"אין ולא הייתה התנצלות כזו מעולם"?

עולם התקשורת סוער ורותח. מנכ"ל ערוץ 10 התפטר, גיא זוהר גם הוא (חלקית), הבלוגוספירה המומה. מה קרה? ההתנצלות! על פי המדווח, רון לאודר, הבעלים המתפקד היחיד של ערוץ 10, כפה על הערוץ לשדר התנצלות על כתבה ששודרה לפני כמה חודשים על המיליונר שלדון אדלסון (נו זה, החבר של ביבי מ'ישראל היום'), ובה הוטחו בו כמה האשמות, שלפחות לשתיים מהן לא היה בסיס, כך נראה.


והרי נוסח ההתנצלות, למי שהחמיץ:

"ביום שישי השביעי בינואר שידרנו בתוכנית 'השבוע' כתבה של כתבנו אבנר הופשטיין אודות מר שלדסון אדלסון. בכתבה נכללו ראיונות שונים בנוגע למר אדלסון. באחד מהראיונות נאמר שאדלסון קיבל את רישיון ההימורים בלאס וגאס מתוך קשרים פוליטיים וקבלת יחס מועדף בראיון אחר נאמר כי אדלסון חייב לעובד לשעבר סכום של 400 אלף דולר ולא שילם את חובו. ההאשמות זכו לביטוי לא רק בדברי המרואיינים אלא גם בשאלות של כתבנו אבנר הופשטיין.

"לאחר השידור בדקנו ובדיקותינו העלו שההאשמות היו והינן כוזבות לחלוטין. מר אדלסון קיבל את רישיון ההימורים לאחר בדיקה קפדנית שחשפה רקורד עסקי ללא כל פגם. מר אדלסון לא זכה ליחס מועדף כלשהו והוא קיבל את הרשיון כדין וללא שימוש בלתי נאות כלשהו בקשרים פוליטיים או באמצעים בלתי הולמים אחרים. באשר לחוב הנטען של 400 אלף דולר לאותו עובד לשעבר גם לסיפור זה אין כל בסיס במציאות. מעולם לא היה חוב כלשהו אותו עובד לשעבר לא של 400 אלף דולר ולא של כל סכום אחר.

"לסיכום, לא נפל פגם כלשהו כלשהו בהתנהגותו של מר אדלסון. אנו מצטערים מאוד שלא בדקנו את ההאשמות האלו לפני ששידרנו אותם ומבקשים להתנצל בפני מר אדלסון ומשפחתו על הפרסום".

אין ולא הייתה התנצלות כזו מעולם, כתבה טל שניידר בבלוג שלה. האומנם? תני לי לרענן את זיכרונך. לפני כשמונה שנים פורסמה בעיתון "כל העיר" התנצלות, כולל הפניה בעמוד השער, על כתבה של תני גולדשטיין על עו"ד אביגדור קלגסבלד. ההתנצלות הייתה בעלת פירוט רב, וכללה אף את השורה הבאה:

בעקבות בדיקה זו החליט ’כל העיר’ להפסיק את עבודתו של הכתב תני גולדשטיין ב’כל העיר’. ’כל העיר’ והכתב תני גולדשטיין מתנצלים בפני עו”ד קלגסבלד על הפגיעה הקשה והבלתי מוצדקת שנגרמה לו מן הדברים הלא נכונים שנכללו בכתבה”

פיטורי כתב בעקבות רשלנות בתחקיר היא דבר חריג בפני עצמו; איזכור הפיטורין בנוסח ההתנצלות הוא בהחלט דבר חריג במיוחד. דבר זה לפחות נמנע מאבנר הופשטיין, כתב ערוץ 10, שלמעשה גם לא נדרש להתנצל, בשונה ממקרה תני גולדשטיין ב'כל העיר' (אגב, זו לא הייתה הפעם האחרונה שפרסום לא אחראי של גולדשטיין הוביל להתנצלות כלי תקשורת גדול).


בכל מקרה, כמו שאמרנו, היורה העיתונאית רותחת מזעם על התערבות בעלי הממון בקדושת החופש העיתונאי. שאנחנו נתנצל? אין לנו כבוד?


בהקשר זה מעניין לצטט משהו מדבריו המחכימים של איתמר ברתור:

מדהים לראות כיצד כל מי שמטיפים להתנצל בפני בריון תורכי שמנסה להשפיל את ישראל לקידום מעמדו בעולם הערבי-מוסלמי זועקים נגד התנצלות של ערוץ מסחרי בפני איש עסקים יהודי.

 אני, בכל מקרה, חושב שההתנצלות הזו היא דבר מבורך. לא מפני שאדלסון הוא חבר שלי (הוא לא. שקל אחד עדיין לא ראיתי ממנו, ועוד אחרי כל הטוקבקים בעד ביבי! שוטף פלוס פלוס עד מתי!). אלא משום שצריך לשים גבול לבריונות של התקשורת. כאשר אתה משדר כתבה, יש לך אחריות כפולה: כלפי הצופים, שצריכים לקבל תחקיר כמה שיותר מדויק ומעמיק, וכלפי מושא הכתבה, שהרי אתה למעשה עורך לו משפט ראווה. בעולם המשפט מקובל שמוטב שיצאו אלף פושעים זכאים ולא יוענש אדם אחד על לא עוול בכפו. בעולם העיתונאי הנורמות הפוכות. העיתונאי נלהב להביא "אייטמים", וכמה שיותר עסיסיים. אחריות כלפי האדם שעליו עושים את הכתבה? מה זה מעניין אותו. וכך דבר רגיל הוא שמביאים האשמות שלאחר מכן מתבררות כשגויות, או שמתחבאים מאחורי סימני שאלה ("רק שאלתי האם מר יוס'ל קריימייסטר מעורב בהברחת מיליוני שטיחים פרסיים מאפגניסטן לבלרוס. בחייאת, אסור לשאול?). 

ההתנצלות הנוכחית משדרת מסר חשוב: לפני שאתם מפרסמים כתבה, בדקו היטב כל פסיק מאשים, האם יש לו גיבוי. האם אתם לא גורמים עוול לחינם? נכון, למרבה הצער רק אנשים אמידים יכולים להרשות לעצמם את המותרות של תביעה משפטית והכרחה להתנצלות. מצד שני, בדרך כלל הם אלה שנמצאים על הכוונת העיתונאית.

הרי מה כבר נאמר בהתנצלות הזו? ששני פרטים ששודרו, וכוללים האשמות חמורות כלפי אדלסון, התבררו כחסרי בסיס. אתם טוענים שזו טעות? שיש להם בסיס? בבקשה, תביאו ראיות. אם לא, תבלעו את הכבוד המטופש שלכם ותתנצלו, ולהבא תיזהרו יותר בדבריכם.

 

(נ"ב, שלדון, על הפוסט הזה אני דורש תשלום כפול. בתודה מראש.)

גרפולוגיה – יש אמת בפרסום?

