לפיד ובנט, התקווה הגדולה של ההנהגה החרדית

חרדים. אילוסטרציה, או משהו

זוכרים את הפוסט שלי מן הבחירות בירושלים, על השבר התאולוגי בציבור החרדי באשר למושג "דעת תורה", עם הפיצול בין "הגדולים של ירושלים" ל"גדולים של בני ברק"? ובכן, נראה שפרנסי הציבור החרדי חייבים תודות עמוקות ללפיד ולבנט. חוק הגיוס בנטל, או השוויון בגיוס או משהו, הצליח מה שלא עשה שום דבר אחר: מפגן אחדות נדיר של הציבור החרדי. עם פסגה נדירה של "מועצות גדולי התורה" החסידית, הליטאית והספרדית, והיום עם מפגן הכוח בירושלים, שגם הוא מאחד את כל הזרמים החרדיים השונים, אין ספק מי המרוויח הגדול מחוקי הגיוס. לא הגיוס, לא השוויון בנטל, לא לפיד ולא בנט.

ומה יהיה הסוף? מהיכרותנו עם הפוליטיקה הישראלית, נראה די ברור שלא נראה בקרוב נהירה של חרדים לצבא ול"גזרת השמד". החוק ימוסמס, עוד ניצחון תאולוגי יירשם, ולחרדים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר.

פטל והזאב / פוסט אורח

סיפור קצר ומפוטל מאת שמואל ארצמן:

לפני הרבה שנים בארץ רחוקה, בכפר קטן, חיו זאבים קטנים ולבנים. הזאבים הלבנים אהבו את החיים, השתדלו להנות מזכויות שונות ומגוונות, אך דבר אחד היה משותף בין כל הזרמים והסוגים של הזאבים הלבנים, כולם אהבו ללכת לבית הפטל הגדול במרכז הכפר ולשתות מיץ פטל. לא כולם שתו אותה כמות, היו שמילאו את כרסם בגלונים רבים של הנוזל הממותק והיו שהסתפקו בכוס ליום, אך כולם שתו מדי יום ביומו מיץ פטל טרי וטעים.

בכפר הייתה גם קבוצה קטנה יותר של זאבים שחורים וקטנים שגם הם אהבו לחיות כל אחד בדרכו שלו חיים שמחים ומאושרים. אצלם, מאידך, כל אחד היה חייב, לפחות פעמיים ביום, לשתות מיץ תפוזים. מזאב וזאבה ועד זאבון קטנטן, כולם שתו לפחות שתי מנות ביום של מיץ הדרים סחוט וטרי. הזאבים הנכבדים והחשובים בקבוצה השחורה נהגו לשבת רוב היום ולשתות מיץ תפוזים לרוויה בכמויות גדולות.

יום אחד, התעוררו ראשי הכפר שהיו כולם זאבים לבנבנים ושאלו את עצמם: "מדוע אנו שותים מיץ פטל והזאבים השחורים לא? הרי אין זה צודק!", ישבו וחשבו בינם לבין עצמם ולאחר דיון קצר החליטו החלטה: "מעתה כולם ישתו מיץ פטל! תם עידן ההפקרות והעלמת העין. יחי השוויון בפטל!". בלילה אחד התמלאו הרחובות כולם בכרזות למען "השוויון בפטל", מפגינים שרו בגבות מכווצות: "באש, בדם, נוזל אדמדם" מנופפים בשלטי: "פטל לכוווולם". להקת "כנסיית הפטל" כתבה ושרה שירי מחאה קליטים, הוציאה אותם לרדיו ולהיטיהם כבשו את מצעד הפזמונים .

בינתיים, בקרב הזאבים השחורים, לא הובנה המהומה. הלוא אין הם צריכים פטל, הם הרי שותים מיץ תפוזים, וטוב להם עם מיץ התפוזים הישן והטוב, אך הציבור כבר היה משולהב בהמוניו וקשה היה להדוף את התביעה המובנת מאליה והמוכרת לכל כ"שיוויון בפטל". הזאבים השחורים נעלבו עד עמקי נשמתם מהקמפיין המתוקשר ותמהו בינם לבין עצמם: "מה זה פה? לאן הגענו? זאב לזאב אדם?"

