בררררר

"גרשוני מבקש לעסוק בנושאים שונים ("הגיגים ומחשבות על כל מיני נושאים" בלשונו), אך בפועל מדובר בבלוג עם גוון פוליטי מובהק, הנותן ביטוי לקול הדתי – ימני" (ירין כץ, אונלייף)

יום ראשון, 31 באוגוסט 2014

על מקור מימון פלאי להוצאות "צוק איתן"

צוק איתן, או כמו שבוודאי יקראו לה בעתיד - מלחמת הפסקות האש, לא הייתה מלחמה זולה. המשק קרטע, התיירות נעלמה, צווי מילואים חולקו כמו גיליונות ישראל היום, ופצצות חכמות, טיפשות וממוצעות הומטרו כמו סוכריות בבר-מצווה עמוסה במיוחד. המיירטים שיירטו עלו הון, והרקטות שלא יורטו גרמו גם הן נזק לא קטן. "מלחמה היא גיהנם", אמר הגנרל שרמן, אבל תגידו מה שתגידו, גיהנם לפחות לא עולה כסף.

בקיצור, מישהו צריך לשלם את המחיר. ומי ישלם? על כך התגלעה מחלוקת פומבית בין שר האוצר המלומד שלנו, הפרופסור לכלכלה יאיר לפיד, לבין נגידת בנק ישראל. האחרונה אמרה: להעלות מסים; לפיד לעומת זאת טוען: אין להעלות מסים, יש לקצץ בתקציבים. וכבר הוגש לממשלה חשבון של קיצוץ רוחבי על סך מיליארד וחצי ש"ח, ח"כ אורי אריאל ואחרים החלו להשמיע קולות מחאה, וששון ושמחה במדינה.

מקור מימון פלאי

ברשותכם, הייתי רוצה להציע אפיק אחד, שבו ניתן לכסות את הוצאות המלחמה ועוד להישאר בעודף. כוונתי לסעיף שהופיע בחשבון הבנק שלי לפני כמה ימים, ובו נאמר שנזקף לזכותי תשלום על סך 420 ש"ח, וכל זאת על שום שזכיתי והולדתי שלוש בנות. בכל חודש וחודש אני משפשף את עיניי בתימהון ובודק שאכן כך הם הדברים: פשוט משום שיש לי צאצאים, המדינה מחליטה להעניק לי כסף. בלי קשר למצבי הכלכלי, בלי קשר לשום שאלה אחרת: יש לך ילדים - קח. אין לך? ובכן, אתה יודע מה צריך לעשות.

פשפשתי ומצאתי שלפי נתוני הביטוח הלאומי, מכוח הסעיף הזה מועברים כ-381,770,286 ש"ח מדי חודש בחודשו לכיסי האזרחים - בני המזל שיש להם ילדים, כמובן. נכפיל ב-12 ונקבל  4,581,243,432. ובמילים: ארבעה מיליארד וחצי שקלים בשנה.



סעיף חסר היגיון

מדוע שהמדינה תשלם כסף למי שיש לו ילדים - רק משום שיש לו ילדים? התשובה המיידית היא כמובן שסעיף שכזה מעודד ילודה. אבל במדינת ישראל אין ילודה שלילית - היא מן המדינות עם שיעור הילודה הגבוה במערב. ואם יש כאן מגמה נסתרת לעודד ילודה יהודית דווקא, כאיזה פתרון ארוך טווח לבעיה הדמוגרפית, הוא כמובן אינו יעיל שהרי המדינה אינה מפלה בתשלומים, ובצד המגזר החרדי, המרוויח הגדול מן התשלומים הוא המגזר הערבי.

מצד ההיגיון, אין הצדקה לכך שמישהו ישלם לך על כך שהולדת ילדים. נכון, גידול ילדים זה עסק יקר. ועדיין, זה העסק האישי שלך. ורוב האנשים, תאמינו או לא, מצליחים להתמודד עם העסק הזה. אלו שלא - ובכן, מדובר באנשים שיש להם בעיות כלכליות אחרות, ומי שתומך במדינת סעד יוכל למצוא קריטריונים אחרים, ישירים יותר, שבה אנשים בעלי בעיות מיוחדות יקבלו תמיכה וסיוע. אולי אפילו קצבת ילדים למובטלים, וכדומה (אף שכל תשלום שכזה רק מעודד את הנזקק להישאר תלוי לנצח על התשלומים, ולא לנסות ולחפש עבודה). אך מדוע שאדם מן השורה יקבל כסף אך ורק משום שיש לו ילדים? שמא הוא יקבל גם כסף משום שהוא גר בבית (זה דבר מאוד יקר לתחזק!), שיש לו אוטו (אל תשאלו), או שהוא מוצא בן/בת זוג (אתם יודעים כמה עולה כל דייט?)?


אין לנו קצבאות ילדים למלחמות מיותרות

ארבעה מיליארד וחצי שקלים, כבוד השר, כנסת נכבדה. בלי העלאת מסים, בלי קיצוץ רוחבי. אפשר יהיה אפילו להוריד מסים, להקל את יוקר המחיה ולהתניע את המשק (וכל זה לטובת האזרחים כולם) - במחי הורדת סעיף אחד.