(כתבה שלי שהתפרסמה במוסף "אתנחתא" החדש של העיתון "בשבע". לפני העריכה והקיצוצים, ועם כותרות משלי וגם קישורים)

ע', העומד בראש מוסד גדול בארץ, עמד בפני הכרעה לא פשוטה, בנוגע למינוי לתפקיד בכיר במוסד שלו. בשל רגישות התפקיד וחשיבותו הגדולה, הוא החליט לקחת חוות דעת משני גרפולוגים, "מהטובים ביותר בארץ", על המועמדים לתפקיד. הגרפולוגים דירגו את המועמדים ותיארו את אישיותם בפרטי פרטים, ועל סמך הדירוג הזה נבחר המועמד. "שמחתי שזכיתי במועמד כזה שנבחר, שהיה כליל המעלות", הוא מספר. שמחתו לא ארכה זמן רב. בפועל, לא היה שום קשר בין חוות דעת הגרפולוגים למציאות כפי שהיא.

באחד היישובים בבנימין היה נהוג, כרגיל ביישובים רבים, נוהל של חוות דעת גרפולוגית כתנאי לקליטה ביישוב. בשלב מסוים היה צורך להעביר גם את הטבחים של הישיבה המקומית בנוהל הקליטה, שכן הם התגוררו ביישוב, והם עברו את המבדק הגרפולוגי ללא בעיות מיוחדות. לאחר זמן התברר שהם היו סוחרי נשק, וזה היה האות לביטול הנוהל. אם דבר כה חשוב לא מצא הגרפולוג, אמרו בוועדת הקליטה, מה הטעם להשתמש בשירותיו?

ישנן גם עדויות הפוכות. באתר של הגרפולוגית חנה קורן ניתן למצוא רשימה של מכתבי המלצה. אחד מהם כותב: "מצאנו את חוות הדעת משקפות נאמנה ובדייקנות, לעתים מפתיעה, את אישיות הכותבים". במכתב המלצה לגרפולוג מרדכי שרם נאמר: "נכון שהגענו סקפטיים בנוגע לגרפולוגיה, אבל כבר בניתוח הגרפולוגי הראשון שעשית לחתימה של המשתתפים נשארנו פעורי פה לנוכח ה'פגיעות בול' שפגעת".
ובכן, האם הגרפולוגיה היא כלי אמין או לא? ואם לא – מדוע כל כך הרבה אנשים עדיין משתמשים בשירותיה?
 

"שיטה חסרת שחר"

האפשרות שניתן להסיק על אישיותו של אדם מכתב ידו, הסעירה מוחות רבים במאות האחרונות. בעקבות מחקרים של מלומדים מהמאות ה-17 וה-18, החל להבשיל באמצע המאה ה-19 תחום ידע חדש: הגרפולוגיה. על פי הגרפולוגיה, שאותה פיתחו בעיקר אנשי דת קתוליים בני התקופה, ניתן להסיק מצורת כתב היד, מרמת לחץ העט על הנייר וכדומה, על מאפייני האישיות של האדם.

מאות ואלפי גרפולוגים פועלים בארץ ובעולם, ועסקיהם משגשגים ופורחים. על פי הערכות שפורסמו בעיתון The Marker, כעשרה אחוזים מהעסקים בארץ משתמשים בשירותי גרפולוגים למטרות מיון מועמדים. גם במשרד הביטחון נעשה שימוש בגרפולוגיה לצורכי מיון, ואפשר שאף למטרות אחרות, מסווגות יותר. ביישובים רבים כולל תהליך הקליטה של תושבים חדשים ליישוב גם בדיקה גרפולוגית. ספרים פופולריים בנושאי גרפולוגיה נמכרים בחנויות, ניתן למצוא מדורי גרפולוגיה בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, ועיתונאים פונים מדי פעם בפעם לגרפולוגים לצורך ניתוח אישיות של מפורסם זה או אחר.

התפיסה הרווחת רואה בגרפולוגיה כלי אמין וטוב לניתוח האישיות; אך עמדתו של המחקר האקדמי שונה בתכלית. לשיטתם של החוקרים שבחנו את הגרפולוגיה בכלים אמפיריים, מדובר בשיטה חסרת כל תוקף שהוא.

אחד מהם הוא פרופ' גרשון בן שחר מהאוניברסיטה העברית, זוכה פרס א.מ.ת. לשנת 2011, שכיהן בעבר גם כנשיא האוניברסיטה הפתוחה. פרופ' בן שחר התפרסם בשנות ה-80 בזכות מחקרים שעשה, יחד עם עמיתיו, על הגרפולוגיה. "השורה התחתונה של המחקרים ברורה: אין לשיטה הזו כל שחר", הוא אומר בריאיון ל'בשבע'. "ראשית, אין בעצם שום תיאוריה מדעית שמקשרת בין כתב יד לבין אישיות, ואני גם לא מאמין שתהיה כזאת. אבל חשוב יותר: כל הבדיקות המבוקרות שנעשו העלו חרס".

בן שחר מספר על הניסויים שהוא וחבריו ערכו (ראו מסגרת): כאשר השתמשו בטקסט בעל משמעות לכותב (כמו קורות חיים), הגרפולוגים הראו הצלחה מסוימת, אם כי נמוכה מאוד, אך לא יותר מאשר קורא רגיל שלא התייחס לכתב היד אלא רק לתוכנו. כאשר השתמשו בטקסט ניטרלי, התוצאה הייתה אפס. זו הייתה גם התוצאה במחקר ששקלל את כל המחקרים המבוקרים שנערכו עד לעריכתו.

