"דעת תורה" - מי הקובע? עיון בתוצאות הבחירות בירושלים

מי שהסתובב בימי טרום הבחירות המוניציפליות בשכונות החרדיות בירושלים לא יכול היה להחמיץ את המתח הרב באוויר. לאחר פטירת הרב אלישיב פרצו החוצה שדים רבים, ובמיוחד בלט הקרע בין תלמידי הרב שמואל אוירבך, "הפלג הירושלמי", הקנאי יותר, לבין תלמידי הרב שטיינמן, "הפלג הבני ברקי". תלמידי הרב שטיינמן עשו לפני כמה חודשים פוטש בעיתון "יתד נאמן", שהיה מעוזם של תלמידי הרב אוירבך, וסילקו משם את עושי דברו. בתגובה, הקימו האחרונים עיתון בשם "הפלס", שאמור להיות יתד נאמן המקורי. עד כאן זה עוד נסבל איכשהו. לפני הבחירות הכלליות ניסו אנשי הפלס להריץ מפלגה עצמאית, מתחרה ביהדות התורה, אך הסירו את הרשימה בעוד מועד. כעת בירושלים החליטו הללו ללכת על כל הקופה, והריצו - עד הסוף - מפלגה בשם "בני תורה", באותיות "עץ", האותיות הישנות של דגל התורה (המפלגה הליטאית, שהקים הרב שך ב-1988, פילוג מ'אגודת ישראל', שהפכה כך למפלגה חסידית), בטרם התאחדה בחזרה עם אגודת ישראל למפלגת "יהדות התורה".

בקיצור, רצו להם "בני תורה" של הרב אלישיב מול "אגודת ישראל - דגל התורה" של הרב שטינמן. ומה השבר הגדול? השבר הוא בדוקטרינת "דעת תורה", שבה יש גדול אחד (כל שאר הרבנים - או שהם מחשיבים עצמם כפופים לו, או שהם לא משלנו ולכן חסרי ערך), שהולכים אחר דבריו. כעת היו שני גדולים, שקצת קשה לומר שהם כופרים או טועים או לא משלנו, וכל אחד אומר משהו אחר לחלוטין, והם ממש הולכים ראש בראש! ועוד צריך לבחור עם מי ללכת! בקיצור, א-ברוך. ולא זו בלבד, אלא שאנשי בני תורה החליטו שהם לא אוהבים את מתחרהו של ברקת, משה ליאון הסרוג, והריצו מועמד עצמאי משלהם, חיים אפשטיין.

בסופו של יום, קיבלו "בני תורה" מנדט אחד (כלומר חיים אפשטיין הנ"ל ייכנס למועצה), לעומת 8 של מתחריהם מדגל התורה. אפשטיין קיבל 7428 קולות, שהם 3.57 אחוזים (אל תחכו לקולות החיילים). הסיעה שלו, בני תורה, קיבלה 7224 קולות. כלומר היו 204 מצביעים שהחליטו להצביע לאיש ולא למפלגתו - ככל הנראה אנשים שלא ממש ידעו מיהו, והחליטו על הצבעת מחאה (ותודה לאריה יואלי על התיקון וההשערה). אגודת ישראל, אם שאלתם, קיבלו 53208 קולות. וזו התמונה בירושלים, לכאורה מעוזו של "הפלג הירושלמי". ללמדכם דבר או שניים.

אגב, סיעה חרדית נוספת שרצה הייתה "טוב" (לא לבלבל עם "טב" של הבית היהודי - כישלון מהדהד בפני עצמו, עם מנדט אחד בלבד), שהיא סיעת החרדים העובדים. הם זכו ב-1833 קולות מכל רחבי העיר. ללמדכם עוד דבר או שניים.

כל זה הקדמה לניתוח חד ומעניין של הראל קין בבלוג "סדנא דארעא", של התפלגות ההצבעה לפי הקלפיות בעיר, בכלל המפלגות. ביקשתי ממנו שיחדד נתונים לגבי המפלגות החרדיות, ואני מקווה שזה ילמד אותנו עוד כמה דברים. עיינו שם ותרוו נחת.

למה השידור הציבורי חיוני

רבים שואלים, מה התועלת בשידור הציבורי. מדוע להשקיע מאות מיליוני שקלים בגוף מנופח וארכאי, עם תוכניות לא רלוונטיות, עם אחוזי צפייה נמוכים ביותר, עם מס חובה מנופח ("אגרה") ועם שיטות גבייה דורסניות.

