פרופ' ורד נעם, חוקרת חשובה שכולנו חייבים לה טובה על מחקריה על מגילת תענית ואחרים, כתבה ב"מוסף שבת" (של מקור ראשון) האחרון מסה (pdf. כדאי לקרוא כדי להבין טוב יותר על מה אני הולך לדבר) התובעת שההלכה תתאים את עצמה למעמד האישה המשתנה, ועוד כהנה. שום דבר ממה שכתבה אינו חדש, והדברים די נלעסים ונטחנים עם השנים, ועדיין הרגשתי צורך לכתוב כמה הערות בשולי מאמרה (ההערות הן מקצת דברים שעלו בראשי בקריאת הדברים ואחריהם, ולא מסה-נגדית מסודרת):
א. אני מסכים אתה מאוד לגבי הצורך לחזור ולעיין בהלכה כפי שהיא, ולא להיתקע בקונוונציות שהתקבלו כי "ככה זה". ועדיין, השאלה היא מה המוטיבציה לשינוי, והאם הוא יועיל יותר או יזיק יותר. אם תרצו, יש פה כלל "מטא הלכתי", שעוסק בשאלה מתי שינויים של "החזרת עטרה ליושנה" וקבלת דעות הלכתיות שכיום לא נהוגות (למשל, התעטפות של אישה בטלית) יגררו יותר תועלת מנזק. נכון, אם אישה רוצה להתעטף בטלית, אין עם זה בעיה הלכתית של ממש. השאלה היא מדוע היא רוצה לעשות זאת. כי יש לי הרגשה שלא מדובר כאן על צדקת שרוצה להוסיף עוד מצווה שאינה מצווה בה, ולהתעטף בה בביתה. ואם המוטיבציה היא חיצונית - לשנות את ההלכה, להפגין שנשים וגברים הם אותו דבר וכו' - כי אז האישה עושה את המצוה קרדום לחפור בו. כשר? אולי. מסריח? לשיפוטכם.
ב. נעם מדברת על זה שנשים חייבות מעיקר הדין בתפילה כמו גברים. זה נכון מאוד, אבל:
1. איך זה קשור בכלל לעניין של בית כנסת, שעוסק בתפילת הציבור? (כזכור, נשים אינן מצטרפות למניין, ואין עליהן חובה להתפלל בציבור)
2. בדרך כלל התגובה של נשים שאני מספר להן על כך שזה עיקר הדין, מגיבות בחלחלה - מאיפה הן יכניסו עכשיו לחייהן 2 או 3 תפילות קבע?
ג. בעניין עלייה לתורה של נשים, נעם מוצאת איזה "פסק נידח וחריג" (כלשונה!) של מהר"ם מרוטנבורג (בעניין עיר שכולה כהנים), שעל פיו היא רוצה להקיש על אפשרות להתיר עלייה כזו. אבל הרי ברור שאיסור עלייה לתורה של נשים, אף שנאמר שהוא רק "מפני כבוד ציבור" (ולא ברור מה זה; אגב, יש קטע גניזה שבו הנוסח הוא "מפני כבוד תורה"!), הוא כיום הלכה פסוקה וחקוקה, שלפי כללי הפסיקה המקובלים אי אפשר לזוז ממנה. הטיעון של "בטל הטעם בטלה ההלכה" דחוק ובעייתי מכמה סיבות: גם כי הוא אינו מקובל עקרונית על הרמב"ם ודעימיה, וגם כי איננו יכולים לדעת האם אכן בטל הטעם, ומהו הטעם הזה, והאם הוא הטעם הבלעדי והיחיד. יש לציין שבתוספתא (מגילה ג,יא) נאמר האיסור ללא שום הנמקה.
ד. נעם כותבת ש"במישור ההלכתי, הוצאה בשבת בחסות העירוב, או 'היתר מכירה' בשביעית, הם פרצות גדר נועזות לאין שיעור יותר מקריאת נשים בתורה". בואו נעשה סדר:
1. הוצאה בשבת בחסות העירוב מעולם לא הייתה "פריצת גדר נועזת". היא הייתה הנורמה בקהילות אשכנז, מכוח מסורת עתיקה כלשהי הטוענת שיש צורך בשישים ריבוא לצורך הגדרת מקום כרשות הרבים. נכון שהיא לא כל כך מתיישבת עם הפסק התלמודי הפשוט, אבל פסיקות כאלה, מכוח מנהגים ישנים, קיימות על ימין ועל שמאל; לא זו פריצת הגדר הנועזת, כי אם רצון לבטל אותן יהיה פריצת גדר נועזת. ואני, אגב, בהחלט בעד לבטל אותן ולחזור לפסיקה התלמודית, כפי שהיו פוסקים רבים לאורך הדורות שניסו לשדל את קהלם להחמיר בעניין, ללא הצלחה ניכרת.
