטיק ביד, השליכו אותו לפח ולא למיחזורית. זכרו: אולי זה מטורף לא למחזר, אבל מטורף עוד יותר כן למחזר.

על אסונות אקולוגיים ושאר חירטוטים

בטור ב-NRG ביקשתי שיסבירו לי לגבי "האסון האקולוגי הגדול ביותר בתולדות ישראל", מה האסון הגדול בדיוק. זה שנפט נשפך זה אולי לא נחמד, ואולי גם גרם מעט נזק, אבל מה בדיוק הופך את זה לאסון אקולוגי נורא ואיום?

בתגובה קיבלתי בעיקר גידופים וקללות. תשובות ענייניות, כאלה שאפשר היה לדון עמן, היו מעטות עד להדהים.

ואז מישהו נתן לי לינק לפירוט הרחב ביותר שראיתי עד כה לאסון האקולוגי העצום והנורא. ובכן שימו לב כיצד אקולוגיסטים מורחים אתכם (בנפט):

"בשלב הראשון הוצף ונסגר כביש 90 , הנפט המשיך לזרום ויצר שלוליות ענק בשמורת עברונה".
שלוליות נפט. מצמרר.

"ערוצי זרימה בהם זורמים שטפונות עונתיים התמלאו בעיסה השחורה. התמונות הזוועתיות מתפרסמות בכל אמצעי התקשורת כך שגם מי שאינו מצוי בענינים יכול להבין את גודל האסון".
שלוליות נפט וערוצי זרימה. בסדר. והתקשורת מצליחה לשכנע את הציבור שיש פה דרמה מרגשת (כי כולם זוכרים את פיצוץ האסדה של BP וכל זה ומבחינתם נפט זה נפט).

"הפגיעה המידית היא בבעלי החיים הנלכדים בעיסה השחורה , גם אלה ש״רק חצו״ את השלוליות סוחבים את הרעל ולבסוף ימותו".

אתם ידעתם שחיה שדרכה בנפט תמות? גילוי מרעיש ומדאיג. לא ידעת שנפט זה דבר רעיל כל כך. וגם לא ראיתי מאות גוויות של צבאים ושועלים בנתיב הנפט. מה שכן, באמת ראיתי תמונות של עכבישים מתים. כואב הלב, מה אומר ומה אדבר.

"הפגיעה המידית בצמחיה הקרובה לערוצי הזרימה ולשלוליות השחורות תראה כבר בימים הקרובים הצמחים יתיבשו, בהמשך יתייבשו צמחים רחוקים מהעיסה שכן שרשי חלק מצמחי המדבר משתרעים על פני שטח גדול. מאוחר יותר תחלחל העיסה הרעילה לעומק הקרקע וגשמים יעמיקו את החילחול עד שהנפט יגיע לאקווה ממנה שואבים רוב עצי השיטה את מימיהם , השיטים יתיבשו".

אוקיי, אז יהיו כמה צמחים שיתייבשו. לגבי הטענה שהשיטים יתייבשו, בכתבה בהארץ נאמר ששום דבר מזה לא ודאי ("משמעות הדבר היא שהשורשים עלולים להיחשף באופן ישיר למגע עם הנפט, אך לא ברור עדיין מה תהיה התוצאה של חשיפה זו"). כלומר מה שהמומחים בהארץ כתבו בתור "מי יודע", הדוקטור הנ"ל כותב בפסקנות. ודאי רצה להרשים את הקוראים, אבל זה לא מוסיף לו אמינות.
אבל נניח לרגע שבאמת השיטים יתייבשו. זה באמת לא נחמד אבל לא ברור לי מה האסון הגדול בכמה עשרות עצי שיטה יבשים. ודאי תגידו שהם מקיימים את כל המערכת האקולוגית, ואם הם קורסים כל השאר יקרוס. תעשו לי טובה: אילו האקולוגיה הייתה כל כך שברירית, איך כדור הארץ היה שורד עד עכשיו? אתם יודעים כמה אסונות נוראים ואיומים הוא חווה? כן, בלי שום קשר לאדם. חילופי אקלים, מטאורים, בצורות, רעידות אדמה, תזוזות טקטוניות, מה לא. כששיווי משקל מופר, נוצר שיווי משקל אחר. כן, ככה זה בטבע. כל הזמן.

