הערה לקוראי הבלוג הנאמנים: לאחרונה אני כותב טור קבוע באתר "מידה". מוזמנים לקרוא את טוריי כאן.

ובינתיים, הנה הטור האחרון, על טרפת המיחזור:

זה מטורף למחזר

פנים. יום. ילד ואביו עומדים במעלית. האב מחזיק שקית זבל. לפתע, הילד שולף בקבוק ריק מהשקית. "אבאל'ה, לא הבטחת שתזרוק בקבוקים למיחזורית?". הפרסומת ממשיכה, ובסוף האב משליך את הבקבוק למיחזורית, והילד מסכם: "אבאל'ה, בקבוקים לא נופלים בפח. רק במיחזורית!".

פרסומת נחמדה, באמת. אבל האם הילד הסביר לנו בעצם למה למחזר? לא ממש. בעצם, אם נחשוב על זה, האב בזבז זמן יקר בהליכה עד למיחזורית וזריקת הבקבוק. ייתכן שהוא עורך דין מצליח וכל דקה מזמנו עולה יותר ממה שעולה הבקבוק המלא. למה באמת שימחזר?

"זאת פעם ראשונה ששואלים אותי שאלה כזאת"

ובכן, התקשרתי לתאגיד המיחזור אל"ה, לברר את העניין.

"תאגיד המיחזור שלום, מדברת טליה"

"שלום טליה, ראיתי את הפרסומות של תאגיד המיחזור – זה מטורף לא למחזר, חייבים למחזר, ולא הבנתי למה בעצם צריך למחזר".

"כי... זה חשוב לאיכות הסביבה".

"איך זה חשוב לאיכות הסביבה? אשמח לשמוע".

"באופן עקרוני במקום לזרוק את הבקבוקים ולא לעשות אתם שום דבר, שהם יזהמו את הסביבה, אז אנחנו ממחזרים את הבקבוקים ומייצרים מחומר שכבר השתמשו בו בקבוקים חדשים או סלסלות"

"כן, אבל בקבוקים לא מזהמים את הסביבה אם נזרוק אותם לפח, הם פשוט הולכים לאתר הטמנה ונמצאים שם. באיזה מובן הם מזהמים את הסביבה? לעומת זאת כשאתם לוקחים את הבקבוקים, גורסים אותם ומתיכים אותם, זה צורך הרבה מאוד אנרגיה ויוצר הרבה מאוד זיהום, ומשתמשים בהרבה מאוד מים וכוח אדם בשביל זה, המשאיות שאוספות את הבקבוקים גם כן משתמשות בהמון אנרגיה, אז אני שואל איך זה מסייע לסביבה? אולי זה דווא מזיק לסביבה?"

"הבנתי אותך. תמתין איתי על הקו, בסדר?"

- (ממתין)

"תודה על ההמתנה, תראה אני אתן לך את הטלפון של המשרד לאיכות הסביבה, תשאל אותם".

ובכן שינסתי אצבעותיי והתקשרתי למשרד להגנת הסביבה.

"פניות ציבור"

"שלום, הפנו אותי אליכם מתאגיד המיחזור אל"ה בקשר לשאלה שלי. ניסיתי לקרוא, גם באתר שלכם וגם באתר של אל"ה, ולא הצלחתי להבין – למה למחזר?"

"מזתומרת?"

"למה זה טוב?"

"למה זה טוב למחזר?!"

"כן"

"בכללי או בקבוקים?"

"באופן כללי. תשמעי, אני יודע שיש דברים שכדאי למחזר, מתכות למשל, מפעלים עושים את זה מעצמם, סימן שזה טוב להם. אני שואל על דברים שלא יעילים כלכלית, שאחרת לא היה צריך לעודד אותנו, לעשות פרסומות, וכן הלאה. ואני רוצה לדעת: למה?"

"אתה יודע, זאת פעם ראשונה ששואלים אותי שאלה כזו. קרן! בואי תעזרי לבחור..."

(מנגינת המתנה ממוחזרת)

"טוב, את יכול להגיע לאתר שלנו..."

"את יכולה להסביר לי במילים שלך למה למחזר? הרי לך ברור שצריך למחזר, אז אשמח אם תסבירי לי למה".

כאן באה שיחה ארוכה שבמהלכה לא הצלחתי לחלץ הסבר ברור למה למחזר (בכל זאת, פעם ראשונה ששואלים אותה שאלה כזו!), והופניתי לעוד טלפון, הפעם של ראש אגף פסולת מוצקה במשרד, שלא ענה לטלפון. מבוי סתום. אך לא אמרתי נואש, וזכרתי שבחיפוש גוגל "מיחזור" הופיעה פרסומת של עמותת "אדם טבע ודין". אבוי, גם שיחת טלפון לשם לא הניבה מענה אנושי באף שלוחה הגיונית.

בצר לי, ניגשתי שוב לאתר של המשרד להגנת הסביבה, ובין הררי ההסברים על איך וכיצד להפריד פסולת, סוגי פחים שונים והיטלי סילוק פסולת, מצאתי גם מסמך קצר שיוכל אולי לעזור לי.

אוצרות טבע נגמרים?

