לכבוד פורים הממשמש ובא, ולכבוד השקתו
של האתר "הכי גרסינן"
לגרסאות התלמוד, אעסוק כאן בקטע ממסכת מגילה. התלמוד דן במשנה, האומרת שספרים נכתבים
בכל לשון, ומביאה את דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, שאמר "אף בספרים לא התירו שיכתבו
אלא יוונית".
 |
| תרגום השבעים, או משהו שנראה כמו תרגום השבעים שמצאתי בגוגל |
אגב כך מביאה הגמרא (מגילה דף ט)
מקורות תנאיים העוסקים בתרגום התורה ליוונית. אתם מוזמנים לקפוץ לאתר ולראות את הגמרא, על
השינויים בין עדי הנוסח שלה. והרי נוסחה:
ותניא, אמר ר' יהודה: אף כשהתירו רבותינו יוונית, לא התירו אלא בספר תורה.
ומשום מעשה דתלמי המלך. דתניא: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים[1] זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם! נתן הקב"ה [בינה/עצה] בלב כל אחד ואחד (עצה)[2] והסכימו כולן לדעת אחת, וכתבו לו:
1. "אלהים ברא בראשית" {בראשית א,א: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים}
2. "אעשה אדם בצלם ובדמות" {בראשית א,כו: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ}
3. "ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי" {בראשית ב,ב: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה}
4. "זכר ונקבה בראו[3]" (ולא כתבו בראם)[4] {בראשית א,כז: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם; או בראשית ה, ב: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם}
5. "הבה ארדה ואבלה שם שפתם" {בראשית יא,ז: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם}
6. "ותצחק שרה בקרוביה [לאמר][5]" {בראשית יח,יב: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן}
7. "כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס" {בראשית מט,ו: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר}
8. "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא (בני)[6] אדם" {שמות ד,כ: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר}
9. "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות [שלשים שנה ו][7]ארבע מאות שנה" {שמות יב,מ: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה}
10. "וישלח את זאטוטי[8] בני ישראל" {שמות כד,ה: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים}, "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו" {שמות כד,יא: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ}
11. "לא חמד אחד מהם נשאתי" {במדבר טז,טו: לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי}
12. "אשר חלק ה' אלהיך אתם להאיר לכל העמים" {דברים ד,יט: וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם}
13. "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי לעובדם" {דברים יז,ג: וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי}
14. וכתבו לו "את צעירת הרגלים" ולא כתבו לו את הארנבת {ויקרא יא,ו: וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם}
[ולמה לא כתבו לו את הארנבת][9]
מפני שאשתו של תלמי [המלך][10] ארנבת שמה
[כדי][11] שלא יאמר: שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה.
 |
| קטע גניזה קיימברידג' T-S F2(2).7 |
יש לפנינו שלוש יחידות: האחת, אמירתו
הסתמית של ר' יהודה שחכמים התירו לכתוב ספר תורה רק ביוונית; וזאת במעשה תלמי
המלך;[12] השנייה, סיפור
המסגרת של יצירת התרגום; השלישית, רשימה של מקומות שבהם שינו המתרגמים מלשון התורה
המקורית.
מה הקשר בין היחידות? אין הכרח שיש קשר. ניתן לטעון שאמירתו של ר'
יהודה אינה נסמכת דווקא על תרגום השבעים וש"משום מעשה דתלמי המלך" הוא
תוספת של התלמוד כדי ליצור קישור לברייתא הבאה. גם בין היחידה השנייה לשלישית לא
חייב להיות בהכרח קשר מקורי, אף שבניסוח של התלמוד הן כבר ארוגות יחד. ראוי לציין
שבמקבילות אחרות ניתן למצוא לעתים רק את החלק השלישי (רשימת השינויים) בלא החלק
השני (סיפור יצירת תרגום השבעים).
סיפור יצירת תרגום השבעים (יחידה ב) נזכר
כבר באיגרת אריסטיאס, שהיא חיבור יהודי הלניסטי מתקופת הבית השני. גם שם מסופר על שבעים
ושניים זקנים שכינס תלמי המלך וציווה עליהם לתרגם את התורה ליוונית. המספר שבעים ושניים
מוסבר שם כסיכום של שישה מכל שבט, ושם נמנים שמותם. הנופך האגדי של הסיפור –
הראייה הרומנטית של שנים עשר השבטים, מאות שנים לאחר גלות עשרת השבטים – בולט. מכל
מקום המספר שבעים ושניים נשמר, גם באיגרת אריסטיאס וגם בתלמוד הבבלי.