הניסויים של בן שחר בניסוי אחד התבקשו הגרפולוגים להעריך הצלחה עתידית של עובדי בנק, על סמך כתב היד שלהם, וחוות דעתם הושוותה להערכת המעסיקים. הגרפולוגים לא הסכימו לעבוד עם כתבי יד "ניטרליים" (דהיינו, בעלי תוכן שאינו בעל משמעות לגבי הכותב, כמו קורות חיים או טקסט אישי), ולכן השתמשו החוקרים באמצעי בקרה, כדי לנטרל את האפשרות שתשובת הגרפולוגים נובעת פשוט מניתוח תוכן הטקסטים, ושיתפו בניסוי גם פסיכולוגית קלינית ללא ידע בגרפולוגיה, שתחווה גם היא את דעתה על המועמדים על סמך תוכן דבריהם בלבד. התוצאות? המתאם בין הערכות הגרפולוגים להערכות הממונים בפועל היה נמוך מאוד, אם כי לא אפסי. עם זאת, מתאם דומה, ואפילו גבוה מעט, הושג גם בין הערכות הפסיכולוגית להערכות הממונים. בבקרה נוספת שעשו החוקרים, הם ניתחו את המשתנים האובייקטיביים שניתן להפיק מתוכן כתבי היד (השכלה, ניסיון בעבודה וכו'), נתנו להם ציונים, ושיקללו לפי זה את ההצלחה העתידית בעבודה. במקרה הזה, המתאם היה גבוה בהרבה, גם מהערכות הגרפולוגים וגם מאלה של הפסיכולוגית. במילים אחרות, המחקר הראה שהגרפולוגים לא השיגו מכתב היד שום דבר שאדם אינטיליגנטי רגיל לא היה יכול להפיק. "במחקר אחר", מספר פרופ' בן שחר, "הצלחנו לשכנע את הגרפולוגים לעבוד עם כתבי יד ניטרליים. ובמקרה הזה הניבוי היה ברמה של אפס" (דהיינו ברמת הניחוש האקראי). ובכל זאת, אלו בסופו של דבר שני מחקרים בודדים. כאן מגיע מחקר שלישי שהשתתף בו בן שחר: "במחקר הזה, מ-1989, עשינו עבודה מטה-אנליטית, שבה סיכמנו הרבה מחקרים שפורסמו עד אז, עם ניתוח-על סטטיסטי. סקרנו הרבה מאוד פרסומים שונים, והצבנו קריטריונים, כך שייכללו בסקירה רק מחקרים מבוססים ומבוקרים היטב. בסך הכול איתרנו 17 מחקרים כאלה, שכללו 63 גרפולוגים, 51 אנשים שאינם גרפולוגים (ששימשו כבקרה) ו-1223 כתבי יד. זה לא מערך מחקר גדול, אבל אין הרבה מחקר על זה, ובוודאי שלא מחקר מבוקר, שעומד בסטנדרטים מדעיים. מה שמצאנו בגדול הוא שחזור של מה שמצאנו במחקרים הבודדים שלנו. המתאמים היו נמוכים מאוד, והגרפולוגים לא עלו על הקבוצות האחרות שעשו את השיפוט. במקרים הבודדים שהגרפולוגים השתמשו בטקסטים ניטרליים המתאמים היו אפסיים".

"הפסיכולוגים דואגים למקצוע שלהם"

אני שואל את חנה קורן, מהגרפולוגיות המפורסמות בארץ, על המחקרים האלה, והיא דוחה אותם כלא רלוונטיים: "על כל מחקר שטוען שאין תוקף יש לפחות שניים שטוענים ההיפך", ושולחת לי רשימת מחקרים מרשימה באורכה.

אז איך זה שהממסד המדעי לא מכיר בזה?
"קודם כול, את זה אתה צריך לשאול את הממסד המדעי. דבר שני, גם הפסיכולוגיה הייתה בת חורגת לפסיכיאטריה עד לפני מאה שנה, והיום הגרפולוגיה נמצאת באותו מקום. הפסיכולוגים מפחדים על המקצוע שלהם, הם לא רוצים שהגרפולוגים יקבלו עבודות שאמורות היו להגיע אליהם. לכן הם גם לא נותנים לפרסם את כל המחקרים שנותנים לגרפולוגיה תוקף. אולי באמת הגיע כבר הזמן שהם יתפרסמו".

כפי שהציעה חנה קורן, אני שואל את הממסד המדעי. פרופ' בן שחר מעיין ברשימה ותמה: "זו רשימה ביזארית ביותר. כלולים בה גם מחקרים שמצאו שאין לגרפולוגיה תוקף. חלק גדול מהמחקרים כלל לא עוסקים בתוקף של הגרפולוגיה, אלא אולי מזכירים אותה אגב אורחא. המחקרים שתומכים בגרפולוגיה רובם ככולם אינם מבוקרים, כך שאין להם משמעות מבחינה מדעית. אם לדוגמה נותנים לגרפולוגים לנתח כתב יד בעל משמעות, ואין כביקורת אדם מן השורה שינתח את תוכן הטקסט בלבד, הצלחה שלהם אינה מלמדת בהכרח על כך שהם העלו משהו מצורת הטקסט, ולא רק מתוכנו".

את הטענה שהפסיכולוגים דואגים למקצוע שלהם, דוחה פרופ' בן שחר על הסף: "איזה אינטרס יש לי? אני איש אקדמיה, חוקר. לא אאבד שום דבר מהפרנסה שלי אם אמצא שיש לגרפולוגיה תוקף. בנוסף, אנחנו הרי מבקרים גם כלים פסיכולוגיים מובהקים. לדוגמה, מבחנים השלכתיים כמו מבחן רורשך המפורסם – גם נגד התוקף המדעי שלו יוצאים לאחרונה חוקרים רבים. כך שאין לטענות האלה שום בסיס".
 

מבחן התוצאה?

אבל לחנה קורן יש טיעון כבד משקל לטובת המקצוע שלה: "יש לי לקוחות שעובדים אתי כבר 30 שנה. הם היו ממשיכים אתי כל כך הרבה זמן אם זה לא היה עובד? למה להם לשפוך כסף סתם?"

ואכן, כל הנתונים מראים שהשימוש בגרפולוגיה אינו במגמת ירידה. לכאורה, אם הכלי אינו עובד, לא היינו מצפים שימשיכו להשתמש בו בתחום העסקי, שאמור להתייחס לדברים פשוט לפי מבחן התוצאה.

לפרופ' בן שחר יש הסברים משלו לשאלה זו: "לדעתי, ואת זה אני כבר אומר כאדם פרטי ולא כחוקר, יש לזה כמה סיבות: ראשית, זה נוח. זה הכי זול והכי פשוט שיש. אפשר לכתוב חצי עמוד, לתת לגרפולוג, וזהו. בנוסף, חלק מהגרפולוגים הם אנשי מכירות מצוינים, ולקליינטים אין כלים ויכולת לשאול את השאלות הנכונות ולהבין שמדובר בדבר חסר בסיס. ויש נקודה נוספת: המוטיבציה המרכזית להשתמש בגרפולוגים קשורה ליומרה שלהם להצליח לנבא יושר, וזו התכונה החשובה ביותר עבור מעסיקים. ומלבד הגרפולוגיה, אין כלים טובים אחרים לבדיקת יושר. זה לא מקרי, כי יושר אינה תכונה יציבה. היא תלוית סיטואציה, ותלויה בשאלה איך אתה מגדיר יושר. והנה, אם שכרת עובד, ולאחר מכן התברר שהוא מעל בתפקידו, אתה צריך נייר כלשהו, הוכחה כלשהי שתסיר ממך את האחריות; השימוש בגרפולוגים עושה את זה: זה לא אני, זה הגרפולוג אמר. כל הסיבות האלה יחד תורמות לכך שזה ממשיך להיות אטרקטיבי למרות המחקרים בנושא".

את ההסבר הפשוט, שזה פשוט נוח וזול, אני מקבל גם ישירות מצד הקליינטים. אורלי, רכזת הקליטה של אחד היישובים בגוש עציון, מסבירה לי שההחלטה להשתמש בגרפולוגיה נקבעה פשוט כי זה זול הרבה יותר מהחלופות. "היה באמת אחד שלא רצה לעבור דרך חוות דעת גרפולוגית, אבל כשהבין שהחלופה היא יום מיונים של פילת, הרבה יותר כסף והרבה יותר זמן, הוא ויתר על התענוג".

