אמש העלה שר הכלכלה נפתלי בנט לדף הפייסבוק שלו תמונה שלו במפעל שוקולד ברמת הגולן, וכה כתב:
לכאורה עוד סטטוס תמים. אלא שאחד המגיבים בפייסבוק שאל אותו למה הוא מדבר כל הזמן על בעלי העסקים ולא על השכירים, ש"גם הם ציונות". בנט טרח לענות תשובה ארוכה, ואף להעלות צילומסך שלה לדף שלו:
אם לסכם את דברי בנט, בעוד המגיב רומז לכך שהיחסים בין המעסיקים למועסקים הם "משחק סכום אפס" - כל מה שהמעסיק מרוויח, המועסק מפסיד, ולהפך - בנט טוען שההפך הוא הנכון. למעסיק ולמועסק יש אינטרס הדדי, אחרת הם לא היו מתקשרים אחד עם השני. המעסיק מרוויח מכוח העבודה שהמועסק מעניק לו, והמועסק מרוויח מכך שיש לו מקום עבודה שמשלם לו כסף. כמובן, כל אחד יעדיף לנסות למקסם את הרווח לכיוון שלו - המעסיק יעדיף לשלם כמה שפחות על כמה שיותר כוח עבודה, והמועסק יעדיף לקבל כמה שיותר על כמה שפחות כוח עבודה - אבל בסופו של דבר ההסכם ששניהם מגיעים אליו נותן רווח לשני הצדדים. לפיכך, עידוד המעסיקים אינו בא "על חשבון" המועסקים, אלא להפך.
זו כתיבה קפיטליסטית קלסית, בניגוד לשיח הסוציאליסטי הנוטה לדבר על "ניצול" של המועסקים על ידי המעסיקים, אף שהאחרונים חופשיים לבחור לאיזה מועסק ללכת, והאם להסכים לתנאי תעסוקה כאלה ואחרים. לפיכך לא ייפלא שידידי אריאל סרי-לוי, שכאביו גלעד סרי-לוי אינו מחובבי "השיטה", כתב תגובה בדף של בנט, לאמור:
ובכן, ברשותו של אריאל, אני מבקש להתייחס לטקסט שלו, פסקה-פסקה:
אבל נקודה אחת דווקא בהחלט חשובה: אכן עובדים רבים - רבים מאוד - אינם קשורים לכל עולם המעסיקים והתעסוקה שבנט מדבר עליו, משום שהם עובדים במגזר הציבורי. כלומר מי שמשלם להם כסף זה הממשלה, ולא מעסיק פלוני או אלמוני. אבל האם בנט מתעלם מהמורים? רק לפני יומיים הוא העלה סטטוס המודה למורה שלו גבי ביטון, שלימדו עברית. כך שקשה לומר שלדעתו רק היזמים ובעלי העסקים הם הראויים לשבח.
אלא מאי, בכל הנוגע לתעסוקה, הרי שהמגזר הציבורי אינו משקף מציאות כלכלית נורמלית, משום שאין בו תנאי תחרותיות משמעותיים. לא לחינם כלכלנים ברחבי העולם רואים במגזר הציבורי נטל שיש לצמצמו. זה לא אומר לבטל את מקצוע המורה חלילה - אלא להפוך אותו למה שהיה בעבר, מקצוע שבו כל מורה יכול לבחור היכן הוא עובד וכל הורה יכול לבחור אל מי הוא שולח את בניו (כן, אני יודע על תקנת יהושע בן גמלא וכו'. זה לא קרוב למציאות הנוכחית). אבל נו, כל זה ודאי מנוגד לגמרי למחשבה שמייצגים הסרי-לוים, שלפיה ראוי שכמה ויותר דברים יהיו בחסות "המדינה".
אריאל ידידי, תאוות בצע היא מה שמניע את העולם. העסקים הגדולים מעסיקים המוני אנשים בזכות תאוות הבצע שלהם. הם רוצים להרוויח, ולכן הם נותנים פרנסה להרבה אנשים שיעזרו להם "לעשות קופה". ולכן הם מייצרים מוצרים טובים וזולים ככל האפשר, כדי שכמה שיותר אנשים יקנו את מוצריהם ויתרמו ל"קופה" שלהם. האם אתה רואה כאן משחק סכום אפס?