אך לפני שנה היה קיצוץ לא מבוטל בקצבאות הילדים. שמענו מחאות, אנשים התקשו בהתחלה, אבל לכל דבר מתרגלים. עשו כעת את הצעד הנוסף: בטלו את קצבאות הילדים. תוכלו אפילו להחליף אותו בתקציב סעד אחר, הקשור יותר למעמדו הכלכלי של הנזקק. אבל את מיליארד וחצי השקלים של צוק איתן תוכלו לקחת משם. על לא דבר.

יום ראשון, 8 ביוני 2014

מקבץ טורים מהעת האחרונה

בעת האחרונה כתבתי כמה טורים ב-NRG וב"מידה", ולנוחותכם אני מקבץ כאן אותם בפוסט אחד, מיום ירושלים ועד תקציב הביטחון. בבקשה:

למה צריך את יום ירושלים?

לפני 47 שנה נכנסו כוחות הצנחנים לעיר העתיקה, השופר תקע ומוטה גור העביר בקשר את הקריאה המפורסמת "הר הבית בידינו". מני אז נקבעה בכ"ח באייר חגיגת "יום ירושלים", מעין "יום העצמאות קטן". עם השנים הלך והידלדל העניין של הציבור הכללי ביום הזה; מבט חטוף בעיתוני יום ירושלים לעומת מוספי החג המתפקעים של יום העצמאות יספיק על מנת לזהות את ההבדל הגדול.

בדרך כלל כותבים דתיים מזכירים את העובדה הזו, ומיד לאחר מכן מקוננים: מדוע רק הדתיים (הלאומיים כמובן, לא החרדים) חוגגים, ומדוע יום כה חשוב הלך לו לאיבוד אצל שאר העם. אבל למען האמת, אני דווקא מבין את רוב הציבור. כי מה באמת חשוב בשחרור ירושלים?

שסוף סוף יש לנו גישה לכותל? נהדר. אבל גישה לכותל הייתה לנו גם במשך רוב שנות ההיסטוריה היהודית. בשביל זה כל הטררם - בגלל אותן 19 שנות שלטון ירדני שלא יכולנו להתפלל ליד הכותל המערבי?

ש"הר הבית בידינו"? הרי הר הבית לא באמת מעניין את רוב הציבור, והראיה לכך היא שהר הבית כבר לא באמת בידינו. נכון לעכשיו זה יותר הר משחקי הכדורגל של צעירים ערבים. היהודים הבודדים המבקשים להיכנס למקום נאלצים לעבור בדיקות דקדקניות ומבטים חודרי-שפתיים מחשש שמא חלילה הם יישאו תפילה, והסכמי השלום עם ירדן אף עיגנו את שליטתה של ירדן בהר הבית. 



על "הארץ" ועל חומר קריאה מסוכן

עיתון "הארץ" מזועזע. תדהמה פשטה בין דפיו כשנודע לאחד מכותביו, אורי משגב, שצה"ל מחלק לקציניו ספר פשיסטי, גזעני, אנטי שמאלני, שמשבח את ההתנחלויות ומתאר באופן חיובי מעשי נקם באזרחי האויב ובחייליו. לא, לא מדובר בחלוקת התנ"ך לטירונים (אבל אני מניח שגם המחאה על האקט הנורא הזה בדרך), אלא על "פרקי יומן" של אחד מגדולי לוחמי צה"ל, מאיר הר-ציון, שמחולק לבוגרי קורס הקצינים בבה"ד 1.

בלב רותת מגולל משגב (שמתאר את עצמו, אגב, כ"מאמין בשלום ובאהבה, והגיבור הבלתי מעורער שלי הוא ג'ון לנון") כיצד עלעל בין דפי הספר ולא האמין למשמע עיניו. הר-ציון מתאר כיצד בפעולת קיביה נתקל עם חייליו בשני ערבים, שהיו עלולים להזהיר את הכפר הסמוך ולהביא תגבורת כדי לפגוע בחיילי צה"ל. הערבים נתפסים ונקשרים, אך אחד מהם בורח בשאגות והר-ציון פוקד לפתוח עליו באש, וגם חברו נפגע. "כישלון ראשון.

התגלינו", כותב הר-ציון, ומשגב נאנק: "לא כישלון מוסרי, של רצח שני שבויים בדם קר, אלא עצם החשיפה".
יושב לו משגב במערכת הממוזגת של הארץ, וקורא לפעולה שבה נאלץ המפקד לירות באדם העומד להזהיר את האויב - "רצח שני שבויים בדם קר". טוב, אני מניח שכאנשים המאמינים בשלום ואהבה היה עלינו לירות חצי אחווה ורעות אל האויבים, ולרוץ ולחבק אותם כפעולת תגמול.

משגב ממשיך את קריאתו בספר, ומצטמרר מתיאור פעולה שבה נאלצו החיילים להרוג אדם שהיה חושף את הפעולה - בסכין, כדי לא ליצור רעש. הר-ציון אינו שש לשימוש בנשק הזה, ותוהה "האעמוד בזאת?", אבל משגב, כאמור, רואה בפעולה עוד עדות לרצחנות המצמררת של הר-ציון. 


להניח את המבוקש: סיפורו של סקר מופלא

בהודעה לעיתונות מטעם "המועצה הלאומית לשלום ולביטחון" התבשרנו ש"57% מהציבור סבורים שכישלון התהליך המדיני יגרום נזקים לישראל", "למעלה מ-70% מהציבור בישראל מוטרדים מאובדן צביונה היהודי של מדינת ישראל אם העדר הסדר עם הפלסטינים יוביל לכינון מדינה דו-לאומית", וש"למעלה מ-60% מהציבור בישראל סבור שיש לנקוט בפעולות חד צדדיות לעיצוב גבולות עם הפלסטינים".