2. היתר מכירה בשביעית נוצר במציאות שבה החל משהו חדש בארץ, שחזרו אליה רבים מבני ישראל, וכאן הם עמדו בפני שוקת שבורה בבואם לשנת השמיטה. היתר המכירה אכן בעייתי, וגם בעניין זה אני חושב שהגיע הזמן לבטלו, אבל הוא דווקא נשען על קרקע לא רעה (דעת רבים שכיום שמיטה היא דרבנן, בצירוף עם הדעה שזו רק מידת חסידות) - רעועה הרבה פחות מהיסמכות על הקוריוז שבתשובת המהר"ם.
3. העניין פה הוא שנעם מניחה כמובן מאליו שההיתרים הללו הם רצויים ומתקבלים, ורק כדאי להוסיף עליהם "פריצות גדר" חדשות. למה? כי אנחנו יכולים. על הראשונות אנו מצטערים, ונעם רוצה להוסיף עליהן חדשות.
ה. נעם כותבת על איסור הזימון של גברים ונשים מפני חשש 'פריצות': "התוצאה בדורנו היא אבסורד מוחלט. אנחנו אוכלים יחד, צוחקים יחד, משוחחים יחד, מרכלים יחד - ודווקא על הקריאה לברכת המזון המשותפת אנחנו מחילים חשש 'פריצות'". דברים כדרבונות. אבל מי אמר שזה אומר שדווקא את ההלכה יש לשנות? אולי עצם המצב שבו אוכלים יחד, צוחקים יחד, מרכלים יחד - הוא הוא המצב הבעייתי, ועליו יש להתלונן? אולי רק ברכת הזימון נשארת כדגל אחרון ומיותם כקריאה לנשים ולגברים לא להקל ראש יותר מדי אחד עם השני? שוב ושוב נעם יוצאת מתוך הנחה שהמציאות "שלנו", בחברה המערבית הנוכחית, היא היא המתוקנת והנכונה, ורק ההלכה היא המקולקלת. האומנם?
ו. נעם כותבת שלפי חז"ל, מעמדה של האישה היה קרוב למעמד העבד, וש"אין בכך שום דבר מקומם, מפני שחכמים בהלכותיהם שיקפו במדויק את מציאות חייהם (מה שאנחנו איננו יודעים לעשות)". והיא מוסיפה ש"במערכת ההלכתית מובנים מנגנונים מרשימים ביותר המאפשרים עדכון ושינוי", אם כי יש דברים ש"אין לנו תשובה ואנו נבוכים לגביהם" כמו "היחס להומוסקסואלים, ממזרות, איסור נישואין של כהן וגרושה".
מה פשר הפסקה הזו? מה השאלה לגבי הומוסקסואלים, ממזרות, או נישואין של כהן וגרושה? אם אני מבין נכון, התשאלה היא כזו: טענת נעם היא שבעצם חז"ל/התורה הלכו אחרי הנורמה בזמנם, ולכן אסרו את הנ"ל. אנו, שבזמננו הנורמה היא אחרת, צריכים להתיר אותן, אלא ש- נעבעך - לא מצאנו עדיין דרך להתיר. רוצה לומר, התורה בכלל לא קובעת נורמות; היא נגררת אחריהן. זו תפיסה שהיא גם שערורייתית מבחינה דתית, וגם מוזרה מצד האמת. אם הומוסקסואליות לא הייתה נורמה בזמן התורה, מדוע היה צורך בכלל להדגיש את איסורה? מדוע התורה אמרה שזה "מעשה ארץ כנען"? ובכלל, אם הנורמה שלך נקבעת על ידי זמנך ולא על ידי שום משהו של מסורת ונבואה, מה את עושה בדבר הזה שנקרא יהדות?
הטיעון הזה הופך בעצם את היהדות לצל חיוור של התרבות הכללית, בלי כמעט שום אמירה מוסרית עצמאית. אם התורה אומרת שמשכב זכור הוא פסול - היא אמרה זאת כי כך היה נהוג בזמנה. אמנם מה לעשות שאנחנו כבולים לאותם חוקים מיושנים, אך אם אפשר לעקוף את זה בדרכים יצירתיות, למה לא. ולמה לעצור שם? הרי גם איסור אשת איש מיושן לגמרי, ומבוסס על אותה תפיסה פטרונית של האישה כקניין האיש. שמא נוכל לבטל גם אותו, בדרכים יצירתיות? ומחר תקום חברה שתטען שחוקי הקניין הם אנכרוניסטיים, ובהתאם נעדכן גם את "לא תגנוב(ו)". ובעוד שנה תקום חברה שתטען שאין בעיה להרוג אנשים מסוימים, ובהתאם לזה נעדכן את "לא תרצח". (בעצם, למה עוד שנה? זה המצב כיום לגבי "המתת חסד" והשתלת אברים במקרים מסוימים)
כל זה חוזר לזלזולה של נעם בחשש מפני רפורמיות. אני מכירה הרבה דתל"שים, היא אומרת, אך לא מישהו שהפך מדתי לרפורמי. נכון. אבל לא זה החשש, אלא החשש הוא שאנחנו עצמנו נהפוך לרפורמים: שנשעבד את ההלכה לאידיאלים זרים, כי זה מה שנראה לנו נכון כרגע. כמדומני שבדיוק נגד כיוונים כאלה הוקמו כל מנגנוני ה"ס'פאסט נישט".
