עיתונות אמיצה מדווחת מאירופה

"היהודים רגועים", אומרת לנו הכותרת ב-ynet. היהודים ביבשת עדיין סקפטיים חרף התחזקות הימין הקיצוני באירופה.

ודאי אתם מתארים לעצמכם ש-ynet מדווח על פי סקר מקיף, או מחקר מעמיק חחחחחחחח טוב נו אני לא יכול להתאפק. אתם מכירים מספיק את האתר הזה.

קליק לכתבה, והנה נתוני האמת: "שראלים המתגוררים באירופה ושוחחו עם ynet" - כן כן! מדגם אמין ומייצג! - "קיבלו את התוצאות באדישות וביקשו להכניס את הדברים לפרופורציה". אכן, היהודים רגועים!

מדובר, חברים, במידע מדעי מדויק הכולל שיחה עם מאיה, ישראלית בת 23 ממודיעין שגרה בדורטמונד עם בן זוגה המקומי, ש"פחות מרגישה" את הימין הקיצוני כי "רוב תומכי המפלגה הניאו-נאצית והניאו-נאצים עצמם חיים באזור מאוד ספציפי של העיר" (עכשיו אתם מבינים שאפשר להירגע, נכון?).

עד כאן נתון סטטיסטי אמין לגבי גרמניה כולה. אבל זה לא הכול! גם בדנמרק אפשר להירגע, כי מנהל בית חב"ד אמר שיש דברים אחרים שמדאיגים את האנשים שם, כמו הפיגוע בבריסל.

וגם יוון יש לנו! "ז'אן כהן, ישראלי שחי ביוון שנים רבות, לא מוטרד". מה צריך עוד?

כמו כן דיבר כתבנו עם יהודים מצרפת שגרים בנתניה, והם דווקא מוטרדים. אבל נו, הם כבר ישראלים אז זה לא נחשב.

כאן נגמרת הכתבה, ולאחר שכיסינו גם את גרמניה, גם את דנמרק וגם את יוון, אפשר לומר, כדברי הכותרת, שהיהודים באירופה דווקא רגועים.

הישארו עמנו לשבוע הבא לעוד פרק בסדרת: ynet - מחקרי עומק אמינים בע"מ.

תיקוני משחקים #2: תיקון המיזוגניה והאפליה במשחק הכדורסל

כזכור לקוראיי, בפעם האחרונה עסקתי בנושא המשחק הגזעני והמיזוגני שחמט, והצעת התיקון למשחק זכתה להדים רבים ואני מקווה שבקרוב תאומץ על ידי FIDE וארגונים מובילים אחרים בעולם.

כעת נחשפתי בזכות כמה ידיעות בעיתונות למשחק המכוּנה כדורסל, ואין לתאר את הזעזוע שאחז בי משהתבררו לי כמה מכלליו של המשחק. מתברר שהמשחק הזה מדיר נשים באופן בוטה (לא, זריקת עצם של קביעת ליגה נפרדת ל"מין החלש" אינה עומדת בשום קריטריון חוקי כלשהו. האם צריך להזכיר לכם את פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב בכל הנוגע ל"נפרד אבל שווה"?), קיימת בו אפליה מובהקת על בסיס גובה פיזי, והגם שהאפליה המתקנת שננקטת בו לטובת כהי העור נראית לכאורה מבורכת, למעשה ברור שאין היא אלא שידור חוזר של תופעת העבדים של העת העתיקה, אותם גלדיאטורים הנלחמים בזירה לפני השבט הלבן הצופה בנוחות מכיסאו.

 גזענות ומיזוגניה (אילוסטרציה)

לא נותרה בפניי הברירה אלא לנסח כללים חדשים למשחק, בהתאמה לערכינו כחברה שפויה ושוויונית:

* תופסק הדרת הנשים במשחק. כל גבר, אישה, טרנס או קוויר ת/יוכל להשתתף באופן שווה. כמובן יש חשש שהאפליה תימשך בתואנת שווא מיזוגנית מסוג "גברים משחקים טוב יותר", ולכן יש לפעול באופן אקטיבי ולהבטיח שלפחות 2.5 שחקנים מתוך כל חמישייה בכל זמן נתון תהיינה נשים.

* מצג העבדים השחורים המשחקים עבור הלבנים חייב להיפסק מיידית. יש לחייב בכל קבוצה תרכובת שווה בשווה של שחורים, לבנים ומוקה.

* קבוצה על בסיס לאומיות מעודדת יצרים פשיסטיים אפלים. נבחרות לאומיות תבוטלנה, ומועדוני ספורט יחויבו להיות בינלאומיים, חסרי כל שיוך מקומי או אתני.

* כדי להבטיח שהוראת הסעיף הקודם לא תופר, יש להחליף באופן אקראי את שמן, צבען ומקומן של הקבוצות השונות, כך שלא ייווצר מצב של "אוהדים שרופים", מוסד חברתי קיצוני מסוכן מאין כמותו.

* האפליה על בסיס גובה חייבת להיפסק. הסל יונמך בכל משחק כך שיתאים לגובהו של השחקן הנמוך ביותר הקיים.

* גם האפליה על בסיס יכולת פיזית אינה יכולה להימשך. אי אפשר למנוע מנכים, או מסתם חנונים שיושבים כל היום מול המחשב, להשתתף באופן פעיל במשחק. לפיכך ניתן יהיה לקיים את המשחקים גם דרך המחשב, באמצעות לחיצה על חצי מקלדת, הזזת עכבר או שימוש במצמוץ.

* תופסקנה כל החסויות והפרסומות במשחק, המעודדות את דרך החיים הקפיטליסטית הדורסנית. הקבוצות תולאמנה, וכדי שלא ייווצר שיוך אתני הרסני (ראו לעיל), תהיינה בחסות האו"ם, תחת הסוכנות למען השלום בספורט (UNPSA).

