מקבץ טורים מהעת האחרונה

בעת האחרונה כתבתי כמה טורים ב-NRG וב"מידה", ולנוחותכם אני מקבץ כאן אותם בפוסט אחד, מיום ירושלים ועד תקציב הביטחון. בבקשה:

למה צריך את יום ירושלים?

לפני 47 שנה נכנסו כוחות הצנחנים לעיר העתיקה, השופר תקע ומוטה גור העביר בקשר את הקריאה המפורסמת "הר הבית בידינו". מני אז נקבעה בכ"ח באייר חגיגת "יום ירושלים", מעין "יום העצמאות קטן". עם השנים הלך והידלדל העניין של הציבור הכללי ביום הזה; מבט חטוף בעיתוני יום ירושלים לעומת מוספי החג המתפקעים של יום העצמאות יספיק על מנת לזהות את ההבדל הגדול.

בדרך כלל כותבים דתיים מזכירים את העובדה הזו, ומיד לאחר מכן מקוננים: מדוע רק הדתיים (הלאומיים כמובן, לא החרדים) חוגגים, ומדוע יום כה חשוב הלך לו לאיבוד אצל שאר העם. אבל למען האמת, אני דווקא מבין את רוב הציבור. כי מה באמת חשוב בשחרור ירושלים?

שסוף סוף יש לנו גישה לכותל? נהדר. אבל גישה לכותל הייתה לנו גם במשך רוב שנות ההיסטוריה היהודית. בשביל זה כל הטררם - בגלל אותן 19 שנות שלטון ירדני שלא יכולנו להתפלל ליד הכותל המערבי?

ש"הר הבית בידינו"? הרי הר הבית לא באמת מעניין את רוב הציבור, והראיה לכך היא שהר הבית כבר לא באמת בידינו. נכון לעכשיו זה יותר הר משחקי הכדורגל של צעירים ערבים. היהודים הבודדים המבקשים להיכנס למקום נאלצים לעבור בדיקות דקדקניות ומבטים חודרי-שפתיים מחשש שמא חלילה הם יישאו תפילה, והסכמי השלום עם ירדן אף עיגנו את שליטתה של ירדן בהר הבית. 

להמשך קריאה >>>

על "הארץ" ועל חומר קריאה מסוכן

עיתון "הארץ" מזועזע. תדהמה פשטה בין דפיו כשנודע לאחד מכותביו, אורי משגב, שצה"ל מחלק לקציניו ספר פשיסטי, גזעני, אנטי שמאלני, שמשבח את ההתנחלויות ומתאר באופן חיובי מעשי נקם באזרחי האויב ובחייליו. לא, לא מדובר בחלוקת התנ"ך לטירונים (אבל אני מניח שגם המחאה על האקט הנורא הזה בדרך), אלא על "פרקי יומן" של אחד מגדולי לוחמי צה"ל, מאיר הר-ציון, שמחולק לבוגרי קורס הקצינים בבה"ד 1.

בלב רותת מגולל משגב (שמתאר את עצמו, אגב, כ"מאמין בשלום ובאהבה, והגיבור הבלתי מעורער שלי הוא ג'ון לנון") כיצד עלעל בין דפי הספר ולא האמין למשמע עיניו. הר-ציון מתאר כיצד בפעולת קיביה נתקל עם חייליו בשני ערבים, שהיו עלולים להזהיר את הכפר הסמוך ולהביא תגבורת כדי לפגוע בחיילי צה"ל. הערבים נתפסים ונקשרים, אך אחד מהם בורח בשאגות והר-ציון פוקד לפתוח עליו באש, וגם חברו נפגע. "כישלון ראשון.