ז. אחזור לעצם העניין. אני מאמין גדול ברפורמות. ההלכה כיום היא שריד מאובן של חברה שהייתה בעבר, והיא צריכה לעבור שינויים רבים, לעומק. על שתי נקודות אני מתווכח: על הדרך, ועל המניע.
1. הדרך - צריכה להיות על ידי סנהדרין. ביטול תקנות, תיקון תקנות חדשות, פרשנות כזו או אחרת - כל זה אפשרי מבחינה הלכתית רק על ידי חידוש הסנהדרין: איחוד של כלל רבני ישראל המחויבים להלכה, ושינוי ההלכה מן היסוד. זה לא רלוונטי כרגע? חלום באספמיה? בסדר גמור. אז בינתיים אין מה לעשות, מלבד לנסות להביא למצב הזה. אפשר גם להתחיל לכתוב חוקה עתידית שתאושר על ידי אותו פורום שאנו מקווים לו. כמו כן אפשר בינתיים לעשות "החזרת עטרה ליושנה" במובן של חזרה להלכה הפשוטה כפי שעולה מפשט התלמוד ודברי הראשונים העיקריים, בלי כל ההעמסות שהעמיסו עליה לאורך הדורות. אבל זה כמובן קשור לנושא השני והוא:
2. המניע - אם המניע הוא שהיהדות תהיה מתאימה לערכים של זמננו, אפשר לסגור את הבסטה. אם רוצים את הערכים של העולם המערבי-מודרני, אפשר פשוט ללכת לעולם המערבי מודרני, בלי כל החבילה המיותרת הזו של המצוות המיושנות. אם המניע הוא שהיהדות תהיה מתאימה למציאות של זמננו, בהתבסס על ערכיה הקיימים - זו כבר אופרה אחרת. אלא מאי, אנחנו רואים שוב ושוב שכותבים שמבקשים בפועל לעשות את האפשרות הראשונה, נוקטים ברטוריקה של האפשרות השנייה, כאילו הערכים של היום הם מציאות. ומאמרה של נעם הוא רק דוגמה אחת לכך.
א. אני מסכים אתה מאוד לגבי הצורך לחזור ולעיין בהלכה כפי שהיא, ולא להיתקע בקונוונציות שהתקבלו כי "ככה זה". ועדיין, השאלה היא מה המוטיבציה לשינוי, והאם הוא יועיל יותר או יזיק יותר. אם תרצו, יש פה כלל "מטא הלכתי", שעוסק בשאלה מתי שינויים של "החזרת עטרה ליושנה" וקבלת דעות הלכתיות שכיום לא נהוגות (למשל, התעטפות של אישה בטלית) יגררו יותר תועלת מנזק. נכון, אם אישה רוצה להתעטף בטלית, אין עם זה בעיה הלכתית של ממש. השאלה היא מדוע היא רוצה לעשות זאת. כי יש לי הרגשה שלא מדובר כאן על צדקת שרוצה להוסיף עוד מצווה שאינה מצווה בה, ולהתעטף בה בביתה. ואם המוטיבציה היא חיצונית - לשנות את ההלכה, להפגין שנשים וגברים הם אותו דבר וכו' - כי אז האישה עושה את המצוה קרדום לחפור בו. כשר? אולי. מסריח? לשיפוטכם.
ב. נעם מדברת על זה שנשים חייבות מעיקר הדין בתפילה כמו גברים. זה נכון מאוד, אבל:
1. איך זה קשור בכלל לעניין של בית כנסת, שעוסק בתפילת הציבור? (כזכור, נשים אינן מצטרפות למניין, ואין עליהן חובה להתפלל בציבור)
2. בדרך כלל התגובה של נשים שאני מספר להן על כך שזה עיקר הדין, מגיבות בחלחלה - מאיפה הן יכניסו עכשיו לחייהן 2 או 3 תפילות קבע?