עם זאת, גם למספר שבעים, במקום שבעים ושתיים, מהלכים: בראש ובראשונה,
בשמו של תרגום השבעים עצמו, או בלטינית septuaginta. מקור אחר הוא יוספוס,
המצטט את איגרת אריסטיאס ומדבר על 72 זקנים, אך פעם אחת אחת, אגב אורחא, כותב
"שבעים הזקנים" (קדמוניות יב, 86). יש להניח אם כן שמלבד איגרת אריסטיאס
הוא הכיר מסורת אחרת שייחסה את הכתיבה לשבעים זקנים, כמו
שבעים זקני ישראל במדבר. ובאמת אם נעיין בנוסחאות הבבלי נראה גם נוסחה כזו,
המתועדת בכתב יד גטינגן: "שכינס שבעים זקנים והושיבם בשבעים בתים". אך
כיון שזו גרסה יחידאית בבבלי, ניתן לשער שהיא תוצאה של הכנסת אותה מסורת על ידי
המעתיק, למסורת על 72 הזקנים (בדומה למה שעשה יוספוס).
קשה לדעת מה המספר ה"מקורי":
ניתן לחשוב ש-72 הוא המקורי (6 מכל שבט) ו-70 זה "עיגול" שלו; אך אפשר
גם הפוך, ש-70 היה המספר המקורי, ואילו איגרת אריסטיאס החליטה להפוך את התרגום
לייצוג של כל עם ישראל ועל כן הוסיפה שני מתרגמים.[13]
בהקשר זה מעניין הנוסח שמביא אב הכנסייה אפיפניוס (המאה ה-4), בספרו
"על
מידות ומשקלות":
Thereupon the seventy-two translators above mentioned the teachers of the Hebrews chose and sent, according to the example that Moses once set when he went up the mountain at the command of the Lord, having heard: "Take with thee seventy men and go up the mountain." But for the sake of peace among the tribes, that he might not take five men from some and six from others and create discord among the tribes, he made up his mind rather to take seventy-two and to add to the number.
 |
| אפיפניוס מסלמיס, פרסקו במנזר בקוסובו |
לפי אפיפניוס, המספר 70 הוא המספר הרצוי, כמו שבעים הזקנים של משה,
אלא שכדי לא לעשות מריבה בין השבטים, נוספו עוד שניים. זה מזכיר את הפרשה המקראית
על שבעים הזקנים (במדבר יא,כד-כט):
וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל: (כה) וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ: (כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: (כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: (כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: (כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.
הרי לנו שבעים איש, ועוד שניים (אלדד ומידד). והנה מה שיש למדרש
התנאים ספרי במדבר (המאה ה-3) לומר בעניין (פיסקא צה, מהדורת כהנא עמ' 240-241):
יש אומרים: בקלפי נשתיירו. לפי שאמר לו המקום למשה לבור לו שבעים זקנים, אמר משה: מה אני עושה? הרי הן נופלין ששה ששה לכל שבט ושבט, וחמשה חמשה לשני שבטים, אי זה שבט מקבל עליו לבור ממנו חמשה? עשה משה דבר תקנה: נטל פיתקין וכתב עליהן 'זקן', ונטל פיתקין חלקין, ובללן והטילן לתוך קלפי. אמר להן: בואו וטלו פיתקותיכם. כל מי שנטל פיתק והיה כתוב עליו 'זקן' היה משה אומר לו: כבר קידשך מקום. וכל מי שנטל פיתק חלק היה משה אומר לו: מן השמים היא, מה אני יכול לעשות לך?
האם איגרת אריסטיאס מהדהדת מעין מדרש על הפרשה הזו, בדומה למדרש
התנאים? האם יש קשר בין המתח בין שני המספרים – 70 ו-72 – במקרא ובמדרשו מצד אחד,
ובסיפור האגדי על יצירת התרגום היווני? שווה עיון.
**
נעיין כעת בנוסח הסיפור:
מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והושיבם[14] בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם! נתן הקב"ה [בינה/עצה] בלב כל אחד ואחד (עצה) והסכימו כולן לדעת אחת.
מה מסופר באיגרת אריסטיאס? מובאת שם איגרתו של תלמי המלך אל אלעזר
הכהן הגדול, ובו ביקש "אנשים זקנים המיטיבים לכת בדרכי חייהם ובקיאים בתורה
ואשר בכוחם לתרגם, שישה מכל שבט, למען יבואו לידי הסכם ברוב דעות" (לט).