התגלינו", כותב הר-ציון, ומשגב נאנק: "לא כישלון מוסרי, של רצח שני שבויים בדם קר, אלא עצם החשיפה".
יושב לו משגב במערכת הממוזגת של הארץ, וקורא לפעולה שבה נאלץ המפקד לירות באדם העומד להזהיר את האויב - "רצח שני שבויים בדם קר". טוב, אני מניח שכאנשים המאמינים בשלום ואהבה היה עלינו לירות חצי אחווה ורעות אל האויבים, ולרוץ ולחבק אותם כפעולת תגמול.

משגב ממשיך את קריאתו בספר, ומצטמרר מתיאור פעולה שבה נאלצו החיילים להרוג אדם שהיה חושף את הפעולה - בסכין, כדי לא ליצור רעש. הר-ציון אינו שש לשימוש בנשק הזה, ותוהה "האעמוד בזאת?", אבל משגב, כאמור, רואה בפעולה עוד עדות לרצחנות המצמררת של הר-ציון. 

להמשך קריאה >>>

להניח את המבוקש: סיפורו של סקר מופלא

בהודעה לעיתונות מטעם "המועצה הלאומית לשלום ולביטחון" התבשרנו ש"57% מהציבור סבורים שכישלון התהליך המדיני יגרום נזקים לישראל", "למעלה מ-70% מהציבור בישראל מוטרדים מאובדן צביונה היהודי של מדינת ישראל אם העדר הסדר עם הפלסטינים יוביל לכינון מדינה דו-לאומית", וש"למעלה מ-60% מהציבור בישראל סבור שיש לנקוט בפעולות חד צדדיות לעיצוב גבולות עם הפלסטינים".

אם הצלחתם לצאת מסבך המילים וההגדרות העמומות ולתרגם אותן למונחי השמאל הרגילים, יוצא שרוב הציבור בעד משא ומתן עם הפלסטינים, ואם לא - בעד נסיגה ופינוי יישובים, בדיוק (הפתעה!) כמו שחושבים אנשי המועצה הלאומית לשלום ולביטחון.

כל זה, כאמור, אם מקובל עליכם מילון מכבסת המילים הרגיל. אבל עצרו רגע. אני רוצה להציג לפניכם את אחת משאלות הסקר, ואבקש מכם לחשוב עליה ולהגיד כיצד הייתם עונים עליה. אחר כך, המשיכו לקרוא. הנה השאלה:

"מקובל לחשוב שהעדר הסדר עם הפלסטינים יוביל לסיפוח השטחים וכינונה של מדינה דו-לאומית. במצב זה, עד כמה הינך מוטרד מאובדן צביונה היהודי של המדינה?"

האפשרויות: מוטרד במידה רבה מאוד / במידה רבה / במידה בינונית / במידה מועטה / כלל לא מוטרד / לא יודע. הסתכלו שוב על השאלה, וקחו לכם דקה לחשוב. 

להמשך קריאה >>>

נתניהו והגמרא: פאניקה פופוליסטית בפריים-טיים

ישנה קבוצה של מילים הידועה בתחום המחקר הפסיכולוגי כנושאת מטען רגשי רב, כזה הגורם לשומע אותן לאבד כל יכולת של חשיבה לוגית ולהירתע אוטומטית. בימים האחרונים התקיים ניסוי מיוחד במרחב הציבורי של ישראל, ובו הוכח שהמילה "גמרא" נושאת מטען רגשי שלילי שכזה אצל קבוצות רחבות בציבור השמאלי-חילוני. התבוננו בכותרת הבאה, כפי שהופיעה באתר 'כיכר השבת':

נתניהו: "אגדיר את הגמרא כבסיס למערכת המשפט"

אם חשתם התכווצות קלה בשרירי האונה הקדמית, רצון עז להתפרץ לרחוב ולזעוק זעקה גדולה ומרה, או לפחות לכתוב איזה פוסט נזעם בפייסבוק, אתם לא לבד. סיכוי סביר שכלל לא תטרחו לקרוא ולברר על מה הסיפור; לא כל שכן אם אתם שייכים לשמאל, או אז רק המילה "נתניהו" לבדה כבר מעוררת את עקצוצי הפריחה. יחד עם הצירוף האוקסימורוני של "מערכת המשפט" ו"גמרא", עלול אף להיגרם קצר חשמלי במוח שיוביל לתוצאות לא רצוניות.

