אין ימין בארץ (כמעט) / פוסט אורח מאת דוד פילאווין

לקראת שבת, פוסט אורח שכתב דוד פילאווין. זהירות, פוסט ארוך מאוד (כדרכו של המחבר). אבל מעניין. קחו את הזמן וקראו להנאתכם:

אין ימין בארץ (כמעט)

כבר זמן מה אני מתכנן לכתוב רשימה על ימין ושמאל, וכל פעם דוחה - בעיקר מתוך עצלנות.

עתה, לרגל חציית הקוים מימין לשמאל של ידידנו אלון מזרחי, ובעקבות כמה חציות קווים כאלה שאני מכיר - לאחרונה ובמהלך ההיסטוריה - החלטתי לאסוף את עצמי ולכתוב כמה דברים.

החוק השני של רוברט קונקווסט אומר שכל ארגון או תנועה שאינם ימין במובהק הופכים עם הזמן לשמאל.

דהיינו, יש 'סחף טבעי' שמאלה.

אבל האמת היא חריפה יותר: אפילו ארגונים ותנועות ואישים שהם ימין במובהק, ואפילו אנטי-שמאל במובהק, נסחפים פעמים רבות שמאלה.

אאפיין להלך את השמאל, בהסתמך על תיאורים מקובלים ועל מקורותיה ההיסטוריים של החלוקה הזאת, ומתוך הדברים יהיה ברור שרוב מה שנקרא היום בעולם ימין - ובמיוחד בארץ - הוא לא ימין כלל, אפילו לא קצת - יחסית למה שנקרא 'ימין' באופן מסורתי.

עד כדי כך השמאל הפך למיינסטרים, שכל השפה שלנו היא שמאלנית.

כל מיני מונחים כמו 'גזענות', 'דיכוי', 'אפליה', 'מיעוטים', 'שוביניזם', ..;
ומאידך מונחים כמו 'שוויון', 'זכויות', 'קידמה', 'רפורמה', 'קידום', 'שילוב', 'הכלה' וזה

כל זה מינוח שהוא במהותו שמאלני [אסביר להלן] אבל בימינו זה המינוח היחיד שבו ניתן לנהל שיח פוליטי 'מהוגן' [תחשבו למשל ליחס לו זוכים אישים כמו בן ארי מצד הימין המיינסטרימי..].

זה אומר שמה שנחשב 'ימין' בימינו הוא או בעצם שמאל קצת יותר מתון [הכל יחסי..] או, אם מדובר בימין של ממש, זהו ימין מתנצל, אפולוגטי, שמנסה 'להלחם בסטראוטיפים' שמיוחסים לימין. ואומר: 'אל תראו אותנו ככה, אנחנו לא גזענים/שוביניסטים/מדכאים/.., אנחנו בעד שוויון וזכויות וקידמה וכו וכו'. כלומר בעצם הוא אומר: 'אנחנו שמאלנים טובים'.

לעתים הוא אפילו מתיימר להיות יותר שמאל משמאל: 'השמאל מקפח מזרחיים - ואילו אנחנו בעד קידום מזרחיים' וכדומה..

II

כאן בארץ 'ימין' ו'שמאל' בעיקר נקבעים ע"פ היחס לוויתור על שטחים.

אבל תיאורתית יכול אדם להיות ימני גמור, ע"פ הקריטריונים הקשיחים ביותר, ולתמוך בוויתור על שטחים [זה לא יהפוך אותו לחכם במיוחד, אבל אין שום דבר בהגדרת 'ימין' שמונע מאדם להיות טיפש].

אם למשל יהודי סובר שמבחינה אסטרטגית אנחנו, היהודים, איננו מסוגלים להחזיק ביו"ש, או שהחזקה ביו"ש מזיקה לעם ישראל באופן זה או אחר, אז גם אם הוא ימני, הוא עלול לטעון שיש לצאת מהשטחים מבלי לאבד את 'ימניותו' הכללית.

בזמנו, ההתנתקות זכתה לפופולראיות בשדרות רחבות של העם בין השאר משום שהתעמולה לטובתה לא נשאה אופי 'שמאלני' במיוחד - אלא הייתה יותר בסגנון 'אנחנו פה - הם שם. שיאכלו אחד את השני. לנו לא איכפת. חבל שחיילינו ימותו שמה. הבה נצא - ואם הם רק יעזו לזרוק טיל על שדרות נמחק את עזה' וכדומה.

כמובן שהתעמולה הזאת הייתה שקר. אבל אני מדבר עתה על אידיאולוגיה - לא על פראגמאטיקה. האידיאולוגיה שמשתקפת מתעמולה כזאת היא ימנית, לא שמאלנית - ואעפ"כ היא משמשת כטיעון ליציאה מהשטחים. והוא מה שרציתי להמחיש עם דוגמא זו.

III

ובכן, מהו ימין ומהו שמאל?

המונחים הללו נולדו בעת המהפכה הצרפתית, כאשר הפלגים היותר 'פרוגרסיביים' ישבו בצד השמאלי של הפרלמנט והפלגים היותר שמרניים ישבו בצד הימני.

ככל שהמהפכה התקדמה קרתה תופעה מעניינת:
בוצעו 'טיהורים' של הפלגים המתונים יותר בקרב המהפכנים - כלומר, הצד הימני של הפרלמנט היה מתרוקן מידי פעם מיושביו [לטובת גלות במקרה הטוב וגיליוטינה במקרה הרע].
ואז הצד השמאלי של הפרלמנט היה מתאייש בדם חדש ואילו מי שעד כה ישבו בצד השמאלי היו עוברים לימין.
וחוזר חלילה.

רואים כבר כאן את חוק קונקווסט בפעולה - מכיוון שהמיינסטרים המהפכני נסחף שמאלה, מי שנחשבו שמאל עד זמן מסויים נחשבו ימין מזמן זה ואילך..

וניתן להדגים את החוק הזה גם כאן בארץ.

למשל, הידעתם שתנועת ארץ ישראל השלמה התחילה בתוך מפא"י?

אחרי מלחמת ששת הימים, מפאייניקים וותיקים מסויימים הרגישו שהמפלגה נעה שמאלה - שהמחוייבות שלה להתיישבות יהודית בארץ ישראל ולהחלת הריבונות היהודית על כלל הארץ [קרי: כיבוש, שלא הייתה מילה גסה אז] התרופפה. ביניהם היו אישים בולטים כמו אלתרמן, טבנקין, לובוטקין ואחרים. כקונטרה, הם ניסו לפעול מתוך התנועה פנימה ולחדש את המחוייבות האמורה.

ואלו היו אנשי השמאל דאז!

נקל להבין מכאן מה הייתה הגישה המיינסטרימית בקרב הישראלים באותה תקופה.

בפועל אותם אנשי ארץ ישראל השלמה או שנפלטו מהשמאל ועברו לימין, בעל כורחם [גנדי עד ימיו האחרונים ראה עצמו כמפא"ניק, וכך גם נעמי שמר], או שהם הצטרפו לשאר חבריהם מהשמאל בתנועתם עוד יותר שמאלה.

אח"כ, בתחילת שנות התשעים, אמנם אידיאולוגיית 'ארץ ישראל השלמה' נותרה רק אצל מתנחלים דתיים. אבל גם אז, מי שדיבר על מדינה פלסטינית היה נחשב שמאל קיצוני. השמאל המיינסטרימי - סטייל רבין - אמרו 'בשום פנים ואופן'. אפילו כאשר החל תהליך אוסלו, מחולליו (לפחות רבין) כל הזמן הדגישו שמדובר רק באוטונומיה בחלק מהשטחים ושעל גופתם המתה תיהיה פה מדינה פלסטינית.

אח"כ ביבי - שנחשב ימין - כבר קיבל את תוצאות אוסלו בתור נתון וניסה רק למתן את נזקיו. ללא הצלחה גדולה. שרון בימי ממשלת ביבי הראשונה נחשב לסמן הימני.

אבל כאשר שרון - הסמן הימני של ממשלת ביבי הימנית - כלומר, 'ימין קיצוני', יש יאמרו - הפך בעצמו לראש ממשלה, הוא כבר דיבר במונחים של 'הכיבוש משחית'.

ושימו לב ש-'הכיבוש משחית' זו כבר אמירה שמאלנית - לא כמו האמירות האסטרטגיות בעלי הניחוח הימני שמניתי לעיל. להלן אסביר גם למה.