לכן, כשאנחנו מדברים בבוז על "בעלי העסקים הגדולים" שאריאל התייחס אליהם למעלה, עלינו לזכור שהם הלכו בדרך חתחתים שלא כל אחד היה בוחר ללכת בה. אריאל, למשל, לא היה עושה זאת, ולא רק בגלל היותו מחנך. גם אני לא. אני לא משבח ומפאר ומהלל אותם - הם אכן תאבי בצע, כמו כולם: הם פשוט טיפוס האנשים שמוכן לקחת סיכון גדול בתקווה להשיג רווח גדול. הם עוד שחקן, שחקן חשוב בשוק. אילו היו רק אנשים שלא מוכנים לקחת סיכונים, לא היו עסקים גדולים ולא היו הרבה מועסקים. היו יותר אנשים עם פחות עבודה ופחות כסף.
"אלמלא המשוגעים היה העולם חרב", אמר הרמב"ם, ובמובן מסוים הוא כיוון למעסיקים, הבונים את העולם שבו יוכלו הוגי דעות ומחנכים כמו אריאל לפעול בביטחון.
יש מאות אלפי בעלי עסקים קטנים במדינת ישראל, והם מעסיקים את רוב השכירים במדינה. האם לדעתך באמת לא צריך לעודד אותם? האם צריך להעלות עליהם את המסים, להקשות על חייהם ולגרום לסגירת רבים מהם?
מה שכן יעזור לעובדים, זה אם יועלה או יבוטל הגיל המקסימלי לעבודה, וגם אנשים בני שישים-שבעים יוכלו לעבוד ולהרוויח את לחמם.
לכאורה עוד סטטוס תמים. אלא שאחד המגיבים בפייסבוק שאל אותו למה הוא מדבר כל הזמן על בעלי העסקים ולא על השכירים, ש"גם הם ציונות". בנט טרח לענות תשובה ארוכה, ואף להעלות צילומסך שלה לדף שלו:
אם לסכם את דברי בנט, בעוד המגיב רומז לכך שהיחסים בין המעסיקים למועסקים הם "משחק סכום אפס" - כל מה שהמעסיק מרוויח, המועסק מפסיד, ולהפך - בנט טוען שההפך הוא הנכון. למעסיק ולמועסק יש אינטרס הדדי, אחרת הם לא היו מתקשרים אחד עם השני. המעסיק מרוויח מכוח העבודה שהמועסק מעניק לו, והמועסק מרוויח מכך שיש לו מקום עבודה שמשלם לו כסף. כמובן, כל אחד יעדיף לנסות למקסם את הרווח לכיוון שלו - המעסיק יעדיף לשלם כמה שפחות על כמה שיותר כוח עבודה, והמועסק יעדיף לקבל כמה שיותר על כמה שפחות כוח עבודה - אבל בסופו של דבר ההסכם ששניהם מגיעים אליו נותן רווח לשני הצדדים. לפיכך, עידוד המעסיקים אינו בא "על חשבון" המועסקים, אלא להפך.