עתה, כבר לא יעזור אם יסבירו לכם שמדובר בכותרת פופוליסטית על הסבר פופוליסטי של נתניהו; לא יעזור אם יסבירו לכם שהוא רק ניסה למכור לפעיל ליכוד חרדי את תמיכתו בחוק הלאום, המעגן, בשינוי קל, חוק שקיים כבר יותר משלושים שנה. העובדה שאותו חוק אומר שבית המשפט צריך להכריע במקומות מסופקים "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", גם היא לא יעזור. נתניהו. מערכת המשפט. גמרא. האימה, האימה.

להמשך קריאה >>>

כשזהבה גלאון מצטטת פסוקים מהתורה

פרס חוסר המודעות העצמית לשנת התשע"ד–2014 מוענק השנה לארגון הרבנים 'צהר'. בפוסט שפורסם לאחרונה בדף הפייסבוק של הארגון, התגאו 'צהר' בקידום התיקון לחוק בתי המשפט, שיבטיח ייצוג של כ-50% לנשים בוועדה לבחירת שופטים. וכך כתוב שם, הסכיתו ושמעו:

נשים שופטות לא אמור להיות עבורנו דבר חדש... כבר בתקופת המקרא דבורה הנביאה שופטת את ישראל: "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא" (שופטים ד', ד'). אז מדוע אין מספיק נשים שופטות במדינת ישראל?

כן, זה באמת כתוב שם. שימו לב למהלך הלוגי הצרוף: דבורה הייתה שופטת – אין מספיק נשים שופטות במדינת ישראל – צריך לעשות עם זה משהו.

הטיעון יכול היה להיות קביל אילו, סתם דוגמה, היה אומר שיש צורך לאפשר לנשים להיות דיינות בבתי הדין הרבניים. אך ארגון 'צהר'  – ארגון רבנים, כזכור לכם – מתעלם באלגנטיות מן הנושא הזה וקופץ ישר למדינת ישראל, שהבעיה הנוראה שיש לתקן בה היא שיש פחות מדי שופטות.

להמשך קריאה >>>

רוצים ביטחון? הגדילו את התקציב

הפרסומים על כך שצה"ל משבית את טיסות האימונים שלו בגלל הקיצוץ בתקציב, לא תפסו את הבלוגרים ובעלי הדעה בהפתעה. רבים מהם ששו על ההזדמנות להצליף עוד קצת בגוף השמן, המסורבל, חסר התועלת הזה, על כך שהוא מקצץ בדברים הכרחיים במקום ב"שומנים המיותרים", בבונוסים, בחופשות, בכוח אדם מיותר, בפנסיות וכן על זו הדרך.

הקריאות הללו מחמיצות לחלוטין את טבע הדברים. דווקא צה"ל צודק, ולא מבקריו משמאל ("יש לקצץ בתקציב הביטחון המנופח ולהעבירו לתקציבי רווחה וחברה") או מימין ("יש לקצץ בתקציב הביטחון המנופח ולשמור על תקציב מדינה רזה יותר"). ואסביר מדוע.

אינני סבור שצה"ל אינו מנופח, או שאין בו "שומנים". כל מי שהיה בצה"ל – כלומר רוב אזרחי המדינה – יודע שבזבוז הזמן וכוח האדם שם הוא עצום. אבל לבזבוז הזה יש סיבה, וקריאות "להפסיק לבזבז" בלי לעמוד לעומק על הסיבה לבזבוז, דינן שיחמיצו את המטרה.