אם הצלחתם לצאת מסבך המילים וההגדרות העמומות ולתרגם אותן למונחי השמאל הרגילים, יוצא שרוב הציבור בעד משא ומתן עם הפלסטינים, ואם לא - בעד נסיגה ופינוי יישובים, בדיוק (הפתעה!) כמו שחושבים אנשי המועצה הלאומית לשלום ולביטחון.

כל זה, כאמור, אם מקובל עליכם מילון מכבסת המילים הרגיל. אבל עצרו רגע. אני רוצה להציג לפניכם את אחת משאלות הסקר, ואבקש מכם לחשוב עליה ולהגיד כיצד הייתם עונים עליה. אחר כך, המשיכו לקרוא. הנה השאלה:

"מקובל לחשוב שהעדר הסדר עם הפלסטינים יוביל לסיפוח השטחים וכינונה של מדינה דו-לאומית. במצב זה, עד כמה הינך מוטרד מאובדן צביונה היהודי של המדינה?"

האפשרויות: מוטרד במידה רבה מאוד / במידה רבה / במידה בינונית / במידה מועטה / כלל לא מוטרד / לא יודע. הסתכלו שוב על השאלה, וקחו לכם דקה לחשוב. 


נתניהו והגמרא: פאניקה פופוליסטית בפריים-טיים

ישנה קבוצה של מילים הידועה בתחום המחקר הפסיכולוגי כנושאת מטען רגשי רב, כזה הגורם לשומע אותן לאבד כל יכולת של חשיבה לוגית ולהירתע אוטומטית. בימים האחרונים התקיים ניסוי מיוחד במרחב הציבורי של ישראל, ובו הוכח שהמילה "גמרא" נושאת מטען רגשי שלילי שכזה אצל קבוצות רחבות בציבור השמאלי-חילוני. התבוננו בכותרת הבאה, כפי שהופיעה באתר 'כיכר השבת':
נתניהו: "אגדיר את הגמרא כבסיס למערכת המשפט"
אם חשתם התכווצות קלה בשרירי האונה הקדמית, רצון עז להתפרץ לרחוב ולזעוק זעקה גדולה ומרה, או לפחות לכתוב איזה פוסט נזעם בפייסבוק, אתם לא לבד. סיכוי סביר שכלל לא תטרחו לקרוא ולברר על מה הסיפור; לא כל שכן אם אתם שייכים לשמאל, או אז רק המילה "נתניהו" לבדה כבר מעוררת את עקצוצי הפריחה. יחד עם הצירוף האוקסימורוני של "מערכת המשפט" ו"גמרא", עלול אף להיגרם קצר חשמלי במוח שיוביל לתוצאות לא רצוניות.
עתה, כבר לא יעזור אם יסבירו לכם שמדובר בכותרת פופוליסטית על הסבר פופוליסטי של נתניהו; לא יעזור אם יסבירו לכם שהוא רק ניסה למכור לפעיל ליכוד חרדי את תמיכתו בחוק הלאום, המעגן, בשינוי קל, חוק שקיים כבר יותר משלושים שנה. העובדה שאותו חוק אומר שבית המשפט צריך להכריע במקומות מסופקים "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", גם היא לא יעזור. נתניהו. מערכת המשפט. גמרא. האימה, האימה.


כשזהבה גלאון מצטטת פסוקים מהתורה

פרס חוסר המודעות העצמית לשנת התשע"ד–2014 מוענק השנה לארגון הרבנים 'צהר'. בפוסט שפורסם לאחרונה בדף הפייסבוק של הארגון, התגאו 'צהר' בקידום התיקון לחוק בתי המשפט, שיבטיח ייצוג של כ-50% לנשים בוועדה לבחירת שופטים. וכך כתוב שם, הסכיתו ושמעו:
נשים שופטות לא אמור להיות עבורנו דבר חדש... כבר בתקופת המקרא דבורה הנביאה שופטת את ישראל: "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא" (שופטים ד', ד'). אז מדוע אין מספיק נשים שופטות במדינת ישראל?
כן, זה באמת כתוב שם. שימו לב למהלך הלוגי הצרוף: דבורה הייתה שופטת – אין מספיק נשים שופטות במדינת ישראל – צריך לעשות עם זה משהו.
הטיעון יכול היה להיות קביל אילו, סתם דוגמה, היה אומר שיש צורך לאפשר לנשים להיות דיינות בבתי הדין הרבניים. אך ארגון 'צהר'  – ארגון רבנים, כזכור לכם – מתעלם באלגנטיות מן הנושא הזה וקופץ ישר למדינת ישראל, שהבעיה הנוראה שיש לתקן בה היא שיש פחות מדי שופטות.