"תמונת מצב: אוצרות טבע נגמרים, פסולת נערמת", זועקת הכותרת. "משאבי הטבע, כמו כל אוצר, פוחתים ומתכלים, ואם עושים בהם שימוש בלתי מבוקר ומנצלים אותם ניצול יתר, הם עלולים להיעלם".

הגיוני. הפלסטיק, לדוגמה, הוא תוצר לוואי של נפט. ואם הנפט עומד להיגמר בקרוב, הרי אכן ראוי כמה שיותר למחזר כדי להימנע מבזבוז. יש רק בעיה אחת עם הטיעון הזה: אילו הוא היה נכון, הוא היה משתקף במשתנה החשוב ביותר של המוצר: המחיר. נניח שהנפט עומד להיגמר, נגיד, בתוך עשרים שנה. אחר כך לא יהיה יותר נפט. בכלל. כפועל יוצא, כיון שהביקוש גדול וההיצע קטן, המחירים היו מזנקים מיד, כבר עכשיו. אך למעשה, מחירי הנפט כלל אינם משקפים את הטיעון הזה. תוכלו לקנות בשוק חוזה סטנדרטי המתבסס על מחיר חבית נפט בעוד שלושים שנה, ואף אנליסט אינו צופה עלייה תלולה במחירי הנפט בעתיד הנראה לעין. נכון, המאגרים הזמינים ייגמרו מתישהו, אבל גם אם עד אז לא יימצאו מאגרים חדשים, הרי ייהפך כלכלי לפתח מאגרים שאנו יודעים על קיומם אך לא משתלם לפתח אותם, פשוט משום שיש מאגרים קרובים יותר.

כך גם לגבי אוצרות טבע אחרים: מחירי אוצרות הטבע הולכים ויורדים, בניגוד גמור למצופה מהם אילו באמת הם היו הולכים להיגמר לנו. בשנת 1980 ערכו הכלכלן ג'וליאן סיימון והאקולוג פול ארליך התערבות בדיוק בשאלה הזו: הם בחרו חמישה סוגי מתכות, כאשר סיימון טען שמחיריהם ירדו בתוך עשור, ואילו ארליך טען שהם יעלו (בהתחשב בהנחה שהם אוצרות טבע מתכלים). התוצאה? מחירו כל אחד ואחד מסוגי המתכות הללו ירד באופן משמעותי בתוך העשור. ההסבר של סיימון היה פשוט: ההתקדמות הכלכלית מייצרת אפשרויות נוספות לניצול מתכות ולהפקתן, כמו גם למיחזור כלכלי, כלומר כזה שאכן יוצר ערך, לא כזה שיש צורך לסבסד. לפיכך במידה רבה קשה לומר שאוצרות הטבע עומדים להיגמר בטווח הנראה לעין.

נגמר המקום בכדור הארץ?

נחזור למסמך של המשרד להגנת הסביבה. "במדינת ישראל הקטנה והצפופה האתגר גדול שבעתיים", מזהיר אותנו המסמך. "השטח הזמין לטיפול בפסול מוגבל, ואם לא נצמצם את כמות הפסולת בכלל ואת כמות הפסולת המיועדת להטמנה בפרט, נמצא את עצמנו ללא פתרון בשנים הקרובות". אנו למדים מן המסמך גם שבשנת 2008 נוצרו בישראל כ-7 מיליון טון פסולת.

7 מיליון טון! כשחושבים על זה, זה לא כל כך הרבה. למעשה גם אם המספר היה כפול ומשולש, זה היה מעט מאוד. נכון שבישראל יש עתודות שטח יקרות, אבל יש בה גם המון המון שטחים ריקים. 20 אלף קילומטרים רבועים זה הרבה מאוד שטח. קחו מפה של מדינת ישראל בקנה מידה של 1:50,000 והציבו במקום אקראי בנגב בית של מונופול. רוב הסיכויים שבאותו מקום יש בעיקר כלום ושום דבר, ואם תקימו שם אתר הטמנה תוכלו לפרנס את הפסולת של מדינת ישראל למשך שנים ארוכות מאוד.

חישובים שנערכו בארה"ב העלו שכל הפסולת של ארה"ב במשך 1,000 שנה תוכל להתמלא באתר בהיקף של 16 מייל רבועים. שטח מכובד בלי ספק, אבל מדובר בחלק מזערי מן הארץ הענקית הזו. חישוב דומה לגבי מדינת ישראל ילמד אותנו שאין שום בעיה של מחסור בשטחים פתוחים בעשרות או מאות השנים הקרובות. אה, ועוד משהו. אתר הטמנה יכול לפעול במשך שנים רבות ולאחר מכן להיאטם ולהתכסות, ופארק נאה יכול להיבנות עליו. לא מאמינים לי? קפצו לפארק אריאל שרון, המוקם על מזבלת חירייה.