להמשך קריאה >>>

"דעת תורה" - מי הקובע? עיון בתוצאות הבחירות בירושלים

מי שהסתובב בימי טרום הבחירות המוניציפליות בשכונות החרדיות בירושלים לא יכול היה להחמיץ את המתח הרב באוויר. לאחר פטירת הרב אלישיב פרצו החוצה שדים רבים, ובמיוחד בלט הקרע בין תלמידי הרב שמואל אוירבך, "הפלג הירושלמי", הקנאי יותר, לבין תלמידי הרב שטיינמן, "הפלג הבני ברקי". תלמידי הרב שטיינמן עשו לפני כמה חודשים פוטש בעיתון "יתד נאמן", שהיה מעוזם של תלמידי הרב אוירבך, וסילקו משם את עושי דברו. בתגובה, הקימו האחרונים עיתון בשם "הפלס", שאמור להיות יתד נאמן המקורי. עד כאן זה עוד נסבל איכשהו. לפני הבחירות הכלליות ניסו אנשי הפלס להריץ מפלגה עצמאית, מתחרה ביהדות התורה, אך הסירו את הרשימה בעוד מועד. כעת בירושלים החליטו הללו ללכת על כל הקופה, והריצו - עד הסוף - מפלגה בשם "בני תורה", באותיות "עץ", האותיות הישנות של דגל התורה (המפלגה הליטאית, שהקים הרב שך ב-1988, פילוג מ'אגודת ישראל', שהפכה כך למפלגה חסידית), בטרם התאחדה בחזרה עם אגודת ישראל למפלגת "יהדות התורה".

בקיצור, רצו להם "בני תורה" של הרב אלישיב מול "אגודת ישראל - דגל התורה" של הרב שטינמן. ומה השבר הגדול? השבר הוא בדוקטרינת "דעת תורה", שבה יש גדול אחד (כל שאר הרבנים - או שהם מחשיבים עצמם כפופים לו, או שהם לא משלנו ולכן חסרי ערך), שהולכים אחר דבריו. כעת היו שני גדולים, שקצת קשה לומר שהם כופרים או טועים או לא משלנו, וכל אחד אומר משהו אחר לחלוטין, והם ממש הולכים ראש בראש! ועוד צריך לבחור עם מי ללכת! בקיצור, א-ברוך. ולא זו בלבד, אלא שאנשי בני תורה החליטו שהם לא אוהבים את מתחרהו של ברקת, משה ליאון הסרוג, והריצו מועמד עצמאי משלהם, חיים אפשטיין.

בסופו של יום, קיבלו "בני תורה" מנדט אחד (כלומר חיים אפשטיין הנ"ל ייכנס למועצה), לעומת 8 של מתחריהם מדגל התורה. אפשטיין קיבל 7428 קולות, שהם 3.57 אחוזים (אל תחכו לקולות החיילים). הסיעה שלו, בני תורה, קיבלה 7224 קולות. כלומר היו 204 מצביעים שהחליטו להצביע לאיש ולא למפלגתו - ככל הנראה אנשים שלא ממש ידעו מיהו, והחליטו על הצבעת מחאה (ותודה לאריה יואלי על התיקון וההשערה). אגודת ישראל, אם שאלתם, קיבלו 53208 קולות. וזו התמונה בירושלים, לכאורה מעוזו של "הפלג הירושלמי". ללמדכם דבר או שניים.

אגב, סיעה חרדית נוספת שרצה הייתה "טוב" (לא לבלבל עם "טב" של הבית היהודי - כישלון מהדהד בפני עצמו, עם מנדט אחד בלבד), שהיא סיעת החרדים העובדים. הם זכו ב-1833 קולות מכל רחבי העיר. ללמדכם עוד דבר או שניים.

כל זה הקדמה לניתוח חד ומעניין של הראל קין בבלוג "סדנא דארעא", של התפלגות ההצבעה לפי הקלפיות בעיר, בכלל המפלגות. ביקשתי ממנו שיחדד נתונים לגבי המפלגות החרדיות, ואני מקווה שזה ילמד אותנו עוד כמה דברים. עיינו שם ותרוו נחת.