סיפור קצר ומפוטל מאת שמואל ארצמן:
לפני הרבה שנים בארץ רחוקה, בכפר קטן, חיו זאבים קטנים ולבנים. הזאבים הלבנים אהבו את החיים, השתדלו להנות מזכויות שונות ומגוונות, אך דבר אחד היה משותף בין כל הזרמים והסוגים של הזאבים הלבנים, כולם אהבו ללכת לבית הפטל הגדול במרכז הכפר ולשתות מיץ פטל. לא כולם שתו אותה כמות, היו שמילאו את כרסם בגלונים רבים של הנוזל הממותק והיו שהסתפקו בכוס ליום, אך כולם שתו מדי יום ביומו מיץ פטל טרי וטעים.
בכפר הייתה גם קבוצה קטנה יותר של זאבים שחורים וקטנים שגם הם אהבו לחיות כל אחד בדרכו שלו חיים שמחים ומאושרים. אצלם, מאידך, כל אחד היה חייב, לפחות פעמיים ביום, לשתות מיץ תפוזים. מזאב וזאבה ועד זאבון קטנטן, כולם שתו לפחות שתי מנות ביום של מיץ הדרים סחוט וטרי. הזאבים הנכבדים והחשובים בקבוצה השחורה נהגו לשבת רוב היום ולשתות מיץ תפוזים לרוויה בכמויות גדולות.
יום אחד, התעוררו ראשי הכפר שהיו כולם זאבים לבנבנים ושאלו את עצמם: "מדוע אנו שותים מיץ פטל והזאבים השחורים לא? הרי אין זה צודק!", ישבו וחשבו בינם לבין עצמם ולאחר דיון קצר החליטו החלטה: "מעתה כולם ישתו מיץ פטל! תם עידן ההפקרות והעלמת העין. יחי השוויון בפטל!". בלילה אחד התמלאו הרחובות כולם בכרזות למען "השוויון בפטל", מפגינים שרו בגבות מכווצות: "באש, בדם, נוזל אדמדם" מנופפים בשלטי: "פטל לכוווולם". להקת "כנסיית הפטל" כתבה ושרה שירי מחאה קליטים, הוציאה אותם לרדיו ולהיטיהם כבשו את מצעד הפזמונים .
בינתיים, בקרב הזאבים השחורים, לא הובנה המהומה. הלוא אין הם צריכים פטל, הם הרי שותים מיץ תפוזים, וטוב להם עם מיץ התפוזים הישן והטוב, אך הציבור כבר היה משולהב בהמוניו וקשה היה להדוף את התביעה המובנת מאליה והמוכרת לכל כ"שיוויון בפטל". הזאבים השחורים נעלבו עד עמקי נשמתם מהקמפיין המתוקשר ותמהו בינם לבין עצמם: "מה זה פה? לאן הגענו? זאב לזאב אדם?"
הזאבים השחורים החליטו לשלוח משלחת שתנסה להבין את דרישות הזאבים הלבנים על מנת להגיע עמם לעמק השווה אך ראשי הכפר הלבנבנים נרתעו כאשר משלחת הזאבים השחורים קרבה אליהם. הם לא רצו לשבת לצידם ולא הסכימו לדון ולשוחח עם זאבים שלא מבינים את הערך החשוב של "שוויון בפטל", מרשים לעצמם לדלג על מנת הפטל היומית ולבוז לערך כה בסיסי בחברת הזאבים הלבנים. לבסוף הכריזו ראשי הכפר באופן חד צדדי: "יש לנו תכנית שתביא לשוויון בפטל: מעתה אין יותר מיץ תפוזים! מי שישתה או שיעסוק בהכנת מיץ תפוזים - ייענש".
נבהלו הזאבים השחורים וחלקם אף כעסו: "מדוע אנו חייבים לשתות פטל, והלוא אנחנו אוהבים רק מיץ תפוזים?" היו אף שהפגינו וזרקו פיטולים (המקום אליו מגיע מיץ הפטל בסוף) משומשים על הזאבים הלבנים. בודדים מבין הזאבים השחורים ניסו להשלים עם הגזירה והחלו לעלות במדרגות בית הפטל הגדול, אך כבר במדרגה השלישית קבוצה של זאבים לבנים גירשה אותם ואף לאחר שברחו קראה אחריהם קריאות גנאי: "לכו מכאן! חבורה של פטלנים!" (זה היה הכינוי של מי שאינו חפץ בפטל).
וכך, המשיכו זאבי הכפר לריב ולהתכסח עד שהגיע שיח פטל גדול וקוצני ובלע את כולם ללא הבחנה. כעת יש שוויון בפטל וכולם מרוצים.
לפני הרבה שנים בארץ רחוקה, בכפר קטן, חיו זאבים קטנים ולבנים. הזאבים הלבנים אהבו את החיים, השתדלו להנות מזכויות שונות ומגוונות, אך דבר אחד היה משותף בין כל הזרמים והסוגים של הזאבים הלבנים, כולם אהבו ללכת לבית הפטל הגדול במרכז הכפר ולשתות מיץ פטל. לא כולם שתו אותה כמות, היו שמילאו את כרסם בגלונים רבים של הנוזל הממותק והיו שהסתפקו בכוס ליום, אך כולם שתו מדי יום ביומו מיץ פטל טרי וטעים.
בכפר הייתה גם קבוצה קטנה יותר של זאבים שחורים וקטנים שגם הם אהבו לחיות כל אחד בדרכו שלו חיים שמחים ומאושרים. אצלם, מאידך, כל אחד היה חייב, לפחות פעמיים ביום, לשתות מיץ תפוזים. מזאב וזאבה ועד זאבון קטנטן, כולם שתו לפחות שתי מנות ביום של מיץ הדרים סחוט וטרי. הזאבים הנכבדים והחשובים בקבוצה השחורה נהגו לשבת רוב היום ולשתות מיץ תפוזים לרוויה בכמויות גדולות.
יום אחד, התעוררו ראשי הכפר שהיו כולם זאבים לבנבנים ושאלו את עצמם: "מדוע אנו שותים מיץ פטל והזאבים השחורים לא? הרי אין זה צודק!", ישבו וחשבו בינם לבין עצמם ולאחר דיון קצר החליטו החלטה: "מעתה כולם ישתו מיץ פטל! תם עידן ההפקרות והעלמת העין. יחי השוויון בפטל!". בלילה אחד התמלאו הרחובות כולם בכרזות למען "השוויון בפטל", מפגינים שרו בגבות מכווצות: "באש, בדם, נוזל אדמדם" מנופפים בשלטי: "פטל לכוווולם". להקת "כנסיית הפטל" כתבה ושרה שירי מחאה קליטים, הוציאה אותם לרדיו ולהיטיהם כבשו את מצעד הפזמונים .
בינתיים, בקרב הזאבים השחורים, לא הובנה המהומה. הלוא אין הם צריכים פטל, הם הרי שותים מיץ תפוזים, וטוב להם עם מיץ התפוזים הישן והטוב, אך הציבור כבר היה משולהב בהמוניו וקשה היה להדוף את התביעה המובנת מאליה והמוכרת לכל כ"שיוויון בפטל". הזאבים השחורים נעלבו עד עמקי נשמתם מהקמפיין המתוקשר ותמהו בינם לבין עצמם: "מה זה פה? לאן הגענו? זאב לזאב אדם?"
הזאבים השחורים החליטו לשלוח משלחת שתנסה להבין את דרישות הזאבים הלבנים על מנת להגיע עמם לעמק השווה אך ראשי הכפר הלבנבנים נרתעו כאשר משלחת הזאבים השחורים קרבה אליהם. הם לא רצו לשבת לצידם ולא הסכימו לדון ולשוחח עם זאבים שלא מבינים את הערך החשוב של "שוויון בפטל", מרשים לעצמם לדלג על מנת הפטל היומית ולבוז לערך כה בסיסי בחברת הזאבים הלבנים. לבסוף הכריזו ראשי הכפר באופן חד צדדי: "יש לנו תכנית שתביא לשוויון בפטל: מעתה אין יותר מיץ תפוזים! מי שישתה או שיעסוק בהכנת מיץ תפוזים - ייענש".
נבהלו הזאבים השחורים וחלקם אף כעסו: "מדוע אנו חייבים לשתות פטל, והלוא אנחנו אוהבים רק מיץ תפוזים?" היו אף שהפגינו וזרקו פיטולים (המקום אליו מגיע מיץ הפטל בסוף) משומשים על הזאבים הלבנים. בודדים מבין הזאבים השחורים ניסו להשלים עם הגזירה והחלו לעלות במדרגות בית הפטל הגדול, אך כבר במדרגה השלישית קבוצה של זאבים לבנים גירשה אותם ואף לאחר שברחו קראה אחריהם קריאות גנאי: "לכו מכאן! חבורה של פטלנים!" (זה היה הכינוי של מי שאינו חפץ בפטל).
וכך, המשיכו זאבי הכפר לריב ולהתכסח עד שהגיע שיח פטל גדול וקוצני ובלע את כולם ללא הבחנה. כעת יש שוויון בפטל וכולם מרוצים.
אם זה רק היה נכון כמו שזה מצחיק.
השבמחקאני מפרסם דברים מצחיקים, גם אם הם לא נכונים
מחקאני עדיין מחפש פה את המשיח, סליחה, המסיח.
מחק