זו כתיבה קפיטליסטית קלסית, בניגוד לשיח הסוציאליסטי הנוטה לדבר על "ניצול" של המועסקים על ידי המעסיקים, אף שהאחרונים חופשיים לבחור לאיזה מועסק ללכת, והאם להסכים לתנאי תעסוקה כאלה ואחרים. לפיכך לא ייפלא שידידי אריאל סרי-לוי, שכאביו גלעד סרי-לוי אינו מחובבי "השיטה", כתב תגובה בדף של בנט, לאמור:
ובכן, ברשותו של אריאל, אני מבקש להתייחס לטקסט שלו, פסקה-פסקה:
לזכותו של בנט ייאמר שמעולם לא הסתיר את האידיאולוגיה הקפיטליסטית שלו. לגנותו ייאמר שהוא מתעלם מרוב העובדים במודע ובמוצהר.היכן ראינו שבנט "מתעלם מרוב העובדים"? הרי הוא כתב במפורש שהוא מעודד מעסיקים משום שהם יוצרים מקומות עבודה, כלומר תורמים לעובדים. וככל שתהיה סביבת עבודה טובה יותר למעסיקים, כך רווחיהם יהיו גדולים יותר; רווחים כאלה לא יכולים להישאר "בכיס" של בעלי העסקים, משום שכל בעל עסק שיתפתה לעשות כך, יובס על ידי מעסיקים אחרים שישתמשו בכסף שלהם כדי לקחת את העובדים המוכשרים לצדם, וכדי להוזיל את המוצרים, כלומר בסופו של דבר מה שטוב למעסיקים טוב לכלל האנשים הפועלים למשק. שים לב: לא "למשק", איזה מין יצור אמורפי עם גרפים וסטטיסטיקות, אלא לאנשים אמיתיים, שיוכלו לקבל יותר כסף ולרכוש יותר מוצרים בפחות כסף.
אבל נקודה אחת דווקא בהחלט חשובה: אכן עובדים רבים - רבים מאוד - אינם קשורים לכל עולם המעסיקים והתעסוקה שבנט מדבר עליו, משום שהם עובדים במגזר הציבורי. כלומר מי שמשלם להם כסף זה הממשלה, ולא מעסיק פלוני או אלמוני. אבל האם בנט מתעלם מהמורים? רק לפני יומיים הוא העלה סטטוס המודה למורה שלו גבי ביטון, שלימדו עברית. כך שקשה לומר שלדעתו רק היזמים ובעלי העסקים הם הראויים לשבח.
אלא מאי, בכל הנוגע לתעסוקה, הרי שהמגזר הציבורי אינו משקף מציאות כלכלית נורמלית, משום שאין בו תנאי תחרותיות משמעותיים. לא לחינם כלכלנים ברחבי העולם רואים במגזר הציבורי נטל שיש לצמצמו. זה לא אומר לבטל את מקצוע המורה חלילה - אלא להפוך אותו למה שהיה בעבר, מקצוע שבו כל מורה יכול לבחור היכן הוא עובד וכל הורה יכול לבחור אל מי הוא שולח את בניו (כן, אני יודע על תקנת יהושע בן גמלא וכו'. זה לא קרוב למציאות הנוכחית). אבל נו, כל זה ודאי מנוגד לגמרי למחשבה שמייצגים הסרי-לוים, שלפיה ראוי שכמה ויותר דברים יהיו בחסות "המדינה".
השר בנט, מה לדעתך מחזיק את העסקים בעולם? השכירים שעובדים בהם.ומה מחזיק את השכירים? העסקים. וחזר הדין. זה בדיוק העניין.
בעלי העסקים לא גומלים חסד עם השכירים, ואנחנו לא צריכים לשבח ולהלל אותם על שכך הצילו את העולם.ודאי שהם לא גומלים חסד. הנקודה היא בדיוק זו: שהם עושים זאת לא כגמילות חסד אלא משום שזה אינטרס אישי שלהם. לכן אם ניטיב למעסיקים, ניטיב לעובדיהם.
הם זקוקים לשכירים כדי "לעשות קופה",כשם שהשכירים זקוקים למעסיקים כדי "לעשות קופה" ולהרוויח את לחמם.
ובמקרים רבים מאוד הם מנצלים אותם ועושקים אותם.שמתם לב לשיח הניצול והעושק? אני אגב לא אומר שאין ניצול ועושק. ברור שיש. אגב, גם מצד עובדים ש"עושקים" את המעבידים ומרמים בדו"ח השעות, או משחקים בסוליטייר במקום לעבוד, וכן הלאה. אלא מאי, עובד ש"יעשוק" יותר מדי את המעביד, סופו שלא ימשיך לעבוד (אלא אם הוא מוגן במסגרת הסכמי עבודה!), כשם שמעביד ש"יעשוק" יותר מדי את העובד, סוף שלא יעבדו עבורו העובדים הטובים, שימצאו את דרכם למעסיקים מוצלחים יותר.