אלעזר אכן שולח את האנשים, ששמותם מפורטים, ולאחר דיונים פילוסופיים ארוכים איתם,
שבהם הם מפליאים את חכמתם, מסופר:
ומקץ שלושה ימים לקחם דמיטריוס... באוספו את כולם אל בית בנוי על שפת מושב נהדר ברוב שקט קרא אל האנשים לעשות את התרגום, כי כל הדרוש לעבודתם הוכן יפה. ואז התחילו לעשותן מתוך הסכמה בהשוותם כל דבר. והנעשה מתוך הסכמה נכתב כראוי על ידי דמיטריוס... וכן היה כי בשנים ושבעים יום נשלם מכתב התרגום, כאילו נעשה דבר זה לפי מערכה קודמת. כאשר בא לידי גמר אסף דמיטריוס את קהל היהודים אל המקום אשר שם נגמר התרגום וקרא לפני כולם ובפני המתרגמים אשר היו להם שבחים גדולים מאת הקהל בגלל הטוב הרב אשר עשו... וכאשר נגמרה קריאת הספרים קמו הכהנים וזקני המתרגמים ובני הקהילה ומנהיגי הקהל ואמרו: אחרי אשר התרגום נעשה יפה ובדיוק בכל, טוב כי יישאר כאשר הוא עתה וכי לא ייעשה בו כל תיקון. ואחרי אשר הביעו כולם את הסכמתם לדברים האלה ציוו לקרוא קללה כמנהגם על האיש אשר ישנה את הנוסח בהוסיפו או בהחליפו דבר מן הכתוב או בגורעו (שא-שיא).
האלמנטים העיקריים: תלמי המלך שהושיב 72 זקנים לתרגם את התורה –
קיימים כבר באיגרת אריסטיאס. אלא שהנס ש"הסכימו כולן לדעת אחת", ושכולם
היו בבתים נפרדים, אינו מופיע שם; להפך, הם השוו ביניהם את התרגום. עם זאת המוטיב
של ההסכמה בהחלט מופיע – לא באורח נסי אלא באופן מודע. במילים אחרות "הסכימו
כולן לדעת אחת" מתאים לאמור באיגרת; רק צורת הסיפור, שבה כל אחד יושב בבית
אחר, המלך אינו מספר להם מראש על מה כינסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ורק אז מספר להם
– כל זה נותן את נופך הנס, החסר באיגרת אריסטיאס.
עם זאת האלמנט הזה מתחיל להפציע במקורות שאחרי איגרת אריסטיאס. כך כתב
במאה הראשונה לספירה פילון האלכסנדרוני (חיי משה ב, ז, 37-38):
Therefore, being settled in a secret place, and nothing even being present with them except the elements of nature, the earth, the water, the air, and the heaven, concerning the creation of which they were going in the first place to explain the sacred account; for the account of the creation of the world is the beginning of the law; they, like men inspired, prophesied, not one saying one thing and another another, but every one of them employed the self-same nouns and verbs, as if some unseen prompter had suggested all their language to them. (38) And yet who is there who does not know that every language, and the Greek language above all others, is rich in a variety of words, and that it is possible to vary a sentence and to paraphrase the same idea, so as to set it forth in a great variety of manners, adapting many different forms of expression to it at different times. But this, they say, did not happen at all in the case of this translation of the law, but that, in every case, exactly corresponding Greek words were employed to translate literally the appropriate Chaldaic words, being adapted with exceeding propriety to the matters which were to be explained.
ובמאה הרביעית, אצל אבות הכנסייה, אנו רואים את האלמנט הזה מורחב. כך
אפיפניוס:
For while they were seventy-two in number and on the Pharian island, but called Anoge, opposite Alexandria, they were in thirty-six cells, two in each cell. From morning to evening they were shut up, and in the evening they would cross over in thirty-six small boats and go again to the palace of Ptolemy Philadelphus and dine with him. And each pair slept in (one of) thirty-six bedchambers, so that they might not talk with one another, but might produce an unadulterated translation. Thus they conducted themselves. For, having constructed the thirty-six cells already mentioned, over on the island, and formed them into pairs, Ptolemy shut them up in them two by two, as I have said… And when they were completed, the king sat on a lofty throne; and thirty-six readers also sat below, holding thirty-six duplicates of each book, and one had a copy of the Hebrew Scriptures. Each reader read alone, and the others kept watch. No disagreement was found, but it was such an amazing work of God that it was recognized that these men possessed the gift of the Holy Spirit, because they agreed in translation.