ג. בעניין עלייה לתורה של נשים, נעם מוצאת איזה "פסק נידח וחריג" (כלשונה!) של מהר"ם מרוטנבורג (בעניין עיר שכולה כהנים), שעל פיו היא רוצה להקיש על אפשרות להתיר עלייה כזו. אבל הרי ברור שאיסור עלייה לתורה של נשים, אף שנאמר שהוא רק "מפני כבוד ציבור" (ולא ברור מה זה; אגב, יש קטע גניזה שבו הנוסח הוא "מפני כבוד תורה"!), הוא כיום הלכה פסוקה וחקוקה, שלפי כללי הפסיקה המקובלים אי אפשר לזוז ממנה. הטיעון של "בטל הטעם בטלה ההלכה" דחוק ובעייתי מכמה סיבות: גם כי הוא אינו מקובל עקרונית על הרמב"ם ודעימיה, וגם כי איננו יכולים לדעת האם אכן בטל הטעם, ומהו הטעם הזה, והאם הוא הטעם הבלעדי והיחיד. יש לציין שבתוספתא (מגילה ג,יא) נאמר האיסור ללא שום הנמקה.
ד. נעם כותבת ש"במישור ההלכתי, הוצאה בשבת בחסות העירוב, או 'היתר מכירה' בשביעית, הם פרצות גדר נועזות לאין שיעור יותר מקריאת נשים בתורה". בואו נעשה סדר:
1. הוצאה בשבת בחסות העירוב מעולם לא הייתה "פריצת גדר נועזת". היא הייתה הנורמה בקהילות אשכנז, מכוח מסורת עתיקה כלשהי הטוענת שיש צורך בשישים ריבוא לצורך הגדרת מקום כרשות הרבים. נכון שהיא לא כל כך מתיישבת עם הפסק התלמודי הפשוט, אבל פסיקות כאלה, מכוח מנהגים ישנים, קיימות על ימין ועל שמאל; לא זו פריצת הגדר הנועזת, כי אם רצון לבטל אותן יהיה פריצת גדר נועזת. ואני, אגב, בהחלט בעד לבטל אותן ולחזור לפסיקה התלמודית, כפי שהיו פוסקים רבים לאורך הדורות שניסו לשדל את קהלם להחמיר בעניין, ללא הצלחה ניכרת.
2. היתר מכירה בשביעית נוצר במציאות שבה החל משהו חדש בארץ, שחזרו אליה רבים מבני ישראל, וכאן הם עמדו בפני שוקת שבורה בבואם לשנת השמיטה. היתר המכירה אכן בעייתי, וגם בעניין זה אני חושב שהגיע הזמן לבטלו, אבל הוא דווקא נשען על קרקע לא רעה (דעת רבים שכיום שמיטה היא דרבנן, בצירוף עם הדעה שזו רק מידת חסידות) - רעועה הרבה פחות מהיסמכות על הקוריוז שבתשובת המהר"ם.
3. העניין פה הוא שנעם מניחה כמובן מאליו שההיתרים הללו הם רצויים ומתקבלים, ורק כדאי להוסיף עליהם "פריצות גדר" חדשות. למה? כי אנחנו יכולים. על הראשונות אנו מצטערים, ונעם רוצה להוסיף עליהן חדשות.
ה. נעם כותבת על איסור הזימון של גברים ונשים מפני חשש 'פריצות': "התוצאה בדורנו היא אבסורד מוחלט. אנחנו אוכלים יחד, צוחקים יחד, משוחחים יחד, מרכלים יחד - ודווקא על הקריאה לברכת המזון המשותפת אנחנו מחילים חשש 'פריצות'". דברים כדרבונות. אבל מי אמר שזה אומר שדווקא את ההלכה יש לשנות? אולי עצם המצב שבו אוכלים יחד, צוחקים יחד, מרכלים יחד - הוא הוא המצב הבעייתי, ועליו יש להתלונן? אולי רק ברכת הזימון נשארת כדגל אחרון ומיותם כקריאה לנשים ולגברים לא להקל ראש יותר מדי אחד עם השני? שוב ושוב נעם יוצאת מתוך הנחה שהמציאות "שלנו", בחברה המערבית הנוכחית, היא היא המתוקנת והנכונה, ורק ההלכה היא המקולקלת. האומנם?
ו. נעם כותבת שלפי חז"ל, מעמדה של האישה היה קרוב למעמד העבד, וש"אין בכך שום דבר מקומם, מפני שחכמים בהלכותיהם שיקפו במדויק את מציאות חייהם (מה שאנחנו איננו יודעים לעשות)". והיא מוסיפה ש"במערכת ההלכתית מובנים מנגנונים מרשימים ביותר המאפשרים עדכון ושינוי", אם כי יש דברים ש"אין לנו תשובה ואנו נבוכים לגביהם" כמו "היחס להומוסקסואלים, ממזרות, איסור נישואין של כהן וגרושה".