* תיאסר גם עצם התחרות בין קבוצות, הנובעת אף היא מיסודות הקפיטליזם החזירי ומשדרת מסרים לא מוסריים לצופים ולשחקנים. המשחק יעבור למשחק של שיתוף פעולה, שבו כל קבוצה מעודדת את האחרת לקלוע כמה שיותר סלים, תוך כדי ריקודי הורה, פולקה או סלסה.

כולי תקווה שהכללים החדשים הללו יצעידו אותנו עוד צעד או צעד וחצי לכיוון חברה צודקת, נאורה, שפויה וליברלית.

מתי ואיך הוקמה "ישראל"

במחקר מנפץ מיתוסים ומעורר השראה, מעלה ד"ר חגי משגב תאוריה מקורית ונועזת בנוגע לשאלה מתי ואיך הוקמה מדינת ישראל. אליבא דמשגב, המסורות השונות על שני מנהיגים, דוד גרין ומנחם בגין, מקורן בחייו של מנהיג אחד בלבד, מנחם גרין/בגין. כמו כן לשיטתו הוקמה מדינת היהודים באיחור משמעותי מן המיתוס המקובל, ככל הנראה בשנת 1967.

בתגובה למאמר העיר מר דוד שין כי השם "מנחם" נראה אף הוא מיתולוגי, וכי סביר יותר ששמו הפרטי של מקים המדינה היה הרצל, ה"זר למסורת היהודית ונמצא בשימוש בתעודות כשם פרטי רק החל משנות ה-30 בערך".

עליי לציין שהשערה אחרונה זו מפוקפקת במיוחד, מאחר שהשם "הרצל" כשם אותנטי ידוע כמיוחד רק ליהודים שמקורם בארצות האסלאם, שלפי כל הסימנים דוכאו ונרדפו בשיטתיות בידי ההגמוניה האירופאית. נראה לפיכך ששם זה נוצר כאיווי-לאחור לאחר ההשתלטות המזרחית לגדולה, עם תקופתו של המנהיג האלמותי אלון מזרחי.

כשלעצמי אני בספק אם הייתה אכן ישות יהודית ריבונית, שלא לומר מדינה של ממש, בתקופה זו באזור זה. מכל הידוע לנו על ערביי האזור של אותה תקופה, האידיאולוגיה הקיצונית שלהם וחימושם הרב, קשה להאמין שאכן הייתה מתקיימת ישות שכזו; לכל היותר יש לדבר על קהילה מדומיינת של הרואים בעצמם יהודים ומקיימים טקסים למיניהם, כאשר הם מדמים לראות את רובי השוטרים וניידותיהם המטרידים אותם מדי פעם כ"צבא" ה"נלחם בהם".

אני מודה שמלבד הטיעון מן השלילה אין לי ביסוס של ממש לתאוריה הזו, אך כידוע הביסוס אינו העיקר בתאוריות מדעיות כי אם היופי שלהן, שהוא כשלעצמו מעיד על האמת, ולפחות על החדשנות והמקוריות. לפיכך דומני שאין לדבר על "מדינת ישראל" בלא מרכאות אלא מתקופת אלון מזרחי; כל התקופה שלפניה נראית כתקופה בלא מקורות אמינים של ממש, וייתכן שרבים מהסיפורים על שלטון אשכנזי ורדיפת המזרחים נטוו בידי ההיסטוריונים של הממסד המזרחי החדש, כהצדקה רטרואקטיבית לפעילותו, וכקריצה של אחווה אל העמים שמסביב: אחים ממוצא משותף, הנלחמים יחד ביריב קולוניאליסטי - ככל הנראה, לפי ההיפותיזה שלי - יריב מדומיין בלבד.

הצעות לתיקון המשחק הגזעני שחמט

"ChessSet". ברישיון CC BY-SA 3.0 דרך ויקישיתוף.

אני לא מבין איך אנחנו במאה ה-21 ומשחק השחמט נשאר במתכונתו הגזענית הנוכחית. להלן תיקונים היסטוריים למשחק, שאני בטוח שיאומצו במהרה בידי כל מי שאינו מעוניין לתרום להמשך האפליה הסימבולית:

א. הרעיון שצד אחד הוא השחור וצד אחד הוא הלבן הוא לחלוטין לא קביל. לפיכך הכלים השחורים והלבנים יתחלקו שווה בשווה בין שני השחקנים.
ב. הניגוד המונוכרומטי בין שחור ולבן מחזק סטיגמות במקום להחליש אותן: יש לעבור לרצף בצבעי הכלים, משחור לחום כהה, דרך חום בהיר ועד ללבן.
ג. כל זה יהיה לתקופת ביניים, כדי להתרגל לשינויים. בסופו של דבר יש לעבור לכלים צבעוניים, עדיף בצבעי הקשת הגאה.
ד. השימוש בכלי המכונה "פרש", מלבד האנכרוניזם שלו, מרמז על סוגנות, כאילו זכותו של האדם לשעבד את בעלי החיים. יש להחליף אותו ברכב - כמובן חסכוני ולא מזהם. מעתה הפרש יהיה בדמות אופניים.
ה. דמותם של הרץ, המלך והמלכה, מעבירים באופן מסורתי אידיאל יופי מעוות וקיצוני. יש לעדכן את עוביים כך שיתאימו ל-BMI תקין יותר.
ו. הצלב מעל המלך יוחלף מטעמים ברורים באופן אקראי בסמלי דתות שונות, ועדיף בסמל השלום.