ופסידו-יוסטינוס:
Ptolemy ordered the construction of as many cottages as there were translators, not in the city itself, but seven stadia distant… He ordered the oIcers to prevent any communication with one another. This is so the accuracy of the translation could be verified by their agreement. When Ptolemy discovered that the seventy men not only had all given the same meanings but had even used the same words... he believed that the translation had been written by divine power... I myself have seen the remains of the little cottages at the Pharos
ואוגוסטינוס:
And if, as is reported, and as many not unworthy of confidence assert, they were separated during the work of translation, each man being in a cell by himself, and yet nothing was found in the manuscript of any one of them that was not found in the same words and in the same order of words in all the rest, who dares put anything in comparison with an authority like this, not to speak of preferring anything to it? And even if they conferred together with the result that a unanimous agreement sprang out of the common labor and judgment of them all; even so, it would not be right or becoming for any one man, whatever his experience, to aspire to correct the unanimous opinion of many venerable and learned men.
אם כן "הסכימו כולן לדעת אחת" במובן הנסי נמצא כבר אצל
פילון; וההושבה בחדרים נפרדים מופיעה אצל כמה מאבות הכנסייה.
דבר אחרון שיש לעיין בו ביחידה הזו הוא האמירה שתלמי לא הודיע להם על
מה כינסם, וזאת בניגוד מפורש לאיגרת אריסטיאס, שנתנה לתרגום גושפנקה של הכהן
הגדול. ייתכן מאוד שאין זה במקרה: היהודים ההלניסטים ביקשו לתת חיזוק לנוסח היווני
שבידיהם, ואישור מהכהן הגדול היה דבר חשוב; לעומת זאת אצל חז"ל אין כל
מוטיבציה כזו, ואדרבה, הם מעדיפים לנתק את הקשר. כך משתנה מנגינת הסיפור, מזקנים
המגיעים מרצונם מירושלים, לזקנים שמאולצים בעל כורחם לתרגם את התורה. ובאותו אופן
משתנה גם מטרת הנס: לא כדי לאושש את התרגום כתרגום אלוהי, אלא מסיבות אחרות: כדי
לחמוק מחמת זעמו של המלך כלפי תרגומים לא תואמים או מבזים כלפיו (כבמקרה הארנבת),
וכן כדי לייצר טקסט שלא יביא קוראים זרים לידי ביזוי התורה וראייה שלה כמעודדת
שניוּת או כבעלת סתירות בולטות.
שינוי המנגינה והיחס כלפי התרגום עולה גם מגרסאות אחרות של האגדה:
במסכת סופרים ובסכוליון של מגילת תענית מסופר שבזמן תרגום התורה ליוונית "ירד
החושך לעולם שלושה ימים", היפוך של האמור באיגרת אריסטיאס, שהיום ההוא נקבע
לחג, ושל פילון, שדיבר על החג שנחגג לכבוד "האור שבקע" מן התרגום. עניין
נוסף שכדאי לציין: באיגרת אריסטיאס מסופר שספר התורה שהובא מירושלים היה כתוב
באותיות זהב; במסכת סופרים ובמסכת ספר תורה נאמר: "אין כותבין בזהב. מעשה
בתורתן של אלכסנדרים שהיו כל אזכרותיה כתובות בזהב, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו:
תיגנז".
עם זאת, אפשר שדווקא נשאר אצלנו זכר לאגדה שהספר הובא מירושלים דווקא:
כזכור, ביחידה א' אמר ר' יהודה שבספרים לא התירו שיכתבו אלא ביוונית, והוסיף (הוא
או אחרים) שהוא משום מעשה של תלמי המלך. אם כן כתיבת היוונית הותרה במפורש על ידי
חכמים, ואינה רק קפריזה של תלמי המלך. אפשר שהדבר משמר את המסורת של איגרת
אריסטיאס, שהתרגום נעשה בברכתו של הכהן הגדול.
**
נעבור ליחידה ג. רשימת שינויי
המתרגמים, שיכולה הייתה להיות גם עצמאית, מתפקדת כאן גם כהמחשת גודל הנס (והצורך
בו): מי שאינו בקי בהבדלים בין עברית ליוונית יכול היה לחשוב שהנס אינו כה גדול;
אך כאשר מדובר בשינויים מודעים, ברור שהסכמת כולם היא ראיה ברורה לרוח הקודש ששרתה
עליהם. בנוסף, הרשימה הזו, יחד עם הסיפור, יכולה גם להוות הסבר טוב עבור יהודי
שייתקל (אולי במהלך פולמוס עם נוצרים) בהבדלים בין הנוסח העברי לנוסח היווני. לפי
האמור כאן, ההבדלים אינם משקפים גרסה מקורית אחרת שהייתה למתרגמים, אלא שינויים
מודעים ההופכים את התנ"ך היווני לקל יותר לעיכול.