מה פשר הפסקה הזו? מה השאלה לגבי הומוסקסואלים, ממזרות, או נישואין של כהן וגרושה? אם אני מבין נכון, התשאלה היא כזו: טענת נעם היא שבעצם חז"ל/התורה הלכו אחרי הנורמה בזמנם, ולכן אסרו את הנ"ל. אנו, שבזמננו הנורמה היא אחרת, צריכים להתיר אותן, אלא ש- נעבעך - לא מצאנו עדיין דרך להתיר. רוצה לומר, התורה בכלל לא קובעת נורמות; היא נגררת אחריהן. זו תפיסה שהיא גם שערורייתית מבחינה דתית, וגם מוזרה מצד האמת. אם הומוסקסואליות לא הייתה נורמה בזמן התורה, מדוע היה צורך בכלל להדגיש את איסורה? מדוע התורה אמרה שזה "מעשה ארץ כנען"? ובכלל, אם הנורמה שלך נקבעת על ידי זמנך ולא על ידי שום משהו של מסורת ונבואה, מה את עושה בדבר הזה שנקרא יהדות?
הטיעון הזה הופך בעצם את היהדות לצל חיוור של התרבות הכללית, בלי כמעט שום אמירה מוסרית עצמאית. אם התורה אומרת שמשכב זכור הוא פסול - היא אמרה זאת כי כך היה נהוג בזמנה. אמנם מה לעשות שאנחנו כבולים לאותם חוקים מיושנים, אך אם אפשר לעקוף את זה בדרכים יצירתיות, למה לא. ולמה לעצור שם? הרי גם איסור אשת איש מיושן לגמרי, ומבוסס על אותה תפיסה פטרונית של האישה כקניין האיש. שמא נוכל לבטל גם אותו, בדרכים יצירתיות? ומחר תקום חברה שתטען שחוקי הקניין הם אנכרוניסטיים, ובהתאם נעדכן גם את "לא תגנוב(ו)". ובעוד שנה תקום חברה שתטען שאין בעיה להרוג אנשים מסוימים, ובהתאם לזה נעדכן את "לא תרצח". (בעצם, למה עוד שנה? זה המצב כיום לגבי "המתת חסד" והשתלת אברים במקרים מסוימים)
כל זה חוזר לזלזולה של נעם בחשש מפני רפורמיות. אני מכירה הרבה דתל"שים, היא אומרת, אך לא מישהו שהפך מדתי לרפורמי. נכון. אבל לא זה החשש, אלא החשש הוא שאנחנו עצמנו נהפוך לרפורמים: שנשעבד את ההלכה לאידיאלים זרים, כי זה מה שנראה לנו נכון כרגע. כמדומני שבדיוק נגד כיוונים כאלה הוקמו כל מנגנוני ה"ס'פאסט נישט".
ז. אחזור לעצם העניין. אני מאמין גדול ברפורמות. ההלכה כיום היא שריד מאובן של חברה שהייתה בעבר, והיא צריכה לעבור שינויים רבים, לעומק. על שתי נקודות אני מתווכח: על הדרך, ועל המניע.
1. הדרך - צריכה להיות על ידי סנהדרין. ביטול תקנות, תיקון תקנות חדשות, פרשנות כזו או אחרת - כל זה אפשרי מבחינה הלכתית רק על ידי חידוש הסנהדרין: איחוד של כלל רבני ישראל המחויבים להלכה, ושינוי ההלכה מן היסוד. זה לא רלוונטי כרגע? חלום באספמיה? בסדר גמור. אז בינתיים אין מה לעשות, מלבד לנסות להביא למצב הזה. אפשר גם להתחיל לכתוב חוקה עתידית שתאושר על ידי אותו פורום שאנו מקווים לו. כמו כן אפשר בינתיים לעשות "החזרת עטרה ליושנה" במובן של חזרה להלכה הפשוטה כפי שעולה מפשט התלמוד ודברי הראשונים העיקריים, בלי כל ההעמסות שהעמיסו עליה לאורך הדורות. אבל זה כמובן קשור לנושא השני והוא:
2. המניע - אם המניע הוא שהיהדות תהיה מתאימה לערכים של זמננו, אפשר לסגור את הבסטה. אם רוצים את הערכים של העולם המערבי-מודרני, אפשר פשוט ללכת לעולם המערבי מודרני, בלי כל החבילה המיותרת הזו של המצוות המיושנות. אם המניע הוא שהיהדות תהיה מתאימה למציאות של זמננו, בהתבסס על ערכיה הקיימים - זו כבר אופרה אחרת. אלא מאי, אנחנו רואים שוב ושוב שכותבים שמבקשים בפועל לעשות את האפשרות הראשונה, נוקטים ברטוריקה של האפשרות השנייה, כאילו הערכים של היום הם מציאות. ומאמרה של נעם הוא רק דוגמה אחת לכך.
אין לי כח להגיב לפרטים, אז אני מעדיף להתייחס למה שבחרת כעיקר. הדרך והמניע.
השבמחק1. ההלכה מקיימת רפורמות רבות, מאז ובוודאי היום. שום סנהדרין לא נצרכו לזה. קשה לי להאמין שאתה באמת מאמין לזה, לולא מנגנון הדחקה מתוחכם במיוחד.