ובכל זאת, לפעמים אתה פונה לגרפולוג ואתה מרגיש שהוא פשוט "קרא אותך", וחשף את כל צפונותיך. אם לגרפולוגיה באמת אין בסיס, איך הגרפולוג קלע כל כך טוב?

אחד ההסברים שניתנים לכך הוא "אפקט פורר" (הנקרא גם "אפקט ברנום"). ניסוי קלסי שחוזר על עצמו מדי שנה באוניברסיטאות רבות בעולם, כולל כביכול מתן חוות דעת גרפולוגית (או אחרת) על אישיותם של הסטודנטים המשתתפים, ובקשה מהם לדרג את ההתאמה של חוות דעת זו לאישיותם האמיתית, על סולם מ-1 עד 5. התוצאה הממוצעת היא בדרך כלל 4.2, התאמה גבוהה לכל הדעות – והמדהים מכול הוא שלמעשה לא נעשה לסטודנטים שום ניתוח אישיות בפועל, ולכל אחד מהם ניתן אותו ניתוח בדיוק. חוות הדעת שניתנת (שבניסוי המקורי הורכבה מטקסטים של מדורי אסטרולוגיה בעיתונים שונים) כללית ומעורפלת מספיק, וגם מורכבת ומחמיאה דיה כדי שכל אחד ישכנע את עצמו שהטקסט מדבר עליו בדיוק.
 

"התנהגות עסקית לא הגונה"

ד"ר יעל ברנדר-אילן היא חוקרת בתחומי מיון עובדים הוגנות במשאבי אנוש ושכר, המשמשת כראש המחלקה לכלכלה ומנהל עסקים במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. את אחד מהשיעורים בקורס שלה על מיון עובדים היא מקדישה לגרפולוגיה, ובמסגרתו היא עורכת על תלמידיה את הניסוי של "אפקט פורר", בהצלחה רבה, כרגיל. כשאני שואל אותה על שימוש בגרפולוגיה לצורך מיון לעסקים, היא מתקוממת:

"זו תורה עממית, שאין לה שום ביסוס מדעי. היום כבר הפסיקו לחקור את זה; העולם האקדמי מתייחס לדברים הללו בחיוך. גרפולוגיה זה נחמד בתור חוג במתנ"ס, או לפינה בטלוויזיה. בוא נניח לרגע, לצורך הדיון, שזה רק שנוי במחלוקת. יש שאומרים כך ויש שאומרים כך. אבל מדובר כאן על פרנסה של אנשים; זה פשוט מסוכן מדי. זה פשוט לא אחראי להשתמש בשיטה כזו, שלא הוכחה. יותר מזה: זוהי פשוט התנהגות עסקית לא הגונה. צריך לזכור שמדובר באנשים. זה כמו לבחור על פי משקל או גובה וצבע עיניים. בעיניי זה כמו קריאה בקפה, או בכף יד, או אסטרולוגיה.

"בארה"ב, אם עשו לעובד מבחן גרפולוגי הוא יכול לתבוע את המעסיק שלו אם לא קיבלו אותו – שיוכיח שהמבדק שבשלו נפסל הוא אמין. זו לדעתי צריכה להיות המדיניות גם בישראל, אבל אנחנו עוד רחוקים מזה לצערי".

ומה דעתך על הצורך בחוות דעת גרפולוגית כתנאי לקבלה ליישוב?
"זה מזעזע אותי. בכלל כל הרעיון של ועדות קבלה מפוקפק בעיניי, הרי הן נועדו כדי לבחור אנשים "משלנו" – להרחיק אנשים דתיים, או לא דתיים, או ערבים. ולצורך כך גרפולוגיה יכולה להיות כלי נוח מאוד, כי אין שום דרך לבחון אותו אובייקטיבית. כך אם למשל תרצה שלא לקבל מישהו בגלל צבע עורו, יהיה אסור לך; אבל תוכל להסתמך על הבדיקה הגרפולוגית, ומי יוכל לערער על זה?"

מה לגבי מבדקים פסיכולוגיים אחרים?
"זה נבלה וזה טרפה. המבדק צריך להיות ממוקד מטרה: האם הגדרת בדיוק אילו אנשים אתה רוצה ביישוב ואילו לא? תוכל לציין רשימת תכונות שאינך רוצה? האם הלקוח מדבר על מאפיינים ספציפיים, או שמישהו באיזשהו מכון החליט על רשימה שעל פיה הדברים נקבעים?

"אם אתה רוצה לסנן אנשים קיצוניים, פסיכופטים וכדומה, זה דבר אחר. יש מבחנים פשוטים לצורך כך. לא צריך לעשות ימי מיון, ולבנות מגדלים בלגו. זה מיותר לחלוטין. המבדקים הללו אינם מדויקים לגמרי, אבל הם יכולים לתת לך אחוז סיכון מסוים. אבל בשביל זה לא צריך להיכנס לחיים של האדם, ולחטט באישיות שלו ובעבר שלו".

יש עוד מבדק שעושים בכל מיני מקומות – ניתוח של ציור עץ.
"גם זה בלתי אפשרי. הדבר היחיד שקיים באמת, הוא מה שנקרא ציורי HTP – בית, עץ, אדם. יש פסיכיאטרים שזה תחום ההתמחות שלהם. הם משתמשים בזה כחלק מטיפול ארוך טווח, כדי להעלות דברים על פני השטח. זה בעיקר עובד טוב עם ילדים. ילדים מבטאים את עצמם הרבה פעמים בעיקר דרך ציור, או שהם תמימים מספיק לחשוב שדברים מאיימים לא ייחשפו בציור.

"הדבר הזה קביל וטוב רק כחלק מהליך טיפולי ממושך, ובעיקר אצל ילדים. אבל אי אפשר לעשות ניתוח פסיכיאטרי מעמיק על אנשים מבוגרים שציירו לך עץ. זה פשוט בלתי אפשרי. הרי משתמשים גם בדרמה לטיפול באנשים עם בעיות פסיכולוגיות. אז מה, תאבחן אנשים דרך דרמה?"

בחזרה לפרופ' בן-שחר. אני מקשה עליו: אם המחקרים כל כך ברורים, איך הידע לא פרץ לציבור הרחב?
"בתקופה שהמחקרים שלנו התפרסמו היה עניין ציבורי, וראיינו אותנו בכמה עיתונים, ובטלוויזיה ועוד. זה הכה גלים, אבל את הדברים האלה אנשים שוכחים. אנשים לא זוכרים מה היה לפני חודש, אז אחרי 20 שנה אין מה לצפות. גם המסר מורכב: בקרה, מתאמים, סטטיסטיקה וכולי. נכון שהשורה התחתונה ברורה: אין לזה שחר. אבל מצד שני, בא הגרפולוג ואומר שזה נפלא, ופנטסטי ויודעים להגיד הכול על אנשים.