מיחזור מזהם יותר

ומה לגבי זיהום? במטמנות החדשות, בארץ וגם בעולם, נערכות בקרות מחמירות לגבי זיהום הקרקע, המים והאוויר. לעומת זאת, מפעלי מיחזור אינם כה תמימים. גם הם מזהמים, ולעתים מזהמים מאוד. מפעלי מיחזור נייר, לדוגמה, מזהמים כמויות גדולות של מים תוך כדי הכנת הנייר לשימוש חוזר. משאיות לפינוי אשפה מזהמות לכאורה באותה מידה כמו משאיות לפינוי פסולת למיחזור, ואולם כיון שפסולת מיחזור נמצאת במשקל נמוך בהרבה על פני אותו תא שטח, הרי שמשאיות אלה בזבזניות הרבה יותר, גם בדלק וגם בכוח אדם.

ואם הזכרנו נייר, שמא תאמרו שחשוב למחזר נייר משום שיערות הגשם עומדים להיעלם? גם זה מיתוס שכדאי להיפטר ממנו. אילו יערות הגשם היו המקור היחיד לנייר, והם לא היו מתחדשים, הייתם רואים זאת גם במחירי הנייר; מיחזור נייר היה הפוך למשתלם בפני עצמו ולא כדי "להגן על הסביבה" אלא מבחינת יצרני הנייר, להגן על חומרי הגלם שלהם. ובדיוק מהסיבה הזו היערות אינם עומדים להיגמר: יצרני הנייר נוטעים מגדלים יערות לשימושם העסקי, כך שלמעשה צמצום במיחזור רק יגדיל את כמות השטח הירוק על פני כדור הארץ, ולא להפך. שימוש בנייר ממוחזר לא יגדיל את כמות העצים, בדיוק כשם שסגירת מקדונלדס לא תוביל לעלייה בכמות הפרות בכדור הארץ אלא להפך. ואם לגבי הפרות ניתן עוד לטעון טענה מוסרית, שמוטב שתהיינה פחות פרות ובלבד שהקיימות לא תישחטנה בידי אדם, לגבי עצים הטיעון נשמע מפוקפק במיוחד.

ג'ובים וג'ובות

טיעון נוסף שנשמע בזכות המיחזור, בעיקר בארה"ב, הוא טיעון "מקומות העבודה". המיחזור יוצר מקומות עבודה! זה טיעון שפוליטיקאים אוהבים לטעון, והוא אומלל במיוחד. ברור שהמיחזור יוצר מקומות עבודה, כמו כל פרויקט ממשלתי. אך באותה מידה, כפי שהעיר ג'רי טיילור, גם איסור על שימוש במיכון חקלאי ייצור מקומות עבודה – ואף אחד לא מעלה על דעתו לטעון לטובת מהלך שכזה. זאת משום שאלו יהיו עבודות גרועות, בשכר נמוך, ואילו מקומות עבודה רבים אחרים ייעלמו – עבודות טובות יותר, בשכר גבוה יותר ועם יעילות גבוהה יותר.

העיתונאי ג'ון טירני, בכתבה מופתית בניו יורק טיימס, עמד גם על הזמן המבוזבז בהפרדת הפסולת. הוא ביקש מסטודנט מאוניברסיטת קולומביה לבדוק כמה זמן הוא משקיע בהפרדת פסולת לפי חוקי עיריית ניו יורק, והעלה שאם ישלמו לאדם שכר טיפוסי של עובד ניקיון, עלויות הטיפול בפסולת תהיינה 792$ לכל טון פסולת. הרבה מאוד כסף. בצירוף להיטלים השונים של עיריית ניו יורק דאז על שליחת פסולת למזבלות, והשקעה במשאיות מיחזור, הסכום הכולל הגיע להפסד של 3,000$ לטון; הרבה מאוד כסף שהלך לפח, פשוטו כמשמעו; כסף שיכול היה ללכת לפרויקטים מועילים יותר, בחינוך או בבריאות או בנושאים אחרים.

ארגוני פשע ירוקים

וזה רק קצה הקרחון. חוק הפיקדון, לדוגמה, שקבע תוספת של עשרות אגורות לכל בקבוק או פחית, שיוחזרו עם המסירה למיחזור, יצר בעיות אחרות. הידועה בהן היא התועלת הבלתי צפויה לארגוני הפשע: ארגונים אלה משתמשים בפחיות ובבקבוקים כדרך להלבין כספים בצורה יעילה, כשכל מה שצריך לעשות זה לשלם תמורתם בכסף שחור לאספני הפחיות ואז לקבל בחזרה מהמרכולים כסף נקי ולבן למהדרין. בעיות אחרות הן עצם ייקור המוצרים, בפרט עבור אלה שעלות האחסון או ההובלה של הבקבוקים למיחזור אינה שווה להם את עשרות האגורות הללו; וכאב הראש הגדול של בעלי המרכולים הצריכים לאחסן את כל הבקבוקים הללו, בלי שהם מקבלים כל תשלום על כך. כאב ראש שמיתרגם להעלאת החסמים לפעילות בשוק ולעליית יוקר המחיה עוד יותר.

הכסף יענה את הכול

כיצד נדע אם "כדאי" למחזר או לא? מה הקריטריונים? הקריטריון הפשוט ביותר הוא זה שמלמד אותנו מייקל מאנגר מאוניברסיטת דיוק: הכסף. אם מישהו מוכן לשלם לנו עבור הפסולת שלנו, סימן שמשתלם למחזר אותה. אם אני צריך לשלם כדי שיקחו ממני את הפסולת, הרי שמדובר, פשוטו כמשמעו, בפסולת. יש פסולת שכדאי למחזר, ועסקים ממחזרים מעצמם, בלי לשאול אותנו. יש גם זמנים קשים שבהם כדאי למחזר יותר פסולת: באופן כללי, מיחזור ושימוש-מחדש הם תסמונת לחברה ענייה או כזו שנמצאת במצוקת משאבים; אך לראות חברה עשירה נמצאת בקדחת מיחזור, יש בכך מן הסוריאליזם.