2. המניע, וזה העיקר: הסעיף הזה הוא השערוריה המוסרית בכל הדיון הזה. משום שרק בסוגיה זו, באופו גורף ומוחלט, מפנה עמדה הלכתית אחת לעמדה האחרת טענה מסוג "תוכיחו קודם את טוהר כוונותיכם". וזו צביעות שמשקפת את תחושת העליונות הפנימית שמקננת בלב מי שטוען טענה מסוג זה: האם כלפי שכנך לספסל עשית בדיקות טוהר כוונות לפני שהוא מניח תפילין/עולה לתורה וכו? ברור שלא. למה זו שאלה שמופנית על פי מפתח מגדרי? העובדה רק אשה צריכה לתת דו"ח על מניעיה הדתיים (ולמי, בשם השם? לבן אנוש??) מלמדת על מעמד נמוך מהותית שצריך לקבל אישור למעשים בנאליים במונחי השגרה הדתית.
הרי ברור לכולנו שרוב העולים לתורה לא עושים זו לשם שמיים, וגם לא החזנים, המתהדרים בטליתות צבעוניות עם עטרות כסף (ראו דברי ערוך השולחן בזה למשל!), וכן לא המקדשים אישה, אוהבי שירת השבת, מדליקי נרות החנוכה וכן הלאה עד סוף כל העולמות. אינטרס אנושי "לא טהור" יש לכולם. אלא שיש אנשים שמנסים לפעול לשמה, ויש שלא. אין שום קשר להבחנה בין המינים על הרקע הזה.
נדמה לי שזו טענה שלוקה במידת הענווה, אם להיות עדין.
אגב, כשליבוביץ הפנה את התביעה הזו בדיוק כלפי הממסד האורתודכסי כולו, וכינה את כל העויילם עובדי ע"ז, המענה שהוא קיבל הוא, מה אתה רוצה? דת אליטיסטית...?
כנראה לא הבנת נכון את כוונתי לגבי "מניע" (זה מענה גם לשמוליק פאוסט, שאמר לי דברים דומים). אני לא מדבר על מניע פסיכולוגיסטי, אלא על מניע הצהרתי. האם ברמת ההצהרה, המניע הוא אימננטי, או חיצוני. השינויים שאני מכיר בהלכה, באו ממניעים פנימיים. נכון שהייתה השפעה חיצונית, אבל היא תמיד נעשתה לא במוצהר אלא באופן אגבי ובלתי מודע בעיקרו. להרחבה ראה במאמרו של הרב מיכי אברהם, חוקר ובן ברית: http://www.bmj.org.il/files/1801292367062.pdf
מחקמכיר את מיכי אברהם (עבדתי גם עבורו...). מכיר את כתביו הרבים ומעריך. אין לי זמן לקרוא אותו עכשיו.
השבמחקטענה מאוד בעייתית, מה שאתה מציע. מכמה בחינות.
אתה אומר בעצם: כל השינויים, בעבר, באו מעמדה שמרנית בסיסית (שאתה תומך בה ואני לא, על זה אנו מדיינים) ולכן עליך לקבל את אותה העמדה. מעגלי?
2. לעצם השמרנות: אתה אומר שקודמינו ששינו היו חסרים מודעות לתהליכים שמביאים אותם למסקנותיהם. אנחנו יותר מודעים (על גב ענקים כמובן), מצויידים בתבניות חשיבה נוספות ואחרות. ולכן עלינו להתעלם מהידע שלנו כי הם לא חשבו כמונו? זו התמיכה בעמדה השמרנית? אותי זה לא משכנע. נאמר שלא נתיר בתי חולים ונתיחת גופות עם בעיות טומאת המת ואחרות, או צבא שומר הלכה וכיו"ב, כי הראשונים לא היה בידם העושר התרבותי שמאפשר לנו לקיים מערכות מורכבות שכאלה, הנזקקת ל"פתרונות" ו"לקולות"? אז למה עוצרים רק בתחומים הנוגעים ללוז הנפש, מיניות ומגדר, היררכיה חברתית ויחסי כח? היתר מכירה לא נוצר מתוך מודעות לערכים דוחקים כמו יישוב הארץ (בעיני המתירים, שלא ישתמע שבעיני זה ערך...).
3. אישית, אתה: קשה לי להבין איך את מתקיים תחת כזו רציונליזציה. הפירוש של הגאונים לסוגית מורדת עדיף על שלך, למרות שהוא מצויד בכלים אחרים וחסרים לעומתך? אתה לא חושב ששלך עדיף על שלו? לא מבין איך אתה מעז להציע תובנות חדשות. אלא אם השמרנות נשארת רק בפרשנות והלכתא למשיחא. ואז תנמק, לעצמך, למה? וחזרה קושיה למקומה. למה להיות שמרן? (ויש לי תשובה לא רעה לזה לעצמי, כי אני מחשיב עצמי שמרן).
1. אני טוען שההלכה היא שמרנית. זה לא טיעון מעגלי בכלל.