"לאנשים אין אפשרות להבחין בין חוקר שהקדיש עשרות שנים למחקר לבין הגרפולוג, שסביר שאין לו ההכשרה המחקרית לעניין. מבחינתם, יש דעה כזאת ויש דעה כזאת. כאילו אלו דעות פוליטיות, וכל אחד יכול לבחור מה שהוא רוצה". 

כנס באוניברסיטת חיפה על "תורת המלך"

עדכון: לפי התקשורת העוינת, הכנס בוטל. רשמית בגלל השתתפותו של הרב שפירא, אבל בטח זה כדי למנוע ממני לדבר. וזה עוד לפני שהספקתי לבטל את השתתפותי במחאה! לא יפה.

ביום שני בשבוע הבא יתקיים כנס באוניברסיטת חיפה בנושא "תורת המלך". למרבה ההפתעה הוזמנתי לדבר שם (בעקבות הפוסט שלי בנושא, הנצפה ביותר מבין שאר הפוסטים שלי, בהפרש ניכר), אל מול שני בלוגרים מהשמאל-קיצון (מי יותר ומי פחות), תומר פרסיקו ושלום בוגוסלבסקי. כמו כן יהיה שם בעל המחבר בעצמו, הרב יצחק שפירא, וגם מחבר קונטרס הנגד, אריאל פינקלשטיין. לא נמסר אם לאירוע יוזמן גוי על מנת לבדוק עליו את התאוריות השונות, אך מכיון שמדובר באוניברסיטת חיפה, כמעט מן הנמנע שלא תהיה בדיקה פרקטית מן הסוג הזה.

בכל אופן, אם אתם בחיפה בשבוע הבא, ו' באלול הוא החמישי בחודש ספטמבער למניינם ימ"ש, ובא לכם להגיד לי שלום, אתם מוזמנים.

כמו כן, אם יש לכם רעיונות לדברים שכדאי לי להתייחס אליהם מעבר למה שכתבתי בפוסט, אתם מוזמנים לכתוב לי בתגובות או במייל או בפייסבוק או משהו.

הנה תוכן הכנס. קצת גולש מהשוליים אבל זה מה יש בינתיים. תתמודדו בגבורה, אני יודע שאתם מסוגלים לזה.

נ"ב, הכנס יצולם וישודר בערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה.
נב"ב, מהתוכנייה כאן נשמטה השורה האחרונה: "אריאל פינקלשטיין: 'דרך המלך'". הנה קישור לתוכנייה.

משהו על תאוריות הקונספירציה של השמאל הרדיקלי

תאוריות קונספירציה הן חביבותיהן של אנשי ימין ושמאל קיצוניים, שהמשותף להם הוא חוסר האמון הבסיסי, והחשדנות האובססיבית, בכל אשר עושה השלטון. כדרכן של תאוריות קשר, התאוריות מצריכות בדרך כלל תיאום מלא בין אנשים רבים, וכוונות חורשות רעות של אנשי השלטון. אגב, יש עוד קבוצה חובבת תאוריות קונספירציה, והיא חיה בהוליווד ומפיקה סרטים לרוב. אחד מהם, ידוע למדי, הוא הסרט "לכשכש בכלב", שבו הנשיא יוזם מלחמה מפוברקת כדי לנצח בבחירות.

ה"כשכוש בכלב" נעשה חביבם של אנשי שמאל קיצוני, שבדרך כלל מתקשים להבין סיבות פרוזאיות לפריצת מלחמות (בסופו של דבר, מלחמה היא דבר אווילי שאיש לא רוצה בו, אלא אם כן הוא מרושע וקונספירטיבי, או לאומן מתלהם, או שני הדברים גם יחד). כדוגמה מופתית מובאת המתקפה של האמריקאים בעיראק, שהתבססה על ראיות לנשק להשמדה המונית שבעצם לא היה לעיראקים. [האמת כאן קצת פרוזאית יותר: האמריקאים השתוקקו למלחמה בעיראק ממגוון סיבות, שכן המדינה הזו היוותה בעיה אזורית וגלובלית במשך זמן רב. הם חיפשו תירוץ טוב, קזוס בלי, והתירוץ הטוב ניתן להם מפי מקור שעבד עליהם. הם העדיפו להאמין לו, כי זה היה נוח להם.]

מכל מקום, אנשי השמאל הרדיקלי היו בטוחים שביבי ישמח לפתוח באיזו מלחמונת כדי להיפטר ממחאת האוהלים המרתיעה. זה מתאים לשטאנץ הרגיל של מערכת האמונות שלהם, אז למה לא. ממילא, כאשר המציאות הנפיצה באזור שלנו התפרצה, ודאי זו אשמת ביבי איכשהו.

וכאן אנו באים לתאוריית הקונספירציה הנוכחית, שאותה מפיצים אנשי השמאל ההזוי יוסי גורביץ (זה שכתב שהרג מתנחלים הוא לגיטימי, ולאחר מכן חזר בו ואמר שרק הרג חיילים זה סבבה) ועידן לנדו (זה שלאחר רצח המשפחה באיתמר טרח וקושש מעשי רצח ורצח-לכאורה שיצאו מאיתמר, לא חלילה כדי להצדיק אלא רק כשירות לציבור, שתדעו).

בקצרה, טוענים גורביץ ולנדו, שהפיגוע הנוכחי כלל לא בוצע על ידי ועדות ההתנגדות העממית. ראש הממשלה ושר הביטחון מיהרו להטיל עליו את האחריות, כדי למצוא צידוק להפציץ את ראשי הארגון, וכדי להצית מלחמה שתשכיח את האירועים מבפנים.

על מה מבוססת תאוריית הקשר הזו?
א. ועדות התנגדות העממית הכחישו שהם עומדים מאחורי הפיגוע.
ב. ריאיון מבולבל במקצת עם בכירה בדובר צה"ל
ג. בלבול של הפרשנים
ד. שמות המחבלים לא פורסמו, בעזה לא הוקמו סוכות אבלים, והמצרים הודיעו שאחד מהמחבלים קשור להתארגנות בפנים סיני.
ה. המהירות המחשידה שבה צה"ל חיסל את ראשי המחבלים שעומדים מאחורי הפיגוע.

האם התאוריה הזו מחזיקה מים? בואו נראה:
א. אם שמו של הארגון מפוברק, מדוע לא פיברקו כבר שזה החמאס? ככה הפרשנים היו צריכים להזיע קשה כדי לומר שבכל זאת החמאס אחראי, כי הוא שולט בשטח ודרכו היא לפעול דרך ארגוני משנה.
כמובן, ללנדו יש תשובה לזה, ברוח "על כל שאלה - תשובה" שיש לכל קונספירציה: אם זה היה החמאס, הקונספירציה הייתה ברורה. היה צריך להסתיר אותה בצורה מתוחכמת ולכן בחרו במשהו יותר אקזוטי. הבנתם?