עוד דוגמא מהארץ:

בדור הקודם, אפילו האתיאיסטים האדוקים ביותר ראו נישואי תערובת בתור דבר רע. טומי לפיד, בתוכנית רדיו שהייתה לו בסוף שנות התשעים, אמר שאילו בנו היה מתחתן עם שיקצע, הוא היה רואה בכך כשלון חינוכי שלו.

אדרבא - החילונים האידיאולוגיים לאורך הדורות כאן בארץ [חוץ מחברי מק"י] ניסו תמיד להסביר למה עם ישראל יכול להתמשיך ולהתקיים בתור עם נבדל וייחודי גם בלי הדת.

אבל בימינו אמירות כאלה נחשבות גזענות חשוכה ולאומנות מסוכנת וצרות אופקין שמתאימה רק לדוסים.

'טוב למות בעד ארצנו' ושאר ססמאות שדורות רבים של ישראלים - מימין ומשמאל - גדלו עליהם ודגלו בהם [לפחות בתור אידיאל] עד לשנות התשעים הפכו אנאתמה.

עוד דוגמא:

היום קבוצות של 'זכויות' למיניהן - נשים, מזרחיים, ערבים וכו' - אוהבות להביא כל מיני ציטוטים רשמיים מאישים בולטים בשמאל בעבר שאומרים דברים שנחשבים היום גזעניים או מיזוגיניים וכדומה.

מה שזה מלמד אותנו הוא שפעם השמאל היה הרבה יותר ימינה מהיום...

וניתן להמשיך ולהרבות בדוגמאות.

IV

בחזרה לעניינינו.

אחרי המהפכה הצרפתית השמות הללו - ימין ושמאל - נותרו בשימוש, וכל אחד מהם ציין מגוון גדול של תופעות - שלא בהכרח עלו בקנה אחד אלו עם אלו.

לפיכך לנסות לתת הגדרות למונחים אלו שתקלענה לשימוש בהם מחד, ושתיהיינה עקביות מאידך נידון לכשלון.

תחת זאת, עדיף לנסות לתפוס מבעד לפרטים איזשהו 'הלך-רוח', 'נטיה' [נפשית או חברתית], ולתאר אותם.

נתחיל מהשמאל:

הססמא שאולי מאפיינת את השמאל טוב מכל היא 'עולם ישן עדי יסוד נחרימה'.

הרעיון הבסיסי בצורה גסה הוא כדלהלן:
עד לשלב מסויים בהיסטוריה, אנשים נשלטו ע"י אמונות טפלות ודעות קדומות, עד שהחלו לצאת מהן. ומאז יש התקדמות [=קידמה] בה אדם משתחרר מכבלי העבר - הפוליטיים, התרבותיים, אפילו הפסיכולוגיים - ומעצב את עולמו בעצמו ע"פ הבנתו באופן ראציונאלי.

או משהו כזה. כאמור - זה רק תיאור סכמטי של הלך רוח.

ניתן לראות את הלך הרוח הזה מתבטא בשלל תחומים מגוונים ועמדות שלכאורה נמצאים ב'פלנטות' שונות ואף מונגדות:

אומנות מודרנית גבוהה,
אך גם תרבות הפופ.
אתיאיזם לוחמני,
אך גם ניו-אייג',
וגם פונדאמטאליזם דתי.
סוציאליזם,
אך גם ליבראליזם.
המהפכה המינית,
אך גם כל האנטי-מיניות המאפיינת בימינו פמיניזם.
אוניברסאליזם -
[הרעיון שכולנו אחים וכולנו דומים ושווים ועלינו להיות אזרחי העולם] -
אך גם הביקורת הרואה באוניברסאליזם נסיון מצד האדם המערבי לשלוט בשאר העמים.
הומאניזם - הרואה באדם את 'מידת כל הדברים' [כפי שאמר פרוטאגוראס] וכטוב במהותו [שמקסימום הושחת ע"י סביבתו],
אבל גם אקולוגיזם - הרואה את האדם כזן מסוכן ומזיק לסביבה.
התנגדות להיירארכיות חברתיות,
אבל גם תמיכה ברגולאציה של המדינה של כל אספקט בחיינו.
הרעיון שצריך לתת לילד את כל התפנוקים האפשריים ולא לדרוש ממנו כלום,
והרעיון שמי שמביא ילדים לעולם הוא פראייער.
הדוניזם מופקר,
כמו גם 'צנע' וצניעות שדורשות אידיאולוגיות שונות - בשם השוויון [הרי לא כולם יכולים לגור בארמון!], בשם איכות הסביבה, בשם פגיעה בנפשותיהן הרכות של בנות שאינן רוצות לעשות דייטה..
התנשאות בלתי מוצדקת של משכילים מסוג מסויים [אנשי רוח מחד ו'מדעניסטים' מאידך] ו'אמנים',
כמו גם פופוליזם למיניהו - הריסת ארמונות לקול צהלות ההמון וכדומה.
פאציפיזם,
כמו גם מהפכנות אלימה,
וגם התפיסה שצריך להפיץ בעולם את הדמוקראטיה בכוח הזרוע..
אנטי-'גזענות',
וגם תורות גזע 'מדעיות' סטייל היטלר.
אנארכיזם,
וגם אטאטיזם.
וכן הלאה באותה רוח.

כמעט את כל ה-'איזמים' ניתן לשייך להלך רוח זה.

את הימין קל לאפיין בתור "התנגדות לשמאל".

V

'אבל רגע', בטח תגידו, 'מנית לעיל שלל תופעות הפוכות ושונות - איזו מין רוח משותפת מצאת ביניהן?'

זה רק מראה עד כמה אנו היום שקועים עמוק בתוך השמאל מבחינה תודעתית, שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין איך ניתן להימנע מלאמץ את אחד הצדדים בדיכוטומיות הללו -
מקסימום, חושבים אנשים, ניתן לנוע על הצירים שבין ההפכים הללו ולאמץ עמדות מתונות באמצע.

זה אגב לא רעיון רע -
אבל אלו עמדות שנתפסות בתור 'בלתי עקרונית' -
בתור כניעה לייצר או כניעה לכורח הנסיבות.
או בתור חוסר עמדה.

קשה לנו לחשוב אפילו איך מנסחים עמדה עקרונית המתנגדת באופן עקבי לכל הדברים מהסוג שמניתי.

עם זאת, הלך רוח שמתנגד לכל הדברים בסגנון שמיניתי קיים בהחלט.

בימינו בעולם המערבי הוא נפוץ בגלוי בעיקר בשכבות הפחות משכילות והפחות מתורבתות.

אבל העולם המערבי המדובר הוא בעצם רק מערב אירופה והארצות הדוברות אנגלית וישראל ועוד כמה ארצות בעולם.

לשאר העולם 'ברכת הקידמה' אמנם הגיעה, אבל עוד לא תפסה תאוצה כמו כאן. ונתקלת בהתנגדות מאסיבית ורשמית.

וגם בתוך העולם המערבי ההלך הרוח הנדון נפוץ מאד בציבור - עובדה שכל הזמן נלחמים נגדו.

בשכבות הבלתי משכילות בוודאי - הן לא שמות קצוץ על התקינות הפוליטית.

אבל גם בשכבות המשכילות -
בתחומים ריאליים, שם השקפות תרבותיות ואידיאולוגיות באות לביטוי מועט מאד, יש רבים שאפילו בלי להחזיק בעמדה כלשהי, באופן טבעי נרתעים מהדברים האמורים. וחלקם אף ממש מתנגדים להם.

ואפילו בתחום הרוח - הגם שהס מלהזכיר עמדות ימניות - נמצא כל הזמן אנשים ש'נתפסו בקלקלתם' ואמרו משהו 'שוביניסטי' או 'גזעני'..

תראו קליפ משעשע:

 
 כך שאפילו בחלקי העולם המדוברים, יש רק מיעוט יחסית זניח של אידיאולוגים של ממש המחזיקים בעמדות שמאליות עקביות [למשל - כשש"ס, בשם 'המאבק בגזענות' דורשים כל מיני דברים, אבל באותה נשימה רוצים לסלק מכאן לא-יהודים - הם אמנם משתמשים ברטוריקה של השמאל, ויותר מכך - הם נגועים מאד בשמאלנות - ולכן נפסלים מלהיות ימין כלל - אבל גם רחוקים מאד משמאלנות עקבית ואידיאולוגית].