רוצים ביטחון? הגדילו את התקציב

הפרסומים על כך שצה"ל משבית את טיסות האימונים שלו בגלל הקיצוץ בתקציב, לא תפסו את הבלוגרים ובעלי הדעה בהפתעה. רבים מהם ששו על ההזדמנות להצליף עוד קצת בגוף השמן, המסורבל, חסר התועלת הזה, על כך שהוא מקצץ בדברים הכרחיים במקום ב"שומנים המיותרים", בבונוסים, בחופשות, בכוח אדם מיותר, בפנסיות וכן על זו הדרך.
הקריאות הללו מחמיצות לחלוטין את טבע הדברים. דווקא צה"ל צודק, ולא מבקריו משמאל ("יש לקצץ בתקציב הביטחון המנופח ולהעבירו לתקציבי רווחה וחברה") או מימין ("יש לקצץ בתקציב הביטחון המנופח ולשמור על תקציב מדינה רזה יותר"). ואסביר מדוע.
אינני סבור שצה"ל אינו מנופח, או שאין בו "שומנים". כל מי שהיה בצה"ל – כלומר רוב אזרחי המדינה – יודע שבזבוז הזמן וכוח האדם שם הוא עצום. אבל לבזבוז הזה יש סיבה, וקריאות "להפסיק לבזבז" בלי לעמוד לעומק על הסיבה לבזבוז, דינן שיחמיצו את המטרה.

יום שני, 26 במאי 2014

עיתונות אמיצה מדווחת מאירופה

"היהודים רגועים", אומרת לנו הכותרת ב-ynet. היהודים ביבשת עדיין סקפטיים חרף התחזקות הימין הקיצוני באירופה.

ודאי אתם מתארים לעצמכם ש-ynet מדווח על פי סקר מקיף, או מחקר מעמיק חחחחחחחח טוב נו אני לא יכול להתאפק. אתם מכירים מספיק את האתר הזה.

קליק לכתבה, והנה נתוני האמת: "שראלים המתגוררים באירופה ושוחחו עם ynet" - כן כן! מדגם אמין ומייצג! - "קיבלו את התוצאות באדישות וביקשו להכניס את הדברים לפרופורציה". אכן, היהודים רגועים!

מדובר, חברים, במידע מדעי מדויק הכולל שיחה עם מאיה, ישראלית בת 23 ממודיעין שגרה בדורטמונד עם בן זוגה המקומי, ש"פחות מרגישה" את הימין הקיצוני כי "רוב תומכי המפלגה הניאו-נאצית והניאו-נאצים עצמם חיים באזור מאוד ספציפי של העיר" (עכשיו אתם מבינים שאפשר להירגע, נכון?).

עד כאן נתון סטטיסטי אמין לגבי גרמניה כולה. אבל זה לא הכול! גם בדנמרק אפשר להירגע, כי מנהל בית חב"ד אמר שיש דברים אחרים שמדאיגים את האנשים שם, כמו הפיגוע בבריסל.

וגם יוון יש לנו! "ז'אן כהן, ישראלי שחי ביוון שנים רבות, לא מוטרד". מה צריך עוד?

כמו כן דיבר כתבנו עם יהודים מצרפת שגרים בנתניה, והם דווקא מוטרדים. אבל נו, הם כבר ישראלים אז זה לא נחשב.

כאן נגמרת הכתבה, ולאחר שכיסינו גם את גרמניה, גם את דנמרק וגם את יוון, אפשר לומר, כדברי הכותרת, שהיהודים באירופה דווקא רגועים.

הישארו עמנו לשבוע הבא לעוד פרק בסדרת: ynet - מחקרי עומק אמינים בע"מ.

יום שלישי, 20 במאי 2014

תיקוני משחקים #2: תיקון המיזוגניה והאפליה במשחק הכדורסל

כזכור לקוראיי, בפעם האחרונה עסקתי בנושא המשחק הגזעני והמיזוגני שחמט, והצעת התיקון למשחק זכתה להדים רבים ואני מקווה שבקרוב תאומץ על ידי FIDE וארגונים מובילים אחרים בעולם.

כעת נחשפתי בזכות כמה ידיעות בעיתונות למשחק המכוּנה כדורסל, ואין לתאר את הזעזוע שאחז בי משהתבררו לי כמה מכלליו של המשחק. מתברר שהמשחק הזה מדיר נשים באופן בוטה (לא, זריקת עצם של קביעת ליגה נפרדת ל"מין החלש" אינה עומדת בשום קריטריון חוקי כלשהו. האם צריך להזכיר לכם את פסיקת בית המשפט העליון בארה"ב בכל הנוגע ל"נפרד אבל שווה"?), קיימת בו אפליה מובהקת על בסיס גובה פיזי, והגם שהאפליה המתקנת שננקטת בו לטובת כהי העור נראית לכאורה מבורכת, למעשה ברור שאין היא אלא שידור חוזר של תופעת העבדים של העת העתיקה, אותם גלדיאטורים הנלחמים בזירה לפני השבט הלבן הצופה בנוחות מכיסאו.

 גזענות ומיזוגניה (אילוסטרציה)

לא נותרה בפניי הברירה אלא לנסח כללים חדשים למשחק, בהתאמה לערכינו כחברה שפויה ושוויונית:

* תופסק הדרת הנשים במשחק. כל גבר, אישה, טרנס או קוויר ת/יוכל להשתתף באופן שווה. כמובן יש חשש שהאפליה תימשך בתואנת שווא מיזוגנית מסוג "גברים משחקים טוב יותר", ולכן יש לפעול באופן אקטיבי ולהבטיח שלפחות 2.5 שחקנים מתוך כל חמישייה בכל זמן נתון תהיינה נשים.

* מצג העבדים השחורים המשחקים עבור הלבנים חייב להיפסק מיידית. יש לחייב בכל קבוצה תרכובת שווה בשווה של שחורים, לבנים ומוקה.

* קבוצה על בסיס לאומיות מעודדת יצרים פשיסטיים אפלים. נבחרות לאומיות תבוטלנה, ומועדוני ספורט יחויבו להיות בינלאומיים, חסרי כל שיוך מקומי או אתני.