ב. אם ביבי וברק רוצים מלחמה בעזה, למה לעזאזל הם לא פותחים במלחמה בעזה? מאיפה הצעדים הזהירים-עד-כאב, האיפוק האינסופי וחוסר התגובה? איפה הטנקים? איפה הנגמ"שים? מה קרה לגיוס המילואים? די היה לראות כותרת ב-Ynet שאומרת "צה"ל לא תקף הלילה בעזה" כדי להבין את האבסורד.

ג. אם חוסר לקיחת אחריות היא טענה טובה, מה זה אומר שאף אחד לא לקח אחריות? שהמוסד ביצע את הפיגוע? הטענה שלפיה ועדות ההתנגדות והחמאס תמיד לוקחים אחריות היא שקרית, כפי שהראה היטב יהונתן דחוח-הלוי. למעשה, ארגוני הטרור בעזה מעולם לא נטלו אחריות על פעולות טרור שבוצעו בתווך של סיני, כדי לא להרגיז את המצרים. [עדכון: בינתיים נטל על הפיגוע "ארגון" בשם 'ארגון ההתנגדות הג'יהאדית'. אין למעשה ארגון כזה, והוא כנראה פיקציה עזתית למלא את החלל של חוסר לקיחת האחריות. מזכיר קצת את ארגון אי"ל של אבישי רביב.]

ד. אם חוסר סוכות אבלים בעזה היא טענה טובה, איפה סוכות האבלים כן נמצאות? אם המחבלים יצאו מעזה, הגיוני שחמאס ימנע הקמת סוכות אבלים, בהתאם להצהרתו שהוא לא אחראי על הפיגוע. אבל זה לא באמת משנה: גם אם חלק מהמחבלים יצאו בפועל מסיני, ורק נשלחו לפיגוע מעזה, התוצאה היא אותה תוצאה.


אפשר להמשיך ולהקשות: הוצאה לפועל של קונספירציה כזאת תצריך השתקה של מאות אנשים בכל דרגי המודיעין, וכפייה שלהם לפעול בכיוונים מטעים ומסוכנים (הרי אם הפיגוע יצא מארגון ג'יהאד עולמי ולא חוקרים זאת, זו הפקרות ממדרגה ראשונה). ייתכן שעידן לנדו לא היה במודיעין. אני הייתי. תפיסת העולם כאילו מדובר באנשים שמקבלים פתק מלמעלה שאומר להם לאן לחקור ומה לנתח, מופרכת ומגוחכת לגמרי. מדובר בחיילים או אנשי משרד, שיושבים וחוקרים ומביאים את המסקנות למעלה. כמו כל אנשי מערכת הביטחון.

כרגיל, תאוריות קונספירציה לעולם לא ייקחו בחשבון סתם טעויות או בלבול אנושי. הפרשנים המבולבלים או הקצינה המגמגמת הם בהכרח חלק מתאוריית קשר זדונית ולא סתם תוצאה של בלבול. בואו ניקח לרגע תסריט חלופי, אפילו בהנחה של"וועדות ההתנגדות" אין קשר לפיגוע: סתם טעות. העריכו שאלו ועדות ההתנגדות, מסיבות כאלו ואחרות, והתברר שזה לא הם אלא אחרים. קורה. אבל קונספירציות לא מכירות בטעויות. אצלן תמיד כולם מושלמים. בדיוק כמו בהוליווד.

לנדו יוצא בדרישה מגוחכת ממערכת הביטחון לפרסם את שמות המחבלים (אגב, משום מה הוא סומך לגמרי על הודעת המצרים, למרות שגם הם לא פרסמו שמות. ככה זה אצל הקונספירטורים: הטרוריסטים והמצרים זוכים לאמון מלא. רק מערכת הביטחון והממשל הישראלי בטוח עובדים עלינו). ומה אם, פלא פלאים, לא יודעים את שמות הטרוריסטים? האם הם יצאו לדרך עם תג מוזהב על הסרבל? ומה אם יודעים את שמות הטרוריסטים, אבל דרך האזנה לרשתות שלהם, או דרך מודיע אנושי, שלא היינו רוצים לסכן אותו?

אבל לא, לנדו דורש! עכשיו! שמות!

שלא תתבלבלו: גם אם יפורסמו שמות של מחבלים עזתים, זה לא ישנה את התאוריה. הכיף בתאוריות קונספירציה היא שהן אל-כשל. אי אפשר להפריך אותן. הרי מי לידינו יתקע שהשמות שיפורסמו הם לא המצאה של מערכת הביטחון? או שמצאו כמה עזתים שנעלמו בשבוע האחרון והדביקו את זה אליהם? או שיצרו זהויות מפוברקות והשתילו אותן בכל המחשבים (הוליווד, אמרנו?)? ברגע שהמטרה סומנה, אפשר לארגן את כל העדויות כך שיתאימו אליה.

ועוד משהו, לגבי המהירות שבה בוצעה הפעולה נגד ההתנגדות: למודיעין יש מה שנקרא "בנק מטרות" או "בנק יעדים". זה לא סוד. נתונים על אנשים, מבנים, כלי נשק, מחסנים ועוד, נשמרים ומרוכזים, מנותחים היטב ומעודכנים באופן שוטף. במיוחד במקרה שלנו, שמדובר על התרעה שכבר הייתה קיימת, מה שאומר שישבו על הזנב של הארגון הזה זמן רב. לפיכך, חיסול של ראשי המחבלים בתוך שעות מזמן האירוע הוא אכן מרשים, אבל לא מפתיע במיוחד.

הטענה של לנדו שעל כל פעולה צבאית שמבוצעת יש לחשוף את כל הראיות וההנמקות היא אידיוטית במקרה הטוב. לא כל מידע שמושג יכול להיות חשוף לעין כול, ואם אין לך אמון במערכת שאמונה על ההגנה שלך, לך וחפש לך מדינה אחרת.

לפני כמה שנים השקעתי שעה שלמה מחיי כדי לצפות בסרט קונספירטיבי על הפיגוע במגדלי התאומים. הסרט הציג בצורה משכנעת שאלות קשות על הסברה המקובלת שהמטוסים הם אלה שגרמו לקריסת המגדלים (טענות לדוגמה: החום שהופק מהתנגשות המטוסים אינו מספיק כדי להתיך את קורות המתכת של המגדלים; המגדלים קרסו מטה בצורת "פיצוץ פנקייק" הוליוודי ולא הצידה כפי שהיה צפוי), ונתן הסבר הגיוני אחר (קורות המתכת היו מצופות באזבסט וזקוקות לטיפול יסודי, והיה אינטרס לבעלי המגדלים לפוצץ את המגדלים ולקבל את דמי הביטוח). בתום הצפייה בסרט, על אף שהיה ברור לי שהוא מקשקש, לא ידעתי למה. זה היה משכנע ביותר, כמו שרק תאוריית קונספירציה יכולה לשכנע. רק אחרי שחיפשתי באינטרנט תשובות לשאלות שהעלה הסרט, הבנתי את הכשלים המהותיים שלו.