אעפ"כ, השמאלנות היא הדוקטרינה ההגמונית המוחצת במוקדי הכוח הרלוונטיים -
במוסדות החינוך, באקדמיה, בבתי המשפט, בתקשורת, אפילו ברוח צה"ל..

קיים דחף של התנגדות 'מהקישקעס' לשמאלנות - בתור טעם אישי - אבל תמצאו מעט מאד ביטוי של דחף זה בתור אידיאולוגיה שיטתית. בטח פה בישראל (בארצות אחרות יש מסורות שמרניות יותר רציפות). זו חלק מהסיבה להגמוניה השמאלנית במוקדים המדוברים - אבל זו גם תוצאה שלה.

זה לא שאין אנטי-שמאלנות אידיאולוגית. יש ויש. אבל הגופים המדוברים אינם חושפים אתכם אליה. ומכיוון שאלו הגופים האמונים על חשיפת הקהל לעולם - ובפרט לתחומי הדעת והרוח, אז אנשים כמעט ולא נחשפים לכך. נקודה. וחבל.

אני למשל לא הכרתי אפילו שמות של הוגים חשובים כמו ברק, אוקשוט, סקרוטון - וזאת למרות שלמדתי מדעי הרוח באוניברסיטה. גיליתי אותם במקרה משוטטות באינטרנט לפני כמה שנים ונחשף בפני עולם חדש.

לפני כן לא חשבתי כלל שניתן להגן אינטלקטואלית על עמדות שמרניות-בואכה-ריאקציונריות מבלי להזקק למיתולוגיה.

לפיכך, חשבתי ששמרנות לא יכולה להיות משהו מלבד טעם אישי גרידא.

לא תמיד המצב ב'חברה הטובה' היה כך:

גם ה'בימינו' המדובר הוא בעצם רק כמה עשרות שנים -
אמנם שמאל, כתופעה, קיים עוד מלפני המהפכה הצרפתית - מאז 'עידן האורות' - והיה נפוץ במיוחד בקרב שכבות ה'אינטלגנציה' - המשכילים המקצועיים - אבל הוא הפך לחזות הכל בשכבות אלו רק בשנות השבעים - עם המהפכה התרבותית דאז.

עוד בשנות החמישים, אישי רוח בולטים רבים וביניהם אישים שנחשבים עד ימינו דגולים - ביניהם קוויין, סידני הוק, ואחרים - תמכו במקארתיזם למשל.

כותבת ענת מטר [בביקורת גדולה, כמובן]:

ב-1953 פירסמו ראשי 37 האוניברסיטאות החשובות בארה"ב הצהרה, הקוראת לסגל האקדמי לשתף פעולה עם ועדות מקארת'י ולהלשין. על-פי ראשי האוניברסיטאות הללו, ההימנעות מהלשנה והשמירה על זכות השתיקה מטילות דופי באנשי הסגל ומעוררות את השאלה אם הם ראויים למישרתם. .. שנים אחדות לפני כן, ב- 1949, פירסם נשיא אוניברסיטת וושינגטון, ריימונד ב. אלן, מאמר, המסביר את החלטתו לפטר שלושה חברי סגל שהשתייכו למפלגה הקומוניסטית. ..אלן אינו מסתפק בקביעתו-שלו. יש פילוסופים, מומחים לאתיקה, שתפקידם לספק את העוגן המקצועי לכל דבר תועבה. בשנת 1949 היה זה הפילוסוף הפרגמטיסט סידני הוק. מי שעמד בראש האגודה הפילוסופית האמריקאית וכיהן במשך עשרים שנה בראשות החוג לפילוסופיה באוניברסיטת ניו-יורק, מי שהוכתר ב-1992, בכרך המוקדש להגותו, כ"פילוסוף הדמוקרטיה וההומניזם", מי שקיבל את מדלית החירות מידיו של רונאלד רייגן, כתב בפברואר 1949 ב"ניו יורק טיימס", את מה שאלן מצטט במאמרו..

יש לי הסתייגות ממדיניות זו - אבל זה רק מראה לכם עד כמה הלך הרוח באוניברסיטאות דאז היה שונה!

ברטאראנד ראסל [הגדול] נזרק בבוז מהאוניברסיטה שלו, קיימברידג', כאשר בימי מלחמת העולם הראשונה הטיף לפאציפיזם.

וזה היה אחרי שהוא כבר התפרסם בעולם כיחיד בדורו.

ושלא תחשבו שמי שזרק אותו היה איזה פקיד מטעם הצבא. ראשי האוניברסיטה - ביניהם מאורות פילוסופיים כמו מקטאגרט - הם אלו שקיבלו את ההחלטה - שלבוגד כמוהו אסור ללמד באוניברסיטה - ולא משנה כמה גאון וענק הוא.

שוב - אפשר לדון אם זה היה צעד חכם.

אבל זה עוד פעם נועד להראות לכם עד כמה הלך הרוח באקדמיה היה אז שונה.

VI

המון דברים שאנו תופסים היום בתור מובנים מאיליהם הם בעצם המצאות של כמה עשרות שנים אחרונות. המילון האנגלי השלם בהוצאת אוקספורד של שנת 1971 לא הכיל את המילה racism למשל. [תודה לדוד סטוב על המידע - לקוח ממאמרו 'עויינויות גזעיות ואחרות'].

ברטאראנד ראסל, הנזכר לעיל - שהיה ונשאר אייקון של השמאל, גם במהלך המהפכה התרבותית - למשל התבטא בטבעיות גמורה שאין ספק שהגזע הלבן מוצלח יותר מכל שאר הגזעים [..אבל שזה לא אומר שאנחנו צריכים לשעבד אותם וכו' וכו'].

זו לא הייתה אמירה של איש קוקלוס-קלאן כועס - אלא הפוך - של איש שמאל בתור איש שמאל.

הוא הספיק לחיות מספיק זמן [כמעט עד גיל מאה] כדי להגיע לתקופה בה דיבורים כאלה הפכו לבלתי תקינים פוליטית והתנצל בבוא העת.

[אגב קוקלוס קלאן - בטח ראיתם את 'חלף עם הרוח' - סרט מיינסטרימי הוליוודי שהפך לקאלסיקה. שמתם לב שהקוקלוס קלאן מתוארים בו כגיבורים? סרט אמריקאי אחר מאד מצליח מאותה תקופה, 'הולדת האומה', מוקדש ספציפית לארגון הזה..]

אותו דבר אמור לגבי 'זכויות נשים':
הידעתם שבצרפת רק אחרי מלחמת העולם השניה נשים קיבלו זכות הצבעה? [מה שבעקיפין היה לאחד מגורמי ה'גל השני' של הפמיניזם: הפמיניסטיות הצרפתיות - בובואר למשל - היו צריכות למצוא לעצמן מהר עיסוק אחר על מנת לא להשאר מחוץ למעגל העבודה..]

בשוויץ [שווייץ!] נשים קיבלו זכויות הצבעה ברמה הפדראלית רק בשנות ה-70 [!]. עוד בשנת 1990 היו איזורים בהם לנשים לא הייתה זכות הצבעה. וגם זה השתנה רק עקב פסיקה של בית משפט פרוגרסיבי כנגד הכרעת משאל העם המקומי..

כך שכל הדברים הללו הם לא איזו היסטוריה עתיקה של 'בימי הביניים היה ככה וככה' - וגם לא משהו שמאפיין עולם שלישי או שכבות מפגרות בעם.

שהיום זה נתפס כך רק ממחיש בצורה חדה את ההשמאלה הראדיקאלית של השיח המתורבת שאירעה אך לאחרונה.

מה שפעם היה נחשב לנחלתם של כמה פרופסורים משוגעים ושל כמה בוהמיינאניים דקאדנטים שחיים בחרא של עצמם, הפך לבון טון הרשמי.

יכולתי להמשיך ולדבר על אבדן סמכות של הורים ומורים. ועוד על תופעות רבות. אבל זה יספיק לבינתיים.

היום המאבקים הראדיקאליים נמצא במקום אחר לגמרי -
היום נלחמים נגד אזכור של נשים בחדא מחתא עם פרחים - כי זה מקבע תפיסות 'סיסנורמאטיביות'.
היום 'מבקרים' פיזיקה ניוטוניאנית בתור תוצר מערבי שכופה עצמו על תרבויות אחרות.
וכן הלאה.