רבות תהיתי בעניין זה, ולתומי חשבתי שבאמת אין צורך באותו סרח עודף ממשלתי, שנועד כנראה בעיקר לחלק ג'ובים למקורבים. אבל היום, אורו עיניי. סוף סוף הבנתי את חשיבותו העצומה של הגוף הזה, כדי להוות אלטרנטיבה אחרת – שפויה, מיינסטרימית, איזון מול התקשורת הכללית הנוטה שמאלה. משהו שיפיק פנינים של ממש – איכותיות וטובות, בניגוד להתלהמות התפלה של תוכניות כמו "ארץ נהדרת". כן כן, מצאתי את ה-raison d'etre של רשות השידור – בסרטון פרומו פשוט לתוכנית שתעלה בקרוב למסכי הערוץ.
צפו, ונפשותיכם תוארנה:

"היא לא תשכח לשים לולב והדסים" - עיון היסטורי-הלכתי בפיוט מן המאה ה-כ'

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְיָ שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:  וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:  וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַייָ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:  בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:  (ויקרא כג,לט-מב)

בפסוקים אלו מצווה המחוקק המקראי על לקיחת מגוון תוצרים מן הצומח, לכבוד איסוף תבואת הארץ, ולשמוח לפני האל שבעת ימים. נשאלת השאלה, מה על החוגגים לעשות עם אותם "פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"? סתם לקחת? לקחת ולהסתובב אתם? ומה הקשר בין לקיחת המינים לבין הציווי על הישיבה בסוכות?

מן המשנה במסכת סוכה ברור שמסורת חז"ל הייתה שהלקיחה היא פשוט נטילת המינים ביד, ולשמוח עמם במקדש ("לפני ה' אלהיכם"), או מחוצה לו, "בגבולין", "במדינה". כך למשל נאמר בפרק ג:

מי שבא בדרך, ולא היה בידו לולב - כשייכנס לביתו, ייטול על שולחנו. ואם לא נטל בשחרית ייטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש.

עם זאת, נראה ששרידים להבנה אחרת באשר לתפקידם של ארבעת המינים מבצבצים כבר בספר נחמיה (ח,יג-טו):

בַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:  וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:  וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.

שלושה מארבעת המינים - הדס, תמרים, עץ עבות - נזכרים כאן, בהקשר של עשיית סוכה!
ובאמת בעניין זה של עשיית סוכה מארבעת המינים נתגלעה מחלוקת בין רבי יהודה ל"חכמים", שחלקו עליו. כך אומר הספרא, מדרש ההלכה לספר ויקרא:

"ישבו  בסכות" - בסכות שלכל דבר. שר' יהודה אומר: הדין נותן שלא תהא סוכה אילא מארבע המינים. מה אם הלולב, שאינו נוהג בלילות כימים, אינו בא אילא מארבעת מינים, סוכה, שהיא נוהגת בלילות כימים, אינו דין שלא תהא אילא מארבעת מינים? אמרו לו לר' יהודה: כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, הא אם לא מצא מארבעת מינים ישב לו שלא בסוכה? והכתוב אומר: "ישבו  בסוכות" - בסכות שלכל דבר.

וכן עזרא אומר: "ואשר  ישמיעו  ויעבירו  קול  בכל  עריהם  [ו]בירושלם  לאמר  צאו  ההר  והביאו  עלי  זית  ועלי  עץ  שמן  ועלי  הדס  ועלי  תמרים  ועלי  עץ  עבות  לעשות  סכות  ככתוב". 

די ברור שההנמקה של "וכן עזרא אומר" (כאמור זה מספר נחמיה, אך חז"ל ראו בספרים עזרא-נחמיה ספר אחד) חלה על דברי רבי יהודה, שלא הביא לשיטתו רק את הקל וחומר, אלא גם את הראיה מספר עזרא-נחמיה.

ובאמת, בפרשנויות לא-רבניות של החוק המקראי, ההבנה שיש להכין את הסוכה דווקא מארבעת המינים, ושזו בעצם מצוות ארבעת המינים, רווחת, וכך נוהגים השומרונים והקראים.

האם נותר שריד לאותה תפיסה גם בספרות הרבנית? לכאורה, לא ולא. במשנה אין לכך זכר, וכבר בספרא דעתו של ר' יהודה מוצגת כדעת יחיד, דחויה. כך גם בתלמודים וכן בפוסקים מאוחרים יותר - איש לא סבר שיש לארבעת המינים תפקיד בבניית הסוכה.

והנה, בשרידי פיוט מן המאה ה-כ', של מחברת הקרובה לחוגי הרבנים דווקא, אנו מוצאים השתקפות של אותה תפיסה קדומה! כך נאמר בפיוט, המכונה על שם מילותיו הראשונות "שלומית בונה סוכה", ומיוחס לנעמי שמר, פייטנית נודעת באותה מאה (ההשלמות בסוגריים רבועים משוערות):

שלומית בונה סוכה
מוארת ו[ירוקה]
על כן היא ע[      ה]יום
ואין זו סתם סוכה
מוארת וירוקה -
שלומית בונה סוכת שלום

היא לא תשכח לשים
לולב והד[סים]
ענף של ערבה ירוק
[אתרוג? ??? ] עליו
וכל פירות הסתיו
[...]