"עמוק יותר מקום גם אליו יגיע הנפט ,שואבים מים לאילת ולישובי הסביבה ויהיה צורך לטהר עשרות בארות כדי לאפשר המשך הספקת המים".

שוב, לפי הכתבה בהארץ אין סכנה שהנפט הגולמי יחלחל למי התהום. אבל נניח שכן, סוף סוף מדובר בנזק לא גדול שניתן לתיקון, אפילו לשיטת הדוקטור הכותב.

"השטח שהיום עדיין ירוק יהפך לצהוב ושחור הצבאים ויצורים אחרים ייכחדו".

שוב מלודרמטיות. לפי כלל הכתבות שקראתי, אין חשש לאוכלוסיית הצבאים (כך לפי הערכת מנהל מחוז אילת ברשות הטבע והגנים, בכתבה לעיל בהארץ). אבל נניח לרגע שבאמת יקרה האסון ומאות צבאים ימותו. אז? צבאים מתים כל הזמן. ממגוון סיבות. זה עצוב שבעלי חיים מתים, אולי היינו רוצים שכולם יחיו לנצח ושאף מין לא ייכחד, אבל שוב, אלה החיים. מינים נכחדים כל הזמן, גם בלי קשר לאדם. אנחנו לא הרגנו את הדינוזאורים, אני מבטיח. אה, ואילו הדינוזאורים לא היו נכחדים אנחנו לא היינו פה בכלל.

 "עופות נודדים שנסמכו על החורש הירוק ישארו חסרי מחסה ומזון".

ובכן זה קורה כל הזמן בכל מיני תקופות של בצורת ושינויי אקלים. העופות מסתדרים. ואם לא, הם מתים. איך אומר השיר? "זה גלגל החיים". הלאה.

"בארות השרשרת (הפוגרות) שבחלקן הייתה לחות יתמלאו בתואבה (!) השחורה, אני ועמיתי הובלנו טיולים לאזור וכנראה שלא נוכל לעשות זאת בתקופה הנראית לעין".

אה! כאן קבור הכלב. האיש כנראה יאבד משהו ממקור פרנסתו. טוב, לפחות עם זה אני יכול להזדהות. זו מצוקה אמיתית של אדם אמיתי. אמנם לא "אסון אקולוגי חסר תקדים" אבל בהחלט ראוי לאמפתיה. מה שכן, אני ממליץ לו לעשות סיורים לנהר הנפט ולהסביר בדרמטיות את הנזק הכביר לאקולוגיה. הוא יכול לעשות מזה כסף לא רע, אני חושב.

---

ומילה לסיום, לגבי מומחיות: אומרים לי שאני לא מומחה לאקולוגיה ולכן אני לא יכול להביע דעה בנושא. ובכן: אני לא מומחה, נכון. אבל בשביל לטעון טענה חיובית ("יש אסון אקולוגי עצום") צריך שהמומחה גם יטען טענה מוחשית, ועדיף שיביא ראיות לדבריו. אם פרופסור למתמטיקה יצא נגד חוק ויטען שהוא הורס את המתמטיקה, נגיד, לא ניקח את דבריו כפי שהם רק משום שהוא מומחה. אם מומחה למדע המדינה יגיד על הליך כלשהו שהוא מסוכן, נבקש ממנו שיסביר מדוע הוא מסוכן. וכן, נוכל לחוות את דעתנו כבני אדם, בפרט אם הוא מבקש להשליך מכאן על הרבה החלטות מדיניות וכלכליות שאינן בתחומו. בשביל זה ברא אותנו הבורא עם שכל - כדי שלא ננהה אחרי מומחים ונאמין להם רק כי הם מומחים. אתם צריכים לזכור שהמומחים לאקולוגיה הם אנשים שבחרו במסלול הזה כי הם מאמינים בו מראש, וממילא אין שם מקום, ובוודאי לא פרנסה, למי שסבור שהפרת האיזון של הטבע זה טבעי וקורה כל הזמן, ושהאדם הוא יציר הטבע.

ופיסה נחמדה של ג'ורג' קרלין בנושא:

מקבץ טורים מהעת האחרונה

בעת האחרונה כתבתי כמה טורים ב-NRG וב"מידה", ולנוחותכם אני מקבץ כאן אותם בפוסט אחד, מיום ירושלים ועד תקציב הביטחון. בבקשה:

למה צריך את יום ירושלים?