VII

השינוי שהתרבות המערבית עברה איננו סתם שינוי גדול או ראדיקאלי -
חל בה היפוך של ממש.

מה שנחשב בתור virtues הפך ל-vices ולהיפך.

למי שקורא אנגלית חופשי - ממליץ על מאמר חמוד על ההיפוך הזה, שאירע:
http://www.aei.org/article/society-and-culture/poverty/defining-deviancy-up/

אם היינו צריכים למנות מהמותן מה נחשב טוב בתרבות המערבית הישנה [וגם אגב בכל שאר התרבויות. רב המשותף על המפריד], היינו יכולים לציין דברים כמו:
נאמנות (לאומה, לשבט, למשפחה), תעוזה ותושיה, כבוד, הנכונות להרוג ולהיהרג למען דברים ראויים - כגון השבט והמשפחה והכבוד, תחרותיות וכדומה

הרי כל אלו בימינו נחשבים למגרעות -
לאומנות, אלימות, רכושנות וכדומה..

יופי היה פעם נחשב ערך - אם לא העליון, אז בין העליונים. באומנות ובכלל. היום הכיעור מועלה על נס: אמנות יפה נחשבת 'שטחית' ו'צרכנית', ומתנהלים קמפיינים נגד יופי אנושי - 'מיתוס היופי' וכו'

VIII

לסיכום - סיפור:

זקנה מטלפנת לבעלה, שנוסע במכונית, ואומרת לו: 'מוישע! שמעתי ברדיו שיש מישיגינער אחד שנוסע בניגוד לכיוון התנועה. אז הזהר'
עונה לה מוישע: 'מישיגינער אחד?! אלפי מישיגאנערים!'

כשמישהו כמוני בא ומלין כנגד כל העולם ואשתו - אני עלול להיתפס בדיוק כמו המוישע הזה -
אבל בהינתן הפרופורציות שציינתי לעיל - של זמן ומקום -
תחשבו שוב מי המוישע ומי התנועה של המכוניות...

לפיד ובנט, התקווה הגדולה של ההנהגה החרדית

חרדים. אילוסטרציה, או משהו

זוכרים את הפוסט שלי מן הבחירות בירושלים, על השבר התאולוגי בציבור החרדי באשר למושג "דעת תורה", עם הפיצול בין "הגדולים של ירושלים" ל"גדולים של בני ברק"? ובכן, נראה שפרנסי הציבור החרדי חייבים תודות עמוקות ללפיד ולבנט. חוק הגיוס בנטל, או השוויון בגיוס או משהו, הצליח מה שלא עשה שום דבר אחר: מפגן אחדות נדיר של הציבור החרדי. עם פסגה נדירה של "מועצות גדולי התורה" החסידית, הליטאית והספרדית, והיום עם מפגן הכוח בירושלים, שגם הוא מאחד את כל הזרמים החרדיים השונים, אין ספק מי המרוויח הגדול מחוקי הגיוס. לא הגיוס, לא השוויון בנטל, לא לפיד ולא בנט.

ומה יהיה הסוף? מהיכרותנו עם הפוליטיקה הישראלית, נראה די ברור שלא נראה בקרוב נהירה של חרדים לצבא ול"גזרת השמד". החוק ימוסמס, עוד ניצחון תאולוגי יירשם, ולחרדים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר.

נפתלי והשוקולדה, או: האם לעזור למעסיקים פירושו לפגוע בשכירים?

אמש העלה שר הכלכלה נפתלי בנט לדף הפייסבוק שלו תמונה שלו במפעל שוקולד ברמת הגולן, וכה כתב:

לכאורה עוד סטטוס תמים. אלא שאחד המגיבים בפייסבוק שאל אותו למה הוא מדבר כל הזמן על בעלי העסקים ולא על השכירים, ש"גם הם ציונות". בנט טרח לענות תשובה ארוכה, ואף להעלות צילומסך שלה לדף שלו:

אם לסכם את דברי בנט, בעוד המגיב רומז לכך שהיחסים בין המעסיקים למועסקים הם "משחק סכום אפס" - כל מה שהמעסיק מרוויח, המועסק מפסיד, ולהפך - בנט טוען שההפך הוא הנכון. למעסיק ולמועסק יש אינטרס הדדי, אחרת הם לא היו מתקשרים אחד עם השני. המעסיק מרוויח מכוח העבודה שהמועסק מעניק לו, והמועסק מרוויח מכך שיש לו מקום עבודה שמשלם לו כסף. כמובן, כל אחד יעדיף לנסות למקסם את הרווח לכיוון שלו - המעסיק יעדיף לשלם כמה שפחות על כמה שיותר כוח עבודה, והמועסק יעדיף לקבל כמה שיותר על כמה שפחות כוח עבודה - אבל בסופו של דבר ההסכם ששניהם מגיעים אליו נותן רווח לשני הצדדים. לפיכך, עידוד המעסיקים אינו בא "על חשבון" המועסקים, אלא להפך.
זו כתיבה קפיטליסטית קלסית, בניגוד לשיח הסוציאליסטי הנוטה לדבר על "ניצול" של המועסקים על ידי המעסיקים, אף שהאחרונים חופשיים לבחור לאיזה מועסק ללכת, והאם להסכים לתנאי תעסוקה כאלה ואחרים. לפיכך לא ייפלא שידידי אריאל סרי-לוי, שכאביו גלעד סרי-לוי אינו מחובבי "השיטה", כתב תגובה בדף של בנט, לאמור:

ובכן, ברשותו של אריאל, אני מבקש להתייחס לטקסט שלו, פסקה-פסקה:

לזכותו של בנט ייאמר שמעולם לא הסתיר את האידיאולוגיה הקפיטליסטית שלו. לגנותו ייאמר שהוא מתעלם מרוב העובדים במודע ובמוצהר.

היכן ראינו שבנט "מתעלם מרוב העובדים"? הרי הוא כתב במפורש שהוא מעודד מעסיקים משום שהם יוצרים מקומות עבודה, כלומר תורמים לעובדים. וככל שתהיה סביבת עבודה טובה יותר למעסיקים, כך רווחיהם יהיו גדולים יותר; רווחים כאלה לא יכולים להישאר "בכיס" של בעלי העסקים, משום שכל בעל עסק שיתפתה לעשות כך, יובס על ידי מעסיקים אחרים שישתמשו בכסף שלהם כדי לקחת את העובדים המוכשרים לצדם, וכדי להוזיל את המוצרים, כלומר בסופו של דבר מה שטוב למעסיקים טוב לכלל האנשים הפועלים למשק. שים לב: לא "למשק", איזה מין יצור אמורפי עם גרפים וסטטיסטיקות, אלא לאנשים אמיתיים, שיוכלו לקבל יותר כסף ולרכוש יותר מוצרים בפחות כסף.

אבל נקודה אחת דווקא בהחלט חשובה: אכן עובדים רבים - רבים מאוד - אינם קשורים לכל עולם המעסיקים והתעסוקה שבנט מדבר עליו, משום שהם עובדים במגזר הציבורי. כלומר מי שמשלם להם כסף זה הממשלה, ולא מעסיק פלוני או אלמוני. אבל האם בנט מתעלם מהמורים? רק לפני יומיים הוא העלה סטטוס המודה למורה שלו גבי ביטון, שלימדו עברית. כך שקשה לומר שלדעתו רק היזמים ובעלי העסקים הם הראויים לשבח.

אלא מאי, בכל הנוגע לתעסוקה, הרי שהמגזר הציבורי אינו משקף מציאות כלכלית נורמלית, משום שאין בו תנאי תחרותיות משמעותיים. לא לחינם כלכלנים ברחבי העולם רואים במגזר הציבורי נטל שיש לצמצמו. זה לא אומר לבטל את מקצוע המורה חלילה - אלא להפוך אותו למה שהיה בעבר, מקצוע שבו כל מורה יכול לבחור היכן הוא עובד וכל הורה יכול לבחור אל מי הוא שולח את בניו (כן, אני יודע על תקנת יהושע בן גמלא וכו'. זה לא קרוב למציאות הנוכחית). אבל נו, כל זה ודאי מנוגד לגמרי למחשבה שמייצגים הסרי-לוים, שלפיה ראוי שכמה ויותר דברים יהיו בחסות "המדינה".