ז. הייצוג של מלך חשוב וחלש לצד מלכה חזקה מלמדים על האידיאה הפטריארכלית של הגבר השולט ועל הפחדים הקמאיים של הגברים מצד נשים חזקות. כמו כן הרעיון של זוג הטרוסקסואלי כייצוג יחיד אינו קביל לחלוטין. מעתה יהיה באופן אקראי מלך ומלך, מלכה ומלכה, מלך ומלכה ועוד 47 סוגי מגדר, ובכל מקרה ומקרה תפקידיהם של המלך והמלכה יושוו אחד לשני.
ח. כמובן עצם השאיפה לעידן של מלכות אבסולוטית הוא דבר שיש לדכא, והמלך והמלכה יוחלפו בראשי ועדי עובדים וארגונים לזכויות אדם.
ט. הרעיון שחייל יכול להפוך למלכה, או דראג קווין, רק בהגיעו לקצה הלוח, הוא נכון בבסיסו אך מטיל חסמים מובנים. כל חייל יוכל להפוך למלכה או לסוס (כאן מדובר בבחירה חופשית, אז יוּתַר כלי מן הסוג סוס) בכל שלב שהוא.
י. כל הרעיון של חוקים וכללים הוא מיותר ויש לבטלו. גם הרעיון של "עימות" בין צדדים הוא רעיון מסוכן. יש להפוך את המשחק לשיתוף פעולה בין צדדים לקראת מטרה משותפת, והיא הבסת הפטריארכיה השוביניסטית. בדרך למטרה זו כל חוק אינו אלא המלצה בלבד.

קריאת חובה: מכתב ההתפטרות של הכלכלן הראשי

אני מביא כאן את מכתב ההתפטרות של הכלכלן הראשי, שלדעתי כדאי לכל אחד לקרוא (לקחתי את הנוסח מכאן):

מכתב התפטרות

19 במרץ 2014

לכבוד מר יאיר לפיד – שר האוצר

על רקע החלטתך להנהיג הטבת מע"מ לאוכלוסייה מוטבת לרכישת דירות מגורים חדשות, אני מגיש לך בזאת את התפטרותי מתפקידי.

לידיעתך, אני מפיץ מכתב זה גם לגורמים מחוץ למשרד האוצר, על מנת למנוע קשירת שמי לצעד המדיניות הזה.

לגבי מועד סיום עבודתי בפועל (יום העבודה האחרון שלי במשרד), אני משאיר זאת לבחירתך. מצדי התאריך יכול להיות היום (19 במרץ), מועד אישור החקיקה בכנסת, או כל מועד ביניים בין שני התאריכים. אני מחכה להנחייתך בנושא.

בהזדמנות זו, אני רוצה להודות לך על האמון שנתת בי במהלך השנה האחרונה, מאז נכנסת לתפקידך, וגם לברך אותך על הובלת מדיניות כלכלית אשר עד עכשיו הייתה מדיניות מצוינת בכללותה, גם במאקרו וגם במיקרו. אני גאה על כך שהייתי שותף לעשייה החשובה, בהובלתך.

אני מאחל לך הרבה הצלחה בהמשך כהונתך בתפקיד.

מיכאל שראל – הכלכלן הראשי, הממונה על הכנסות המדינה, מחקר וקשרים בינלאומיים

הסבר

הצעד המוצע על ידי שר האוצר (הטבת מע"מ לרכישת דירות מגורים חדשות על ידי אוכלוסייה מוטבת) שגוי לדעתי כמעט מכל זווית אפשרית ואינו בהכרח צפוי לתרום להפחתה במחירי הדירות, שהיא מטרתו המוצהרת של הצעד, או להקל על בעיית המחסור בהיצע של דירות יחסית לביקוש המוגבר. להיפך, הוא עלול להגביר את עודף הביקוש בשוק הנדל"ן וליצור לחץ מחודש לעלייה במחירי הדירות (ההשפעה תלויה, בין היתר, במידת הגלגול של ההטבה לרווחי הקבלנים). הצעד מושתת על ניתוח כלכלי שטחי ולא נכון של תחום הנדל"ן ושל השפעות המדיניות המוצעת על צד ההיצע וצד הביקוש בשוק זה.

אבל לא זו הסיבה להתפטרותי. צעדים רבים הננקטים במסגרת המדיניות הכלכלית של משרד האוצר לא זוכים להסכמה מלאה של המנהלים הבכירים במשרד, ולעיתים קיים גם חוסר הסכמה מקצועית בקרב המנהלים עצמם. לא ראוי ולא נכון יהיה שבכל פעם שיש חוסר הסכמה מהותי מצד מנהל לגבי המדיניות המוצעת, המנהל יתפטר מתפקידו. נוהג כזה עלול לפגוע ביחסי האמון בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי ובפעילות התקינה של הממשלה. אולם, טענתי היא כי המקרה הספציפי הנוכחי הוא יוצא דופן בחריפותו ובשלכות הרוחב שלו ואינו מאפשר לי כל דרך פעולה סבירה אחרת. בהמשך המכתב אנסה להסביר בקצרה טענה זו.

החסרונות הבולטים של הטבות המס

הטבת מס מיטיבה אומנם עם מקבליה, אך היא מעבירה את נטל תשלום המס אל שאר האוכלוסייה ובכך מֵרֵעָה את מצבה (הטבות המס מחייבות להעלות את שיעורי המס, כדי לכסות על עלותן). הטבות מס משַנות את חלוקת הנטל, אך תוך כדי כך מסבכות את חוקי המס, מעודדות התחמקות והימנעות מתשלום מס אמת, פוגעות ברווחת כלל הציבור  ומסתירות את ההיקף האמיתי של מעורבות הממשלה במשק.