השלמת ה"הד[סים]" בטוחה למדי עקב החרוז, אך השלמת האתרוג אינה אלא השערה בלבד, כדי להשלים את המין הרביעי, "פרי עץ הדר", הוא האתרוג לפרשנות הרבנית. עם זאת יש לזכור שאותו מין - אם זהו מין פרי ספציפי בכלל - לא נזכר כלל בספר נחמיה, ואפשר לפיכך להשלים במגוון דרכים אחרות. [תוספת בעת ההגהות: כעת נמצא פרגמנט נוסף של השיר שממנו עולה כנראה שיש להשלים "רימון בתוך עליו". אם אין זה שיבוש מעתיקים, אפשר שיש מכאן ללמוד גם על תפיסה מפתיעה, המקורבת גם היא לתפיסות הלכתיות חוץ-רבניות, באשר לזהות "פרי עץ הדר", שאינו כולל דווקא אתרוג אלא כל פרי מהודר]

הרי לנו בניית סוכה - מארבעת (או משלושת) המינים, וכשיטת רבי יהודה! שיטה זו, שנחשבה אבודה במשך מאות שנים, צצה לה לפתע פתאום במאה ה-כ', וראוי הדבר למחקר נוסף, מנין הגיעה, ועד כמה היו לה ביטויים בשטח.

לא מיותר לציין גם את הנושא המגדרי. בפיוט זה שלומית - אישה - בונה את הסוכה, היא ולא גבר. דבר זה הוא חריג במסורת ובפרקטיקה הרבנית, שבה גברים הם שבנו את הסוכה, ונתפסו גם כאלו המחויבים בה. והנה בתוספתא (סוכה א,א) נזכרת אישה נוספת שישבה בסוכה, ואותה מביא כראיה לא אחר מאשר רבי יהודה:

סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ור' יהודה מכשיר. אמ' ר' יהודה: מעשה בסוכת הילני שהיתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין אצלה ולא אמר אחד מהן דבר! אמרו לו: מפני שהיא אשה, ואשה אין חייבת בסוכה. אמר להם: והלא שבעה בנים תלמידי חכמים <היו לה>, וכולן שרויין בתוכה!

רבי יהודה הביא ראיה מהילני שישבה בסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. אמנם התוספתא מצטטת את תשובתו לחכמים בכך שכוונתו לבניה תלמידי החכמים ולא לה, הפטורה מסוכה, אך לא כך עולה מניסוח דבריו הראשוני, שהתמקד דווקא באותה אישה צדקת. אפשר לפיכך שתשובתו של ר' יהודה לא הייתה אלא לשיטת חכמים, או שתשובה זו היא מעשה של עורך מאוחר, אך לר' יהודה עצמו אכן אישה בהחלט חייבת בסוכה, ויש להביא ראיה ממנה. [תוספת בעת ההגהות: בהערת שוליים יש להוסיף שאפשר שלא לחינם הוזכרה בפיוט שלומית, המזכירה לנו את המלכה האהובה שלומציון, בעוד שכאן נזכרת מלכה אהובה אחרת]

עולה מכאן שניתן להגדיר את פיוט "שלומית בונה סוכה" כפיוט "יהודאי" משני צדדים שונים, ויש בדברים כדי לפתוח פתח צר לעולמם של בני המאה ה-כ', שהספרות עליהם נותרה כמעט ללא עקבות לאחר העלאת כל דבריהם לרשת האינטרנט, שנמחקה לחלוטין בידי הווירוס המפורסם משנת 2043.

הנאום לאומה של אובמה, לו אני הייתי כותב אותו

זה הנאום לאומה שהייתי כותב לאובמה:

אזרחי אמריקה,

לאחר שהיפכתי בדבר והרהרתי בו, הגעתי למסקנה שאסור לנו לתקוף בסוריה. הוריתי לכל הכוחות לשוב הביתה, ולהשאיר רק כוח מצב רגיל. ארצות הברית של אמריקה לא מונתה על ידי אף אחד להיות השוטר של העולם. לא נבחרנו בבחירות דמוקרטיות כלל עולמיות, ואין לנו הזכות המוסרית להתערב במצבים שנראים לנו דורשים התערבות בכל מקום על פני הגלובוס.

אני יודע, רבים מכם יזכירו ודאי את השואה, ואת השאלה למה לא הפצצנו שם. אזרחי אמריקה, ראשית אני רוצה להזכיר עובדה שנשכחה מעט בלהט האירועים: סוריה של אסד אינה גרמניה הנאצית. למרות ההשוואה השטחית בין גז לגז, אין קשר בין הדברים. בגרמניה הנאצית התקיימה מערכת שיטתית להשמדת עם שלם, תוך אידיאולוגיה סדורה. העם הזה הוא עם שחלקו הגדול נמצא אצלנו, וגם מתוך אינטרס אנוכי פשוט היינו יכולים לפעול שם. בכל מקרה, ההשוואה לאז אינה רלוונטית גם משום ש - ארענן את זיכרונכם - ארצות הברית של אמריקה אכן נלחמה בגרמניה הנאצית, אף שהייתה רחוקה אלפי מיילים ממנה והיא לא היוותה עליה איום מיידי, וזאת מתוך סולידריות עם ידידותינו שבאירופה ובעיקר עם בריטניה.

מה קורה בסוריה? האם בסוריה יש השמדת עם שיטתית? לא. יש שם מאבק עקוב מדם בין מנהיג הנאבק על כיסאו לבין כוחות שונים המנסים להשתלט על המדינה. חלק מהם מתונים, רבים מהם קיצוניים עוד יותר מן המנהיג. אסד נוקט שיטות פסולות, אין עוררין על כך; אבל גם רבים מן המורדים נוהגים באכזריות רבה. אם אסד ייפול, האם מצב העם בסוריה יהיה טוב יותר? מסופקני. עיינו ערך מצרים.