אני לא מצפה מאנשים שיידעו לענות על כל השאלות שמעלות תאוריות קונספירציה. למעשה, לא תמיד יש תשובות טובות בחיים. אבל אני כן מצפה שאנשים אינטיליגנטים (במונח הזה אני לא משתמש ביחס ללנדו ולגורביץ, אבל יכול להיות שמבין המאמינים להם יש כמה אנשים עם שכל בקודקוד) לא ייפלו בפח של תאוריות קשר, יעלו מיד על הכשלים המהותיים שבהן, ויחפשו תשובות טריוויאליות יותר לשאלות שמעלים חובבי הקונספירציות.

סיפור קצרצר למוצאי שבת

כשהיינו קטנים, הייתי עושה תחרויות שונות עם אחי הגדול.

בתחרויות האלה הוא נהג פעמים רבות להציע לי "פוֹר".
השיקול שלו היה כדלהלן:
אם הוא ינצח - הרי ניצח אותי אפילו שנתן לי פור.
אם הוא יפסיד - הרי זה רק בגלל שהוא נתן לי פור, וזה לא נחשב.


 מעולם לא חשבתי להציע לו בעצמי שייתן לי פור.


מוקדש באהבה לשלמה ארצי, ריטה, יודית רביץ, שלומי שבן, אתניקס ולכל שאר האמנים שמופיעים במחאה "הגדולה של כל הזמנים" הערב. ולהשומע ינעם.


(זה סיפור קצרצ'יק. אתמול היה לי סיפור ארוך יותר.
וגם לגלעד סרי-לוי יש קטע מסיפור. אבל לא הוא המציא.
ראיתם איך אני מצ'פר אתכם בסיפורים, בימים טרופים אלו?)

שעת סיפור, או: מישהו הרי היה צריך לעשות מחווה לדירה להשכיר

מקור: ויקיפדיה. שימוש הוגן וזה

בעמק יפה בין כרמים ושדות

עומד מגדל בן חמש קומות

ומי גר במגדל? אף אחד

כי לפני שבועיים בא מר טייקון

קנה את המגדל וסילק את יושביו

הלכו דרי המגדל

התיישבו להם במאהל

ותלו שלט בקיר –

"אין לנו כסף לדירה להשכיר"

והנה בשבילים, בדרכים, בכבישים

אל המאהל באים מוחים חדשים

ראשונה באה חברת כנסת כבודה

בראש ועדה לדיור היא עמדה

באים מכל האוהלים המוחים,

עומדים סביבה, מזעימים לה פנים

"גברת, את מהימין, ממפלגת השלטון

אנחנו יודעים מי את, קראנו בעיתון!"

נעלבה חברת הכנסת והלכה לה.

הלכה חברת הכנסת, בא אדון חרדון

כולו לבוש שחורים, לעזור בנדון

באים מכל האוהלים המוחים

עומדים סביבו, מזעימים לו פנים

"רק לך הם בונים ובונים כל הזמן

ומתחת לשולחן נותנים לך מזומן!"

"אם משלמים לי כה הרבה, איך אני גר

בדירת שני חדרים עם ילדים תרי עשר?"

נעלב אדון חרדון, והלך לו.

הלך אדון חרדון, בא מתנחל עם פתרון

"בואו נבנה עכשיו ברחבי השומרון!"

באים מכל האוהלים המוחים,

עומדים סביבו, מזעימים לו פנים

"אתה הטפיל שעושק את דמנו,

לך לך מהר פן יחרה אפנו!"

נעלב המתנחל, והלך לו.

הלך המתנחל, באה סימונה מדימונה

באים מכל האוהלים המוחים

עומדים סביבה, מסבירים לה פנים

"שבי אתנו סימונה במאהל, נעשן נרגילה בצוותא"

"מה לשבת אתכם, יש לי בבית עשרה ילדים וגם סבתא"

נעלבו יושבי האוהלים, וסימונה הלכה לה.

הלכה סימונה, באה רינה הכתבת

ואִתה יוסי הצלם ועירית המתנדבת

וגם עידו התחקירן ויאיר הפובליציסט

וגם שלום הפרשן, שתמיד היה סוציאליסט

עם מאתיים מיקרופונים ושלוש מאות מצלמות

ואלף כותרות ענקיות ואדומות

ובאו גם שלמה הזמר וריטה הזמרת

וגם אביב, שצורח שיש לו ארץ אחרת

הלכו ונתנו אחלה הופעה

כולם הגיעו, וקצת שכחו על מה בדיוק המחאה

אבל בסוף הממשלה נפלה והעם ניצח

וראש הממשלה החדש העלה מסים על מר טייקון הקרח

ופינה את כל ההתנחלויות וביטל את כל הקצבאות

וכולם היו מבסוטים עד הגג לפחות

ועם כל האוהלים של הקרן החדשה

היה מה לעשות: כך בתוך חורשה

הושיבו בהם את כל המתנחלים והחרדים

וככה לחבר'ה הטובים הייתה דירה עם נוף מדאים

ומר טייקון?

סגר את מפעליו ונסע מכאן, אולי קצת נבהל

גם המפעל של סימונה נסגר, אז גם היא הצטרפה למאהל

המגדל ספג פגיעת גראד, אז יושביו ברחו ממנו שוב

וחזרו אל המאהל, כי לגור איפשהו זה חשוב

כך בעמק יפה בין אורות וצללים

עומד מאהל בן אלפי אוהלים

ובמאהל גרים עד היום

שכנים טובים חיי שלום

(עד המלחמה הבאה)

על איזה צד מרוחה המחאה?

לא מחאה פוליטית! איור: אור רייכרט

רבבות גדשו אמש את הרחובות ברחבי הארץ. כבר שבוע שהעיתונות, וחלק מחבריי הסמולנים בפייסבוק, לא יודעים את נפשם: "רוח ישראלית", קורא לזה בן כספית במעריב, משל היה תאומו של יאיר לפיד. "העיקר במחאה ההולכת ומתרחבת אינו בפרטים, העיקר הוא עצם המחאה", כתב איל מגד באותו עיתון. תומר פרסיקו כותב בבלוג שלו על "אווירה פחות של מחאה ויותר של שמחה, של יצירה, של אחווה, של תחילת מאבק מתוך תחושת ביטחון", ותוהה איפה הרבנים ומדוע הם לא במחאה.

ובאמת, למה הרבנים לא במחאה? ובכלל, מדוע המחאה היא רק של "השבט הלבן" כפי שהגדיר זאת בן כספית? מדוע רק תנועות השמאל, והשמאל הרדיקלי בעיקר, הן אלה המתדלקות אותו?

צד אחד של הדברים הוא הפוליטיקה. "ההפגנה לא סקטוריאלית", אמר דויד גרוסמן (שבכלל אינו מתנגד ידוע של נתניהו) בכתבה ב-ynet, אך באותה כתבה מובאים דברי אביב גפן: "הקמנו עוד מדינה בתוך השטחים הכבושים, בה אנו משקיעים מיליארדים. מה שיוצא בסוף כל זה, שלמעמד הביניים לא נשאר כלום". ועוד אמר: ""יש בתוך המגזר החרדי חלק נכבד שלא משלם מסים". 

