ב"בשבע" האחרון כתבתי כך, במדור "מיקרוסקופ":
שבוע אחר כך (היום) עוסקים העיתונים באותם שני נושאים. כך כותב אורן פרסיקו בעין השביעית:
התרגיל הפוליטי המפתיע של אהוד ברק השכיח מכלי התקשורת שני מהלכים דרמטיים בהרבה, שהתרחשו ימים ספורים קודם לכן: פרישתם של שרי חזבאללה מממשלת לבנון וההפיכה בטוניסיה.
המצב הפוליטי הרעוע והנפיץ בלבנון נמשך, על רקע חקירת רצח חרירי, והוא בעל פוטנציאל להשלכות כלל-אזוריות ואף עולמיות. האירועים עלולים להוביל לשליטת חזבאללה במדינה, או דווקא להמעטת כוחו הפוליטי, תוך סכנה שהדבר יוביל אותו למימוש האופציה הצבאית כלפי ישראל. האם לפירוק מפלגת העבודה תוך הישארות ברק וחבריו בממשלה יש משמעות פוליטית מהפכנית הקרובה לכך? נראה שלא. ואף על פי כן, בימים אלה איש אינו עוסק בלבנון, וכל העיניים נשואות לחלוקה הפנימית החדשה בשמאל הישראלי.
הלוז של ההפיכה בטוניסיה הוא התקוממות הציבור נגד שלטון הברזל של מיעוט מתון יחסית. ההפיכה עודדה אופוזיציונרים במצרים, בירדן ובסוריה, והפיחה גם שם תקוות להפיכות, שסוקרו בכלי התקשורת באהדה שקטה. השאלות הקשות כמעט שלא נשאלו: האם שלטון אסלאמיסטי במצרים ובירדן הוא מצב שמדינת ישראל ערוכה אליו - מדינית, ובעיקר צבאית? מה יעשה צה"ל אל מול צבאות בעלי חימוש מערבי מתקדם המשמשים כלי שרת בידי כוחות אסלאמיסטים קיצונים? כיצד תשפיע הפיכה אפשרית בסוריה על המצב העדין בגבול הצפון?
לראשונה מאז מלחמות ששת הימים ויום כיפור, עלולה מדינת ישראל לעמוד מול איומים ממספר רב של חזיתות עוינות. האם שר הביטחון מתעסק גם באפשרויות האלה, או רק בפירוק והרכבה של מפלגות? נראה שהשאלות הללו לא מעניינות היום את מי שקובע את סדר היום הציבורי - כלי התקשורת. הרי פוליטיקה פנימית תמיד חשובה יותר מזוטות כמו סכנות לקיומה של מדינת ישראל.
שבוע אחר כך (היום) עוסקים העיתונים באותם שני נושאים. כך כותב אורן פרסיקו בעין השביעית:
הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר מוקדשות לנעשה בשתיים משכנותיה של מדינת ישראל – לבנון ומצרים. "מדינת חיזבאללה", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", על רקע תצלום [AP] של מפגין, תומך ראש הממשלה היוצא חרירי, אוחז בידו האחת בדגל לבנון, בידו השניה בתצלום של חרירי, כשמאחוריו שורת צמיגים בוערים וקיר של עשן שחור. "נסראללה השתלט על לבנון", נכתב בכותרת המשנה. "עושה דברו, המיליארדר מיקאתי, נבחר לראש הממשלה".האווירה והמסרים שיוצאים משער "ישראל היום" דומים. "לבנון נפלה", נכתב בפתח הכותרת הראשית, ומעליה מכונה המשטר במדינה זו – "חיזבאללסטן".בהמשך הכותרת הראשית של "ישראל היום" יש התייחסות למצב במצרים. על פי הכותרת, מדינה זו נמצאת "במבחן". ב"מעריב" הכותרת הראשית מוקדשת למצרים ("הזעם"), כשלצדה תצלום [רויטרס] של מפגין מצרי תולש בידיו כרזת ענק של נשיא מצרים, חוסני מובארכ. הכותרת הראשית ב"הארץ" מנוסחת ביובש, אף שגם היא מתארת מהלך עניינים דרמטי: "עשרות אלפי מפגינים בלבנון ובמצרים במחאה נגד השלטונות".