חסרונות בולטים של הטבות המס:

• עיוות הקצאת המקורות במשק (כתוצאה מניסיון "לנצל" את הזכאות להטבות המס) ופגיעה ביעילות ובפריון.
• ייצור שתדלנות ולחצים של אינטרסנטים על מקבלי ההחלטות במטרה להרחיב עוד יותר את תחולת הטבות המס; לחצים אלה בעצמם גורמים עיוות נוסף בהקצאת המקורות, ביעילות ובפריון במשק. ככל שהאינטרסנטים מזהים נכונות של הממשלה להרחיב את היקף הטבות המס, הסיכוי להצלחה במאמציהם עולה והדבר ממריץ אותם להגביר את לחציהם ושתדלנותם.
• שימוש בהטבת מס כדי לעקוף כללים פיסקליים המגבילים את ההוצאה ולטשטש את גודלה האמיתי של הממשלה, בניגוד לכללי שקיפות ציבורית ולמטרה המוצהרת של חקיקת כללים פיסקאליים.
• הנטל שהטבות המס מטילות על שלטונות המס, הנאלצים להקדיש חלק מתקציבם למניעת השימוש לרעה בהקלות מס, ועל מקבלי ההטבות, הנדרשים להוכיח את זכאותם.
• העדר דיון ציבורי אודות התועלת שבהטבות המס - ומכך שמרביתן אינן זוכות לאישור תקופתי, להבדיל מתקציב ההוצאות של הממשלה, המאושר בחוק הכנסת מידי שנה. לרבים נדמה, שניתן להשיג באמצעותן "יש מאַין" – כיוון שעלותן אינה ידועה לכול. יש אף שיטענו, כי אין להן עלות כלל. לא חסרות מטרות נעלות שראוי לתמוך בהן – משפחות חד הוריות ומשפחות ברוכות ילדים, עולים חדשים ותושבים חוזרים, זוגות צעירים ופנסיונרים, חיסכון לטווח ארוך וחיסכון לטווח קצר, נשים ואם אפשר אף גברים. לכל המטרות האלה, ימצא המציע לסייע והדרך – הטבות מס, ולו במחיר של עיוות המערכת ותחושה של אי צדק מצד משלמי המס המלא.

מעבר לכל החסרונות של הטבות המס, בעיה בולטת היא הפרמננטיות שלהן. תוחלת החיים של הטבות המס ארוכה למדי. גם הטבה זמנית, כגון הזיכוי לעבודה במשמרות, שהונהגה בשנת 1986 לשנה אחת בלבד, זוכה להארכה מידי שנה עד לימנו. ניתן לשער שהוצאה תקציבית חלופית לא הייתה מאריכה ימים כמותה (בשל כך ברור מדוע הנהנה מהטבת מס לא יתנדב לוותר עליה גם בתמורה למענק תקציבי שווה ערך).

כתוצאה מכך, קשה מאד לבטל הטבת מס, גם אם קיימת הסכמה כללית שההטבה לא משיגה את יעדיה, או שהיא אינה האמצעי המתאים להשגת יעדים אלו. נראה שהדבר נכון במיוחד לגבי הטבות מע"מ. הטבות המע"מ שהוענקו בעבר (פירות וירקות, שירותי תיירות והעיר אילת) זוכות לביקורת רבה מצד כלכלנים, כאשר יש הסכמה כללית שאילו הן לא היו קיימות והיה נערך כיום דיון לגבי הענקת הטבות אלה, הן לא היו זוכות לתמיכה מקצועית וציבורית. גופים מקרו-כלכליים בינלאומיים, ובראשם ה-OECD וה-IMF, המליצו לבטלן. ממשלות שונות ניסו לבטל את הטבות המע"מ במהלך השנים, אך ללא הצלחה, לנוכח הקושי הציבורי הכרוך בכך וההתארגנות הפוליטית של הנהנים מההטבות לשימורן.

האחריות של מנהלים במשרד האוצר בהקשר של הטבות המס

לעיתים קרובות, מקורה של הטבת מס הוא ברצון אמיתי וכן של שר אוצר או של ממשלה נבחרת לקדם מטרה הנתפסת כראויה מבחינה כלכלית ופוליטית. זכותם המלאה של שר אוצר ושל ממשלה לנקוט במדיניות הכלכלית הראויה בעיניהם. בסופו של דבר, זו הרי המטרה שלשמה הם נבחרו לתפקידם, והם נושאים באחריות הציבורית, גם מבחינת השיפוט ההיסטורי לגבי מעשיהם ומחדליהם וגם מבחינת דין הבוחר בבחירות הבאות.

אם כן, נשאלת השאלה – מה תפקידם ואחריותם של מנהלים במשרד האוצר בהקשר של צעדי מדיניות כלכלית בכלל והענקת הטבות מס בפרט.

ראייה מינימליסטית של הנושא תקבע שאחריותם היא להציג את הניתוחים המקצועיים בפני מקבלי ההחלטות, להמליץ בפניהם לגבי המדיניות הרצויה ולנמק אותה (או, לחילופין, להציג תרחישי מדיניות שונים ולהסביר את יתרונותיו וחסרונותיו של כל אחד מהתרחישים). ובזאת תמה אחריותם. במידה והשר או הממשלה החליטו לבחור במדיניות אחרת ואף הפוכה להמלצותיהם, המנהלים צריכים להתיישר ולתמוך במדינות הנבחרת ואף לעשות את מירב מאמציהם לקדם מדיניות זו ולנמק אותה בפני הציבור והתקשורת.

ברוב המקרים הראייה המינימליסטית קבילה ולגיטימית. לעיתים קרובות ניתנת הטבה כלכלית לקבוצה אחת על חשבון קבוצה אחרת, והתועלת לקבוצה הראשונה שווה בקירוב לעלות המוטלת על הקבוצה האחרת. במקרה זה מדובר בסך הכול בשינוי סדרי העדיפויות, וההחלטה האם להעניק או לבטל את ההטבה היא החלטה פוליטית, במסגרת המגבלות החוקיות והחוקתיות, ועל המנהלים במשרד האוצר לא מוטלת אחריות יתירה, מעבר לזו הנגזרת מהראייה המינימליסטית.