* כדי להבטיח שהוראת הסעיף הקודם לא תופר, יש להחליף באופן אקראי את שמן, צבען ומקומן של הקבוצות השונות, כך שלא ייווצר מצב של "אוהדים שרופים", מוסד חברתי קיצוני מסוכן מאין כמותו.

* האפליה על בסיס גובה חייבת להיפסק. הסל יונמך בכל משחק כך שיתאים לגובהו של השחקן הנמוך ביותר הקיים.

* גם האפליה על בסיס יכולת פיזית אינה יכולה להימשך. אי אפשר למנוע מנכים, או מסתם חנונים שיושבים כל היום מול המחשב, להשתתף באופן פעיל במשחק. לפיכך ניתן יהיה לקיים את המשחקים גם דרך המחשב, באמצעות לחיצה על חצי מקלדת, הזזת עכבר או שימוש במצמוץ.

* תופסקנה כל החסויות והפרסומות במשחק, המעודדות את דרך החיים הקפיטליסטית הדורסנית. הקבוצות תולאמנה, וכדי שלא ייווצר שיוך אתני הרסני (ראו לעיל), תהיינה בחסות האו"ם, תחת הסוכנות למען השלום בספורט (UNPSA).

* תיאסר גם עצם התחרות בין קבוצות, הנובעת אף היא מיסודות הקפיטליזם החזירי ומשדרת מסרים לא מוסריים לצופים ולשחקנים. המשחק יעבור למשחק של שיתוף פעולה, שבו כל קבוצה מעודדת את האחרת לקלוע כמה שיותר סלים, תוך כדי ריקודי הורה, פולקה או סלסה.

כולי תקווה שהכללים החדשים הללו יצעידו אותנו עוד צעד או צעד וחצי לכיוון חברה צודקת, נאורה, שפויה וליברלית.

יום ראשון, 4 במאי 2014

מתי ואיך הוקמה "ישראל"

במחקר מנפץ מיתוסים ומעורר השראה, מעלה ד"ר חגי משגב תאוריה מקורית ונועזת בנוגע לשאלה מתי ואיך הוקמה מדינת ישראל. אליבא דמשגב, המסורות השונות על שני מנהיגים, דוד גרין ומנחם בגין, מקורן בחייו של מנהיג אחד בלבד, מנחם גרין/בגין. כמו כן לשיטתו הוקמה מדינת היהודים באיחור משמעותי מן המיתוס המקובל, ככל הנראה בשנת 1967.

בתגובה למאמר העיר מר דוד שין כי השם "מנחם" נראה אף הוא מיתולוגי, וכי סביר יותר ששמו הפרטי של מקים המדינה היה הרצל, ה"זר למסורת היהודית ונמצא בשימוש בתעודות כשם פרטי רק החל משנות ה-30 בערך".

עליי לציין שהשערה אחרונה זו מפוקפקת במיוחד, מאחר שהשם "הרצל" כשם אותנטי ידוע כמיוחד רק ליהודים שמקורם בארצות האסלאם, שלפי כל הסימנים דוכאו ונרדפו בשיטתיות בידי ההגמוניה האירופאית. נראה לפיכך ששם זה נוצר כאיווי-לאחור לאחר ההשתלטות המזרחית לגדולה, עם תקופתו של המנהיג האלמותי אלון מזרחי.

כשלעצמי אני בספק אם הייתה אכן ישות יהודית ריבונית, שלא לומר מדינה של ממש, בתקופה זו באזור זה. מכל הידוע לנו על ערביי האזור של אותה תקופה, האידיאולוגיה הקיצונית שלהם וחימושם הרב, קשה להאמין שאכן הייתה מתקיימת ישות שכזו; לכל היותר יש לדבר על קהילה מדומיינת של הרואים בעצמם יהודים ומקיימים טקסים למיניהם, כאשר הם מדמים לראות את רובי השוטרים וניידותיהם המטרידים אותם מדי פעם כ"צבא" ה"נלחם בהם".

אני מודה שמלבד הטיעון מן השלילה אין לי ביסוס של ממש לתאוריה הזו, אך כידוע הביסוס אינו העיקר בתאוריות מדעיות כי אם היופי שלהן, שהוא כשלעצמו מעיד על האמת, ולפחות על החדשנות והמקוריות. לפיכך דומני שאין לדבר על "מדינת ישראל" בלא מרכאות אלא מתקופת אלון מזרחי; כל התקופה שלפניה נראית כתקופה בלא מקורות אמינים של ממש, וייתכן שרבים מהסיפורים על שלטון אשכנזי ורדיפת המזרחים נטוו בידי ההיסטוריונים של הממסד המזרחי החדש, כהצדקה רטרואקטיבית לפעילותו, וכקריצה של אחווה אל העמים שמסביב: אחים ממוצא משותף, הנלחמים יחד ביריב קולוניאליסטי - ככל הנראה, לפי ההיפותיזה שלי - יריב מדומיין בלבד.

יום ראשון, 20 באפריל 2014

הצעות לתיקון המשחק הגזעני שחמט

ChessSet.jpg
"ChessSet". ברישיון CC BY-SA 3.0 דרך ויקישיתוף.