אז מה? "אמרתי לכם"? שטויות, כמובן. אם כבר אז זה מוכיח שהביקורת שלי לא הייתה רלוונטית ולא במקום. המהומה על המפלגה החדשה של ברק תפסה בדיוק יומיים ובעצם לא היה צריך לחשוב שהיא השכיחה משהו באמת. ואם האירועים לא היו ממשיכים, לא היה טעם בסיקור מוגבר; ואילו כאשר האירועים ממשיכים, ממילא הסיקור חזר לנושאים החשובים באמת - הנעשה בשכנותינו.
אבל אני הרי צריך לספק איזושהי תובנה תקשורתית כל שבוע-שבועיים לבשבע, ואם על הדרך אני יכול לומר "אמרתי לכם", מה אכפת לי.
בכלל, אני חושב שלאחר שיש תקשורת, וביקורת התקשורת, הגיע הזמן לביקורת ביקורת התקשורת. ולמה לא להתחיל עם עצמי? נשמע לי מעניין. הישארו עמנו.
הדברים נכונים, אבל הבעיה גדולה הרבה יותר. רמת הסיקור של חדשות חוץ בישראל נמוכה להחריד, ובמקרים רבים מביכה. כל מאורע בחו"ל, ללא יוצא מן הכלל, נמדד לאור קריטריון יחיד, צר כעולם נמלה: הרלוונטיות המיידית שלו לישראל. מהומות במצרים נתפסות כרלוונטיות יותר מאשר מהומות בטוניס, והללו רלוונטיות יותר מאשר מהומות בוונצואלה, נניח. עיתון "הארץ" הוא היחיד שיש לו מדור חדשות חוץ חצי-ראוי-לשמו, וגם זה לא מגיע לקרסולי סיקור החוץ של עיתונים כמו הניו-יורק טיימס או הדיילי טלגרף, שלא לדבר על האקונומיסט (שהוא במידה רבה כתב עת בינלאומי, אז אולי ההשוואה לא הוגנת). להארץ יש גם מדור שבועי של סקירת חדשות מהעולם הערבי, אבל כמה כבר אפשר להכניס לשני טורים פעם בשבוע, שצריך לשמור בהם גם מקום לקצת פיקנטריה? על הסיקור בטלוויזיה מוטב לא להרחיב את הדיבור.
השבמחקאביעד, למה אתה חושב שהמדד של מה-שקרוב-אליי-חשוב-יותר לא נכון?
השבמחקאנחנו בנויים כך: מה שקורה לי חשוב יותר ממה שקורה למשפחתי הקרובה, שבתורו חשוב יותר ממה שקורה למשפחתי הרחוקה, וכן על זה הדרך. אין טעם להתכחש לטבע הזה וגם אין סיבה של ממש.
האם בחזונך, הרוג בבואנוס איירס יקבל אותו שיווי משקל עיתונאי כמו הרוג בירושלים?
העיתונים בארגנטינה מתעניינים בנעשה בבבואנוס איירס, ואלו שבישראל מתעניינים בנעשה בתל אביב. וזה פייר אינף לדעתי.
השאלה למה לטרוח לדווח חדשות חוץ בכלל. תפקידה של העיתונות, בעיני, הוא לא רק לעדכן את הקורא במתרחש תחת אפו, או ברלוונטי למה שמתרחש תחת אפו, אלא גם להרחיב את דעתו של הקורא. אבל אולי אני סתם אידיאליסט.
השבמחקאין בעיה בלהרחיב את דעתו וכולי. אבל יש מדרג מבחינת רלוונטיות לקורא. מכל מקום, אני בעד אתנוצנטריות. וכי אפשר אחרת?
השבמחקצריך איזשהו איזון. ודאי שצריך לדווח בהרחבה על דברים שיש להם רלוונטיות לקוראים. אבל אני מרגיש תמיד צמרמורת של מבוכה כאשר מדווחים על איזה אירוע בעל חשיבות בינלאומית, שבכל העולם מסוקר בהרחבה ובהעמקה, ורק אצלנו מוצג מן ההיבט הסופּר-צר של האינטרס הישראלי. באנגלית קיים הביטוי navel-gazing, שאני נזכר בו שוב ושוב בהקשר של סיקור חדשות חוץ בארץ. ומאחר שיצא לי לגור כמה שנים בחו"ל, אני יכול להשוות את רמת הסיקור, וההשוואה לא מחמיאה לנו.
השבמחקצ'מע, אני מאוד אוהב את הכתבות המתורגמות של הארץ. זה אחת מהפנינות הבודדות שנשארו מהעיתון הזה, שהיום הוא לרוב שיעמומון ותו לא. אבל זה לא חדשות, זה מגזין.
השבמחק