לפני 47 שנה נכנסו כוחות הצנחנים לעיר העתיקה, השופר תקע ומוטה גור העביר בקשר את הקריאה המפורסמת "הר הבית בידינו". מני אז נקבעה בכ"ח באייר חגיגת "יום ירושלים", מעין "יום העצמאות קטן". עם השנים הלך והידלדל העניין של הציבור הכללי ביום הזה; מבט חטוף בעיתוני יום ירושלים לעומת מוספי החג המתפקעים של יום העצמאות יספיק על מנת לזהות את ההבדל הגדול.

בדרך כלל כותבים דתיים מזכירים את העובדה הזו, ומיד לאחר מכן מקוננים: מדוע רק הדתיים (הלאומיים כמובן, לא החרדים) חוגגים, ומדוע יום כה חשוב הלך לו לאיבוד אצל שאר העם. אבל למען האמת, אני דווקא מבין את רוב הציבור. כי מה באמת חשוב בשחרור ירושלים?

שסוף סוף יש לנו גישה לכותל? נהדר. אבל גישה לכותל הייתה לנו גם במשך רוב שנות ההיסטוריה היהודית. בשביל זה כל הטררם - בגלל אותן 19 שנות שלטון ירדני שלא יכולנו להתפלל ליד הכותל המערבי?

ש"הר הבית בידינו"? הרי הר הבית לא באמת מעניין את רוב הציבור, והראיה לכך היא שהר הבית כבר לא באמת בידינו. נכון לעכשיו זה יותר הר משחקי הכדורגל של צעירים ערבים. היהודים הבודדים המבקשים להיכנס למקום נאלצים לעבור בדיקות דקדקניות ומבטים חודרי-שפתיים מחשש שמא חלילה הם יישאו תפילה, והסכמי השלום עם ירדן אף עיגנו את שליטתה של ירדן בהר הבית. 

להמשך קריאה >>>

על "הארץ" ועל חומר קריאה מסוכן

עיתון "הארץ" מזועזע. תדהמה פשטה בין דפיו כשנודע לאחד מכותביו, אורי משגב, שצה"ל מחלק לקציניו ספר פשיסטי, גזעני, אנטי שמאלני, שמשבח את ההתנחלויות ומתאר באופן חיובי מעשי נקם באזרחי האויב ובחייליו. לא, לא מדובר בחלוקת התנ"ך לטירונים (אבל אני מניח שגם המחאה על האקט הנורא הזה בדרך), אלא על "פרקי יומן" של אחד מגדולי לוחמי צה"ל, מאיר הר-ציון, שמחולק לבוגרי קורס הקצינים בבה"ד 1.

בלב רותת מגולל משגב (שמתאר את עצמו, אגב, כ"מאמין בשלום ובאהבה, והגיבור הבלתי מעורער שלי הוא ג'ון לנון") כיצד עלעל בין דפי הספר ולא האמין למשמע עיניו. הר-ציון מתאר כיצד בפעולת קיביה נתקל עם חייליו בשני ערבים, שהיו עלולים להזהיר את הכפר הסמוך ולהביא תגבורת כדי לפגוע בחיילי צה"ל. הערבים נתפסים ונקשרים, אך אחד מהם בורח בשאגות והר-ציון פוקד לפתוח עליו באש, וגם חברו נפגע. "כישלון ראשון.

התגלינו", כותב הר-ציון, ומשגב נאנק: "לא כישלון מוסרי, של רצח שני שבויים בדם קר, אלא עצם החשיפה".
יושב לו משגב במערכת הממוזגת של הארץ, וקורא לפעולה שבה נאלץ המפקד לירות באדם העומד להזהיר את האויב - "רצח שני שבויים בדם קר". טוב, אני מניח שכאנשים המאמינים בשלום ואהבה היה עלינו לירות חצי אחווה ורעות אל האויבים, ולרוץ ולחבק אותם כפעולת תגמול.

משגב ממשיך את קריאתו בספר, ומצטמרר מתיאור פעולה שבה נאלצו החיילים להרוג אדם שהיה חושף את הפעולה - בסכין, כדי לא ליצור רעש. הר-ציון אינו שש לשימוש בנשק הזה, ותוהה "האעמוד בזאת?", אבל משגב, כאמור, רואה בפעולה עוד עדות לרצחנות המצמררת של הר-ציון. 