אני לא מבין איך אנחנו במאה ה-21 ומשחק השחמט נשאר במתכונתו הגזענית הנוכחית. להלן תיקונים היסטוריים למשחק, שאני בטוח שיאומצו במהרה בידי כל מי שאינו מעוניין לתרום להמשך האפליה הסימבולית:

א. הרעיון שצד אחד הוא השחור וצד אחד הוא הלבן הוא לחלוטין לא קביל. לפיכך הכלים השחורים והלבנים יתחלקו שווה בשווה בין שני השחקנים.
ב. הניגוד המונוכרומטי בין שחור ולבן מחזק סטיגמות במקום להחליש אותן: יש לעבור לרצף בצבעי הכלים, משחור לחום כהה, דרך חום בהיר ועד ללבן.
ג. כל זה יהיה לתקופת ביניים, כדי להתרגל לשינויים. בסופו של דבר יש לעבור לכלים צבעוניים, עדיף בצבעי הקשת הגאה.
ד. השימוש בכלי המכונה "פרש", מלבד האנכרוניזם שלו, מרמז על סוגנות, כאילו זכותו של האדם לשעבד את בעלי החיים. יש להחליף אותו ברכב - כמובן חסכוני ולא מזהם. מעתה הפרש יהיה בדמות אופניים.
ה. דמותם של הרץ, המלך והמלכה, מעבירים באופן מסורתי אידיאל יופי מעוות וקיצוני. יש לעדכן את עוביים כך שיתאימו ל-BMI תקין יותר.
ו. הצלב מעל המלך יוחלף מטעמים ברורים באופן אקראי בסמלי דתות שונות, ועדיף בסמל השלום.
ז. הייצוג של מלך חשוב וחלש לצד מלכה חזקה מלמדים על האידיאה הפטריארכלית של הגבר השולט ועל הפחדים הקמאיים של הגברים מצד נשים חזקות. כמו כן הרעיון של זוג הטרוסקסואלי כייצוג יחיד אינו קביל לחלוטין. מעתה יהיה באופן אקראי מלך ומלך, מלכה ומלכה, מלך ומלכה ועוד 47 סוגי מגדר, ובכל מקרה ומקרה תפקידיהם של המלך והמלכה יושוו אחד לשני.
ח. כמובן עצם השאיפה לעידן של מלכות אבסולוטית הוא דבר שיש לדכא, והמלך והמלכה יוחלפו בראשי ועדי עובדים וארגונים לזכויות אדם.
ט. הרעיון שחייל יכול להפוך למלכה, או דראג קווין, רק בהגיעו לקצה הלוח, הוא נכון בבסיסו אך מטיל חסמים מובנים. כל חייל יוכל להפוך למלכה או לסוס (כאן מדובר בבחירה חופשית, אז יוּתַר כלי מן הסוג סוס) בכל שלב שהוא.
י. כל הרעיון של חוקים וכללים הוא מיותר ויש לבטלו. גם הרעיון של "עימות" בין צדדים הוא רעיון מסוכן. יש להפוך את המשחק לשיתוף פעולה בין צדדים לקראת מטרה משותפת, והיא הבסת הפטריארכיה השוביניסטית. בדרך למטרה זו כל חוק אינו אלא המלצה בלבד.

יום רביעי, 19 במרץ 2014

קריאת חובה: מכתב ההתפטרות של הכלכלן הראשי

אני מביא כאן את מכתב ההתפטרות של הכלכלן הראשי, שלדעתי כדאי לכל אחד לקרוא (לקחתי את הנוסח מכאן):

מכתב התפטרות
19 במרץ 2014

לכבוד מר יאיר לפיד – שר האוצר
על רקע החלטתך להנהיג הטבת מע"מ לאוכלוסייה מוטבת לרכישת דירות מגורים חדשות, אני מגיש לך בזאת את התפטרותי מתפקידי.
לידיעתך, אני מפיץ מכתב זה גם לגורמים מחוץ למשרד האוצר, על מנת למנוע קשירת שמי לצעד המדיניות הזה.
לגבי מועד סיום עבודתי בפועל (יום העבודה האחרון שלי במשרד), אני משאיר זאת לבחירתך. מצדי התאריך יכול להיות היום (19 במרץ), מועד אישור החקיקה בכנסת, או כל מועד ביניים בין שני התאריכים. אני מחכה להנחייתך בנושא.
בהזדמנות זו, אני רוצה להודות לך על האמון שנתת בי במהלך השנה האחרונה, מאז נכנסת לתפקידך, וגם לברך אותך על הובלת מדיניות כלכלית אשר עד עכשיו הייתה מדיניות מצוינת בכללותה, גם במאקרו וגם במיקרו. אני גאה על כך שהייתי שותף לעשייה החשובה, בהובלתך.
אני מאחל לך הרבה הצלחה בהמשך כהונתך בתפקיד.