השר בנט, מה לדעתך מחזיק את העסקים בעולם? השכירים שעובדים בהם.

ומה מחזיק את השכירים? העסקים. וחזר הדין. זה בדיוק העניין.

בעלי העסקים לא גומלים חסד עם השכירים, ואנחנו לא צריכים לשבח ולהלל אותם על שכך הצילו את העולם.

ודאי שהם לא גומלים חסד. הנקודה היא בדיוק זו: שהם עושים זאת לא כגמילות חסד אלא משום שזה אינטרס אישי שלהם. לכן אם ניטיב למעסיקים, ניטיב לעובדיהם.

הם זקוקים לשכירים כדי "לעשות קופה",

כשם שהשכירים זקוקים למעסיקים כדי "לעשות קופה" ולהרוויח את לחמם.

ובמקרים רבים מאוד הם מנצלים אותם ועושקים אותם.

שמתם לב לשיח הניצול והעושק? אני אגב לא אומר שאין ניצול ועושק. ברור שיש. אגב, גם מצד עובדים ש"עושקים" את המעבידים ומרמים בדו"ח השעות, או משחקים בסוליטייר במקום לעבוד, וכן הלאה. אלא מאי, עובד ש"יעשוק" יותר מדי את המעביד, סופו שלא ימשיך לעבוד (אלא אם הוא מוגן במסגרת הסכמי עבודה!), כשם שמעביד ש"יעשוק" יותר מדי את העובד, סוף שלא יעבדו עבורו העובדים הטובים, שימצאו את דרכם למעסיקים מוצלחים יותר.

למי הם כן משלמים כראוי? לרואי החשבון שדואגים שמא חלילה ישלמו מסים.

תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר. מה גורם לכל תעשיית רואי החשבון הללו אם לא נטל המסים על בעלי העסקים? אילו נטל המסים היה סביר יותר, הכסף היה הולך למועסקים אחרים במקום לרואי חשבון. אגב, שאלת תם: וכי רואי חשבון אינם שכירים? להם לא מגיע להתפרנס?

אמנם כל מה שמעניין אותך הוא "להניע את הכלכלה", ואתה שוכח שהכלכלה נועדה למען בני האדם ולא להפך;

האומנם? כל הפוסטים של בנט נראים לי ממוקדים באופן ברור לאנשים הפרטיים המרכיבים את "הכלכלה" הגדולה. וזה בדיוק מה שהוא אמר: לא שעידוד המעסיקים "יניע את הכלכלה". לא: אלא שעידוד המעסיקים יגרום לכך שיהיו יותר מועסקים, כלומר ייטיב עם הרבה אנשים, מועסקים ומעסיקים גם יחד.

אבל גם מנקודת המבט הצרה הזו (והמאוד לא דתית ולא לאומית),

שימו לב למכה מתחת לחגורה לגבי ה"דתית לאומית". חכמה ידועה טוענת שהאידיאולוגיה הדתית-לאומית היא סוציאליסטית, משום שמצוות הדת מדברות על מניעת עושק (אמנם מדובר שם על עושק במובן הפשוט, של הפרת חוזה עם השכיר שלך! הפרת חוזה שכזו היא מצווה שכל קפיטליסט מצוי יוכל להזדהות איתה), והאידיאולוגיה ה"לאומית", אם אני מבין נכון את אריאל, היא האֶטָטִיזם (סטייטיזם, מדינתיות), שלפיו המדינה צריכה להיות מעין אומנת ענקית הדואגת לכל מחסורם של בני האדם. ובכן, זו אכן אידיאולוגיה קיימת, אבל היא כל כך בעייתית מבחינה מציאותית ואידיאולוגית, שאם זו הלאומיות, ברוך שלא עשני לאומי.

עליך לזכור שרוב העובדים הם שכירים ושבלי שכירים אף עסק לא יתקיים.

דננו בזה כבר למעלה.

נכון, רוב הדברים כאן אמורים לגבי בעלי העסקים הגדולים. בעלי עסקים קטנים לרוב אינם מונעים מתאוות בצע.

וואלה? תאוות בצע זה דבר שקיים רק לגבי בעלי עסקים גדולים? זו לא תכונה אנושית אוניברסלית? כדברי פרופ' תומס סואל, אם אתה יכול לשלם על עיתון דולר אחד, האם תשלם עליו שני דולרים? אם לא, הרי שגם אתה לוקה בתאוות בצע.

אריאל ידידי, תאוות בצע היא מה שמניע את העולם. העסקים הגדולים מעסיקים המוני אנשים בזכות תאוות הבצע שלהם. הם רוצים להרוויח, ולכן הם נותנים פרנסה להרבה אנשים שיעזרו להם "לעשות קופה". ולכן הם מייצרים מוצרים טובים וזולים ככל האפשר, כדי שכמה שיותר אנשים יקנו את מוצריהם ויתרמו ל"קופה" שלהם. האם אתה רואה כאן משחק סכום אפס?

אבל אם אתה דואג לעתידם של צעירים וצעירות - הדבר האחרון שעליך לעשות הוא לעודד אותם לשים את כספם על קרן הצבי.

כאן אריאל מתייחס בדרך אגב לעניין אחר, חשוב ביותר: אכן, יזמים צעירים בדרך כלל שמים את כספם על קרן הצבי. הם נוקטים סיכונים גדולים מאוד, ששכירים מן השורה לא מגיעים אליהם. בדרך כלל אנחנו רואים רק את הצד המרוויח, ואז מקנאים בבחור שעשה מכה והרוויח מיליונים במינימום עבודה. אבל אנחנו צריכים לזכור שרוב האנשים לא עושים מכה, אלא מקבלים את המכה. כי עולם העצמאיים הוא עולם מסוכן יותר משל השכירים: יש בו סיכוי לרווחים גדולים, אבל גם הרבה יותר סיכון להפסיד את המכנסיים ומעבר לכך.
לכן, כשאנחנו מדברים בבוז על "בעלי העסקים הגדולים" שאריאל התייחס אליהם למעלה, עלינו לזכור שהם הלכו בדרך חתחתים שלא כל אחד היה בוחר ללכת בה. אריאל, למשל, לא היה עושה זאת, ולא רק בגלל היותו מחנך. גם אני לא. אני לא משבח ומפאר ומהלל אותם - הם אכן תאבי בצע, כמו כולם: הם פשוט טיפוס האנשים שמוכן לקחת סיכון גדול בתקווה להשיג רווח גדול. הם עוד שחקן, שחקן חשוב בשוק. אילו היו רק אנשים שלא מוכנים לקחת סיכונים, לא היו עסקים גדולים ולא היו הרבה מועסקים. היו יותר אנשים עם פחות עבודה ופחות כסף.

"אלמלא המשוגעים היה העולם חרב", אמר הרמב"ם, ובמובן מסוים הוא כיוון למעסיקים, הבונים את העולם שבו יוכלו הוגי דעות ומחנכים כמו אריאל לפעול בביטחון.

יש מאות אלפי בעלי עסקים קטנים במדינת ישראל, והם מעסיקים את רוב השכירים במדינה. האם לדעתך באמת לא צריך לעודד אותם? האם צריך להעלות עליהם את המסים, להקשות על חייהם ולגרום לסגירת רבים מהם?

מוטב יותר שתדאג לרוב המוחלט שלהם, כלומר לשכירים, לתנאי עבודה הוגנים ולפנסיה בעתיד.

בנט עושה גם את זה, אבל צריך לזכור: אם מחוקקים יותר מדי חוקים על "תנאי עבודה הוגנים" (מה זה הוגנים, אגב?) כי אז הדבר מונע מאנשים שמוכנים לעבוד בשביל "תנאי עבודה לא הוגנים" (מה שזה לא יהיה) לעבוד במה שהם רוצים. ופנסיה בעתיד - בעבר הייתה פנסיה תקציבית, כלומר מתנה מהמדינה, והדבר הביא לבור שלא ישוער. זה כבר הולך ומתוקן, במידת מה, ואנשים צריכים לדאוג לפנסיה לעצמם.
מה שכן יעזור לעובדים, זה אם יועלה או יבוטל הגיל המקסימלי לעבודה, וגם אנשים בני שישים-שבעים יוכלו לעבוד ולהרוויח את לחמם.