אם יש סיבה כלכלית למחזר, היא תופיע די מהר בצורת כסף. אם אין סיבה כלכלית למחזר, והטיעונים הם מצד "טובת הכלל", יש לבחון אותם בקפדנות: האם עומד להיגמר המקום לאיחסון פסולת? (לא) האם מיחזור מזהם פחות מאשר השלכת פסולת? (לא ממש) האם עומדים להיגמר המשאבים? (ממש לא, ומחיר המשאבים מעיד)

דת יקרה, יקרה מדי

לעומת המיחזור כבחירה מושכלת בנסיבות מסוימות, קיים כיום המיחזור בצורה נרחבת בהרבה – כדת של ממש. מאמינים נלהבים המשננים לילדים הקטנים את הסיסמאות, עם מעט מאוד ראיות או טיעונים הגיוניים. והמחיר שהדת הזו משיתה על הציבור, הוא נרחב בהרבה ועמוק בהרבה וכופייני בהרבה מהמחירים שפעילים חילוניים מתלוננים עליהם בכל הנוגע ליהדות. חלק ניכר מהמסים שלכם, אם בצורת תקציב משרד ההגנה או הארנונה, עוברים לתקצוב הדת החדשה ומאמיניה, ובפרט אנשי העסקים הממולחים שזיהו את ההזדמנות ונהנים מתקצוב ממשלתי בלי שיתרמו תרומה של ממש לציבור, כזו שהציבור ישלם עליה מרצונו החופשי. בכירי תאגידי המיחזור נהנים מהכספים שלכם, ובכספים האלה משתמשים כדי ליצור פרסומות לילדים שלכם, כדי ליצור לחץ פסיכולוגי עליכם, שתרחיבו את תקציביהם.

זוכרים את הפרסומת מן ההתחלה? היא פונה לילדים, ולא במקרה. ילדים קל הרבה יותר להעביר אינדוקטרינציה, בלי הנמקות רציונליות של ממש. כפי שכתב נוכח סטיבן לנדסברג במאמרו "מדוע אינני סביבתן", כמו אידיאולוגיות כופייניות אחרות, סביבתנות שמה לה למטרה ילדים באופן ספציפי. ועם זאת, גם מבוגרים שאינם עוצרים לחשוב לרגע, ושנוטים להשתמש ברגש על פני השכל, יכולים להיקלט באותה סערת אידיאולוגיה חסרת ביסוס. למעשה מיחזור הפך לדבר כה מובן מאליו, עד שכמעט אף אחד אינו עומד ושואל את השאלה הפשוטה הזו: למה? "זו פעם ראשונה ששואלים אותי שאלה כזו", הודתה הנציגה מהמשרד להגנת הסביבה. אבל אני מאמין שככל שיותר ויותר אנשים יעצרו ויבדקו את הנושא, ייתכן שנוכל להפסיק את הסחרור.

מה לעשות בינתיים? כפי שוויקיפדיה מלמדת אותנו, כדי שמיחזור יעבוד יש צורך בכמות גדולה ויציבה של חומרים למיחזור שיזרמו למפעלים. כן, אותם מפעלים מזהמים, שמנהליהם נהנים מכספי הארנונה והמע"מ שלכם. המעט שאתם יכולים לעשות הוא לנסות לעצור את המכונה. בפעם הבאה שאתם מחזיקים בקבוק פלסטיק ביד, השליכו אותו לפח ולא למיחזורית. זכרו: אולי זה מטורף לא למחזר, אבל מטורף עוד יותר כן למחזר.

מקבץ טורים מהעת האחרונה

בעת האחרונה כתבתי כמה טורים ב-NRG וב"מידה", ולנוחותכם אני מקבץ כאן אותם בפוסט אחד, מיום ירושלים ועד תקציב הביטחון. בבקשה:

למה צריך את יום ירושלים?

לפני 47 שנה נכנסו כוחות הצנחנים לעיר העתיקה, השופר תקע ומוטה גור העביר בקשר את הקריאה המפורסמת "הר הבית בידינו". מני אז נקבעה בכ"ח באייר חגיגת "יום ירושלים", מעין "יום העצמאות קטן". עם השנים הלך והידלדל העניין של הציבור הכללי ביום הזה; מבט חטוף בעיתוני יום ירושלים לעומת מוספי החג המתפקעים של יום העצמאות יספיק על מנת לזהות את ההבדל הגדול.

בדרך כלל כותבים דתיים מזכירים את העובדה הזו, ומיד לאחר מכן מקוננים: מדוע רק הדתיים (הלאומיים כמובן, לא החרדים) חוגגים, ומדוע יום כה חשוב הלך לו לאיבוד אצל שאר העם. אבל למען האמת, אני דווקא מבין את רוב הציבור. כי מה באמת חשוב בשחרור ירושלים?