ובאשר לשימוש בגז. אכן, אמנת הנשק הכימי ואמנת ג'נבה אוסרות על שימוש בגז. אך יש לזכור שסוריה היא אחת המדינות הבודדות בעולם שלא חתמו על אמנת הנשק הכימי (יש גם מדינה שחתמה על האמנה אך לא אישררה אותה והיא אינה מחייבת אותה. אולי אתם מכירים אותה. שכנה של סוריה מדרום-מערב לה). גם אמנת ג'נבה אינה מחייבת כל מדינה שרואה שמדינה אחרת מפירה אותה להתערב בענייניה.

בכלל, אזרחי אמריקה, אינני מבין מה נורא יותר בגז מאשר בנשק קונבנציונלי שהורג גם הוא חפים מפשע רבים. מהקולות הנשמעים בעולם אני מבין שאילו אסד היה טובח במתנגדיו בכידונים, ברובים או בפצצות, לא הייתה קמה צעקה. רק הגז מקים מהומה כזו, ללא טעם של ממש.

אומרים לי שגז מעיד על השמדת אזרחים במכוון. הרי זה טיעון תמוה. במלחמת העולם הראשונה נעשה שימוש בגז נגד כוחות צבא בעיקר. במקרה של המלחמה האכזרית בסוריה, הכוחות הסמי-צבאיים ממילא מעורבים בין האזרחים ללא הכר, כך שהרג אזרחים במלחמה זו, בכל כלי נשק שהוא, הוא בלתי נמנע.

בכלל, הבה נדמה בנפשנו שאכן נתקוף כמה מתקנים של צבא סוריה. מה נשיג מזה? "מסר"? האם באמת הממשל הסורי נמצא במצב שבו "מסרים" מעניינים אותו? השוו למה שקרה בלוב: שם שום "מסר" לא עזר, רק מתקפה כוללת ומאורגנת בתמיכת כוחות נאט"ו - וגם אז, האם המצב בלוב טוב יותר מן המצב שהיה שם לפני מותו של קדאפי? האם המצב בסוריה יהיה טוב יותר לאחר התקיפה שלנו, ולאחר שאולי ניגרר לעוד תקיפה ועוד תקיפונת? אני מסתכל על מה שקרה בעיראק ובאפגאניסטאן, ומה אומר לכם, אזרחי אמריקה, זה לא נותן חשק לעוד.

ולכם אזרחי ישראל, שקוראים לי בפייסבוק כל הזמן לתקוף: עוד מעט ראש השנה שלכם. שבו בבתיכם, תאכלו את הגפילטע פיש או מה שזה לא יהיה שאתם אוכלים שם, תזרקו את מסכות הגז הצדה. יש לכם צבא חזק, ואם המצב בגבולכם הצפוני יהיה רעוע, נעמוד מאחוריכם בכל פעולה, צבאית או אחרת, שתנקטו. האינטרס היחיד שלנו במזרח התיכון הוא הברית שכרתנו עם מדינת ישראל, ואנחנו נעמוד איתן מאחוריה.

אזרחי אמריקה. אני יודע שאמרתי ששימוש בנשק כימי הוא קו אדום. אבל עכשיו, לאחר שמר הלל גרשוני כתב לי את הנאום המבריק הזה, אני מבין שטעיתי ועליי לסגת מעמדותיי הראשונות. בהזדמנות זו אשלח בקשה לקונגרס לבחון מענק מיוחד של מיליון דולר למר גרשוני על פעולתו למען ההיגיון, המוסר והצדק.

ערב טוב לכם אזרחי אמריקה.

המצב במזרח התיכון מדאיג

קטע מתוך פרוטוקול מועצת הביטחון, השבוע

- - -

ארה"ב: נראה לי שאין ברירה. השימוש של אסד בגז מצריך לפחות איזו מתקפונת קטנה.
צרפת: למה מתקפה? אי אפשר להגיע להבנות, דיבורים?
סין: אם תעזו לתקוף בסוריה אני מכריז אמברגו צעצועים. צרפת, בשבילך זה יהיה מגיל 6 ומעלה.
ארה"ב: רוסיה, תרגיע בבקשה את סין.
רוסיה: я не знаю китайский
בריטניה: אתם מוכנים להירגע עם המריבות המטופשות שלכם? בינתיים נשים וילדים סובלים!
ארה"ב: בריטניה, תרגיעי עם המגדריות והאייג'יזם. גם גברים רודנים בני חמישים זכאים לחיות!
צרפת: נו, אז מה עושים?
ארה"ב: רוסיה וסין, פעם אחת תתנהגו כמו ילדים גדולים?
רוסיה: что?
סין (לרוסיה): וואָס האָט איהר געזוגט?
ארה"ב (נאנח): נגיע לאיזו הסכמה מתישהו?
בריטניה: אפשר את מה שסיכמנו קודם.
ארה"ב: אתה בטוח?
צרפת: כשצריך אז צריך.
רוסיה: נו.
סין (מוציא את הנייר מהמגרה):