חלק גדול מהשינויים שמנו כאן חז"ל
אינם מתועדים בתרגום השבעים שלפנינו. עם זאת עמנואל טוב משער שגם אלה שאינם לפנינו
מעידים על נוסח קדום בתרגום השבעים, ש"תוקן" לאחר מכן בכתבי היד, כדי
להתאים אותו לנוסח המסורה. כדאי לקרוא את המאמר שלו,
ואני מתייחס אליו להלן.
נעבור על השינויים (ניתן לראות טבלה
מסכמת שלהם כאן),
אך לפני כן אביא את גרסת המכילתא ואת גרסת הירושלמי:
מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא פרשה
יד, על פי כ"י אוקספורד (נוסח "מאגרים" של האקדמיה ללשון העברית.
ישנם שינויים בין כתבי היד של המכילתא ולא הבאתי אותם כאן):
(9) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים בארץ כנען ובארץ גושן שלשים שנה וארבע מאות שנה - זה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך. כיוצא בו כתבו לו (1) אלהים ברא בראשית, כיוצא בו (2) אעשה אדם בצלם ובדמות, כיוצא בו (4) זכור ונקוביו בראו, כיוצא בו (3) ויכל בששי וישבת בשביעי, כיוצא בו (5) הבה ארדה ואבלה, כיוצא בו (6) ותכחש שרה בקרביה, כיוצא בו (7) כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס, כיוצא בו (8) ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא אדם, כיוצא בו (11) לא חמור אחד מהם נשאתי, כיוצא בו (13) אשר לא צויתי לעבדם, כיוצא בו (12) אשר חלק יי אלהיך להאיר לכל העמים אשר תחת כל השמם, כיוצא בו (14) ואת צעירת הרגלים, כתבו לו (9) ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים ובארץ כנען ובארץ גשן שלשים שנה וארבע מאות שנה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך.
ירושלמי מגילה עא ע"ד:
שלשה עשר דבר שינו חכמים לתלמי המלך. כתבו לו: (1) אלהים ברא בראשית, (2) אעשה אדם בצלם ובדמות, (4) זכר ונקוביו בראם, (3) ויכל בשישי וישבות בשביעי, (5) הבה ארדה, (6) ותצחק שרה בקרוביה לאמר, (7) כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס, (8) ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושאי בני אדם, (9) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובכל הארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה. (14) ואת הארנבת – את צעירת הרגלים. אמו שלתלמי המלך ארנבתא הוות שמה. (11) לא חמד אחד מהם נשאתי, (12) אשר חלק י"י אלהיך אותך להאיר לכל העמים תחת כל השמים, (13) אשר לא צויתי לאומות לעובדם.
נעבור כעת על השינויים לפי הבבלי:
1. במקום "בראשית ברא אלהים",
כתבו "אלהים ברא בראשית". למה? לדעת רש"י, שלא יחשבו שיש ישות אלהית
בשם "בראשית", והיא בראה את אלהים, שברא את השמים ואת הארץ. כלומר למנוע
תפיסות גנוסטיות שהיו רווחות בזמן בית שני. עם זאת הבנה כזו אינה אפשרית בטקסט
היווני, ולכן רבים בעת החדשה הציעו שמדובר ברצון לפתוח את המקרא בשמו של האל. נוסח
זה אינו מתועד בכתבי היד של השבעים שלפנינו.
2. במקום "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"
- בעיה כפולה: גם מצג של בוראים רבים ("נעשה"), וגם הגשמה ("בצלמנו")
- תרגום שימנע את ההבנה הזו: "אעשה אדם בצלם ובדמות". גם
נוסח זה אינו מתועד לפנינו. עם זאת ייתכן שהבעיה של ההגשמה לא הייתה חשובה כל
כך, והשינוי ל"בצלם ובדמות" היה פשוט הכרחי כדי לא להשאיר את סיומת
הרבים. אך במקרה כזה היינו מצפים להפיכה לגוף יחיד: "בצלמי ובדמותי".