שסוף סוף יש לנו גישה לכותל? נהדר. אבל גישה לכותל הייתה לנו גם במשך רוב שנות ההיסטוריה היהודית. בשביל זה כל הטררם - בגלל אותן 19 שנות שלטון ירדני שלא יכולנו להתפלל ליד הכותל המערבי?

ש"הר הבית בידינו"? הרי הר הבית לא באמת מעניין את רוב הציבור, והראיה לכך היא שהר הבית כבר לא באמת בידינו. נכון לעכשיו זה יותר הר משחקי הכדורגל של צעירים ערבים. היהודים הבודדים המבקשים להיכנס למקום נאלצים לעבור בדיקות דקדקניות ומבטים חודרי-שפתיים מחשש שמא חלילה הם יישאו תפילה, והסכמי השלום עם ירדן אף עיגנו את שליטתה של ירדן בהר הבית. 

להמשך קריאה >>>

על "הארץ" ועל חומר קריאה מסוכן

עיתון "הארץ" מזועזע. תדהמה פשטה בין דפיו כשנודע לאחד מכותביו, אורי משגב, שצה"ל מחלק לקציניו ספר פשיסטי, גזעני, אנטי שמאלני, שמשבח את ההתנחלויות ומתאר באופן חיובי מעשי נקם באזרחי האויב ובחייליו. לא, לא מדובר בחלוקת התנ"ך לטירונים (אבל אני מניח שגם המחאה על האקט הנורא הזה בדרך), אלא על "פרקי יומן" של אחד מגדולי לוחמי צה"ל, מאיר הר-ציון, שמחולק לבוגרי קורס הקצינים בבה"ד 1.

בלב רותת מגולל משגב (שמתאר את עצמו, אגב, כ"מאמין בשלום ובאהבה, והגיבור הבלתי מעורער שלי הוא ג'ון לנון") כיצד עלעל בין דפי הספר ולא האמין למשמע עיניו. הר-ציון מתאר כיצד בפעולת קיביה נתקל עם חייליו בשני ערבים, שהיו עלולים להזהיר את הכפר הסמוך ולהביא תגבורת כדי לפגוע בחיילי צה"ל. הערבים נתפסים ונקשרים, אך אחד מהם בורח בשאגות והר-ציון פוקד לפתוח עליו באש, וגם חברו נפגע. "כישלון ראשון.

התגלינו", כותב הר-ציון, ומשגב נאנק: "לא כישלון מוסרי, של רצח שני שבויים בדם קר, אלא עצם החשיפה".
יושב לו משגב במערכת הממוזגת של הארץ, וקורא לפעולה שבה נאלץ המפקד לירות באדם העומד להזהיר את האויב - "רצח שני שבויים בדם קר". טוב, אני מניח שכאנשים המאמינים בשלום ואהבה היה עלינו לירות חצי אחווה ורעות אל האויבים, ולרוץ ולחבק אותם כפעולת תגמול.

משגב ממשיך את קריאתו בספר, ומצטמרר מתיאור פעולה שבה נאלצו החיילים להרוג אדם שהיה חושף את הפעולה - בסכין, כדי לא ליצור רעש. הר-ציון אינו שש לשימוש בנשק הזה, ותוהה "האעמוד בזאת?", אבל משגב, כאמור, רואה בפעולה עוד עדות לרצחנות המצמררת של הר-ציון. 

להמשך קריאה >>>

להניח את המבוקש: סיפורו של סקר מופלא

בהודעה לעיתונות מטעם "המועצה הלאומית לשלום ולביטחון" התבשרנו ש"57% מהציבור סבורים שכישלון התהליך המדיני יגרום נזקים לישראל", "למעלה מ-70% מהציבור בישראל מוטרדים מאובדן צביונה היהודי של מדינת ישראל אם העדר הסדר עם הפלסטינים יוביל לכינון מדינה דו-לאומית", וש"למעלה מ-60% מהציבור בישראל סבור שיש לנקוט בפעולות חד צדדיות לעיצוב גבולות עם הפלסטינים".

אם הצלחתם לצאת מסבך המילים וההגדרות העמומות ולתרגם אותן למונחי השמאל הרגילים, יוצא שרוב הציבור בעד משא ומתן עם הפלסטינים, ואם לא - בעד נסיגה ופינוי יישובים, בדיוק (הפתעה!) כמו שחושבים אנשי המועצה הלאומית לשלום ולביטחון.

כל זה, כאמור, אם מקובל עליכם מילון מכבסת המילים הרגיל. אבל עצרו רגע. אני רוצה להציג לפניכם את אחת משאלות הסקר, ואבקש מכם לחשוב עליה ולהגיד כיצד הייתם עונים עליה. אחר כך, המשיכו לקרוא. הנה השאלה:

"מקובל לחשוב שהעדר הסדר עם הפלסטינים יוביל לסיפוח השטחים וכינונה של מדינה דו-לאומית. במצב זה, עד כמה הינך מוטרד מאובדן צביונה היהודי של המדינה?"