להמשך קריאה >>>

להניח את המבוקש: סיפורו של סקר מופלא

בהודעה לעיתונות מטעם "המועצה הלאומית לשלום ולביטחון" התבשרנו ש"57% מהציבור סבורים שכישלון התהליך המדיני יגרום נזקים לישראל", "למעלה מ-70% מהציבור בישראל מוטרדים מאובדן צביונה היהודי של מדינת ישראל אם העדר הסדר עם הפלסטינים יוביל לכינון מדינה דו-לאומית", וש"למעלה מ-60% מהציבור בישראל סבור שיש לנקוט בפעולות חד צדדיות לעיצוב גבולות עם הפלסטינים".

אם הצלחתם לצאת מסבך המילים וההגדרות העמומות ולתרגם אותן למונחי השמאל הרגילים, יוצא שרוב הציבור בעד משא ומתן עם הפלסטינים, ואם לא - בעד נסיגה ופינוי יישובים, בדיוק (הפתעה!) כמו שחושבים אנשי המועצה הלאומית לשלום ולביטחון.

כל זה, כאמור, אם מקובל עליכם מילון מכבסת המילים הרגיל. אבל עצרו רגע. אני רוצה להציג לפניכם את אחת משאלות הסקר, ואבקש מכם לחשוב עליה ולהגיד כיצד הייתם עונים עליה. אחר כך, המשיכו לקרוא. הנה השאלה:

"מקובל לחשוב שהעדר הסדר עם הפלסטינים יוביל לסיפוח השטחים וכינונה של מדינה דו-לאומית. במצב זה, עד כמה הינך מוטרד מאובדן צביונה היהודי של המדינה?"

האפשרויות: מוטרד במידה רבה מאוד / במידה רבה / במידה בינונית / במידה מועטה / כלל לא מוטרד / לא יודע. הסתכלו שוב על השאלה, וקחו לכם דקה לחשוב. 

להמשך קריאה >>>

נתניהו והגמרא: פאניקה פופוליסטית בפריים-טיים

ישנה קבוצה של מילים הידועה בתחום המחקר הפסיכולוגי כנושאת מטען רגשי רב, כזה הגורם לשומע אותן לאבד כל יכולת של חשיבה לוגית ולהירתע אוטומטית. בימים האחרונים התקיים ניסוי מיוחד במרחב הציבורי של ישראל, ובו הוכח שהמילה "גמרא" נושאת מטען רגשי שלילי שכזה אצל קבוצות רחבות בציבור השמאלי-חילוני. התבוננו בכותרת הבאה, כפי שהופיעה באתר 'כיכר השבת':

נתניהו: "אגדיר את הגמרא כבסיס למערכת המשפט"

אם חשתם התכווצות קלה בשרירי האונה הקדמית, רצון עז להתפרץ לרחוב ולזעוק זעקה גדולה ומרה, או לפחות לכתוב איזה פוסט נזעם בפייסבוק, אתם לא לבד. סיכוי סביר שכלל לא תטרחו לקרוא ולברר על מה הסיפור; לא כל שכן אם אתם שייכים לשמאל, או אז רק המילה "נתניהו" לבדה כבר מעוררת את עקצוצי הפריחה. יחד עם הצירוף האוקסימורוני של "מערכת המשפט" ו"גמרא", עלול אף להיגרם קצר חשמלי במוח שיוביל לתוצאות לא רצוניות.

עתה, כבר לא יעזור אם יסבירו לכם שמדובר בכותרת פופוליסטית על הסבר פופוליסטי של נתניהו; לא יעזור אם יסבירו לכם שהוא רק ניסה למכור לפעיל ליכוד חרדי את תמיכתו בחוק הלאום, המעגן, בשינוי קל, חוק שקיים כבר יותר משלושים שנה. העובדה שאותו חוק אומר שבית המשפט צריך להכריע במקומות מסופקים "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", גם היא לא יעזור. נתניהו. מערכת המשפט. גמרא. האימה, האימה.

