על 'אגדתא' של שמואל פאוסט

הרשומה הזו באה לסגור חוב ישן: מזה שבועות רבים מונח אצלי הספר 'אגדתא' של ד"ר שמוליק פאוסט, ידידי הפייסבוקי, שנשלח אליי במטרה שאחווה עליו דעה בבלוג.

אז קראתי. את רוב הספר, אם כי לא את כולו. וגלגלתי בראשי מחשבות לביקורת על הספר, מחשבות כאלה ומחשבות אחרות. אך הזמן עושה את שלו והדברים אינם נכתבים מאליהם, ובכן אמרתי: ויהי מה אכתוב, ומה שיעלה על הכתב הוא שיעלה.

הספר המדובר הוא אוסף, ערוך היטב, של רשימות מן המדור של פאוסט במוסף שבת של מקור ראשון. לכל רשימה מבנה מוגדר היטב: ראשית, מובאת פסקת הקדמה קצרה. שנית, מובאת האגדה עצמה – אם נכתבה במקור בארמית, כי אז היא מתורגמת, ובדרך כלל אינה מובאת בשפת המקור. לאחר מכן מובא 'תרגום' של האגדה לספרותית-מודרנית, באורך ובתוספת פרטים כמיטב דמיון הכותב. לבסוף מובא ניתוח של האגדה, ולעתים כמה ניתוחים.

כשלעצמי, אינני מבין מה מוסיפה פסקת ההקדמה, ומה הטעם ב'תרגום לספרותית'. כך לדוגמה בעמ' 223 כותב המחבר בלשונו הציורית: "מתוך קנקני קונדיטון עצומים נמזג יין המבושל, מפולפל בפלפל ומדובש בדבש, היישר לשופרזיהם של האורחים הרבים" (באגדה התלמודית נאמר רק "והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם"). ומעיר המחבר בהערה: "שופרזי – גביע ארוך. ראו למשל כתובות סה ע"א". מה טעם במליצות כאלה שיש גם צורך להסביר אותן לקורא? בכלל, לגבי דידי, טוב לי הקיצור הנמרץ של חכמינו מאשר האורך הנמלץ של ימינו.

עוד יש לתהות על החלטתו של המחבר להשתמש בנוסח הדפוסים, כולל שיבושים ודאיים כשיבושי הצנזורה. נכון, בדרך כלל אין הבדל במשמעות, וכאשר יש הבדלי נוסח משמעותיים, המחבר מעיר עליהם. ועדיין, מה נתקדשו הדפוסים בכך שנשתמש דווקא בהם? פאוסט מגן על החלטתו זו באומרו שהספר מיועד גם לקוראים שאינם מקצועיים, ולכן "נעשה בדרך כלל שימוש בנוסחים שבדפוס, שהם המצויים והנגישים ביותר". ואתה תמה, מה עניין נפוצים ונגישים לכאן? הרי אתה מגיש בפני הקורא את הנוסח שאתה בוחר להגיש, ובו אתה עוסק. לפני הקורא יש נוסח הדפוס? אדרבה, יפתח ויעיין בו, וגם יראה את השינויים. מדוע אתה צריך להביא לפניו את נוסח הדפוס גם כאן?

עוד עניין, שאולי קשור הוא לכאן, נובא למקורות האגדתות. רובם הגדול של הסיפורים מובא מתוך התלמוד הבבלי. גם סיפורים שיש להם מקבילות בתלמוד הירושלמי ובמדרשים הארצישראליים, מובאים בדרך כלל מן הבבלי. כך יוצא שהמחבר עורך פעמים ניתוח דווקא על דרך עריכתו של המעבד הבבלי של הסיפור – דבר מעניין כשלעצמו – ופחות על הסיפור ה'מקורי'-ארצישראלי יותר.

דוגמה לדבר ניתן לראות בניתוח חריף ומבריק של האגדה על ר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק שהיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם ("צומת מסובין", עמ' 221-228). אביא את האגדה במלואה (נאמן לדעתי דלעיל, אביא אותה בנוסח כ"י ותיקן 111, שנבחר למסירת יסוד בפרויקט 'מאגרים' של המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, בפתיחת הקיצורים. החלוקה לשורות והפיסוק הם כאצל פאוסט):

מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור' צדוק

שהיו מסובין בבית בנו של רבן גמליאל,

והיה רבן גמליאל הזקן עומד ומשקה עליהם.