3. במקום "ויכל אלהים ביום השביעי
מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי" - פסוק שאפשר היה להבין אותו כך שהאל עשה מלאכה
בשבת - תרגמו "ויכל ביום השישי", מה שפותר את הקושי. השינוי הזה
נמצא גם לפנינו בתרגום השבעים.
4. במקום "זכר ונקבה בראם" -
"זכר ונקבה בראו". בעיה פרשנית: אם האדם נברא זכר ונקבה, כיצד אחר
כך מסופר שהוא היה לבדו והיה צריך לעשות לו עזר כנגדו? הפתרון, לפי הגרסה בדפוסים
ובחלק מכתבי היד: "זכר ונקבה בראו", כלומר האדם נברא "דו-פרצופין"
כדברי חז"ל במקום אחר, כגוף אחד הכולל זכר ונקבה.
עם זאת בכתבי יד אחרים הגרסה היא
"זכר ונקוביו בראם". וזו הגרסה גם בברייתא המובאת במכילתא, בתלמוד
הירושלמי, בבראשית רבה ובמסכת סופרים (בחלק מכתבי היד). בכתבי היד הנ"ל ובחלק
מהמקורות האלה הדוגמה הזו גם קודמת לדוגמה מס' 3, ואם כך מדובר בגרסה לפסוק "זכר
ונקבה ברא אותם", שבאה לפני "ויכל". עמנואל טוב סבור
שהגרסה "ונקבה" היא המקורית, ואילו הגרסה "ונקוביו" היא
משנית. הוא מעיר שהמילה "נקב/נקוב" בהקשר זה אינה נמצאת במקרא, ולכן אין
לה מקבילה ידועה בתרגום השבעים. קשה לי לקבל את דעתו של טוב, המעדיפה את נוסחם של
חלק מכתבי היד של הבבלי על פני הגרסה הדומיננטית במקורות קדומים יותר. בנוסף,
"החלקה" מ"זכר ונקוביו" ל"זכר ונקבה" קלה יותר מאשר
להפך לדעתי. אני סבור ש"זכר ונקוביו בראם" היא הגרסה המקורית, ואפשר
שהיא קשורה, כפי שמעיר תאודור על בראשית רבה, בפסוק "מְלֶאכֶת
תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" (יחזקאל כח,יג),
שחז"ל גם הם דרשו אותו על אדם הראשון ועל הנקבים-נקבים שנעשו בגופו (בבא בתרא
עה ע"א). ואפשר שהשבעים קראו את הפסוק מעין: "זכר ונִקְבֹּה בראם"
באשר לשאלה על איזה פסוק מדובר, נראה
לי שהוא יכול להיות מוסב על שני הפסוקים, אך הפסוק הראשון הוא החשוב יותר, משום
שהוא מופיע לפני יצירת האישה מן הצלע. הפסוק השני, בפרק ה, כבר מעורר פחות קושי, משום
שהוא בא לאחר תיאור יצירת האישה.
מכל מקום, לפנינו בתרגום השבעים אין תרגום שכזה, לא לכאן ולא לכאן.
 |
| קטע גניזה לונדון, הספרייה הבריטית, Or.5558 |
5. "הבה ארדה ואבלה שם שפתם"
במקום "נרדה ונבלה שם שפתם". שינוי מאותה מוטיבציה של שינוי מס' 2. גם
שינוי זה אינו בשבעים.
6. "ותצחק שרה בקרוביה
לאמר", במקום "בקרבה". בעיה פרשנית: מדוע האל כעס על שרה שצחקה,
ולא על אברהם שצחק? התשובה היא שהיא צחקה "בקרוביה" ולא
"בקרבה", כלומר כלפי חוץ. במקרה הזה יש שינוי בשבעים לא כאן אלא בהמשך
הפסוק: בעוד שבנוסח המסורה נאמר "אחרי בלֹתי היתה לי עדנה", השבעים
תרגמו "בִּלתי היתה לי עד הנה" (The thing has not
as yet happened to me, even until now). ושמא ה"לאמר" שבכתבי היד רומז
באמת להמשך הפסוק. ואפשר כמובן שהיה שוני במילה ב"קרבה".
7. "כי באפם הרגו שור
וברצונם עקרו אבוס". בפסוק: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ
אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. טוב סבור שאת המילה אבוס יש לקרוא בקמץ, אָבוס,
כאקוויוולנט לשור. ולדעתו הקריאה הזו באה להוציא מהקריאה שוּר, כלומר
חומה. לדעת טוב השינוי בחלק הראשון (איש->שור), המתועד רק בחלק מהמקורות, אינו
מקורי. לדעתי הקריאה אָבוס (ולא אֵבוס) אכן יפה, אך מעבר לכך ראוי לקבל גם את
השינוי הראשון, וכך הפסוק (בשבעים) כופל העניין במילים שונות: שור, אבוס. מה
המוטיבציה לשינוי? שלא להוציא את אבותינו רצחנים, ולא לתת נשק בידי האנטישמים
במצרים? מי יודע.