מיכאל שראל – הכלכלן הראשי, הממונה על הכנסות המדינה, מחקר וקשרים בינלאומיים

הסבר
הצעד המוצע על ידי שר האוצר (הטבת מע"מ לרכישת דירות מגורים חדשות על ידי אוכלוסייה מוטבת) שגוי לדעתי כמעט מכל זווית אפשרית ואינו בהכרח צפוי לתרום להפחתה במחירי הדירות, שהיא מטרתו המוצהרת של הצעד, או להקל על בעיית המחסור בהיצע של דירות יחסית לביקוש המוגבר. להיפך, הוא עלול להגביר את עודף הביקוש בשוק הנדל"ן וליצור לחץ מחודש לעלייה במחירי הדירות (ההשפעה תלויה, בין היתר, במידת הגלגול של ההטבה לרווחי הקבלנים). הצעד מושתת על ניתוח כלכלי שטחי ולא נכון של תחום הנדל"ן ושל השפעות המדיניות המוצעת על צד ההיצע וצד הביקוש בשוק זה.
אבל לא זו הסיבה להתפטרותי. צעדים רבים הננקטים במסגרת המדיניות הכלכלית של משרד האוצר לא זוכים להסכמה מלאה של המנהלים הבכירים במשרד, ולעיתים קיים גם חוסר הסכמה מקצועית בקרב המנהלים עצמם. לא ראוי ולא נכון יהיה שבכל פעם שיש חוסר הסכמה מהותי מצד מנהל לגבי המדיניות המוצעת, המנהל יתפטר מתפקידו. נוהג כזה עלול לפגוע ביחסי האמון בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי ובפעילות התקינה של הממשלה. אולם, טענתי היא כי המקרה הספציפי הנוכחי הוא יוצא דופן בחריפותו ובשלכות הרוחב שלו ואינו מאפשר לי כל דרך פעולה סבירה אחרת. בהמשך המכתב אנסה להסביר בקצרה טענה זו.

החסרונות הבולטים של הטבות המס
הטבת מס מיטיבה אומנם עם מקבליה, אך היא מעבירה את נטל תשלום המס אל שאר האוכלוסייה ובכך מֵרֵעָה את מצבה (הטבות המס מחייבות להעלות את שיעורי המס, כדי לכסות על עלותן). הטבות מס משַנות את חלוקת הנטל, אך תוך כדי כך מסבכות את חוקי המס, מעודדות התחמקות והימנעות מתשלום מס אמת, פוגעות ברווחת כלל הציבור  ומסתירות את ההיקף האמיתי של מעורבות הממשלה במשק.
חסרונות בולטים של הטבות המס:
  • עיוות הקצאת המקורות במשק (כתוצאה מניסיון "לנצל" את הזכאות להטבות המס) ופגיעה ביעילות ובפריון.
  • ייצור שתדלנות ולחצים של אינטרסנטים על מקבלי ההחלטות במטרה להרחיב עוד יותר את תחולת הטבות המס; לחצים אלה בעצמם גורמים עיוות נוסף בהקצאת המקורות, ביעילות ובפריון במשק. ככל שהאינטרסנטים מזהים נכונות של הממשלה להרחיב את היקף הטבות המס, הסיכוי להצלחה במאמציהם עולה והדבר ממריץ אותם להגביר את לחציהם ושתדלנותם.
  • שימוש בהטבת מס כדי לעקוף כללים פיסקליים המגבילים את ההוצאה ולטשטש את גודלה האמיתי של הממשלה, בניגוד לכללי שקיפות ציבורית ולמטרה המוצהרת של חקיקת כללים פיסקאליים.
  • הנטל שהטבות המס מטילות על שלטונות המס, הנאלצים להקדיש חלק מתקציבם למניעת השימוש לרעה בהקלות מס, ועל מקבלי ההטבות, הנדרשים להוכיח את זכאותם.
  • העדר דיון ציבורי אודות התועלת שבהטבות המס - ומכך שמרביתן אינן זוכות לאישור תקופתי, להבדיל מתקציב ההוצאות של הממשלה, המאושר בחוק הכנסת מידי שנה. לרבים נדמה, שניתן להשיג באמצעותן "יש מאַין" – כיוון שעלותן אינה ידועה לכול. יש אף שיטענו, כי אין להן עלות כלל. לא חסרות מטרות נעלות שראוי לתמוך בהן – משפחות חד הוריות ומשפחות ברוכות ילדים, עולים חדשים ותושבים חוזרים, זוגות צעירים ופנסיונרים, חיסכון לטווח ארוך וחיסכון לטווח קצר, נשים ואם אפשר אף גברים. לכל המטרות האלה, ימצא המציע לסייע והדרך – הטבות מס, ולו במחיר של עיוות המערכת ותחושה של אי צדק מצד משלמי המס המלא.
מעבר לכל החסרונות של הטבות המס, בעיה בולטת היא הפרמננטיות שלהן. תוחלת החיים של הטבות המס ארוכה למדי. גם הטבה זמנית, כגון הזיכוי לעבודה במשמרות, שהונהגה בשנת 1986 לשנה אחת בלבד, זוכה להארכה מידי שנה עד לימנו. ניתן לשער שהוצאה תקציבית חלופית לא הייתה מאריכה ימים כמותה (בשל כך ברור מדוע הנהנה מהטבת מס לא יתנדב לוותר עליה גם בתמורה למענק תקציבי שווה ערך).
כתוצאה מכך, קשה מאד לבטל הטבת מס, גם אם קיימת הסכמה כללית שההטבה לא משיגה את יעדיה, או שהיא אינה האמצעי המתאים להשגת יעדים אלו. נראה שהדבר נכון במיוחד לגבי הטבות מע"מ. הטבות המע"מ שהוענקו בעבר (פירות וירקות, שירותי תיירות והעיר אילת) זוכות לביקורת רבה מצד כלכלנים, כאשר יש הסכמה כללית שאילו הן לא היו קיימות והיה נערך כיום דיון לגבי הענקת הטבות אלה, הן לא היו זוכות לתמיכה מקצועית וציבורית. גופים מקרו-כלכליים בינלאומיים, ובראשם ה-OECD וה-IMF, המליצו לבטלן. ממשלות שונות ניסו לבטל את הטבות המע"מ במהלך השנים, אך ללא הצלחה, לנוכח הקושי הציבורי הכרוך בכך וההתארגנות הפוליטית של הנהנים מההטבות לשימורן.