למי הם כן משלמים כראוי? לרואי החשבון שדואגים שמא חלילה ישלמו מסים.תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר. מה גורם לכל תעשיית רואי החשבון הללו אם לא נטל המסים על בעלי העסקים? אילו נטל המסים היה סביר יותר, הכסף היה הולך למועסקים אחרים במקום לרואי חשבון. אגב, שאלת תם: וכי רואי חשבון אינם שכירים? להם לא מגיע להתפרנס?
אמנם כל מה שמעניין אותך הוא "להניע את הכלכלה", ואתה שוכח שהכלכלה נועדה למען בני האדם ולא להפך;האומנם? כל הפוסטים של בנט נראים לי ממוקדים באופן ברור לאנשים הפרטיים המרכיבים את "הכלכלה" הגדולה. וזה בדיוק מה שהוא אמר: לא שעידוד המעסיקים "יניע את הכלכלה". לא: אלא שעידוד המעסיקים יגרום לכך שיהיו יותר מועסקים, כלומר ייטיב עם הרבה אנשים, מועסקים ומעסיקים גם יחד.
אבל גם מנקודת המבט הצרה הזו (והמאוד לא דתית ולא לאומית),שימו לב למכה מתחת לחגורה לגבי ה"דתית לאומית". חכמה ידועה טוענת שהאידיאולוגיה הדתית-לאומית היא סוציאליסטית, משום שמצוות הדת מדברות על מניעת עושק (אמנם מדובר שם על עושק במובן הפשוט, של הפרת חוזה עם השכיר שלך! הפרת חוזה שכזו היא מצווה שכל קפיטליסט מצוי יוכל להזדהות איתה), והאידיאולוגיה ה"לאומית", אם אני מבין נכון את אריאל, היא האֶטָטִיזם (סטייטיזם, מדינתיות), שלפיו המדינה צריכה להיות מעין אומנת ענקית הדואגת לכל מחסורם של בני האדם. ובכן, זו אכן אידיאולוגיה קיימת, אבל היא כל כך בעייתית מבחינה מציאותית ואידיאולוגית, שאם זו הלאומיות, ברוך שלא עשני לאומי.
עליך לזכור שרוב העובדים הם שכירים ושבלי שכירים אף עסק לא יתקיים.דננו בזה כבר למעלה.
נכון, רוב הדברים כאן אמורים לגבי בעלי העסקים הגדולים. בעלי עסקים קטנים לרוב אינם מונעים מתאוות בצע.וואלה? תאוות בצע זה דבר שקיים רק לגבי בעלי עסקים גדולים? זו לא תכונה אנושית אוניברסלית? כדברי פרופ' תומס סואל, אם אתה יכול לשלם על עיתון דולר אחד, האם תשלם עליו שני דולרים? אם לא, הרי שגם אתה לוקה בתאוות בצע.
אריאל ידידי, תאוות בצע היא מה שמניע את העולם. העסקים הגדולים מעסיקים המוני אנשים בזכות תאוות הבצע שלהם. הם רוצים להרוויח, ולכן הם נותנים פרנסה להרבה אנשים שיעזרו להם "לעשות קופה". ולכן הם מייצרים מוצרים טובים וזולים ככל האפשר, כדי שכמה שיותר אנשים יקנו את מוצריהם ויתרמו ל"קופה" שלהם. האם אתה רואה כאן משחק סכום אפס?
אבל אם אתה דואג לעתידם של צעירים וצעירות - הדבר האחרון שעליך לעשות הוא לעודד אותם לשים את כספם על קרן הצבי.כאן אריאל מתייחס בדרך אגב לעניין אחר, חשוב ביותר: אכן, יזמים צעירים בדרך כלל שמים את כספם על קרן הצבי. הם נוקטים סיכונים גדולים מאוד, ששכירים מן השורה לא מגיעים אליהם. בדרך כלל אנחנו רואים רק את הצד המרוויח, ואז מקנאים בבחור שעשה מכה והרוויח מיליונים במינימום עבודה. אבל אנחנו צריכים לזכור שרוב האנשים לא עושים מכה, אלא מקבלים את המכה. כי עולם העצמאיים הוא עולם מסוכן יותר משל השכירים: יש בו סיכוי לרווחים גדולים, אבל גם הרבה יותר סיכון להפסיד את המכנסיים ומעבר לכך.