אולם, המדיניות הכלכלית אינה תמיד משחק-סכום-אפס ולא תמיד מדובר בשינוי ניטראלי של סדרי העדיפויות. לעיתים ניתנת לקבוצה אחת הטבה שהתועלת שבה נמוכה לאין-ערוך מהעלות המוטלת על יתר הציבור. אם הממשלות מתחלפות ושרי האוצר באים והולכים, ובכל פעם ננקטים צעדי מדיניות מהסוג הזה (שבו התועלת נמוכה מהעלות החברתית), התוצאה לא תהיה רצף של החלטות אשר השפעותיהן עשויות להתקזז, אלא פגיעה הולכת וגוברת בכלל הציבור. הדבר חמור אף יותר במקרה בו הצעד הוא צעד פופוליסטי הנתפס בטעות בעיני רוב הציבור כצעד נכון מבחינה כלכלית, אף שיש הסכמה גורפת בקרב אנשי המקצוע שאין הדבר כך. במקרה זה, אין שום מכשול ושום חסם פוליטי שימנע רצף אומלל של החלטות שתתקבלנה על ידי נבחרי הציבור, בממשלות עוקבות ולאורך זמן, אשר יפגע ברווחת הציבור, וללא אפשרות ממשית להפוך החלטות אלה ולבטלן, גם אם בעתיד רוב הציבור יבין שההחלטות אינן משרתות את טובתו.

לכן, לדעתי, במקרה הספציפי של הטבות מס, ובמיוחד במקרה הספציפי עוד יותר של הטבות מע"מ (אשר הלכה למעשה, מבחינה פוליטית, נראה שהן בלתי הפיכות), מוטלת על מנהלים במשרד האוצר אחריות רחבה יותר, מעבר לזו הנגזרת מהגישה המינימליסטית.

הדבר נכון במיוחד עבור הכלכלן הראשי – הממונה על הכנסות המדינה, אשר אחד מתפקידיו המרכזיים הוא לסייע בהובלת מדיניות מסים שקולה ואיכותית, תוך ראייה מקרו-כלכלית רחבה. הצלחה בתפקיד זה, גם בהגדרה הכללית והסלחנית ביותר, אינה מתיישבת עם הסכמה לתמוך בהרחבת תחולת הטבות המע"מ במשק. תמיכה כזו תסמן למעשה חוסר אחריות אישית וכישלון מקצועי קולוסאלי.

מכיוון שאני מעוניין להצליח בתפקיד שמוניתי אליו על ידי ממשלת ישראל ולא להיכשל בו, ומכיוון שאני מרגיש אחריות כבדה כלפי הציבור הרחב שאותו אני מחויב לשרת והוא המממן את משכורתי, ראוי בעיני שלא אמשיך בתפקידי. התפטרותי תשחרר אותי מן החובה לתמוך במדיניות של הרחבת הטבות המע"מ.

מגילת המגילה

שיר מחורז שידידי חיים אבן זוהר ואנוכי חיברנו בכיתה י"ב והשלמנו בשנה שלאחריה, ובשנה שלאחר מכן החלטתי לנקדו (לשיר הזה אני חב את יכולת הניקוד שלי - בזכותו החלטתי לנסות ללמוד ניקוד, בכוחות עצמי. כפועל יוצא, זה השיר שסבל מהכי הרבה שגיאות ניקוד. ניסיתי לנכש אותן עכשיו, איני יודע אם הצלחתי באופן מלא). תיהנו!

נ"ב - אל תשכחו לעקוב אחרי האקרוסטיכון!

מְגִלַּת הַמְגִלָּה

חיים אבן-זהר והלל גרשוני

שׁוּשָׁן הַבִּירָה, לִפְנֵי הַסְּפִירָה,

וְהֹוד מַלְכוּתֹו בַּשִּׁלְטֹון.

שֶׁבַע עֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה

נְתִינֵי חַשְׁוֵרֹוש הָרִאשֹׁון.

תֹּוךְ כִּשְׁנָתַיִם, עָרַךְ מְסִבָּה עִם

יְרִיד שֶׁל אֹוצְרֹות הָאִימְפֵּרְיָה.

"עָרָאק וְיַיִן שִׁפְכוּ נָא כַּמַּיִם!"

קָרְאוּ הֵם כֻּלָּם בְּהִיסְטֵרְיָה.

בִּמְלֹואת הַיָּמִים, מֵאָה וּשְׁמֹונִים,

צִלְצֵל חַרְבֹונָה וְקָרָא:

"הִכֹּונוּ! הִכֹּונוּ גְּדֹולִים עַד קְטַנִּים

לַמִּשְׁתֶּה בְּשׁוּשָׁן הַבִּירָה!".

הֹעֲלָה הַמָּסָךְ, הַמִּשְׁתֶּה נֶעֱרָךְ,

וְהֵיטִיבוּ לִבָּם שׁוּב בַּיַּיִן,

שֶׁהַמֶּלֶךְ נִהְיָה אָז כָּל~כָּךְ מְצוּבְרָח:

"מַהֲרוּ אֶת וַשְׁתִּי אַחַת~שְׁתַּיִם!".

"חֲלִילָה וְחָס! יִפָּסֵק הַקִּרְקָס!",

הֹוד מַלְכוּתָהּ נֶחְרְדָה.

בִּרְאֹותֹו זֹאת הַמֶּלֶךְ לִקְרִיזָה נִכְנָס:

"רַבֹּותַי, תְּכֻנַּס וַעֲדָה!".

אָז נָאַם מְמוּכָן אֶל יֹושְׁבֵי הַשֻּׁלְחָן,

וְאָמַר מִתֹּוךְ לַהַט~פַשִׁיזְם:

"תַּקְדִּים מְסֻכָּן הִגִּיעַ לְכָאן!

מוּשָׂג יֵשׁ וּשְׁמֹו פֵמִינִיזְם.