נתן לו כוס לר' אליעזר ולא נטלו,

נתן לו כוס לר' יהושע וקיבלו. 

אמר לו ר' אליעזר: מה זה, יהושע, אנו יושבין ורבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?!

אמר לו: מצינו גדול הימנו ששימש, אברהם גדול הדור היה, וכתוב בו: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו"!

ושמא תאמר, כמלאכי השרת נזדמנו לו? נזדמנו לו כערביים,

ואנו, לא יהא רבן גמליאל עומד ומשקה עלינו?!

אמר להם ר' צדוק: עד מתי אתם מניחין כבודו של מקום ואתם דורשין בכבוד הבריות?

הקב"ה משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד את המטר ומצמיח אדמה,

ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד,

ואנו, לא יהא רבן גמליאל בר' עומד ומשקה עלינו?!

בניגוד לניתוח הפשוט של הדברים, שמלמד לכאורה את מה שהתלמוד מנסה להסיק ממנו, ש"נשיא שמחל על כבודו – כבודו מחול", טוען פאוסט שהסוגיה הזו משקפת מאבקי כוח פנימיים, ולמעשה יש בדברים זלזול כלפי רבן גמליאל. "משרת נשיאותו של רבן גמליאל אינה בהכרח כשמן בעצמותיהם של תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שייתכן שנדחק מנשיאותו ומראשותה של יבנה", כותב פאוסט (עמ' 226), ומתנה גם את מסכת ה'הצקות' של רבן גלמיאל כלפי אותם חכמים. כך, טוען פאוסט, ר' יהושע "עוקץ" (כך!) את רבן גמליאל, בכך שהוא משווה אותו לאברהם אבינו. "כי מיהו גמליאל לעומת אברהם אבינו?… חוסר הפרופורציה הנרמז בין תואר הנשיא דהיום… ובין התואר 'נשיא אלהים' שנאמר על אבי האומה, מקטין ומגמד את מעמדו של הנשיא הנוכחי, ולפיכך המסקנה המתבקשת היא שאכן מתבקש שיעמוד הוא לשרתם".

ר' צדוק גם הוא "נועץ את סיכתו החדה", בכך שהוא בוחר ב"נרדפת מיוחדת מאוד לציון המילה עננים, שאותם מעלה הבורא לשמים במטרה להוריד מטר: 'ומעלה נשיאים ומוריד [מטר]'. מהו כבוד הבריות המדומה שאתם עוסקים בו? הוא מטיח בחבריו. מיהו זה, שאתה ר' אליעזר, נזהר בכבודו? מה לנו כבודם של נשיאים בשר ודם? הלוא הקב"ה הוא המעלה ומוריד נשיאים כפי ראות עיניו. הלוא הוא זה שהעלה את הנשיא והוא שעתיד להורידו. ומה הוא תפקידם של נשיאים? לא להוריד מטר? לא לעמוד ולהשקות אותנו?" (עמ' 228).

אכן, ניתוח ודיוק חד כתער, בפרט מן המילה "נשיאים". ברם, מודה פאוסט בהערה, ש"כאן ניכר עיבודו של הבבלי. במקבילה לסיפור, במדרש הספרי, מופיעה המילה 'עננים'". כלומר, רק ניתוח המדרש המעובד יכול להעלות את הנקודה הזו במלוא חריפותה. אם נבחן את המדרש המקורי יותר, במדרש התנאים הארצישראלי, ספרי דברים, לא נוכל לדייק כך. דא עקא, המחבר נכנס כאן למלכוד: אם אנו מנסים לבדוק את מושב הסיפור הבבלי, הרי שבבלי בדרך כלל 'גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה', והדמויות האנושיות מאבדות משהו מאנושיותן והופכות יותר למשל ולשנינה. עד כמה ניתן לחשוב שאותן "עקיצות" משוערות מדור יבנה תישמרנה עד המספרים בתלמוד הבבלי, שאף יחדדו את הדברים יותר על ידי החלפת 'עננים' ב'נשיאים'? נזכור שבוודאי אין זכר לכך בסוגיה עצמה, שמבקשת אך ללמוד מכאן על כל נשיא שמחל על כבודו, שכבודו מחול: מהלכו של פאוסט מנוגד לכך. אילו קיבל את גישתו, היה התלמוד אומר "שָאני רבן גמליאל, שרצו חבריו להשפילו". ממילא, קשה מאוד לקבל את דברי פאוסט שהחלפת המילה ל'נשיאים' באה "לשם החידוד". נראה יותר שאין כאן אלא נקיטת שפה מליצית בעלמא, או רצון לנקוט בלשון-נופל-על-לשון, בלא כוונות נסתרות ועמוקות מעבר לכך.