הזאבים השחורים החליטו לשלוח משלחת שתנסה להבין את דרישות הזאבים הלבנים על מנת להגיע עמם לעמק השווה אך ראשי הכפר הלבנבנים נרתעו כאשר משלחת הזאבים השחורים קרבה אליהם. הם לא רצו לשבת לצידם ולא הסכימו לדון ולשוחח עם זאבים שלא מבינים את הערך החשוב של "שוויון בפטל", מרשים לעצמם לדלג על מנת הפטל היומית ולבוז לערך כה בסיסי בחברת הזאבים הלבנים. לבסוף הכריזו ראשי הכפר באופן חד צדדי: "יש לנו תכנית שתביא לשוויון בפטל: מעתה אין יותר מיץ תפוזים! מי שישתה או שיעסוק בהכנת מיץ תפוזים - ייענש".

נבהלו הזאבים השחורים וחלקם אף כעסו: "מדוע אנו חייבים לשתות פטל, והלוא אנחנו אוהבים רק מיץ תפוזים?" היו אף שהפגינו וזרקו פיטולים (המקום אליו מגיע מיץ הפטל בסוף) משומשים על הזאבים הלבנים. בודדים מבין הזאבים השחורים ניסו להשלים עם הגזירה והחלו לעלות במדרגות בית הפטל הגדול, אך כבר במדרגה השלישית קבוצה של זאבים לבנים גירשה אותם ואף לאחר שברחו קראה אחריהם קריאות גנאי: "לכו מכאן! חבורה של פטלנים!" (זה היה הכינוי של מי שאינו חפץ בפטל).

וכך, המשיכו זאבי הכפר לריב ולהתכסח עד שהגיע שיח פטל גדול וקוצני ובלע את כולם ללא הבחנה. כעת יש שוויון בפטל וכולם מרוצים.

הפייסבוק החרדי

בית אבי חי ביקשו שאכתוב טור נגד החרם החרדי על פייסבוק. האמת היא שלא כל כך אכפת לי מהחרם לכאן או לכאן, אז כתבתי יותר מבט מהצד. "מורכב זה טוב", הם אמרו. אז למה לא.

מבוא לטור, למי שאין כוח לקרוא את כולו: החרם החרדי על פייסבוק הוא חלק מהמגננה החרדית הכללית מפני האיום של המודרניזציה, אבל דווקא פייסבוק הוא לא האיום הגדול ביותר על החרדים, ובמאפיינים שלו הוא אפילו דומה במובנים רבים לחברה החרדית. יהיה הרבה יותר מגניב אם החרדים יצטרפו בהמוניהם לפייסבוק ובעצם ישתמשו בו כדי לשמר את ארחות חייהם, רק באופן וירטואלי.

והנה הטור המלא (בקישור יש גם תמונה של חרדי! משתמש! במחשב! נייד!):

שני תהליכים הקשורים הדוקות זה לזה מתרחשים בשנים האחרונות בחברה החרדית: מצד אחד, חומות הגטו-מרצון הולכות ומתפוררות. יותר ויותר חרדים יוצאים לעבודה, הטכנולוגיה - ובעיקר המחשב והאינטרנט - הולכת וחודרת לבתים, ורוחות של ליברליזם ופתיחות יחסית שוטפות את הרחוב החרדי. תהליכים אלה מתרחשים לא מעט בהשפעת חרדים מארה"ב המגיעים ארצה כשהם רגילים לסטנדרטים אחרים מן החומרות הנוקשות של הציבור החרדי בארץ, כמו גם בעקבות המטען שמביאים איתם חוזרים בתשובה רבים, שלא תמיד שורפים לגמרי את הגשרים עם עברם החילוני.