ואם אתה מעוניין בטובת האומה - שלח אותם למקצועות שהמדינה זקוקה להם. בדקת לאחרונה מה מצב מערכת החינוך?

שוב צץ כאן האטטיזם, שבו השר "שולח" אנשים לעבוד ב"מקצועות שהמדינה זקוקה להם". מערכת החינוך סובל מבעיות רבות בין השאר בדיוק משום שהיא מגזר ציבורי ולא נותנת לבתי ספר ולמורים להתחרות על תלמידים. אילו היה כן, ואילו שכר המורים לא היה מקובע ותלוי ותק אלא תלוי ביצועים, אפשר שהמצב היה שונה לגמרי. אולי באמת זה פרויקט בשביל בנט, ברגע שיצליח לעקוף את פירון.

אבל כל מה שמעניין אותך, כאמור, הוא "הכלכלה", ולזכותך ייאמר שוב שהאידיאולוגיה שלך ברורה וגלויה מהרגע הראשון ואתה מיטיב לנסח אותה.

וגם  לזכותו של אריאל ייאמר שהאידיאולוגיה שלו ברורה וגלויה מהרגע הראשון והוא מיטיב לנסח אותה, עד כדי כך שאפשר לכתוב פוסט פשוט כתגובה לדבריו, כפי שעשיתי כרגע.

שלג מכוכב השחר - שלוש פנורמות

יומן אירועים מצולם מן הסופה שהותירה אותנו ללא חשמל בקור למשך 35 שעות, אפשר למצוא בפייסבוק, כי מספיק עבדתי על זה שם. פה רק אביא שלוש פנורמות שצילמתי מכוכב השחר מערבה, אחרי שיא השלג

יום שישי בצהריים:

יום ראשון בבוקר:

הצופים (תמונה)

צולם בבית הכנסת "הכט" באוניברסיטה העברית, הר הצופים

ביקורת ספר - הרב יהודה ברנדס, יהדות וזכויות אדם

בימים אלה אני אמור לכתוב לאתר "מידה" ביקורת על ספר. נו, אז אני אמור. בינתיים אני מביא כאן ביקורת ספר שכתבתי לאתר הנ"ל לפני כמה חודשים, בגרסה הלא-ערוכה, לבקשת אחד מיקירי הבלוג. בבקשה:

"הערכים ההומניסטיים המודרניים מעוגנים היטב בעולם הערכים של התורה". כך, בתמצית, מתוארת התיזה של הרב ד"ר יהודה ברנדס בגב ספרו החדש, "יהדות וזכויות אדם - בין צלם אלוהים לגוי קדוש". ביתר הרחבה, טענתו היא כדלהלן: ביהדות יש שתי מערכות ערכים, האחת אוניברסלית וקשורה לראיית האדם כנברא בצלם אלוהים, והשנייה פרטיקולרית ומיוחדת לעם ישראל כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש". לפיכך, טוען הרב ברנדס, עימותים בין משנת זכויות האדם ליהדות הם בעצם עימותים בתוך המערכת הדתית עצמה, והם צריכים להיפתר כמו שנפתרות סתירות אחרות בין ערכים מתנגשים ביהדות. מה שמרוויח הרב ברנדס לכאורה מן ההצגה הזו, היא שכך היהדות ומשנת זכויות האדם אינן מצטיירות כאויבות זו לזו, אלא כידידות בעלות מחלוקות קלות. אך האומנם הצגה זו נכונה היא?

אדם חושב, טליתות אלמוניות

הספר מתחלק לשלושה: בחלק הראשון בונה הרב ברנדס את משנת הערכים האוניברסלית על פי התורה, בהתבסס בעיקר על ספר בראשית ועל המערכת המכונה "מצוות בני נח"; בחלק השני מוצגת המערכת הפרטיקולרית של "גוי קדוש", ובחלק השלישי מוצגות דוגמאות שונות של עימותים בין הערכים ופתרונות שלהם.

מה כוללת משנת הערכים של "צלם אלוהים", החלה על כל בני האדם? הרב ברנדס מונה את ערך החיים, את ערך כבוד האדם, ערך הקניין, ערך המשפחה וערך החירות. המתודולוגיה לבחירת הערכים האלה (מלבד הימצאותם בצורה זו או אחרת במגילות זכויות אדם שונות) אינה ברורה לגמרי. לערך החיים ניתן היה לגייס את הפסוק "שופך דם האדם באדם דמו יישפך" ותו לא, אבל ברנדס ממשיך בתנופה וכולל גם נושאים כמו רוצח בשגגה, עגלה ערופה ודין "לא תעמוד על דם רעך" - כולם דינים השייכים דווקא למערכת הפרטיקולרית של עם ישראל (שימו לב להדגשה "רעך" - דווקא רעך ולא כל אדם). מדוע נכללו הללו במשנת צלם אלוהים ולא במשנת גוי קדוש? שמא משום שהם נראים ערכים "נחמדים" יותר ביחס לדינים פרטיקולריים אחרים?

כשברנדס מדבר על ערך הכבוד הדברים מתערפלים עוד יותר. הוא מביא את המשנה האומרת "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" - הדרכה מוסרית נאה, אך כיצד ניתן לגזור ממנה "ערך יסוד"? מקורות נוספים המובאים לתמוך בערך הכבוד הם האיסור המקראי להלין את המת, מדרש אגדה על הלל הזקן שהיה מטפח את גופו שנברא בצלם, ברייתא האומרת ש"רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו", ועוד כהנה מקורות שונים ומשונים כגון טקס השפלת האישה הסוטה, שממנו "ניתן להבין על דרך השלילה מה אסור לעשות לאישה ולאדם אחר, שכן מעשים אלה פוגעים בכבודם". לערב-רב זה של מקורות מכניס ברנדס גם את נושא חרפת הרעב (מה שעד היום חשבנו שהוא סתם דאגה לעניים, הפך להיות זכות יסוד שלהם לחיות בכבוד), והוא ממשיך הלאה עד כדי "הזכות להשכלה וחינוך", ש"אפשר לגזור מערך הכבוד, שכן בערות היא מתכון לעוני ולחיים של קלון בחברה המודרנית, וכך היא נתפסה בישראל מימי קדם" (עמ' 112). לחלופין מציע ברנדס לגזור אותה מערך הקניין (!) שהרי "הזכות לקנות דעת אינה נופלת מזכויות הקניין האחרות, אף שמדובר בקניין רוחני".

מדוע לכלול את ערבוביית המקורות האגדיים האלה כערך יסודי אחד? ועל שום מה קובע ברנדס שכלל המקורות שהוא מביא, שרובם מתייחסים דווקא לעם ישראל, שייכים למשנה האוניברסלית ולא למשנה הפרטיקולרית של היהדות? לרב ברנדס פתרונים.

הערך הבא, ערך הקניין, מבוסס בוודאי היטב בכלל דיני הממונות במשפט העברי. אך גם כאן הנטייה של הרב ברנדס למצוא תימוכין לערכי היסוד בספר בראשית דווקא יכולה להתמיה את הקורא: ערך הקניין נגזר, תחזיקו חזק, מהפסוק הבא: "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א,כו-כח; עמ' 33 בספר). כיצד נובעת מזה זכות הקניין? ברנדס מסביר שלולא הפסוק הזה היינו חושבים שהאדם הוא "ברייה שוות ערך לשאר הברואים, וזכות השימוש שלו במשאבי הטבע אמורה להיות מוגבלת ומותאמת לצורכי הקיום הבסיסיים שלו כשאר בעלי החיים" (עמ' 33-34). לא ברור מנין למד ברנדס ששאר בעלי החיים "מסתפקים במועט" ולעולם לא יאכלו או יקחו משהו שאינו צורכי הקיום הבסיסיים שלהם (כלום כל בעלי החיים הם הדוב בָּלוּ מספר הג'ונגל או טימון ופומבה ממלך האריות?), אך התמיהה גדולה עוד יותר: מהפסוק הזה איננו למדים דבר על זכות הקניין של אדם ביחס לרעהו - שמה ששלי אינו שלך ומה ששלך אינו שלי. והרי כשעוסקים אנו בזכות הקניין, זהו הנושא המרכזי (שמוסכם גם ביהדות; אלא שמה לעשות, אין לו פסוק מובהק בספר בראשית).