The Security Council,

Recalling its relevant resolutions, including resolutions 242 (1967), 338 (1973), 446 (1979), 452 (1979), 465 (1980), 476 (1980), 478 (1980), 1397 (2002), 1515 (2003), and 1850 (2008),

Reaffirming the applicability of the Geneva Convention relative to the Protection of Civilian Persons in Time of War, of 12 August 1949, to the Palestinian Territory, including East Jerusalem, and the other Arab territories occupied since 1967,

Reaffirming that all Israeli settlement activities in the Occupied Palestinian Territory, including East Jerusalem, are illegal and constitute a major obstacle to the achievement of peace on the basis of the two-State solution,

Condemning the continuation of settlement activities by Israel, the occupying Power, in the Occupied Palestinian Territory, including East Jerusalem, and of all other measures aimed at altering the demographic composition, character and status of the Territory, in violation of international humanitarian law and relevant resolutions,
...

ארה"ב: (משחק בסמארטפון)

- - -

המשחק של אנדרדוס

הכול התחיל באחד האמשים, כאשר ראיתי את דף הפייסבוק של אנדרדוס מפרסמים תחרות אחר תחרות המזכות את הציבור בכרטיס זוגי להצגתם שתחי' בעיר הקודש אריאל. בהתחלה חשבתי להשתתף באותן תחרויות, אך אמרתי לנפשי: מהו הסיכוי שאזכה בהן חלילה? לכן, כאיש אשר חרת (או חרט? או חרטט?) על דגלו את הפסוק "שונא מתנות יחיה", פניתי לידידי מנוער, כלומר חבר הפייסבוק שלי מזה כמה חודשים, מתן צור, האיש והרעמה, והצעתי לו הצעה שלא יוכל לסרב לה: הב לי כרטיסים למופע, דרשתי במפגיע, ואז אכתוב עליכם ביקורת נוקבת ולא-מתפשרת בבלוג (!) ובפייסבוק (!!!). וואלה, אמר לי מתן (בינתיים נהיינו חברי נפש ממש), הייתי נותן לך גם אם סתם היית מבקש, אבל עכשיו תיאלץ גם לכתוב עלינו בבלוג (!) ובפייסבוק (!!!). בלי לחץ, כמובן. הוא הדגיש שזה בלי לחץ, ואני לא מחויב לזה בכלל, הרי אנחנו חברים טובים ועושים אחד לשני poke מדי יום, ואף לייקים ושיתופים כדבעי, איש את רעהו ישתפו ולאחיו יאמר לייק. כל כך הדגיש את זה, עד שמדי יום ביומו היה טורח לשלוח לי תזכורת על כך שאין שום לחץ שאכתוב ביקורת, והיא בכלל לא חייבת להיות חיובית, כלומר אם חיי וחיי קרובי משפחתי לא חשובים לי. נו, אז בלי לחץ, כתבתי.

בלוגר מדגים הבעת "וואלה יש לי כרטיסים חינם" וקומיקאי מדגים הבעת "חכה חכה אם לא תכתוב עליי דברים טובים"

מפה לשם, נסעתי לי עם זוגתי שתחי' למופע. כמובן יצאנו מאוחר - הרי צריך להתפלל ערבית לפני כן, ומי היה יכול להעלות על הדעת שאחרי המופע של אנדרדוס יהיה מניין יהודים שלא התפללו ערבית ושיארגנו שם תפילה מסודרת. התברברנו לנו בסביבות היכל התרבות המפואר, ולא לפני שירקנו לשמאל ולימין וציטטנו ביראת כבוד את הפסוק "שקץ תשקצנו והחרם תחרימנו", חדרנו אל מעוז המתנחלים הבורגנים.

נכנסנו לאולם החשוך, והדיילת החביבה הראתה לנו את מקומנו בעזרת אפליקציית הפנס המשוכללת שלה (לא לפני שבירכה בשם ומלכות ברוך אתה סטיב ג'ובס בורא פרי האייפון). את פנינו קידמו נביחות רמות, של אנדי (זה שמו, מעכשיו), כלב המחמד של אנדרדוס, המלווה אותם להיכן שילכו. מתברר שהפסדנו רבע שעה - אולי רבע השעה הגורלית ביותר, מי יודע. אולי מעתה מתן צור ירדוף אותנו בחלומותינו על כך שלא ראינו את רבע השעה הנפלאה ביותר של אנדרדוס, וכיצד ניתן לכתוב על הופעה בלי לראות את כולה? היית מבקר ספר בלי לקרוא את ההתחלה שלו? מבקר סרט בלי לראות את ההתחלה שלו? תתבייש לך וכו' וכו' - והגענו בקטע מעבר, שכמו בכל קטעי המעבר, כך מתברר, נשמעות נביחותיו רמות של אנדי, ומתנגנים צלילי הלהיט "אחלה חסודה".

לא אעבור עכשיו על כל פרטי המופע, משני טעמים: האחד, זה יהיה ספוילר נוראי, ואני לא רוצה לעשות לכם את זה. השנייה, אני כותב את הדברים חודש לאחר שראיתי (אל תספרו למתן, אוקיי?), ולא זוכר כל פרט ופרט.