מתוך כך, נראה שגם שאר בניינו של פאוסט בעניין זה רעוע. ניתן היה לטעון בדיוק להיפך, שבדימויים של החכמים את הנשיא לאברהם אבינו ולקב"ה יש דווקא כבוד רב לנשיאם באשר הוא נשיא. בכלל, ייתכן אמנם שר' יהושע ור' צדוק לא הייתה דעתם נוחה מרבן גמליאל, אך קשה לי להאמין שבמסורת העממית יישמר יחס מזלזל שכזה בנשיא הנבחר והרשמי. בסופו של דבר הסיפור מספר על רבן גמליאל שהקטין עצמו והעמיד עצמו כמשקה, ומתוך כך הדילמה ברורה: האם אנו מקבלים את הקטנתו של הנשיא, והיא-היא כבודו, או שמא גם לנשיא עצמו אין זכות למחול על כבודו, שהוא כבוד תורה. במילים אחרות, דווקא התלמוד הבבלי הבין לדעתי טוב יותר את מסר הסיפור מאשר ד"ר פאוסט. והלוא דבר הוא, שהתלמוד ינתח אגדה טוב יותר מאשר חוקר מודרני!

התגלגלתי לכך רק משום שרציתי לעמוד על הנקודה של הדגשת היתר של הבבלי. לו היה פאוסט ממשיך לחבוש את כובעו האקדמי, ומנתח את הדברים מן המקורות הקדומים למאוחרים, ומן המקוריים יותר למעובדים יותר, דומני שהיה הספר רק מרוויח.

עוד עניין בבחירת האגדות וגם בניתוחן, קשור לרושם ה'ליברלי' העולה מן הספר. חכמינו יוצאים משם כאבירי זכויות האדם מודרניים, שלא נרתעים גם מביקורת עצמית (זה, אגב, גם נושא הדוקטורט של פאוסט). והרי אנו יודעים שחז"ל חיו בזמנים אחרים, והיו להם ודאי דעות אחרות מהבון-טון המודרני, ברם דבר זה מוצנע אצל פאוסט, גם על ידי בחירת האגדות, שנראה שהן לרוב אלו הקרובות יותר ללבו המודרני, וגם על ידי ניתוחן, לעתים תוך 'השחלת' מוטיבים פמיניסטיים כאלה או אחרים, גם אם זה במעין ניתוח נוסף.

***

בשעתו נוהג הייתי ללכת לימי העיון בתנ"ך של מכללת הרצוג, שם נהניתי מן השיעורים, אך בעיקר מכך שהם נתנו לי שעה וחצי של שיטוט במחשבות על פרקי התנ"ך הנדונים, והעלאת פשטים מחודשים, ללא קשר לדברי המרצה. תחושה דומה אני מקבל מספרו של פאוסט, שהוא אכן נותן לי מזון למחשבות על אותן אגדות, גם כקושיות וכ'קונטרה' לדבריו. ואכן, כך בעצם כותב פאוסט עצמו, ובדבריו שלו אסיים את רשומת ההרהורים הזו:

'הקורא המיועד' של הספר הוא זה שנדרש ממנו מעט עמל. מומלץ לו לראות בביאור מעין מפת מסלולי טיול, שעמה הוא שב וחוזר אל המקור, קורא אותו מחדש ובוחן את ההצעות להבנתו, ואולי אף פותח ספר, בודק את הטקסט הארמי ותרגומו; כאשר המפה עוזרת לו להתמצא, להוסיף ידע ולגלות בו פינות נסתרות… פרשנויות קודמות, ובכללן זו המוצעת בספר זה, אינן אלא בסיס לפרשנות הבאה. (עמ' 58-59)