להמשך קריאה >>>

כשזהבה גלאון מצטטת פסוקים מהתורה

פרס חוסר המודעות העצמית לשנת התשע"ד–2014 מוענק השנה לארגון הרבנים 'צהר'. בפוסט שפורסם לאחרונה בדף הפייסבוק של הארגון, התגאו 'צהר' בקידום התיקון לחוק בתי המשפט, שיבטיח ייצוג של כ-50% לנשים בוועדה לבחירת שופטים. וכך כתוב שם, הסכיתו ושמעו:

נשים שופטות לא אמור להיות עבורנו דבר חדש... כבר בתקופת המקרא דבורה הנביאה שופטת את ישראל: "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא" (שופטים ד', ד'). אז מדוע אין מספיק נשים שופטות במדינת ישראל?

כן, זה באמת כתוב שם. שימו לב למהלך הלוגי הצרוף: דבורה הייתה שופטת – אין מספיק נשים שופטות במדינת ישראל – צריך לעשות עם זה משהו.

הטיעון יכול היה להיות קביל אילו, סתם דוגמה, היה אומר שיש צורך לאפשר לנשים להיות דיינות בבתי הדין הרבניים. אך ארגון 'צהר'  – ארגון רבנים, כזכור לכם – מתעלם באלגנטיות מן הנושא הזה וקופץ ישר למדינת ישראל, שהבעיה הנוראה שיש לתקן בה היא שיש פחות מדי שופטות.

להמשך קריאה >>>

רוצים ביטחון? הגדילו את התקציב

הפרסומים על כך שצה"ל משבית את טיסות האימונים שלו בגלל הקיצוץ בתקציב, לא תפסו את הבלוגרים ובעלי הדעה בהפתעה. רבים מהם ששו על ההזדמנות להצליף עוד קצת בגוף השמן, המסורבל, חסר התועלת הזה, על כך שהוא מקצץ בדברים הכרחיים במקום ב"שומנים המיותרים", בבונוסים, בחופשות, בכוח אדם מיותר, בפנסיות וכן על זו הדרך.

הקריאות הללו מחמיצות לחלוטין את טבע הדברים. דווקא צה"ל צודק, ולא מבקריו משמאל ("יש לקצץ בתקציב הביטחון המנופח ולהעבירו לתקציבי רווחה וחברה") או מימין ("יש לקצץ בתקציב הביטחון המנופח ולשמור על תקציב מדינה רזה יותר"). ואסביר מדוע.

אינני סבור שצה"ל אינו מנופח, או שאין בו "שומנים". כל מי שהיה בצה"ל – כלומר רוב אזרחי המדינה – יודע שבזבוז הזמן וכוח האדם שם הוא עצום. אבל לבזבוז הזה יש סיבה, וקריאות "להפסיק לבזבז" בלי לעמוד לעומק על הסיבה לבזבוז, דינן שיחמיצו את המטרה.

להמשך קריאה >>>

הפייסבוק החרדי

בית אבי חי ביקשו שאכתוב טור נגד החרם החרדי על פייסבוק. האמת היא שלא כל כך אכפת לי מהחרם לכאן או לכאן, אז כתבתי יותר מבט מהצד. "מורכב זה טוב", הם אמרו. אז למה לא.

מבוא לטור, למי שאין כוח לקרוא את כולו: החרם החרדי על פייסבוק הוא חלק מהמגננה החרדית הכללית מפני האיום של המודרניזציה, אבל דווקא פייסבוק הוא לא האיום הגדול ביותר על החרדים, ובמאפיינים שלו הוא אפילו דומה במובנים רבים לחברה החרדית. יהיה הרבה יותר מגניב אם החרדים יצטרפו בהמוניהם לפייסבוק ובעצם ישתמשו בו כדי לשמר את ארחות חייהם, רק באופן וירטואלי.

והנה הטור המלא (בקישור יש גם תמונה של חרדי! משתמש! במחשב! נייד!):

שני תהליכים הקשורים הדוקות זה לזה מתרחשים בשנים האחרונות בחברה החרדית: מצד אחד, חומות הגטו-מרצון הולכות ומתפוררות. יותר ויותר חרדים יוצאים לעבודה, הטכנולוגיה - ובעיקר המחשב והאינטרנט - הולכת וחודרת לבתים, ורוחות של ליברליזם ופתיחות יחסית שוטפות את הרחוב החרדי. תהליכים אלה מתרחשים לא מעט בהשפעת חרדים מארה"ב המגיעים ארצה כשהם רגילים לסטנדרטים אחרים מן החומרות הנוקשות של הציבור החרדי בארץ, כמו גם בעקבות המטען שמביאים איתם חוזרים בתשובה רבים, שלא תמיד שורפים לגמרי את הגשרים עם עברם החילוני.