"יֹאמְרוּ כָּל נְשֹׁות מָדַי וּפָרַס:

'חַבִּיבִּי, גָמַרְתִּי לִי אֹמֶר,

דַּי! גַּם לִי לְשָׁרֵת כְּבָר נִמְאָס!',

תַּעֲשֶׂה כָּל אַחַת קַל~וָחֹמֶר.

"כִּי לָכֵן עֲצָתִי אַמְּצוּ נָא הַיֹּום!

לֹא יִקְצֹף נָא עָלַי כְּבֹוד הַמֶּלֶךְ.

תִּשָּׁלָח נָא וַשְׁתִּי לְאַלְתָּר לַגַּרְדֹּום,

מֹודָעֹות וּכְרוּזִים ~ לְכָל פֶּלֶךְ".

~~~

רוּם וְשֵׁכָר חָלְפוּ בַּנָּהָר.

דַּעְתֹּו שֶׁל הַמֶּלֶךְ לֹא נָחָה,

כִּי עַתָּה בַּלֵּילֹות אֶת וַשְׁתִּי הוּא זָכַר:

"יָפֶה לַעֲזֹוב אֹותִי כָּכָה?".

"תַּעֲשֶׂה לִי טֹובָה", אָמַר שַׂר הַצָּבָא,

"שֶׁיִּרְבּוּ לִי כָּאֵלּוּ צָרֹות!

וַהֲלֹא לְפָנֶיךָ יֻצְּגוּ לְרַאֲוָה

עַשְׂרֹות בְּתוּלֹות טְהֹורֹות!

"תַּמְרוּקִים תְּקַבֵּל, אֶת יָפְיָהּ לְהַלֵּל,

מַהֲרוּ כָּל בְּתוּלָה בַּת גִּזְרָה!

'הַיֹּום בְּשׁוּשָׁן תִּבָּחֵר מִיס תֵּבֵל!',

יִתְרַגְּשׁוּ בְּנֵי שׁוּשָׁן הַבִּירָה".

יְהוּדִי וּשְׁמֹו מֹוטִי בָּעִיר הִתְגֹּורֵר,

תֹּושָׁב מְהוּגָן וּמִינִיסְטֶר.

לְבַת~דֹּודָתֹו הֲדַסָּה (הִיא אֶסְתֵּר)

נָהַג לַעֲשֹׂות בֵּיְבִּי~סִיטֶר.

צַו הַמַּלְכוּת, מְחַיֵּב הִתְיַצְּבוּת,

חִישׁ לְאֶסְתִּי שֶׁלָּנוּ הִגִּיעַ.

וְאַחַר, נִשְׁלְחָה לְסַדְנַת הִתְחַטְּבוּת,

תַּמְרוּקִים וּבְשָׂמִים כָּל שָׁבוּעַ.

קָבָל עַם וְעֵדָה הוּא בִּקֵּשׁ אֶת יָדָהּ,

וְשָׂם לְרֹאשָׁהּ אֶת הַכֶּתֶר:

"תַּחַת וַשְׁתִּי אַתְּ אַחַת וִיחִידָה,

מֻשְׁלָכֹות לַהַרְמֹון כָּל הַיֶּתֶר".

~~~

בִּגְתָן וְגַם תֶּרֶשׁ נֹועֲדוּ לָהֶם חֶרֶשׁ:

"כֵּיצָד אֶת הַמֶּלֶךְ נָמִיתָה?".

לֹא יָדְעוּ כִּי יֹאמַר זֹאת לַאֲחַשְׁוֶרֶשׁ

דֹּוד הַמַּלְכָּה ~ זֶהוּ מֹוטָה.

וְנִמְצָא מְהֵימָן כְּתַב אִשּׁוּם שֶׁהוּכָן,

רָאשֵׁיהֶם נִתְלוּ בַחוּצֹות.

וְאֹודֹות הַמַּלְשָׁן נִכְתָּב בָּאֹוגְדָן:

"דִּבְרֵי הַיָּמִים ~ זִכְרֹונֹות".

~~~

וְאַחֲרֵי כַּמָּה זְמָן, קֻדַּם לִהְיֹות סְגָן ~

רַעֲשָׁן וְקַפְּצֹונִים הָכִינוּ! ~

אֲגָגִי שְׁמֹו הָמָן, הִתְגַּלְּמוּת הַשָּׂטָן.

רָאשֵׁיהֶם לְפָנַיו כֹּל הִרְכִּינוּ.

וּבְרֹב חֻצְפָּתֹו, יְהוּדִי בְּדָתֹו,

רַגְלֵי מָרְדֳּכַי לֹא כָּרְעוּ.

הָמָן, כְּשֶׁרָאָה, בָּעֲרָה חֲמָתֹו:

"מָרְדֳּכַי וְעַמֹּו עֹוד יִרְאוּ!

"נַעֲשֶׂה פֹּה הִמּוּר, וְיִפֹּל כָּאן הַפּוּר...

אֲדָר ~ זֶהוּ חֹדֶשׁ חָרְפִּי,

שֶׁבֹּו לֵב יִתְחַמֵּם לָשִׂים קֵץ לַסִּפּוּר.

רַבֹּותַי! הַפִּתְרֹון הַסֹּופִי!".

"בַּקָּשָׁה לִי אֵלֶיךָ, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ",

קָרָא הוּא לַמֶּלֶךְ דִּיסְקְרֶטִית,

"שְׁמַע לִדְבָרָי, וְחַדֵּד נָא אָזְנֶיךָ

לְעֵצָה נַצְיֹונַל~סֹוצְיָאלִיסְטִית!

"אֹומְרִים יֶשְׁנֹו עָם, מְשֻׁנָּה הִיא דָּתָם.

בַּקְשִׁישׁ, אַפְּרֹופֹּו, כְּבָר הֻזְכָּר?

דְּבָרַי לוּ תִשְׁמָע, מִשְׁתַּלֵּם לְאַבְּדָם,

יֻעַבְרוּ הַכְּסָפִים לָאֹוצָר".

"בִּרְכָתִי נְתוּנָה!", אָז הַפַּרְסִי עָנָה,

"רַק הַטַּבַּעַת קַבֵּל!

וְתִשְׁלַח גַּם צַוִּים לְכָל מְדִינָה!

כַּמּוּבָן, תִּשָּׁאֵר לְקֹוקְטֵיל!"

מֶה עָשָׂה מָרְדֳּכַי? הוּא זָעַק: "אַלְלַי!

רַק אֹותָנוּ עֹושִׂים לְקָרְבָּן!

דַּת הַמֶּלֶךְ אֲשֶר לְפָרַס וּמָדַי,

כְּמֹו קֹוץ הִיא בְּתֹוךְ הַיַּשְׁבָן!".

"יֻכְרָז אֵפֹוא צֹום!", כָּךְ הֻחְלָט בֹּו בַיֹּום,

"הַפְגָּנֹות וּשְׁבִיתֹות הִזְדָּהוּת!".

יִלְבְּשׁוּ שָׂק וָאֶפֶר כָּל בְּנֵי הַלְּאֹום,

הֻחְזָר לָאָפְנָה הַסְּמַרְטוּט.

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר עַל יְדֵי הַדֹּובֵר:

"דַּי לַעֲשֹׂות פְּרֹובֹוקַצְיֹות!".

יִשְׁלָח לָהּ תְּשׁוּבָה בֶּן~דֹּודָהּ הַשֹּׁועֵר:

"אוּלַי אָז תַּפְעִילִי פְּרֹוטֶקְצְיֹות!".

"רָשׁוּיֹות הַשִּׁלְטֹון, לְפִי תַּקָּנֹון,

וְהָיָה לֹא יוּשַׁט הַשַּׁרְבִיט,

רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה, מַלְכָּה אֹו מֻקְיֹון

הַסַּמְכוּת בְּיָדָן לְהָמִית".

זֹאת שִׁדְּרָה הַמַּלְכָּה בִּיבָבָה חֲנוּקָה.

"רִשְׁעוּת הִיא", הֵשִׁיב לָהּ הַנָּ"ל,

"שֶׁהֲרֵי אִם תַּחֲרִישִׁי מִזְּעֹק זְעָקָה,

אֶת נַפְשֵׁךְ לֹא תַצִּילִי בִּכְלָל.

"שַׁלְּבִי זֹאת עִם כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה מַהְפָּךְ,

תַּ'יְהוּדִים כְּבָר תַּצִּיל הַהִיסְטֹורְיָה".

מַעֲנֶה לֹו שָׁלְחָה וְאָמְרָה: "יְהִי כָּךְ!

פַּרְסְמוּ עֲלַי צֹום גַּם בַּמֶּדְיָה!".

~~~

חִיּוּךְ מְתַקְתַּק, קְצָת נָבֹוךְ אַךְ נֶחְשָׁק,

יְצֻיָּר לַמַּלְכָּה עַל שְׂפָתֶיהָ.

דַּרְכָּהּ הִיא עָשְׂתָה בְּהִלּוּךְ מְאֻפָּק,

יָעִידוּ כָּל מַחְלְצֹותֶיהָ.

בֶּחָצֵר הַפְּנִימִית, כְּשֶׁנַּפְשֹׁו עַגְמוּמִית,

רָאָה כָּךְ הַמֶּלֶךְ אֹותָהּ,

וְאֵלֶיהָ הֹושִׁיט מִיָּדִית הַשַּׁרְבִיט.

כָּךְ לָכְדָה הִיא אֹותֹו בְּרִשְׁתָּהּ.

"הֲתִרְצִי אַתְּ דְּבַר מָה?", אָז הַמֶּלֶךְ תָּמַהּ,

"אֵתֵּן עַד חֲצִי מַמְלַכְתִּי!"

סִלְסְלָה הַמַּלְכָּה בְּקֹולָהּ בְּעָרְמָה:

"תָּבֹוא עִם הָמָן אֶל מִשְׁתִּי!".

רָצִים אָז שָׁלַח: "תַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ!",

בָּאוּ שְׁלָשְׁתָּם הָאַרְמֹונָה.

עָמַד וְשָׁאַל אֹותָהּ: "אֶסְתִּי, מַה לָּךְ?

דְּאָגָה בְּלֵב אִישׁ ~ יְשִׂיחֶנָּה!".

"יִתֵּן לִי כְּבֹודֹו, אִם רָצוּי מִצִּדֹּו,

אָרְכָּה שֶׁל כַּף~דָּלֶת שָׁעֹות.

רֵעַי, הִתְפַּזְּרוּ כָּל אֶחָד לְבֵיתֹו!".

"וַדַּאי!", לָהּ הַמֶּלֶךְ נֵאֹות.

~~~

רוּחֹו שֶׁל הָמָן נֶעְכְּרָה, כְּשֶׁהֻפְגָּן

יַחַס זִלְזוּל בִּכְבֹודֹו.

"מָרְדֳּכַי", לַחֲשָׁה לֹו אִשְׁתֹּו, "עֲבַרְיָן.

כְּרֹת לֹו הָעֵץ לִתְלֹותֹו!".

~~~

לַיְלָה יָרַד. חְרֹופְּ הַמֶּלֶךְ נָדַד.

הַפְרָעֹות בַּשֵּׁנָה אֻבְחֲנוּ.

"רֶצֶפְּטְ טֹוב הוּא סֵפֶר הִיסְטֹורְיַת בַּגְדָּד",

שְׁלֹשֶׁת רֹופְאָיו טָעֲנוּ.