לכן, כשאנחנו מדברים בבוז על "בעלי העסקים הגדולים" שאריאל התייחס אליהם למעלה, עלינו לזכור שהם הלכו בדרך חתחתים שלא כל אחד היה בוחר ללכת בה. אריאל, למשל, לא היה עושה זאת, ולא רק בגלל היותו מחנך. גם אני לא. אני לא משבח ומפאר ומהלל אותם - הם אכן תאבי בצע, כמו כולם: הם פשוט טיפוס האנשים שמוכן לקחת סיכון גדול בתקווה להשיג רווח גדול. הם עוד שחקן, שחקן חשוב בשוק. אילו היו רק אנשים שלא מוכנים לקחת סיכונים, לא היו עסקים גדולים ולא היו הרבה מועסקים. היו יותר אנשים עם פחות עבודה ופחות כסף.
"אלמלא המשוגעים היה העולם חרב", אמר הרמב"ם, ובמובן מסוים הוא כיוון למעסיקים, הבונים את העולם שבו יוכלו הוגי דעות ומחנכים כמו אריאל לפעול בביטחון.
יש מאות אלפי בעלי עסקים קטנים במדינת ישראל, והם מעסיקים את רוב השכירים במדינה. האם לדעתך באמת לא צריך לעודד אותם? האם צריך להעלות עליהם את המסים, להקשות על חייהם ולגרום לסגירת רבים מהם?
מוטב יותר שתדאג לרוב המוחלט שלהם, כלומר לשכירים, לתנאי עבודה הוגנים ולפנסיה בעתיד.בנט עושה גם את זה, אבל צריך לזכור: אם מחוקקים יותר מדי חוקים על "תנאי עבודה הוגנים" (מה זה הוגנים, אגב?) כי אז הדבר מונע מאנשים שמוכנים לעבוד בשביל "תנאי עבודה לא הוגנים" (מה שזה לא יהיה) לעבוד במה שהם רוצים. ופנסיה בעתיד - בעבר הייתה פנסיה תקציבית, כלומר מתנה מהמדינה, והדבר הביא לבור שלא ישוער. זה כבר הולך ומתוקן, במידת מה, ואנשים צריכים לדאוג לפנסיה לעצמם.
מה שכן יעזור לעובדים, זה אם יועלה או יבוטל הגיל המקסימלי לעבודה, וגם אנשים בני שישים-שבעים יוכלו לעבוד ולהרוויח את לחמם.
ואם אתה מעוניין בטובת האומה - שלח אותם למקצועות שהמדינה זקוקה להם. בדקת לאחרונה מה מצב מערכת החינוך?שוב צץ כאן האטטיזם, שבו השר "שולח" אנשים לעבוד ב"מקצועות שהמדינה זקוקה להם". מערכת החינוך סובל מבעיות רבות בין השאר בדיוק משום שהיא מגזר ציבורי ולא נותנת לבתי ספר ולמורים להתחרות על תלמידים. אילו היה כן, ואילו שכר המורים לא היה מקובע ותלוי ותק אלא תלוי ביצועים, אפשר שהמצב היה שונה לגמרי. אולי באמת זה פרויקט בשביל בנט, ברגע שיצליח לעקוף את פירון.
אבל כל מה שמעניין אותך, כאמור, הוא "הכלכלה", ולזכותך ייאמר שוב שהאידיאולוגיה שלך ברורה וגלויה מהרגע הראשון ואתה מיטיב לנסח אותה.וגם לזכותו של אריאל ייאמר שהאידיאולוגיה שלו ברורה וגלויה מהרגע הראשון והוא מיטיב לנסח אותה, עד כדי כך שאפשר לכתוב פוסט פשוט כתגובה לדבריו, כפי שעשיתי כרגע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה