על מדינת הרווחה ואגוזים קסומים (ביקורת ספר)

ביקורת ספר שכתבתי על הספר המעניין "התמוטטות" עבור האתר המצוין "מידה" - אל תחמיצו עוד שלל כתבות וביקורות באתר!

בסיפורה של לאה גולדברג, "מעשה בשלושה אגוזים", מסופר על סנאי שהעניק לגמד ביער בתמורה להסכמתו שיגור אצלו: "שלושה אגוזים, ובהם שלושה סודות ורזים, והיה – כל מי שיפתור את סודם, אין כמותו מאושר בעולם". באותם אגוזים משתמש הגמד כדי לשחד את האנשים ששלח השר לכרות את עצי היער, והללו משתמשים בהם כדי לפייס את לבו על כך שלא כרתו את היער, ואף גובים על כך "שני שקלי כסף לכל אחד מאתנו". השר משתמש באותם אגוזים כדי לפייס את לב הנערה שרצה לשאת לאשה, על כך שלא בנה לה את הארמון מעצי היער. כל אחד מגיבורי הסיפור שמח על כך שהוא-הוא שפתר את סודם, ואין כמותו מאושר בעולם.

כך, אפשר לומר, רואים כלכלנים רבים את מהותו של הכסף. הוא אינו אלא תעלול יחצ"ני, אחיזת-עיניים מרהיבה, עניין של אמון ושל אילוזיה, ולא שום דבר ממשי. ממילא, ניתן לעשות בו מניפולציות – לפזר כסף כדי ליצור אווירה של אמון במשק, וכך, הפלא ופלא, ייווצר עוד ועוד כסף. זו, בתמצית, התזה של הכלכלן קיינס, כפי שמתאר אותה העיתונאי אורי רדלר בספרו התמוטטות – על קריסת המערב ומות מדינת הרווחה.

מדינת הרווחה, גורס רדלר, קורסת אל מול עינינו. המשברים בארצות-הברית, יוון, ספרד, ובמדינות רבות אחרות, נובעים כולם מהפרה של כלל בסיסי אחד: אינך יכול להוציא יותר כסף מאשר אתה מכניס. לאורך השנים, הממשלות הפרו את הכלל הזה, בהתבסס על התיזה הקיינסיאנית, שהכסף אינו אלא אחיזת-עיניים, 

ואם נוציא די ממנו, אווירת האמון שהדבר ייצור במשק תגרום לכך שבאמת יהיה יותר כסף.

דוגמה לראייה קיינסיאנית אופיינית היא "חבילות החילוץ" של הממשלות השונות להצלת הבנקים – כספים בכמויות דמיוניות שנשפכו כדי להציל עסקים כושלים ו"להניע מחדש" את הצמיחה. אליבא דרדלר, יש כאן להטוט בועתי: הכסף שמשקיעה הממשלה לא צומח מהאוויר. הוא נלקח ממקום כלשהו: מהמסים שהממשלה צריכה להעלות, או מהחוב ההולך ותופח, או מהדפסת כסף במסווה כלשהו. כל הדברים הללו כשלעצמם אינם פותרים את המשבר – הם רק מעבירים אותו לרקע, וגורמים לתפיחתו השקטה, לקראת התפוצצות גדולה עוד יותר בהמשך. רדלר מכנה זאת "קונספציית מינכהאוזן": אם נפלת עם סוסך אל הביצה, משוך בציצית ראשך ותראה כי תוכל למשות את עצמך. כך, נראה, האמינו נגידי הבנקים המרכזיים וממשלות המערב, שהלכו והורידו את הריבית – דהיינו, הורידו את "מחיר הכסף" אל מתחת לשוויו הריאלי, וכך יצרו צמיחה מדומה, בועה שסופה לקרוס:

השוק כולו הצטרף לשרשרת קונגה של שוטים המכזבים זה לזה. קוני הבתים באשראי סמכו על כך שהבנקים יודעים מה שהם עושים ... הבנקים סמכו על פאני מיי ופרדי מק ... פאני מיי ופרדי מק סמכו על כך שהקונגרס יודע מה הוא עושה, וגם אם לא, הוא יחלץ אותן מכל צרה שלא תבוא. הקונגרס סמך על הסנאט. הסנאט סמך על נגיד הבנק הפדרלי. נגיד הבנק הפדרלי סמך על כך שחברות הפיננסים אינן מנוהלות על ידי מטורפים, ולכן לא ישקיעו אלפי מיליארדי דולרים בתרמית פירמידה. חברות הפיננסים סמכו על המנהלים, שכן שיער שיבה להם וקול בריטון סמכותי. מנהלי חברות הפיננסים סמכו זה על זה ... מדרגי המניות סמכו על הסינים, שימשיכו להשקיע. הסינים הסתמכו על הדרקון המסורתי בתהלוכה לכבוד שנת הקוף. הקוף סמך על פול קרוגמן. פול קרוגמן סמך על ג'ון מיינרד קיינס. ג'ון מיינרד קיינס מת (עמ' 135).