8. "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם
על נושא אדם", במקום "על החמור". המילה הנמצאת לפנינו
בשבעים, לפי טוב, ניתנת לפירוש כ"נושא אדם" אך ביוונית המצרית פירושה היה
חמור. בארץ ישראל, מניח טוב, המשמעות הזו לא הייתה ידועה, ועל כן השינוי בלט ותועד.
ושמא קישרו זאת בדיעבד כרתיעה כלשהי מקשר בין משה לחמור, אולי כנשוא פולחן בפי
המלעיזים, על שום שינוי מספר 11.
9. "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים
ובשאר ארצות שלשים שנה וארבע מאות שנה". ובמכילתא: "בארץ מצרים
ובארץ כנען ובארץ גשן". והוא נועד לפתור בעיה פרשנית – כיצד ארבעה
דורות (מלוי עד משה) נכנסים ב-430 שנה. השינוי הזה אינו נמצא לפנינו.
10. "וישלח את זאטוטי בני ישראל", "ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו" – אלו שני
שינויים שאני מכליל כאחד. הראשון במקום "נערי" והשני במקום
"אצילי". אפשר שעיקר הכוונה כאן היא שהמתרגמים תרגמו את שני הפסוקים
באותה משמעות – קטני. זה השינוי היחיד שאינו נמצא במקבילות במכילתא ובירושלמי,
המונים (במפורש!) שלושה עשר שינויים. אפשר שיש קשר כאן לסיפור אחר המובא במקורות
חז"ל (ספרי דברים שנו ומקבילות):
שלשה
ספרים נמצאו בעזרה: אחד של מעונים, ואחד של היא היא, ואחד נקרא ספר זעטוטים. באחד כתיב
"מעון אלהי קדם" ובשנים כתיב "מעונה אלהי קדם", בטלו חכמים את
האחד וקיימו השנים. באחד כתיב תשעה "היא" ובשנים כתיב אחד עשר "היא",
בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים. באחד כתיב "וישלח את זעטוטי בני ישראל",
"ואל זעטוטי בני ישראל", ובשנים כתיב "וישלח את נערי בני ישראל",
"ואל אצילי בני ישראל", בטלו חכמים את האחד וקיימו את השנים.
וכאן אולי עוד קשר למסורת
שלפיה המצע של תרגום השבעים הגיע מן העזרה שבמקדש – האם הנוסח בשבעים (שחז"ל
הכירו), הגורס "זעטוטי", מקורו בעצם בספר תורה שהיה במקדש, אלא שבוטל
ברוב? אפשר שיש כאן הסבר אלטרנטיבי לשינוי בין המצע העברי למצע היווני: לא שינוי
מודע של המתרגמים, אלא נוסח עברי חלופי שעמד לפניהם, אלא שבוטל בידי חכמים (כשם
ש"גנזו" את הספר הכתוב זהב).
11. "לא חמד אחד מהם נשאתי",
במקום חמור. זה שינוי המתועד לפנינו בשבעים. אפשר כאמור שהישנות ההימנעות
מ"חמור" פעמיים, גם אם לדעתנו היא מקרית, הסבה את תשומת לבם של
חז"ל.
12. "אשר חלק ה' אלהיך אתם להאיר
לכל העמים" – שלא נחשוב שהתורה מעודדת עבודה לצבא השמים אצל שאר העמים. דבר חשוב
במיוחד כאשר התורה מתורגמת ללשון הגויים.
13. "וילך ויעבוד אלהים אחרים אשר
לא צויתי לעובדם" – לבל נחשוב שאותם גורמים לא נבראו בכלל ברצון ה'.