הערך הבא הוא ערך המשפחה, שנמנה גם במגילת זכויות האדם של האו"ם כאחד מערכי היסוד. מדוע ערך המשפחה הוא ערך יסוד לפי ברנדס? ראשית הוא מביא את הפסוק "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". במקום הקריאה הפשוטה שמספרת פשוט את היסוד למציאות שאנשים עוזבים את בית הוריהם ומקימים בית עם אישה, ברנדס בוחר לראות כאן ערך יסודי-מוסרי דווקא. וכרגיל נשאלת השאלה מה המשמעות של כל אוסף המקורות שמביא ברנדס, שמראה שהיהדות רואה במשפחה ערך חיובי וחשוב. הרי היהדות רואה גם בדברים רבים אחרים דברים חשובים. שמא נכלול במסכת הערכים גם את ערך הענווה, ערך ההסתפקות במועט, ערך השלום וכן על זה הדרך?

הערך הבא הנדון בספר, ערך החירות, מאלף במיוחד. אין בו למעשה כמעט שום ביסוס לטענה שקיים ערך אוניברסלי כזה ביהדות. ראשית נדון בו העניין הלשוני, וההדגשה ש"חירות" אינה קיימת בלשון המקרא, ו"בן חורין" בלשון חז"ל מכוון דוקא לבן אצולה. לאחר מכן מובאת דווקא דוגמה נגדית - העבדות, המותרת ביהדות - והאפולוגטיקה שנוקט ברנדס בהקשר זה, שגם בעולם המודרני יש עבדים: האסירים בבתי הסוהר, החיילים בצבא החובה, ועובדים זרים המובאים על ידי קבלני כוח אדם. אחר כך עובר ברנדס לנושא התאולוגי-פילוסופי של בחירה חופשית (איך זה קשור לערך החירות, לברנדס הפתרונים), ול"חירות הדעת", פסקה שבה שוב מנסה ברנדס להתמודד בצורה אפולוגטית עם איסורים שדווקא מגבילים את החופש לשוטט בדעות של כפירה ומינות, כאשר ברנדס בוחר להדגיש דווקא את מה שנראה שולי מבחינת המקורות, והוא ש"למי שיש ביכולתו לקרוא ולהתמודד התירו לקרוא וללמוד גם חוכמות זרות כדי לפתח את הדעת" וכו'. גם ב"חופש הביטוי" ו"ביקורת השלטון" מביא ברנדס את הדוגמאות של ויכוחי אברהם ואיוב עם האל, תוך שהוא מצניע לכדי משפט אגבי אחד את האיסור להסתה והדחה לעבודה זרה, איסור שכולל עונשי מוות ואף החרבת ערים שלמות ("עיר הנידחת"). היכן בתוך כל הבליל הזה נמצא פוזיטיבית ערך החירות? לא ברור.

בסוף החלק הזה עוסק ברנדס בקצרה ב"שבע מצוות בני נח", שלכאורה מהוות את הבסיס לתורה האוניברסלית שלו. גם כאן, ניכר הסד הברור שהרב ברנדס מנסה להכניס בו את המערכת התורנית: את העובדה המאוד-לא-הומניסטית שהעובר על שבע מצוות בני נח חייב מיתה (לא רק רוצח אלא גם גנב, וגם מי שמקלל את האל), לא מצאתי בעמודים המעטים המוקדשים למצוות הללו. מצוות כמו "ברכת השם" (קללת האל) מוסברות באופן תמוה למדי כאילו כוונתן לסובלנות כלפי בעלי אמונות אחרות; כיצד מפרנס הרב ברנדס סובלנות-לכאורה זו עם חוסר הסובלנות המוחלטת כלפי עובדי העבודה הזרה, נשגב מבינתי. בנוסף, הרב ברנדס מדגיש שאין לבני נח מצווה להאמין באל; זה אמנם נכון כנראה, אבל המשמעויות מרחיקות הלכת שהוא מנסה להסיק מכאן נראות בעייתיות בלשון המעטה. ברור שהאמונה באל היא התשתית למחויבות לקיים את המצוות, ולמעשה אין צורך במצווה בפני עצמה עבור כך (כשם שאין מצווה על בחירה חופשית); מוני המצוות והפרשנים השונים אכן התחבטו בשאלה מדוע היה צורך למנות כמצווה את האמונה באל, והתשובות שהוצעו לכך כלל לא היו טריוויאליות; הרמב"ם, דרך משל, פסק שהמצווה היא לדעת את קיום האל בצורה שכלית וודאית, ולא רק לקבל במסורת את האמונה. למותר לציין שמחסרונה של מצווה זו (גם אצל חלק ממוני המצוות במצוות לישראל) אי אפשר להסיק משמעות תאולוגית נרחבת.

גם על החלק השני, העוסק במצוות הפרטיקולריות לעם ישראל, יש הרבה מה להעיר, אך נחוס על זמנו של הקורא ונדלג היישר לחלק השלישי, שבו מציג הרב ברנדס עימותים בין שני עולמות הערכים, והפתרונות שנמצאו להם.

הבה נבחן עימות לדוגמה: הרב ברנדס מנה את ערך החיים כערך אוניברסלי, ומולו הוא מנגיד הוצאה להורג של אנשים העוברים עבירות שונות כמו עבודה זרה, עריות וחילול שבת. "חז"ל היו ערים לסתירה בין שתי התפיסות המנוגדות", כותב ברנדס, ומביא את משנת מסכת מכות (א,י) כפתרון המעשי:

"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [שבע שנים] נקראת חובלנית. רבי אליעזר [! כך בספר. צריך להיות: אלעזר] בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" (עמ' 281 בספר).

כבר דוגמה פשוטה זו מראה את הקשיים שברנדס נכנס אליהם מבלי משים. עבודה זרה ועריות שייכות לקטגוריה של "מצוות בני נוח", שברנדס מנה כאוניברסליות. למעשה, חז"ל גרסו שבן נוח שעובר על אחת מן המצוות הללו חייב מיתה - נושא שכאמור הרב ברנדס מתעלם ממנו לנוחותו הרבה. העברה שהמשנה דווקא מתייחסת אליה במפורש היא עברת הרציחה עצמה: "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" הוא טענת-נגד הגורסת שהחמרת דיני הראיות תגרום לריבוי רוצחים שלא יוענשו. ממילא אין כאן מתח בין שתי מערכות הערכים המנוגדות, אלא המתח המובנה הקיים בכל מערכת, בין הרצון להעניש עבריינים מצד אחד, והחשש שמא יוענשו חפים מפשע מצד שני.

גם שאר הסתירות שעומד עליהם המחבר אינן סתירות בין מערכות ערכים שונות, אלא ניגודים בין ערכים שונים בתוך מערכת כוללת אחת. כך לדוגמה הכפייה להוציא כסף עבור מצוות מהווה פגיעה בזכויות הקניין; אך פגיעה כזו קיימת בכל מערכת הכוללת תשלום מסים וכדומה, ואינה מלמדת אלא על כך שההלכה - כמו כל מערכת ערכים שהיא - נאלצת לפשר בין ערכים מתנגשים הקיימים באותה מערכת. זה כלל אינו חידוש. הייחוד של כל מערכת, ובכללה המערכת ההלכתית (או ה"יהדותית", אם תרצו) הוא המשקל הניתן לכל ערך והדרך המיוחדת בפתרון אותן התנגשויות.

וכאן אנו מגיעים לעניין מרכזי: טיעונו של הרב ברנדס, כאמור, הוא שיסודות מסוימים המועלים על נס במשנת זכויות האדם המודרנית נמצאים גם ביהדות ולפיכך הסתירה בין מערכות הערכים אינה כה חמורה. הטיעון הזה מחמיץ את העיקר. הלוז של כל מערכת, כאמור, הוא הדרך שהסתירות נפתרות בה, התמהיל המיוחד של הערכים שבה, והמשקל שניתן לכל אחד מהם. בעניין זה אין ספק שהלוז של "היהדות" (תהא אשר תהא) שונה בצורה מכרעת ומהותית מזה של משנת זכויות האדם. נכון שיש חפיפה פה ושם; חפיפה כזו תהיה קיימת בין כל שתי מערכות שנבחר באקראי. באותה מידה ניתן יהיה לדבר על יהדות וקומוניזם, יהדות וקניבליזם, או יהדות ואתאיזם. גם היהדות וגם האתאיזם, אם ניקח את הדוגמה האחרונה, בזים לפולחן האלילים, והנה יש לנו רקע משותף. אמנם היהדות מאמינה בקיומו של אל אחד והאתאיזם כופר בו, אבל זה עניין שולי שבוודאי אפשר לפתור בדרכים יצירתיות, בעזרת השם.