התיאור לעיל יכול גם לשמש את חסידי הכלכלה המוכוונת מלמעלה. הנה, יאמרו, אי-אפשר לסמוך על אנשים. הם מאמינים בבדיות, סומכים על תרמיות פירמידה, על קופים או על קרוגמנים. אדרבה, בדיוק משום כך צריך רגולציה חזקה ומדיניות ממשלתית תקיפה. תשובת רדלר היא שבועות תמיד היו ותמיד תהיינה; המסוכן בבועה ממשלתית היא הטוטליות החובקת-כול שלה.

אם נחזור ל"מעשה בשלושה אגוזים", שם התפוצצה הבועה הקטנה בשקט. בנם של השר ורעייתו מצא את האגוזים בהיותו בן חמש, פיצח ואכל אותם. "תם המעשה בשלושה אגוזים, ומי ידע סודות ורזים? הבן הקטן אכל את כולם, עכשיו אין כמותו מאושר בעולם". לו מאן דהוא בשרשרת הסיפור היה חושד ולא רוצה לקחת אגוזים על סמך הבטחה בעלמא, התוצאות היו מצערות בהרבה (לסנאי לא היה היכן לשהות בחורף, יערו של הגמד היה נכרת, אנשי השר היו מוצאים להורג, או שהשר לא היה זוכה בנערה שאהב). מה היה קורה אילו הממשלה הייתה מחלקת אותם אגוזים קסומים? זאת לא צריך לדמיין – הרי זה בדיוק מה שעשו ממשלות המערב לפי רדלר. את ההמשך אנחנו יודעים: בועת האגוזים התפוצצה, וממשלות המערב מיהרו לחלק עוד ועוד אגוזים עם סודות ורזים, כדי לחזק את אמון הציבור.

מעשה בשלושה אגוזים. לאה גולדברג כסוכנת של קיינס

מה יהיה הסוף? רדלר משער שהממשלות תעשינה כל שביכולתן כדי להימנע מלטפל במשבר בצורה האמתית היחידה האפשרית: צמצום השירותים שמעניקות הממשלות, דהיינו, קיפול דגל מדינת הרווחה. "הפעולות שיינקטו ראשונה יהיו אלו שקל לבצע", אומר רדלר, ולכן משער שהפתרון הראשון יהיה מיסוי, שמטרתו הגדלת הכנסות הממשלה. והנה, אך יצא הספר, וכבר הוכיח ראש-הממשלה את השערת רדלר, בהודיעו על הגדלת המיסוי כדי לכסות על מדיניות הרווחה שבה נקט בעקבות המחאה החברתית של הקיץ האחרון.

הבעיה, כפי שמצביע רדלר, היא שכוחו של המיסוי מוגבל. מעבר לרמה מסוימת, אי-אפשר לאוכפו; ובסופו של דבר, כל העלאת מס מקטינה את הכנסות הציבור, כך ש"הסיכום הכללי של צעדים כאלו הוא, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אפס". לפיכך, אומר רדלר, יפנו לצעדים הבאים, והוא כיסוי החוב על-ידי הדפסת כסף, ישירה או עקיפה; "דמוקטטורה" – כפייה של הסדרים פיננסיים על ידי הפקעת זכויות הקניין; ושמיטת חובות חד-צדדית מצד המדינה. אך כל אלו "לא פותרות את הבעיה, שכן הן אינן נוגעות כלל בליבת אורח החיים ואופן הפעולה המקובל של מדינות המערב. במקרה הטוב, דרכי התמודדות כאלה דוחות במעט את הקריסה הסופית. במקרה הרע, הן מחמירות את המצב שייווצר אחרי אותה קריסה" (עמ' 173).

לפיכך, גורס רדלר, הצעד הבלתי-נמנע הוא חיסולה של מדינת הרווחה, והוא משתעשע לרגע באפשרות של "פוליטיקאי ישר", שיסתכל לאנשים בעיניים ויגיד להם שעת ההתפכחות הגיעה, וכי יש לשנות את השיטה מן היסוד. "האם יקום פוליטיקאי שיאמר את האמת? אולי", כותב רדלר לקראת סוף הספר, ואף משרטט "סימנים של הבנה" בקרב הפוליטיקאים הפופוליסטיים שקמו באירופה – לא ממש חביביו של רדלר הליברל, אך נחמה פורתא במאבקו להכרה בכך שמדינת הרווחה לא יכולה להתקיים עוד יותר.

עוד מעט בחירות. שלל מפלגות מציגות מרכולתן האידיאולוגית. האם ניתן למצוא בהן "פוליטיקאי ישר" רדלרי? עד שיקום אחד כזה, כנראה, נקבל עוד הרבה מנות של אגוזים קסומים.