14. "את צעירת הרגלים" במקום
הארנבת – השינוי היחיד שהוצא מסדר הפסוקים, ושמשך את תשומת לבם של חז"ל
במיוחד. השינוי הזה מתועד בשבעים לפנינו, אלא שבמקום "צעירת הרגליים" יש
לקרוא "שעירת הרגליים" (והרי לנו שיבוש המשותף לכל המקורות שלפנינו,
והוא נובע כנראה ממסרנים שכבר לא ידעו את המקור העברי, והרי במסירה בעל פה אין
אפשרות להבחין בין "את שעירת" ל"את צעירת"), והוא כינוי יווני
לארנבת. ואכן השבעים נמנעו מן השם האחר לארנבת, לגוס. בבבלי נאמר שזה משום שאשתו
של תלמי ארנבת שמה; בירושלמי נאמר שזו אמו. למעשה זה היה שם מלכותו (כלומר אמו),
והוא כונה תלמי לגוס (ובאמת גם אשתו הייתה מבית לגוס). זה השינוי היחיד
המוסבר בתלמודים. טוב סבור שלא זו הייתה הסיבה האמיתית לבחירה במילה, שהיא תרגום
מקובל ל"ארנבת"; מכל מקום הפרשנות שהדבר נבע מחוסר הרצון לשייך את
מלכותו של תלמי לחיה טמאה היא ודאי קדומה, והייתה יכולה להתחיל רק אצל מי שידעו
שתלמי כונה "לגוס", ושפירוש המילה הוא "ארנבת".
 |
| ארנבת. למצוירות אין קשר לכתבה |
**
את הפוסט הזה תכננתי כפוסט קצר, וכחלק מקידומו של האתר "הכי
גרסינן" שאני עובד בו ונהנה ממנו. בינתיים, כפי שראיתם, נסחפתי קצת מעבר
לבירור נוסחאות מקומיות בתלמוד. בינתיים למדנו לא מעט על תולדות התקבלותו של
תרגום השבעים, היחס האמביוולנטי כלפיו, ואגדות חז"ל כמשמרות מידע היסטורי
ייחודי, לצד שימושן במידע ובאגדות למטרות אידיאולוגיות. ראינו כיצד מסורות משתמרות
אך מתהפכות בו-זמנית: אלמנטים נשארים אך מקבלים זווית חדשה ומפתיעה, ואלמנטים
אחרים נוספים אל הגרעין בעוד אחרים נגרעים ממנו. ניתן לראות זאת בעוד מקרים רבים
אצל חז"ל (עיינו למשל בסיפורי חז"ל על הורדוס, המגלים קווי דמיון
מעניינים ליוספוס), ואם יש לקח שניתן ללמוד ממנו הוא: לא לזלזל במוטיבים הנמצאים
אצל חז"ל, ומצד שני גם לא לבלוע את כולם כשיקוף היסטורי אותנטי. חז"ל משתמשים
בחומרים קיימים, אך אלו כשלעצמם כבר עברו גלגולים עם השנים; והתוספת שחז"ל מוסיפים היא דרך הסיפור והניסוח, המעניקה לדברים את הזווית המעניינת אותם.
[1] ושנים – חסר בכ"י גטינגן.
וכן להלן.
[2] כך בכתבי היד.
[3] בחלק מכתבי היד: ונקובה/ונקוביו
בראם. ובחלקם מתחלף הסדר, והדוגמה הזו באה לפני זו הקודמת.
[4] "ולא כתבו בראם" נמצא
רק בדפוסים וכנראה נוסף בטעות על פי רש"י.
[5] כך ברוב כתבי היד.
[6] חסר ברוב כתבי היד.
[7] כך בכתבי היד, וכך בפסוק.
[8] יש גם: זעטוטי, זטוטי.
[9] כך ברוב כתבי היד, ואפשר שבאחרים
נשמט מחמת דילוג הדומות. אך אפשר שנוסף באלו כתוספת הבהרה.
[10] כך ברוב כתבי היד.
[11] כך ברוב כתבי היד.
[12] בחלק מעדי הנוסח הניסוח הוא
סתמי: "ומשום/וכמעשה שהיה". הניסוח "ומשום מעשה" נמצא רק
בבבלי (ברכות ח ע"ב=פסחים קיב
ע"ב: "ומשום מעשה דרב פפא", כתובות ע סע"ב "משום מעשה
דבית חורון"), ונפוץ בו "משום מעשה שהיה" (פסחים פב ע"ב, קיג
ע"א, יומא כז ע"ב, כח ע"א, ביצה טו ע"א, חגיגה ג ע"ב, כב
ע"ב, יבמות קטז ע"ב, כתובות קב ע"ב, סנהדרין ה ע"ב, יט
ע"א). נראה לפיכך שהתוספת הזו אינה מקורית בברייתא.
[13] ראו: תרגומי המקרא: פרקי מבוא,
ספריית האנציקלופדיה המקראית, עמ' 50.
[14] כך ברוב כתבי היד.