מה כן זוכר? ובכן, כמו שאמר מישהו מתנשא ועילאי: זה היה מצחיק. ובדרך כלל קשה להצחיק אותי.

ישבנו, אני והזוגה, ורוב הזמן צחקנו מהפאנצ'ים. המערכונים עשויים היטב - חלקם מצחיקים מאוד וחלקם סתם מצחיקים, אבל בסך הכול זה פשוט עובד. זוגתי שתחי', שלה השכלה כללית נרחבת משלי, זיהתה את מקורותיהם של היוצרים בתחום הילדים הסורגים ושאר דברים שנשמעים לי כמו סינית. אני סתם נהניתי.

פטור בלא כלום אי אפשר, והרי איש ביקורתי אני, ובכן כמה דברים ששמתי לב אליהם מן היציע, כבעל ניסיון רב ועצום ביצירת מערכונים, משחק בהם, בימוי וברייקדאנס (מה זה?):

הסאונד היה טוב בסך הכול, אבל בקטע שבו מתן (היי, מה שלומך? לא קראת את מה שכתבתי קודם, כן?) עמד בצד ודיבר בשם הירחון עולם קטן, לא ממש שמעו אותו. כדאי לדאוג גם לדברים כאלה.

עוד עניין: לפעמים הקהל נקרע מצחוק מאיזה פאנץ' שנייה לפני סוף המערכון. תעשו לי טובה, אנדרדוסים, תקשיבו לקהל. אם הוא צוחק ככה, ותרו על השורה הכתובה הבאה ורדו לקול מחיאות הכפריים הסוערות. אין צורך למשוך עוד שורה בקול ענות חלושה יחסית.

עניין שלישי ואחרון: המערכונים שלכם בנויים בקפידה, וזה מצוין. מצד שני, כשהיה קטע שבו נפל בטעות כיסוי הראש לשחקנית נדב (נראה לי שזאת הייתה נדב) ומתן (אהלן) בעלה גונן על ראשה המגולה, הקהל בהחלט היה מבסוט. תסתכלו על מצב האומה: הכול כתוב והרשות נתונה, אבל בכל זאת הדבר הכי טוב שם זה האלתורים של גורי אלפי. אז בבקשה, תנו לעצמכם לאלתר יותר. אוקיי? אוקיי.

אם לסכם את הפוסט הקצר הזה, אומר זאת כך, יונית: השיגו לעצמכם כרטיסים להופעה. אם אתם לא במקרה בלוגרים רבי השפעה בעלי תפוצה אינטרגלקטית ו/או חברי נפש של מתנצ'וק (היוש), שומה עליכם לרכוש כרטיסים ולבוא למופע. יעלה כמה שיעלה, כמאמר חז"ל. והנה גם פרסומת סמויה:

הכותב היה אורחו של מתן צור ואף הסתחבק איתו לאחר ההופעה ומאז הם אחוקים נצחיים

קווי הלילה מונעים תאונות? NOT

 

כתבה שלי באתר "מידה" - אני מביא אותה כאן לפני העריכה, ובצורה מורחבת יותר.

"טוענים שהקטל בדרכים ירד מאז שהחלה הממשלה הפדרלית לאכוף תקנות בטיחות שונות. הדבר נכון. אבל נכון גם ששיעורי הקטל בדרכים ירדו במשך עשרות השנים שקדמו לאכיפת תקנות בטיחות כלשהן בידי הממשלה הפדרלית. האם המשך מגמה שהייתה קיימת זמן רב לפני שהוחל במדיניות מסוימת מעיד על יעילותה של המדיניות?" (תומס סואל, יסודות הכלכלה, עמ' 311).

בשבוע שעבר העלתה חברת הכנסת זהבה גלאון לדף הפייסבוק שלה גרף המראה שכמות תאונות הדרכים עם נפגעים בסופי שבוע קטנה בשיעור ניכר (21%) בחיפה ובקריות מאז הפעלת "קווי הלילה", הרבה מעבר לירידה שחלה בירושלים (9%) ובתל-אביב (3%), כשלטענתה הדברים נובעים מכך שבחיפה הקווים פועלים גם בשבת; המסקנות הפוליטיות ברורות: יש להפעיל את קווי הלילה בשבת גם בשאר הארץ, ויפה שנה אחת קודם.

הנתונים שציטטה גלאון לקוחים ממסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסם ב-1 במאי השנה. המסמך, שהוזמן על ידי חבר הכנסת דב חנין מחד"ש ונכתב על ידי ד"ר יניב רונן, בוחן את השאלה האם קווי הלילה תרמו, כמצופה מהם, לירידה בכמות תאונות הדרכים, ומגיע למסקנה כי הייתה ירידה בשיעור תאונות הדרכים בערים הראשיות שבהן הופעלו הקווים עקב הפעלת קווי הלילה, ואף גוזר מכך מסקנה אופרטיבית, ש"לאור זה ראוי לבחון את הרחבת השירות לאזורים ולמועדים נוספים" (עמ' 2 למסמך). גם הטענה של גלאון על היתרון של הפעלת קווי הלילה בשבת משתמעת כבר במסמך, האומר כי "הפער המשמעותי ביותר בנתונים הוא בחיפה, שבה הקווים מופעלים בכל לילות סוף השבוע" (עמ' 8).