תהליך שני, במקביל לתהליך הראשון וכריאקציה אליו, הוא הסתגרות יתר וריבוי חומרות וחרמות. דוגמה בולטת היא "קווי המהדרין", שהם המצאה של העשור האחרון, ודוגמאות אחרות הן המדרכות הנפרדות לגברים ולנשים במאה שערים, "ועדי כשרויות תוכן" למיניהם על ספרים וסרטים, וכן הפסקת פעולתם של רוב אתרי החדשות החרדיים בעקבות לחץ הרבנים.

נהוג לומר שהאורתודוקסיה כולה, במובנה המודרני, אינה אלא ריאקציה לתהליכי החילון וההשכלה שהתרחשו בציבור היהודי במאות האחרונות. בזעיר אנפין, זה המצב גם היום: העולם הישן הולך ומתפורר, וקברניטיו נאחזים בכל מה שניתן, בכל חרם ובכל חומרה, כדי לשמר את הסדר ההולך ונגוז.

על רקע זה אין לכאורה מה להיות מופתעים מ"חרם הפייסבוק" שעליו שוקדים אנשי "משמרת הקודש והחינוך" החרדית. הטריגר, כך מספרים, הוא כמה מקרים שהתגלגלו לבתי הדין בבני ברק שבהם "נגרמו אסונות גדולים, נזקים לבית היהודי שאין מקום לשערם". וראש הארגון הנ"ל הסביר בראיון ליעל דן בגלי צה"ל שאין כל צורך בפייסבוק לצורכי פרנסה, ומן הצד השני הוא פתוח לאינטראקציה חופשית בין גברים לנשים, דבר שאינו מקובל בציבור החרדי, וזאת מלבד בעיות של רכילות ולשון הרע (שכנראה לא קיימות בטלפון או בסתם שיחה בין אנשים) ושל צניעות.

לכאורה אין מה להיות מופתעים, ובכל זאת אני מופתע מעט. מבין שלל האיומים על אורח החיים החרדי באינטרנט, לא הייתי מונה דווקא את פייסבוק כאיום הראשי. אחת הסכנות המרכזיות באינטרנט, כך לימדונו רבותינו, היא האנונימיות, והיכולת של אדם לפעול מבלי שיכירוהו ובלי לחץ חברתי, "ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים וללכת לעיר אחרת". הדגל של פייסבוק, לעומת זאת, הפוך לחלוטין: בפייסבוק אין אנונימיות, ובעצם כמעט שאין פרטיות. דבר זה מהווה אמנם בעיה בעיני מחנכים רבים, אך דווקא בציבור החרדי קשה לטעון שדואגים לפרטיותו של אדם. ההיפך הוא הנכון: חוסר הפרטיות, והחיים בתוך "בית מזכוכית", מאפיינים את החיים בלא מעט קהילות חרדיות, ודבר זה אף משמש כדבק חברתי-דתי, והוא הבסיס שעליהם יכולים לפעול הנידויים והחרמות למיניהם.

קשה להשתחרר מהרושם שהעסקנים החרדים סימנו את הרשת החברתית פשוט כי זה הדבר הכי קל, ובעצם הם מחפשים את המטבע מתחת לפנס. החרדים אינם יחידים בעניין זה: כולנו נוטים לייחס לעתים חשיבות רבה מדי למדיום, ולסמן אותו כמטרה הכמעט-בלבדית. די אם נזכור את הכמות הבלתי נתפסת של כותרות עיתונים על זוועות הקשורות איכשהו, בעקיפי-עקיפין, לפייסבוק.

ובכל זאת, במקום להילחם בפייסבוק, הייתי מציע לחרדים דווקא לגייס אותו לצרכיהם. לא רק לצרכי הסברה כלפי חוץ, כפי שעושה קבוצת הפייסבוק "חרדים - נעים להכיר", אלא בדיוק לשם אותו לחץ חברתי ופיקוח תוך קהילתי. אם יותר ויותר חרדים יצטרפו לפייסבוק, הפיקוח הפנימי הנהוג ממילא בחברה החרדית יהיה יעיל עוד יותר, ומי יודע, אולי נחזה לראשונה בקהילה החרדית הווירטואלית הראשונה. זה בהחלט יכול להיות ניסוי מעניין.