האפשרויות: מוטרד במידה רבה מאוד / במידה רבה / במידה בינונית / במידה מועטה / כלל לא מוטרד / לא יודע. הסתכלו שוב על השאלה, וקחו לכם דקה לחשוב. 

להמשך קריאה >>>

נתניהו והגמרא: פאניקה פופוליסטית בפריים-טיים

ישנה קבוצה של מילים הידועה בתחום המחקר הפסיכולוגי כנושאת מטען רגשי רב, כזה הגורם לשומע אותן לאבד כל יכולת של חשיבה לוגית ולהירתע אוטומטית. בימים האחרונים התקיים ניסוי מיוחד במרחב הציבורי של ישראל, ובו הוכח שהמילה "גמרא" נושאת מטען רגשי שלילי שכזה אצל קבוצות רחבות בציבור השמאלי-חילוני. התבוננו בכותרת הבאה, כפי שהופיעה באתר 'כיכר השבת':

נתניהו: "אגדיר את הגמרא כבסיס למערכת המשפט"

אם חשתם התכווצות קלה בשרירי האונה הקדמית, רצון עז להתפרץ לרחוב ולזעוק זעקה גדולה ומרה, או לפחות לכתוב איזה פוסט נזעם בפייסבוק, אתם לא לבד. סיכוי סביר שכלל לא תטרחו לקרוא ולברר על מה הסיפור; לא כל שכן אם אתם שייכים לשמאל, או אז רק המילה "נתניהו" לבדה כבר מעוררת את עקצוצי הפריחה. יחד עם הצירוף האוקסימורוני של "מערכת המשפט" ו"גמרא", עלול אף להיגרם קצר חשמלי במוח שיוביל לתוצאות לא רצוניות.

עתה, כבר לא יעזור אם יסבירו לכם שמדובר בכותרת פופוליסטית על הסבר פופוליסטי של נתניהו; לא יעזור אם יסבירו לכם שהוא רק ניסה למכור לפעיל ליכוד חרדי את תמיכתו בחוק הלאום, המעגן, בשינוי קל, חוק שקיים כבר יותר משלושים שנה. העובדה שאותו חוק אומר שבית המשפט צריך להכריע במקומות מסופקים "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל", גם היא לא יעזור. נתניהו. מערכת המשפט. גמרא. האימה, האימה.

להמשך קריאה >>>

כשזהבה גלאון מצטטת פסוקים מהתורה

פרס חוסר המודעות העצמית לשנת התשע"ד–2014 מוענק השנה לארגון הרבנים 'צהר'. בפוסט שפורסם לאחרונה בדף הפייסבוק של הארגון, התגאו 'צהר' בקידום התיקון לחוק בתי המשפט, שיבטיח ייצוג של כ-50% לנשים בוועדה לבחירת שופטים. וכך כתוב שם, הסכיתו ושמעו:

נשים שופטות לא אמור להיות עבורנו דבר חדש... כבר בתקופת המקרא דבורה הנביאה שופטת את ישראל: "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא" (שופטים ד', ד'). אז מדוע אין מספיק נשים שופטות במדינת ישראל?

כן, זה באמת כתוב שם. שימו לב למהלך הלוגי הצרוף: דבורה הייתה שופטת – אין מספיק נשים שופטות במדינת ישראל – צריך לעשות עם זה משהו.

הטיעון יכול היה להיות קביל אילו, סתם דוגמה, היה אומר שיש צורך לאפשר לנשים להיות דיינות בבתי הדין הרבניים. אך ארגון 'צהר'  – ארגון רבנים, כזכור לכם – מתעלם באלגנטיות מן הנושא הזה וקופץ ישר למדינת ישראל, שהבעיה הנוראה שיש לתקן בה היא שיש פחות מדי שופטות.

להמשך קריאה >>>

רוצים ביטחון? הגדילו את התקציב

הפרסומים על כך שצה"ל משבית את טיסות האימונים שלו בגלל הקיצוץ בתקציב, לא תפסו את הבלוגרים ובעלי הדעה בהפתעה. רבים מהם ששו על ההזדמנות להצליף עוד קצת בגוף השמן, המסורבל, חסר התועלת הזה, על כך שהוא מקצץ בדברים הכרחיים במקום ב"שומנים המיותרים", בבונוסים, בחופשות, בכוח אדם מיותר, בפנסיות וכן על זו הדרך.

הקריאות הללו מחמיצות לחלוטין את טבע הדברים. דווקא צה"ל צודק, ולא מבקריו משמאל ("יש לקצץ בתקציב הביטחון המנופח ולהעבירו לתקציבי רווחה וחברה") או מימין ("יש לקצץ בתקציב הביטחון המנופח ולשמור על תקציב מדינה רזה יותר"). ואסביר מדוע.

אינני סבור שצה"ל אינו מנופח, או שאין בו "שומנים". כל מי שהיה בצה"ל – כלומר רוב אזרחי המדינה – יודע שבזבוז הזמן וכוח האדם שם הוא עצום. אבל לבזבוז הזה יש סיבה, וקריאות "להפסיק לבזבז" בלי לעמוד לעומק על הסיבה לבזבוז, דינן שיחמיצו את המטרה.

להמשך קריאה >>>

קווי הלילה מונעים תאונות? NOT

 

כתבה שלי באתר "מידה" - אני מביא אותה כאן לפני העריכה, ובצורה מורחבת יותר.