האחריות של מנהלים במשרד האוצר בהקשר של הטבות המס
לעיתים קרובות, מקורה של הטבת מס הוא ברצון אמיתי וכן של שר אוצר או של ממשלה נבחרת לקדם מטרה הנתפסת כראויה מבחינה כלכלית ופוליטית. זכותם המלאה של שר אוצר ושל ממשלה לנקוט במדיניות הכלכלית הראויה בעיניהם. בסופו של דבר, זו הרי המטרה שלשמה הם נבחרו לתפקידם, והם נושאים באחריות הציבורית, גם מבחינת השיפוט ההיסטורי לגבי מעשיהם ומחדליהם וגם מבחינת דין הבוחר בבחירות הבאות.
אם כן, נשאלת השאלה – מה תפקידם ואחריותם של מנהלים במשרד האוצר בהקשר של צעדי מדיניות כלכלית בכלל והענקת הטבות מס בפרט.
ראייה מינימליסטית של הנושא תקבע שאחריותם היא להציג את הניתוחים המקצועיים בפני מקבלי ההחלטות, להמליץ בפניהם לגבי המדיניות הרצויה ולנמק אותה (או, לחילופין, להציג תרחישי מדיניות שונים ולהסביר את יתרונותיו וחסרונותיו של כל אחד מהתרחישים). ובזאת תמה אחריותם. במידה והשר או הממשלה החליטו לבחור במדיניות אחרת ואף הפוכה להמלצותיהם, המנהלים צריכים להתיישר ולתמוך במדינות הנבחרת ואף לעשות את מירב מאמציהם לקדם מדיניות זו ולנמק אותה בפני הציבור והתקשורת.
ברוב המקרים הראייה המינימליסטית קבילה ולגיטימית. לעיתים קרובות ניתנת הטבה כלכלית לקבוצה אחת על חשבון קבוצה אחרת, והתועלת לקבוצה הראשונה שווה בקירוב לעלות המוטלת על הקבוצה האחרת. במקרה זה מדובר בסך הכול בשינוי סדרי העדיפויות, וההחלטה האם להעניק או לבטל את ההטבה היא החלטה פוליטית, במסגרת המגבלות החוקיות והחוקתיות, ועל המנהלים במשרד האוצר לא מוטלת אחריות יתירה, מעבר לזו הנגזרת מהראייה המינימליסטית.
אולם, המדיניות הכלכלית אינה תמיד משחק-סכום-אפס ולא תמיד מדובר בשינוי ניטראלי של סדרי העדיפויות. לעיתים ניתנת לקבוצה אחת הטבה שהתועלת שבה נמוכה לאין-ערוך מהעלות המוטלת על יתר הציבור. אם הממשלות מתחלפות ושרי האוצר באים והולכים, ובכל פעם ננקטים צעדי מדיניות מהסוג הזה (שבו התועלת נמוכה מהעלות החברתית), התוצאה לא תהיה רצף של החלטות אשר השפעותיהן עשויות להתקזז, אלא פגיעה הולכת וגוברת בכלל הציבור. הדבר חמור אף יותר במקרה בו הצעד הוא צעד פופוליסטי הנתפס בטעות בעיני רוב הציבור כצעד נכון מבחינה כלכלית, אף שיש הסכמה גורפת בקרב אנשי המקצוע שאין הדבר כך. במקרה זה, אין שום מכשול ושום חסם פוליטי שימנע רצף אומלל של החלטות שתתקבלנה על ידי נבחרי הציבור, בממשלות עוקבות ולאורך זמן, אשר יפגע ברווחת הציבור, וללא אפשרות ממשית להפוך החלטות אלה ולבטלן, גם אם בעתיד רוב הציבור יבין שההחלטות אינן משרתות את טובתו.
לכן, לדעתי, במקרה הספציפי של הטבות מס, ובמיוחד במקרה הספציפי עוד יותר של הטבות מע"מ (אשר הלכה למעשה, מבחינה פוליטית, נראה שהן בלתי הפיכות), מוטלת על מנהלים במשרד האוצר אחריות רחבה יותר, מעבר לזו הנגזרת מהגישה המינימליסטית.
הדבר נכון במיוחד עבור הכלכלן הראשי – הממונה על הכנסות המדינה, אשר אחד מתפקידיו המרכזיים הוא לסייע בהובלת מדיניות מסים שקולה ואיכותית, תוך ראייה מקרו-כלכלית רחבה. הצלחה בתפקיד זה, גם בהגדרה הכללית והסלחנית ביותר, אינה מתיישבת עם הסכמה לתמוך בהרחבת תחולת הטבות המע"מ במשק. תמיכה כזו תסמן למעשה חוסר אחריות אישית וכישלון מקצועי קולוסאלי.
מכיוון שאני מעוניין להצליח בתפקיד שמוניתי אליו על ידי ממשלת ישראל ולא להיכשל בו, ומכיוון שאני מרגיש אחריות כבדה כלפי הציבור הרחב שאותו אני מחויב לשרת והוא המממן את משכורתי, ראוי בעיני שלא אמשיך בתפקידי. התפטרותי תשחרר אותי מן החובה לתמוך במדיניות של הרחבת הטבות המע"מ.