מחק2. אמרתי להתעלם מהידע? אמרתי לא להכניס שיקולים זרים *במודע*. אנחנו מבלבלים לעתים בין המחקר המדעי לבין הפעולה בתוך השדה הנחקר. דוגמה קלסית היא שיטת "השפה כמכלול", שהתבססה על מחקרים מדעיים שעסקו בשאלה כיצד אנו תופסים את השפה. והנה, השיטה הזו התגלתה ככישלון מהדהד לעומת "שיטת החיידר" הישנה והטובה של "קמץ אלף אָ". למה? כי יש הבדל בין לחקור משהו ולהגיע למסקנה איך הוא פועל, לבין להכניס את השיקולים האלה פנימה.
לא הבנתי מה הקשר ל"בתי חולים" וכו'. יש מציאות משתנה, ואפשר להתייחס אליה בהלכה הלא-משתנה. אי אפשר לעקם את ההלכה כמו גומי בעניין הזה (נגיד במקרים שהיינו אומרים לעצמנו "כאן חז"ל לא היו גוזרים" או "כאן היו מתקנים תקנה חדשה", כי זה ימוטט את כל הבניין. מערכת משפטית, ודאי מערכת משפטית-דתית, בהכרח עליה להיות שמרנית, גם בדברים שנוגדים את האינטואיציה שלנו.
3. שמרנות היא עמדה של פסיקה ונוהג, ודאי לא של פרשנות. זה לוז השמרנות: רשב"ם יכול לפרש אחרת את "והיו לטוטפות בין עיניך", ולא לזוז מהמסורת על תפילין כמלוא הנימה. אני מתפלא עליך שאתה בכלל מעלה את השאלה הזו.
ואגב, המאמר של הרב מיכי אברהם נוגע בדיוק בנקודות דלעיל, ולכן לכעתי דווקא כן חשוב שתקרא אותו בדיון שלנו.
אתה מקדם הבחנות בין הגדרות שאין להם עמידה, בעיני. מציאות לעומת ערכים וכו'.
השבמחקאני טוען שההלכה לא שמרנית. אתה טוען אחרת. ולכן לטעון שהיא שמרנית כדי שאשתכנע להיות שמרן זה טיעון לא מתאים.
לא נוכל למצות פה את הדיון, אבל העיקר מבחינתי הוא:
אתה תומך בכך שהאדם יתעלם מהגורמים שמפעילים אותו כבן אנוש, וזה מה שמקנה עמידה להלכה? הדחקה היא ערובה לעבודת ה'?
בריאות ואושר. ירא ה' וישפוט.
(זו פשר התביעה ליושר שהעמידה נועם).
איפה יש מקור בתלמוד או בראשונים המבדיל בין חובת הגבר ובין חובת האשה לגבי חובת תפילה בציבור?
השבמחקאין. יש מגן אברהם (סימן קו): "מצות עשה - כ"כ הרמב"ם דס"ל דתפלה מ"ע דאורייתא היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכו' אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרי' מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר והרמב"ן סובר תפלה דרבנן וכן דעת רוב הפוסקים ועיין בתוס' דברכות דף כ' ריש ע"ב ובסמ"ק כ' שמצו' להתפלל בעת צרה".
מחקאם אין מקום, איך אפשר לטעון "כזכור, נשים אינן מצטרפות למניין, ואין עליהן חובה להתפלל בציבור"?
השבמחקסליחה, קראתי לא נכון את שאלתך. ובכן, התלמוד מציין במפורש שרק גברים מצטרפים למניין. ובשום מקום אינו מטילים על אישה חובה להצטרף למניין בתפילה. לא התלמוד, לא הראשונים ולא האחרונים.
מחקסליחה, צ"ל "אם אין מקור"
השבמחק"ובשום מקום אינו מטילים על אישה חובה להצטרף למניין בתפילה"
השבמחקאיפה כתוב שחובה חלה על גבר להתפלל במנין? לא שטוב להתפלל עם הקהל או שתפילתנו נשמעת בציבור, איפה יש חובה הלכתית?
רואים למשל שרב נחמן שחרר עבד כדי להשלים מניין, ואם כן לשיטתו זוהי מצווה גדולה.
מחקרבי אליעזר, למיטב זכרוני (ברכות מז:). גם רב נחמן?
מחקלפע"ד קשה לטעון שיש חובה להתפלל בציבור על-סמך מעשה אחד. יכול להיות שלפי דעתו אכן יש חובה, אבל הדבר לא ברור דיו. ראה כאן:
השבמחקhttp://ybm.org.il/hebrew/LessonArticle.aspx?item=1694
איך שלא יהיה, "מעלה גדולה", "ישתדל אדם" וכו', כל זה נאמר רק לגבי גברים ולא לגבי נשים. אם אתה רוצה לטעון אחרת, אתה מוזמן להביא ראיה שגם לנשים קיים אותו חיוב/מעלה/חיוב השתדלות.