"טוענים שהקטל בדרכים ירד מאז שהחלה הממשלה הפדרלית לאכוף תקנות בטיחות שונות. הדבר נכון. אבל נכון גם ששיעורי הקטל בדרכים ירדו במשך עשרות השנים שקדמו לאכיפת תקנות בטיחות כלשהן בידי הממשלה הפדרלית. האם המשך מגמה שהייתה קיימת זמן רב לפני שהוחל במדיניות מסוימת מעיד על יעילותה של המדיניות?" (תומס סואל, יסודות הכלכלה, עמ' 311).

בשבוע שעבר העלתה חברת הכנסת זהבה גלאון לדף הפייסבוק שלה גרף המראה שכמות תאונות הדרכים עם נפגעים בסופי שבוע קטנה בשיעור ניכר (21%) בחיפה ובקריות מאז הפעלת "קווי הלילה", הרבה מעבר לירידה שחלה בירושלים (9%) ובתל-אביב (3%), כשלטענתה הדברים נובעים מכך שבחיפה הקווים פועלים גם בשבת; המסקנות הפוליטיות ברורות: יש להפעיל את קווי הלילה בשבת גם בשאר הארץ, ויפה שנה אחת קודם.

הנתונים שציטטה גלאון לקוחים ממסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסם ב-1 במאי השנה. המסמך, שהוזמן על ידי חבר הכנסת דב חנין מחד"ש ונכתב על ידי ד"ר יניב רונן, בוחן את השאלה האם קווי הלילה תרמו, כמצופה מהם, לירידה בכמות תאונות הדרכים, ומגיע למסקנה כי הייתה ירידה בשיעור תאונות הדרכים בערים הראשיות שבהן הופעלו הקווים עקב הפעלת קווי הלילה, ואף גוזר מכך מסקנה אופרטיבית, ש"לאור זה ראוי לבחון את הרחבת השירות לאזורים ולמועדים נוספים" (עמ' 2 למסמך). גם הטענה של גלאון על היתרון של הפעלת קווי הלילה בשבת משתמעת כבר במסמך, האומר כי "הפער המשמעותי ביותר בנתונים הוא בחיפה, שבה הקווים מופעלים בכל לילות סוף השבוע" (עמ' 8).

פער נתונים כה משמעותי (21% לעומת 9% ו-3%) לא גרם אולי לגלאון להרים גבה, אך לנו כן, ויצאנו לבדוק את נתוני המחקר ואת המתודולוגיה שלו. ייאמר כבר עכשיו: מבנה המחקר, השאלות שהוא שואל ושהוא איננו שואל, השימוש שלו בנתונים ולפיכך גם המסקנות - לוקים בכשלים חמורים ביותר. עקיבא ביגמן ואברהם תומר מ"מידה" כבר עמדו על כשלים במסמכים אחרים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ומצער לראות כי גם במחקר הזה הדברים אמורים. המסקנות של כתבה זו צריכות להיות נורה אדומה לא רק לגבי עצם היעילות שבמדיניות הפעלת קווי הלילה, בימי חול או בשבתות, אלא גם קריאת כיוון לגבי כל המסתמכים על נתוני המרכז הזה, הזוכה להילה של מכובדות, אמינות וחוסר פניות: בשום פנים אין לקחת כמובן מאליו אף מסמך היוצא ממרכז המחקר והמידע של הכנסת; כל מסמך יש לבחון לגופו, לאור הנתונים עצמם - אלו המובאים בו ואלו שאינם.

ובכן, המחקר בודק את תאונות הדרכים החמורות שאירעו בזמן הפעלת הקווים (סופי שבוע, בין חצות ל-4:00) בתחומי הערים בשנה שבה הופעלו קווי הלילה לראשונה, וכן שנה לפני כן ושנתיים לאחר מכן, תוך השוואה של השנתיים הראשונות לשנתיים האחרונות. כאן כבר טמון כשל בסיסי: הסתמכות על טווח שנים כה קטן לא מאפשר לבחון את השינוי בכמות תאונות הדרכים בפרספקטיבה של זמן: אם אכן חלה ירידה בשנתיים האחרונות לעומת הראשונות, האם היא חדשה או שמא היא ממשיכה מגמה כללית? המחשה טובה לכך היא בבחינת הנתונים שמביא המחקר על חיפה - הנתונים המובהקים ביותר:

המחקר מציג את הדברים כירידה של 21%, אך למעשה כל הירידה נובעת מהפער החריף שבין 2007 ל-2008. בשאר השנים המצב נשאר כמעט ללא שינוי. קווי הלילה בחיפה הופעלו לראשונה ביולי 2008, ונוספו עוד קווים בשנים הבאות. עיון בנתונים שהוצגו במחקר מעלה פליאה: אם קווי הלילה כה טובים, מדוע כל הירידה בתאונות הדרכים מתבטאת ב-2008, ולא בשנים הבאות, שבה נוספו עוד קווים?