כדי לפתור את הבעיה הזו, צריך הרב ברנדס להדגיש שהכרעה בין ערכים שונים נתונה גם לזמן ולמקום של הפוסק. במילים אחרות, רומז הרב ברנדס, עם קצת רצון טוב אפשר אולי "להחליק" את הסתירות לכיוון התאמה מלאה יותר לנורמות המודרניות. אך בשביל זה לא היינו צריכים את הספר שלו: קריאות ל"התאמת היהדות" לערכים המודרניים הכרנו גם בעבר, כל דור והערכים המודרניים שלו. מה נשאר אחר כך ממה שכינינו יהדות, הרי זו שאלה בפני עצמה.

כשל מהותי נוסף של הספר, הוא ההתחמקות שלו מלדון ביסודות השונים מאוד בין המערכות. את הטיעון הידוע שלפיו היהדות עוסקת בחובות האדם ולא בזכויות האדם פטר הרב ברנדס ביצירתיות תוך שימוש במילה "ערך" במקום "זכות" (תוך הדגשה שממילא זכות מצד אחד היא חובה מצד שני), אך זו פחות או יותר כלל ההתמודדות שלו עם נושא זה. אבל האומנם זו הבעיה היחידה? הרב ברנדס טוען בהקדמה שהוא בעצם גואל נושא אבוד ולא ממציא תחום חדש, כמו שעשה ר' ישראל מאיר הכהן מראדין להלכות לשון הרע. אך הלכות לשון הרע היו ידועות עוד לפני ה"חפץ חיים", בתלמוד וברמב"ם, ואילו "זכויות אדם" הוא עניין שגם בדומה לו לא קיים. האם קיימת ביהדות מערכת כזו של סט מצומצם של זכויות (או "ערכים") שעליהם יש לשמור? אפשר לומר שניסיונו של הרב ברנדס להצביע על מספר כזה של ערכים - שבמקרה תואמים את הערכים המודרניים, מי פחות ומי יותר - על כל קשייו ואילוציו, מהווה למעשה כישלון מפואר, הממחיש את הבעיה שבהנחת היסוד הזו, שהמחבר למעשה אינו דן בה.

ועוד יש לתמוה, מה לגבי עצם הנחת היסוד ההומניסטית-אוטונומית של משנת זכויות האדם - המתמקדת באדם כנשוא הערכים ובמידה רבה אף כיוצרם של הערכים - בניגוד מוחלט להנחת היסוד האלוהית-מצווה-הטרונומית היהודית, הרואה באל כמוקד הערכים וכמקורם? שם שמים נזכר לא מעט בספר, אך בעיקר בהקשר של "צלם אלוהים" - כלומר צידוק כללי לראיית האדם כמרכז, וכמעט שלא בהקשר של המצוות כנובעות מציווי האל. הדברים מתקשרים לבחירתו של הרב ברנדס להדגיש את העובדה שאין לבני נח מצווה להאמין באל - כביכול מערכת הערכים היהודית-אוניברסלית אינה תלויה בקיום האל כלל. על הכשל המרכזי בתיזה הזו כבר עמדנו לעיל, וכאן נוסיף עניין שגם המחבר נגע בו במקצת (עמ' 171), והוא האבסורד שבמשנה שמרכזה "צלם אלוהים", כאשר אין למעשה הכרח באמונה בו. אלוהים צריך להתפרש לפיכך כמטפורה (כך נראה הכיוון של הרב ברנדס שם, בהערה 217), והלוא דבר הוא, שספר "חילוני" מעין זה יצא מאת רב ומחנך בישראל! למען האמת, הדבר מעורר תהיות שמא באמת הספר הבא של הרב ברנדס יהיה על "יהדות ואתאיזם", ולא כמשל אד-אבסורדום.

עניין נוסף לענות בו בספר הוא הנושא האפולוגטי, השוזר אותו מן הקצה אל הקצה. למעשה אין כמעט יכולת להימנע מכך, בספר שנועד בסופו של דבר "להאיר פנים" ולהראות את "היהדות היפה" (נראה שנגזרת מכך היא הימנעותו הכמעט מוחלטת של המחבר ממבט מחקרי על היהדות, המבחין בין רבדים שונים, התפתחויות וגישות שונות, ומעדיף יותר את הראייה ההרמנויטית המאחדת ומשווה בין ניגודים, כולל קבלת פרשנויות חז"ל לתורה, או פרשנות מאוחרת לחז"ל, כפשט גמור). המחבר מתייחס לשני חיבורים אפולוגטיים ידועים - הכוזרי של ר' יהודה הלוי, ומורה נבוכים של הרמב"ם. אמנם קביעתו כאילו "שני המחברים כותבים את ספרם לנוכרי המבקש להתגייר" (עמ' 186) היא חסרת שחר לחלוטין (מורה נבוכים נכתב עבור ר' יוסף בר' יהודה ולא עבור עובדיה הגר כפי שקובע משום מה הרב ברנדס; ואמנם סיפור המסגרת של הכוזרי הוא על מלך כוזר המבקש להתגייר, אך הספר עצמו ודאי אינו ממוען אליו!), ועדיין הם מייצגים בצורה טובה שתי גישות אפולוגטיות מנוגדות: בעוד לרמב"ם יש נטייה להתאים את אמונות היהדות למקובל בתקופתו, ריה"ל נוטה להדגיש דווקא את השונה והייחודי. הרב ברנדס אחז בזה וגם מזה לא הניח ידו, ומצד אחד נוטה הרבה לרכך הלכות קשות ולהתאים אותן לרוח המודרנית, ומצד שני להדגיש פה ושם נושאים שבעיניו מראים את "היהדות היפה", ולהפוך הלכות פרטיקולריות דוגמת עגלה ערופה ו"לא תעמוד על דם רעך" לאוניברסליות. אינני מאשים את המחבר על האפולוגטיקה שחויב לנקוט בה - סוף סוף הספר יצא לאור בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטה - אך ראוי שהקורא יהיה ערני לסוגה שאליה שייך הספר, ולא יוטעה מריבוי הערות השוליים ומן הביבליוגרפיה הענפה, ויחשוב כאילו ספר מחקרי לפניו.

מעבר לכשלים הכלליים, בספר עוד טענות תמוהות רבות, לצד אבחנות נכונות בהחלט. אציין כמה מהן לדוגמה, אף כי קיימות עוד דוגמאות רבות לשני הצדדים: הרב ברנדס דוחה בצדק את טענתם של כמה מחברים כאילו "גדול כבוד הבריות" הוא מין כלל מטא-הלכתי, ועומד על כך שהוא בסך הכול רכיב בהלכה עצמה (עמ' 119). הקביעה כי אהבת הרע היא פנימית לקהילה היהודית (עמ' 204) נכונה בהחלט, וחבל שהמחבר לא יישם זאת על "לא תעמוד על דם רעך" (עמ' 64). הטענה שהתורה אינה תובעת מהגויים לחדול מעבודה זרה או מעברות של עריות (עמ' 210) תמוהה וסותרת את דברי המחבר עצמו שהזכיר אותן בצדק כמצוות בני נח (עמ' 170-171). המחבר מעיר פעם אחת על נוסח מצונזר ("עכו"ם" במקום "גוי") ומתקן אותו לפי כתבי היד (עמ' 225), אך בהמשך אותו ציטוט עצמו השאיר את הנוסח המצונזר "עכו"ם", וכן במקומות אחרים בספר העתיק המחבר את נוסח הדפוס המצונזר (עמ' 213, 219, 227) - תקלה משמעותית בפרט כאשר דנים בנושאים שבין ישראל לעמים, שיד הצנזור שלטה בהם לא מעט.

אין ספק שספרו של הרב ברנדס הוא מקיף, רהוט ומעניין, וישמש לא מעט מחברים ושופטים בבואם לעסוק בסתירות שבין משנת זכויות האדם לבין היהדות. ועל כך, לאור הכשלים הרבים שבספר, יש להצר.

רוצים לבדוק על מה אני מדבר? הורידו את הספר כולו מאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ושפטו בעצמכם.