מחקאבל קשה לטעון שאשה אינה מצטרפת למנין מפני שאינה חייבת בתפילה בציבור אם חובה כזאת אינה קיימת. אם הטענה הזאת נכונה, יש לחפש את אי הצטרפותן של נשים לא בתחום החיוב, אלא בתחום אחר.
השבמחקהטיעון שלי הוא לכיוון ההפוך: אישה אינה מצטרפת למניין, ומכאן שמי שרוצה לטעון שהיא חייבת בתפילה במניין, עליו חובת הראיה.
מחקאני אגב תמה: אתה באמת רוצה לחדש לנשים חובה (מעלה גדולה, חובת השתדלות, מה שזה לא יהיה) להתפלל במניין, כמו הגברים? על סמך מה? ומה יצא לך מזה?
"חובה" משמעותה שאם לא מקיימים אותה מבטלים מצות עשה. אם זה מעשה חשוב מאד או מעלה גדולה, אין עדיין ביטול מצות עשה. אין צורך לחדש חיוב לנשים שלא קיים לגברים. לפי דעתי הנימוק של "אינה חייבת להתפלל בציבור" אינה עומדת במבחן, לכן יש לחפש תירוץ אחר שאולי יותר טובה וגם יכולה לעזור לאלה שרוצים לתת יותר הזדמנויות לנשים ברשות הרבים היהודי.
השבמחקאתה מחפש "לתת יותר הזדמנויות לנשים ברשות הרבים היהודי". כלומר, יש לך איזו מטרה פוליטית, ואתה מנסה למצוא לה מקום בהלכה - למשל על ידי חידוש חובת (/מעלת/חובת השתדלות) תפילה במניין לנשים. ועל כך אני מבקר אותך מכמה צדדים:
מחק1. המניע שלך אינו פנים-הלכתי (הבה נבדוק האם נשים חייבות (/וכו') בתפילה בציבור כמו גברים או לא, לפי המקורות), אלא חוץ-הלכתי.
2. עד כה לא הבאת נימוק טוב לטיעון מעין זה, אלא רק טיעונים מן השלילה, כדי ש"מי שירצה יוכל לטעון כך וכך".
3. אתה מחדש דין גדול ומשמעותי, שספק אם נשים ירצו לעמוד בו - דין שלא נהג בכל שנות ההיסטוריה היהודית - רק כדי לקדם אג'נדה מסוימת. וכן לא ייעשה.
הלל, אתה שוב כותב "ספק אם נשים ירצו לעמוד בו", אבל איך אתה כל כך בטוח שנשים לא תרצנה לעמוד בו? של מי האג'נדה עכשיו?
מחק(ומצד שני, גברים - רוצים, ממש *רוצים* לעמוד בו? ובכלל, מדוע רצון אמור להיות שיקול? יהודים רצו ש"גדי בחלב אימו" ישליך גם על עוף?)
מחקאם זו ההלכה ואי אפשר לסטות ממנה, זו ההלכה. אך לא הובא לכך בדל של ראיה. אם "אפשר לפרש כך", ויש כאן איזו חומרה, אתה צריך למצוא רצון של ציבור לנהוג כך. אני רק מוסיף כאן נדבך על נדבך: ראשית, אין לכך שום ראיה; שנית, יש היום מספיק חיובים שקשה לאנשים לעמוד בהם - מדוע אתה רוצה להוסיף עליהם בלי שיהיה לכך הכרח? אולי כדאי שתתחיל מביטול עירוב בשבת? זה נראה לי יותר דוחק. ועוד דאורייתא.
מחקהלל, אני מסכים לדבריך לגבי הנושא הערכי ווהחשיבות העליונה בכך שמקור הערכים שלנו יהיה התורה. אם כי גם זה כמובן לא פשוט, כי יש גם אינטואיציות ומוסר טבעי והסכמת הבריות ועוד דברים שיש להם חשיבות בעיצוב האופן הערכי שבו אנו מבינים את דבר ה'.
השבמחקאני לא מסכים בשום אופן לדבריך על הסנהדרין. אתה מתאר מציאות בלתי אפשרית של הסכמת כל תלמידי החכמים, זה בדיוק כמו לחכות למשיח שיבוא בלי לתמוך בציונות ובנסיונות השונים ולחכות שיפול בית מקדש משמיים. הסמכות לשינויים נצרכים ומשמעותיים בהלכה תגיע לא מראש אלא בדיעבד: אם תלמידי חכמים ראויים יבואו לעשות כן מתוך יראת שמיים ואומץ, הדור שלאחר מכן יקרא להם הסנהדרין.
מהי הערכתו של קג"נ שגורס מפני כבוד תורה?
השבמחקכיצד מפרנסים את חילוף הנוסח?
קשה לדעת. זה מצריך מחקר מדוקדק של הנוסח על אתר, ואת זאת לא עשיתי.
מחק