פער נתונים כה משמעותי (21% לעומת 9% ו-3%) לא גרם אולי לגלאון להרים גבה, אך לנו כן, ויצאנו לבדוק את נתוני המחקר ואת המתודולוגיה שלו. ייאמר כבר עכשיו: מבנה המחקר, השאלות שהוא שואל ושהוא איננו שואל, השימוש שלו בנתונים ולפיכך גם המסקנות - לוקים בכשלים חמורים ביותר. עקיבא ביגמן ואברהם תומר מ"מידה" כבר עמדו על כשלים במסמכים אחרים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ומצער לראות כי גם במחקר הזה הדברים אמורים. המסקנות של כתבה זו צריכות להיות נורה אדומה לא רק לגבי עצם היעילות שבמדיניות הפעלת קווי הלילה, בימי חול או בשבתות, אלא גם קריאת כיוון לגבי כל המסתמכים על נתוני המרכז הזה, הזוכה להילה של מכובדות, אמינות וחוסר פניות: בשום פנים אין לקחת כמובן מאליו אף מסמך היוצא ממרכז המחקר והמידע של הכנסת; כל מסמך יש לבחון לגופו, לאור הנתונים עצמם - אלו המובאים בו ואלו שאינם.

ובכן, המחקר בודק את תאונות הדרכים החמורות שאירעו בזמן הפעלת הקווים (סופי שבוע, בין חצות ל-4:00) בתחומי הערים בשנה שבה הופעלו קווי הלילה לראשונה, וכן שנה לפני כן ושנתיים לאחר מכן, תוך השוואה של השנתיים הראשונות לשנתיים האחרונות. כאן כבר טמון כשל בסיסי: הסתמכות על טווח שנים כה קטן לא מאפשר לבחון את השינוי בכמות תאונות הדרכים בפרספקטיבה של זמן: אם אכן חלה ירידה בשנתיים האחרונות לעומת הראשונות, האם היא חדשה או שמא היא ממשיכה מגמה כללית? המחשה טובה לכך היא בבחינת הנתונים שמביא המחקר על חיפה - הנתונים המובהקים ביותר:

המחקר מציג את הדברים כירידה של 21%, אך למעשה כל הירידה נובעת מהפער החריף שבין 2007 ל-2008. בשאר השנים המצב נשאר כמעט ללא שינוי. קווי הלילה בחיפה הופעלו לראשונה ביולי 2008, ונוספו עוד קווים בשנים הבאות. עיון בנתונים שהוצגו במחקר מעלה פליאה: אם קווי הלילה כה טובים, מדוע כל הירידה בתאונות הדרכים מתבטאת ב-2008, ולא בשנים הבאות, שבה נוספו עוד קווים?

כאן פנינו למחולל הלוחות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובדקנו את כמות התאונות עם הנפגעים בלילה באזור חיפה ב-2008, לפי חודשים. הנה הנתונים:

כפי שאפשר לראות, אכן בסוף 2008 חלה ירידה משמעותית בכמות התאונות לעומת התקופה המקבילה ב-2007. לכאורה, ראיה ליעילותם של קווי הלילה. מאידך גיסא, אם נסתכל על חצי השנה שלאחריה, נמצא שלא חל שיפור משמעותי בהשוואת החצי השנה הראשונה של 2008 (שבה לא פעלו קווי הלילה) לעומת זו של 2009; גם בהשוואה כוללת של השנים, כאמור לעיל, לא חל שיפור של ממש, אף שב-2009 נוספו עוד קווי לילה במרחב חיפה.

אופייני לבעייתיות המחקר היא הממצא שלו-עצמו בתל אביב - יפו, המדבר על ירידה של 3% בלבד במספר תאונות הדרכים מאז הופעלו קווי הלילה. ירידה זעומה זו אף קטנה יותר משיעור הירידה הכללית בתאונות הדרכים באותו מרחב, כפי שמציין המחקר עצמו, ואם כן מבין שלוש הערים שנבדקו, העיר הגדולה ביותר מציגה סתירה לתזה של עורך המחקר.

כאמור, המחקר רומז (והפוליטיקאים הנתמכים בו אומרים זאת במפורש) שהירידה הגדולה בחיפה נובעת מכך שבה פועלים קווי הלילה גם בשבת. עם זאת, דבר מתבקש לא עשה עורך המחקר, והוא לבדוק את הירידה בתאונות הדרכים בירושלים ובתל אביב בימים שקווי הלילה פועלים בהם (חמישי ומוצאי שבת) לעומת השבתות. הייתכן שהדבר לא נעשה כיון שהדבר עלול לסתור את המסקנות הרצויות? הנה תוצאות הבדיקה בירושלים

אם נבחן לדוגמה את שיעור התאונות בארבע השנים שבין 2003 ל-2006 ונשווה אותן לתאונות שבארבע השנים שבין 2008 ל-2011 (על 2007, כשנת מעבר, נדלג לשם הפשטות), נגלה כי בסך הכול חלה ירידה של 32% בתאונות הדרכים בסופי שבוע בשעות שבין חצות ל-4:00 - שיעור מרשים לכל הדעות; המעניין מכול הוא שדווקא בשבתות, שקווי הלילה אינם פועלים בהן, חלה הירידה הגדולה ביותר, מ-52 תאונות ל-27 בלבד - ירידה של 48%!