עַמּוּד מָלֵא בְּלָאי, שֶׁנִּפְתַּח בְּאַקְרָאי,

יִטְעָן כִּי זֶה טֶרֶם תֻּגְמָל

מֹוסֵר מְדֻפְּלָם, אֲשֶׁר שְׁמֹו מָרְדֳּכַי,

בִּזְכוּתֹו רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ נִצָּל.

"רְאוּ מִי זֶה בָּא!", אָז הַמֶּלֶךְ תָּבַע,

וַיֹּופִיעַ בַּפֶּתַח הָמָן,

"כֵּיצַד זֶה אֶנְהַג בִּדְמוּת חֲשׁוּבָה,

יַקִּירַת הַשִּׁלְטֹון כְּבָר מִזְּמָן?".

"מִמֶּנִּי חָשׁוּב אֵין בְּכָל הַיִּשּׁוּב",

כָּךְ הִרְהֵר לְעַצְמֹו, וְהֵשִׁיב:

"לָבוּשׁ מַלְכוּתִית, עַל סוּס מֶלֶךְ רָכוּב,

הַכָּרֹוז יֹובִילֵהוּ סָבִיב".

"צַיֵּת לַפְּקוּדָה, וּמַלֵּא בִּקְפִידָה ~

דְּבָרֶיךָ", הַמֶּלֶךְ הִדְגִּישׁ,

"יַקִּירִי הֲלֹא הוּא מָרְדֳּכַי מִיהוּדָה",

קָרָא מִן הַקְּלָף, "זֶה הָאִישׁ".

יְסֻפַּר כִּי בָּכָה אָז הָמָן, כְּשֶׁזָּכָה

מָרְדֳּכַי בַּסִּיבוּב עַל הַסּוּס ~

וְלֹא עַל הָעֵץ שֶׁבָּנָה בְּטִרְחָה,

גַּם בָּזֶה חָשׁ מִדָּה שֶׁל פִסְפוּס.

~~~

מִשֶּׁשָּׁב לְבֵיתֹו, אֶל בָּנָיו, אֶל אִשְׁתֹּו,

חֲבֵרָיו וּקְרֹובָיו יִעֲצוּהוּ:

"רְאֵה, הַסִּפּוּר שֶׁלְּךָ תַּם אֹו~טֹו~טֹו!

בְּוַדַּאי הַסֹּופֵר יְהוּדִי הוּא".

וּמִיָּד אַחַר~כָּךְ, אֶל אֶסְתֵּר הוּא נִלְקָח,

נִלְקָח לַמִּשְׁתֶּה שֶׁבִּשְּׁלָה,

הַמִּשְׁתֶּה בֹּו נִתְּנָה לָהּ, (אִם מִישֶׁהוּ שָׁכַח,)

זְכוּת לְבַקֵּש מִשְׁאָלָה.

כִּחְכְּחָה אָז אֶסְתֵּר כְּרֹוצָה לְדַבֵּר,

וּפָתְחָה: "בִּרְשׁוּתְכֶם, רַבֹּותַי,

רְצֹונִי הוּא, אִם הֹוד מַלְכוּתֹו יְאַפְשֵׁר,

לְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשָׁם שֶׁל אַחַי.

"טִהוּר~אֶתְנִי הוּא זֶה, כָּךְ נִכְתָּב בַּחֹוזֶה!".

וְהַמֶּלֶךְ: "מִי זֶה הַחֻצְפָּן?".

בְּרֹב פָּאתֹוס, עָנְתָה: "אִישׁ הָרֶשָׁע הַזֶּה!",

וַתַּצְבִּיעַ אֶסְתֵּר עַל הָמָן.

גָּמוּז הוּא פָּנָה אֶל אֶסְתֵּר בִּתְחִנָּה:

"מַדּוּעַ לִי זֹאת לְעֹולֵל?".

הַמֶּלֶךְ יָצָא אָז לָפוּשׁ בַּגִּנָּה,

לַחַץ דָּמֹו הִשְׁתֹּולֵל.

לִכְשֶׁשָּׁב לַבִּיתָן, וְרָאָה אֶת הָמָן,

גָּעַר בֹּו: "עֲזֹב אֶת אֶסְתֵּר!".

רָמַז אָז חַרְבֹונָה, בָּחוּר לָעִנְיָן:

"שִׂימוּ לֵב, הִנֵּה עֵץ בֶּחָצֵר!".

וְאֹותֹו הָאִילָן, שֶׁרַק לֹא מִזְּמָן

נִסֵּר וּמִסְמֵר כִּמְשֻׁגַּע,

יִתָּלֶה בֹּו הָמָן לִתְרוּעַת חֲצֹוצְרָן,

וְסֹוף~סֹוף הַמֶּלֶךְ נִרְגַּע.

~~~

גְּזֵרָה מַלְכוּתִית, מְעֻדְכֶּנֶת, רִשְׁמִית,

מֵחָדָשׁ יְקַבֵּל כָּל מָחֹוז:

"חִגְרוּ חַרְבְּכֶם, יְהוּדִים, לְהָמִית!

יְהוּדִים, אֹויְבֵיכֶם נָא לִבְזֹוז!".

יִקְבְּעוּ אָז יֹום חַג, וְשִׂמְחָה לְלֹא סְיָג

מֵאָז וְעַד סֹוף הַדֹּורֹות,

אֶת הַיֹּום בֹּו נִתְלוּ בְּנֵי הָמָן בֶּן~אֲגַג,

בֹּו צִיְּנוּ אֶת הִפּוּךְ הַיֹּוצְרֹות.

נִשְׁתֶּה נָא לְחַיִּים! נִרְקֹוד בְּשִׂמְחָה! 

זְמִירֹות נְזַמֵּר! נִתְבַּדֵּחַ!

הָבָה נִצְחַק: "הִי~הִי~הִי! חָה~חָה~חָה!"!

רַבֹּותַי! פּוּרִים טֹוב! חַג שָׂמֵחַ!