אך כאן תמיד עולה הטענה: אז בואו להפגנה ותעבירו את המסר שלכם, מה הבעיה? בגלל שיש כמה סמולנים לא תפגינו על הדברים החשובים האלה?

הבעיה היא אחרת. הרבבות שגדשו את הרחובות לא ממש ידעו מה הם רוצים בפועל. חוץ מזה שיהיה סבבה, שמחירי הדיור ירדו ושהמשכורות יעלו, שיהיו פחות מובטלים וששכר המינימום יהיה אלפיים דולר, ושבאופן כללי בעולם יהיה כיף ורוח של אהבה ונתינה תהיה שורה בכול. שנות השישים זה כאן. "סדנה רוחנית המונית", קרא לזה איל מגד. ממש ככה.

אבל תסלחו לי מאוד, עם בלבולת לא הולכים למכולת. "סדנה רוחנית"? זה הקטע? "שמחה, יצירה, אחווה"? רילי? הדברים האלה נשמעים נחמדים מאוד, ולא פלא שהם יכולים לסחוף המונים. משום שזה שומכלום, מהסוג היאירלפידי הישן והטוב. 

ובכל זאת, כאשר נשמעות דרישות ברורות, הן חד משמעיות לכיוון מסוים. כך נאמר בכתבה ב-ynet: 

את הדרישות ניסחו מארגני המחאה על הבמה ברחבת מוזיאון תל-אביב: בנייה ציבורית ופיקוח על שכר דירה; חינוך ציבורי חינם מגיל אפס; שכר ההולם את הוצאות המחייה ובריאות בחינם לכל אזרח

למה לא באמת? מישהו יכול לומר שהוא נגד שלכולם יהיה טוב וסבבה? אבל למה לעצור כאן, אם אפשר פשוט להתחיל להדפיס כסף ולתת לכל אזרח? 

"חינוך ציבורי חינם מגיל אפס" יעלה יותר מ-20 מיליארד ש"ח. פיקוח על שכר דירה הוא פתרון שנבדק עד תום כיעיל ביותר להחרבת ערים. "שכר ההולם את הוצאות המחיה" - ומי יממן אותו? בריאות בחינם לכל אזרח - וכמה הדבר הזה יעלה?

בואו נחשוב מאיפה יגיע הכסף. אפשרות ברורה מאליה היא העלאת מסים. אבל הרי ההפגנה היא גם נגד "שחיקת מעמד הביניים", ואם כן איננו רוצים להכביד עליו את הנטל עוד יותר. יעד מובן מאליו הוא כמובן "הטייקונים" (איזו מילה מפחידה!). יש להם יותר מדי כסף, וזה מעצבן לנו בעין. אז מה אתם מציעים? מס של 80% על הכנסותיהם הפרטיות של הטייקונים? אולי הלאמת כל נכסיהם? צעדים כאלה לא רק שיכסו את אותם 50 מיליארד דולר אפילו במקצת, הם גם יובילו לתוצאה ההגיונית היחידה מצד אותם טייקונים - עזיבה של הארץ לטובת מדינות ידידותיות יותר, יחד עם כל מפעליהם המספקים עבודה לאותו מעמד ביניים ולמעמדות נמוכים יותר.

יש כמובן גם אפשרויות אחרות. אפשר להפנות את "המיליארדים שנשפכים על ההתנחלויות" לטובת מעמד הביניים. מה זה אומר? ברור שלא לפנות את ההתנחלויות - זה יצריך בפני עצמו יותר מ-120 מיליארד ש"ח; בנוסף, זה ייצור לחץ של ביקוש נוסף על הדיור במרכז הארץ, ויעלה את מחירי הדיור, הגבוהים ממילא, בהרבה, הרבה מאוד. הדרך היחידה היא כנראה פשוט שצה"ל יעזוב את כל המתנחלים שם, ויברח מהר, כפי שהוא הצטיין לעשות זאת בלבנון עם צד"ל. זה בהחלט יחסוך הרבה כאב ראש, וגם יעזור לציבור באופן כללי, כי הפנאטים האלה שגרים שם לא יודעים מה טוב למדינה ובלעדיהם יהיה קל יותר לשמאל להיבחר.

מצד שני, יכול להיות שלכל אותם מוחים אין ממש פתרונות. כלומר, מה "יכול להיות" - הם אומרים את זה בפה מלא, ושהממשלה צריכה לדאוג לפתרון. איך הם יודעים אם הממשלה דואגת או לא דואגת? במבחן התוצאה. האם שינויים יכולים לקרות באופן מיידי? האם בכלל בעיות במחירי הנדל"ן הם משהו שהוא בהכרח אשמת הממשלה ולא בעיה בשוק העולמי? 

המחאה הנוכחית מסוכנת, מסוכנת ביותר. היא מסוכנת דווקא משום שביבי לחיץ וסחיט, והוא נוטה בעתות מצוקה לחלק מתנות ללא כיסוי של ממש. היא מסוכנת משום שהיא סוחפת אחריה עשרות אלפי אנשים נאיביים, שבטוחים ש"מדינת רווחה עכשיו" זה משהו מגניב. היא מסוכנת משום שכמו מהפכות אדומות שכבר היו בעולם, היא רצופה בכוונות טובות בדרך הבטוחה לגיהנום כלכלי. היא מסוכנת משום שזו מחאה שבה אידיאולוגים נאו-מרקסיסטים עושים הון אידיאולוגי על גבם של אנשים תמימים.

כן, שכר הדירה יקר מכפי שהייתי מעדיף שהוא יהיה. כן, יש מה לעשות - בהקטנת הביורוקרטיה, בהתרת הבנייה ביהודה ושומרון, ועוד ועוד. אבל ההפגנות לא יעזרו לכך, כי הפגנות דורשות פתרון של כאן ועכשיו, ופתרון קסם כזה אינו קיים מחוץ לעולם החלומות של המפגינים האדומים. 

יש איזו מוסכמה בעולם, שהימין הוא קרבן הרגש בעוד שהשמאל הוא השכל בהתגלמותו. מנקודת מבטי הענייה, המצב הפוך בדיוק: השמאל הלך שולל אחרי רגש ה"שלום" בעוד שהימין התריע שהדבר יזיק מבחינה שכלית - וצדק. השמאל הולך אחרי רגש ה"אחווה" בעוד שהימין טוען שמבחינה שכלית פעולה לטובת אותה אחווה רק תזיק לה - ובכל ניסיונותינו הקומוניסטיים, צדק גם שם.

ושוב אנחנו רואים את הרגש שוטף את הרחובות, ללא טיפת כיוון או היגיון. נקווה שבסוף קול התבונה ינצח. אבל בשלב זה אני בכלל לא בטוח שזה מה שיקרה.