הבה נבדוק את הנתונים בעיר ללא הפסקה:

שוב הנתונים מאלפים: אם נבחן את שלוש השנים לפני הפעלת הקווים (2006-2008) ואת שלוש השנים שלאחר מכן (2010-2012) נגלה ירידה כללית מרשימה של 39%, אך הנתון הבולט ביותר הוא דווקא בשבת - ירידה של 50%!

ולחובבי הגרפים, הנה הדברים בהצגה ויזואלית:

איך ניתן להסביר את הנתונים הללו? האם קווי הלילה מזיקים למאבק בתאונות הדרכים? אפשר להעלות על הדעת שאכן, כך הם פני הדברים. קחו לדוגמה את מיקי כהן, שיושב לו בדירה שלו בשבת בשכונת ארנונה בירושלים. הוא היה יוצא לבלות עם הפרייווט, אבל לחברים שלו מהשכונות האחרות אין אוטו, ואין קווי לילה בשבת. אז מיקי נשאר במקום זה עם החבר'ה בשכונה. במוצאי שבת כבר יש קווי לילה, החברים מגיעים באוטובוס, ומיקי מגיע באוטו שלו. רוצה לומר, ייתכן שקווי הלילה, בכך שהם מעודדים תרבות של חיי לילה, גורמים ליותר תנועה על הכבישים מאשר במצב שבו הם לא קיימים.

אם לא קווי הלילה, מה גורם אם כן את הירידה בשיעור תאונות הדרכים? התשובה יכולה להיות טמונה במגוון תחומים, אם זה שיפור תשתיות בכבישים, אכיפה טובה יותר, שיפור במערכות ההגנה האקטיבית והפסיבית בכלי הרכב החדשים או הטמעה של הרגלי נהיגה טובים יותר בקרב הציבור הישראלי. האם לקווי הלילה גם כן חלק באותה ירידה? כאמור, המסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת הציג את התשובה כחד-משמעית, וכך ציטטו אותו בהתלהבות עיתונאים ופוליטיקאים שונים; האמת הפשוטה היא שמלבד כמה טענות א-פריוריות הטעונות בירור, אין לדברים כל ביסוס בנתונים בשטח. מהנתונים עולה שדווקא בשבתות, שקווי הלילה אינם פועלים בהם בירושלים ובתל אביב, חלה ירידה גדולה יותר בכמות תאונות הדרכים.

נושא השבתות אינו הנושא היחיד שמחבר המחקר לא בדק לעומקו. דבר בסיסי שהיה יכול לעשות היה לבדוק את שיעור התאונות של נהגים צעירים מתחת לגיל 24 – קהל היעד העיקרי של קווי הלילה. כדי שהטענה שקווי הלילה הם שהובילו לירידה בתאונות תעמוד, יש להראות שההקטנה במספר התאונות קרתה בעיקר אצלם. כאשר בדקתי את הדברים בתל אביב גיליתי שאצלם הייתה ירידה מעט גדולה יותר (36% לעומת 32% בקרב כלל הנהגים), אך לא בצורה מובהקת. בירושלים בכלל לא היו פערים של ממש בין שיעור הנהגים הצעירים לשיעור כלל האוכלוסייה.

דבר זה מעמיד באור אחר את קריאתה של זהבה גלאון ושל פוליטיקאים נוספים להרחיב את קווי הלילה גם לשבתות מנימוק של פיקוח נפש, ובכלל גורם להטיל ספק בטענה השגורה בדבר חשיבותם של קווי הלילה בכל הנוגע למניעת תאונות דרכים. כל זה לא אומר שקווי הלילה הם בהכרח מיותרים; אפשר לתמוך בהם ממגוון טיעונים פוליטיים וחברתיים, ועדיין יש להעמיד דברים על דיוקם: בכל הנוגע לתאונות דרכים, קשה להוכיח תועלת של ממש שנגרמת מהם.

"הדו"ח אומר שקווי לילה הם לא רק מהלך נכון מבחינה חברתית, תחבורתית וסביבתית. זה למעשה מהלך שהוא גם פיקוח נפש", אמר ח"כ דב חנין, מזמין הדו"ח, והוסיף: "אני מעריך שניתן יהיה להגיע להסכמה גם עם גורמים שלא מתלהבים מהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. פיקוח נופש הרי דוחה שבת. אין כוונה להתגרות באף אחד. להפך - המטרה היא להגן על חיי אדם". מעניין אם לאור האמור לעיל, שהנתונים מראים ככל הנראה את ההפך, יצטרף חנין ליזמה לבטל את קווי הלילה לגמרי. סוף סוף, האם פיקוח נפש לא דוחה רעיונות חברתיים אמורפיים?