תהליך שני, במקביל לתהליך הראשון וכריאקציה אליו, הוא הסתגרות יתר וריבוי חומרות וחרמות. דוגמה בולטת היא "קווי המהדרין", שהם המצאה של העשור האחרון, ודוגמאות אחרות הן המדרכות הנפרדות לגברים ולנשים במאה שערים, "ועדי כשרויות תוכן" למיניהם על ספרים וסרטים, וכן הפסקת פעולתם של רוב אתרי החדשות החרדיים בעקבות לחץ הרבנים.

נהוג לומר שהאורתודוקסיה כולה, במובנה המודרני, אינה אלא ריאקציה לתהליכי החילון וההשכלה שהתרחשו בציבור היהודי במאות האחרונות. בזעיר אנפין, זה המצב גם היום: העולם הישן הולך ומתפורר, וקברניטיו נאחזים בכל מה שניתן, בכל חרם ובכל חומרה, כדי לשמר את הסדר ההולך ונגוז.

על רקע זה אין לכאורה מה להיות מופתעים מ"חרם הפייסבוק" שעליו שוקדים אנשי "משמרת הקודש והחינוך" החרדית. הטריגר, כך מספרים, הוא כמה מקרים שהתגלגלו לבתי הדין בבני ברק שבהם "נגרמו אסונות גדולים, נזקים לבית היהודי שאין מקום לשערם". וראש הארגון הנ"ל הסביר בראיון ליעל דן בגלי צה"ל שאין כל צורך בפייסבוק לצורכי פרנסה, ומן הצד השני הוא פתוח לאינטראקציה חופשית בין גברים לנשים, דבר שאינו מקובל בציבור החרדי, וזאת מלבד בעיות של רכילות ולשון הרע (שכנראה לא קיימות בטלפון או בסתם שיחה בין אנשים) ושל צניעות.

לכאורה אין מה להיות מופתעים, ובכל זאת אני מופתע מעט. מבין שלל האיומים על אורח החיים החרדי באינטרנט, לא הייתי מונה דווקא את פייסבוק כאיום הראשי. אחת הסכנות המרכזיות באינטרנט, כך לימדונו רבותינו, היא האנונימיות, והיכולת של אדם לפעול מבלי שיכירוהו ובלי לחץ חברתי, "ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים וללכת לעיר אחרת". הדגל של פייסבוק, לעומת זאת, הפוך לחלוטין: בפייסבוק אין אנונימיות, ובעצם כמעט שאין פרטיות. דבר זה מהווה אמנם בעיה בעיני מחנכים רבים, אך דווקא בציבור החרדי קשה לטעון שדואגים לפרטיותו של אדם. ההיפך הוא הנכון: חוסר הפרטיות, והחיים בתוך "בית מזכוכית", מאפיינים את החיים בלא מעט קהילות חרדיות, ודבר זה אף משמש כדבק חברתי-דתי, והוא הבסיס שעליהם יכולים לפעול הנידויים והחרמות למיניהם.

קשה להשתחרר מהרושם שהעסקנים החרדים סימנו את הרשת החברתית פשוט כי זה הדבר הכי קל, ובעצם הם מחפשים את המטבע מתחת לפנס. החרדים אינם יחידים בעניין זה: כולנו נוטים לייחס לעתים חשיבות רבה מדי למדיום, ולסמן אותו כמטרה הכמעט-בלבדית. די אם נזכור את הכמות הבלתי נתפסת של כותרות עיתונים על זוועות הקשורות איכשהו, בעקיפי-עקיפין, לפייסבוק.

ובכל זאת, במקום להילחם בפייסבוק, הייתי מציע לחרדים דווקא לגייס אותו לצרכיהם. לא רק לצרכי הסברה כלפי חוץ, כפי שעושה קבוצת הפייסבוק "חרדים - נעים להכיר", אלא בדיוק לשם אותו לחץ חברתי ופיקוח תוך קהילתי. אם יותר ויותר חרדים יצטרפו לפייסבוק, הפיקוח הפנימי הנהוג ממילא בחברה החרדית יהיה יעיל עוד יותר, ומי יודע, אולי נחזה לראשונה בקהילה החרדית הווירטואלית הראשונה. זה בהחלט יכול להיות ניסוי מעניין.