כאן פנינו למחולל הלוחות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ובדקנו את כמות התאונות עם הנפגעים בלילה באזור חיפה ב-2008, לפי חודשים. הנה הנתונים:

כפי שאפשר לראות, אכן בסוף 2008 חלה ירידה משמעותית בכמות התאונות לעומת התקופה המקבילה ב-2007. לכאורה, ראיה ליעילותם של קווי הלילה. מאידך גיסא, אם נסתכל על חצי השנה שלאחריה, נמצא שלא חל שיפור משמעותי בהשוואת החצי השנה הראשונה של 2008 (שבה לא פעלו קווי הלילה) לעומת זו של 2009; גם בהשוואה כוללת של השנים, כאמור לעיל, לא חל שיפור של ממש, אף שב-2009 נוספו עוד קווי לילה במרחב חיפה.

אופייני לבעייתיות המחקר היא הממצא שלו-עצמו בתל אביב - יפו, המדבר על ירידה של 3% בלבד במספר תאונות הדרכים מאז הופעלו קווי הלילה. ירידה זעומה זו אף קטנה יותר משיעור הירידה הכללית בתאונות הדרכים באותו מרחב, כפי שמציין המחקר עצמו, ואם כן מבין שלוש הערים שנבדקו, העיר הגדולה ביותר מציגה סתירה לתזה של עורך המחקר.

כאמור, המחקר רומז (והפוליטיקאים הנתמכים בו אומרים זאת במפורש) שהירידה הגדולה בחיפה נובעת מכך שבה פועלים קווי הלילה גם בשבת. עם זאת, דבר מתבקש לא עשה עורך המחקר, והוא לבדוק את הירידה בתאונות הדרכים בירושלים ובתל אביב בימים שקווי הלילה פועלים בהם (חמישי ומוצאי שבת) לעומת השבתות. הייתכן שהדבר לא נעשה כיון שהדבר עלול לסתור את המסקנות הרצויות? הנה תוצאות הבדיקה בירושלים

אם נבחן לדוגמה את שיעור התאונות בארבע השנים שבין 2003 ל-2006 ונשווה אותן לתאונות שבארבע השנים שבין 2008 ל-2011 (על 2007, כשנת מעבר, נדלג לשם הפשטות), נגלה כי בסך הכול חלה ירידה של 32% בתאונות הדרכים בסופי שבוע בשעות שבין חצות ל-4:00 - שיעור מרשים לכל הדעות; המעניין מכול הוא שדווקא בשבתות, שקווי הלילה אינם פועלים בהן, חלה הירידה הגדולה ביותר, מ-52 תאונות ל-27 בלבד - ירידה של 48%!

הבה נבדוק את הנתונים בעיר ללא הפסקה:

שוב הנתונים מאלפים: אם נבחן את שלוש השנים לפני הפעלת הקווים (2006-2008) ואת שלוש השנים שלאחר מכן (2010-2012) נגלה ירידה כללית מרשימה של 39%, אך הנתון הבולט ביותר הוא דווקא בשבת - ירידה של 50%!

ולחובבי הגרפים, הנה הדברים בהצגה ויזואלית:

איך ניתן להסביר את הנתונים הללו? האם קווי הלילה מזיקים למאבק בתאונות הדרכים? אפשר להעלות על הדעת שאכן, כך הם פני הדברים. קחו לדוגמה את מיקי כהן, שיושב לו בדירה שלו בשבת בשכונת ארנונה בירושלים. הוא היה יוצא לבלות עם הפרייווט, אבל לחברים שלו מהשכונות האחרות אין אוטו, ואין קווי לילה בשבת. אז מיקי נשאר במקום זה עם החבר'ה בשכונה. במוצאי שבת כבר יש קווי לילה, החברים מגיעים באוטובוס, ומיקי מגיע באוטו שלו. רוצה לומר, ייתכן שקווי הלילה, בכך שהם מעודדים תרבות של חיי לילה, גורמים ליותר תנועה על הכבישים מאשר במצב שבו הם לא קיימים.

אם לא קווי הלילה, מה גורם אם כן את הירידה בשיעור תאונות הדרכים? התשובה יכולה להיות טמונה במגוון תחומים, אם זה שיפור תשתיות בכבישים, אכיפה טובה יותר, שיפור במערכות ההגנה האקטיבית והפסיבית בכלי הרכב החדשים או הטמעה של הרגלי נהיגה טובים יותר בקרב הציבור הישראלי. האם לקווי הלילה גם כן חלק באותה ירידה? כאמור, המסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת הציג את התשובה כחד-משמעית, וכך ציטטו אותו בהתלהבות עיתונאים ופוליטיקאים שונים; האמת הפשוטה היא שמלבד כמה טענות א-פריוריות הטעונות בירור, אין לדברים כל ביסוס בנתונים בשטח. מהנתונים עולה שדווקא בשבתות, שקווי הלילה אינם פועלים בהם בירושלים ובתל אביב, חלה ירידה גדולה יותר בכמות תאונות הדרכים.

נושא השבתות אינו הנושא היחיד שמחבר המחקר לא בדק לעומקו. דבר בסיסי שהיה יכול לעשות היה לבדוק את שיעור התאונות של נהגים צעירים מתחת לגיל 24 – קהל היעד העיקרי של קווי הלילה. כדי שהטענה שקווי הלילה הם שהובילו לירידה בתאונות תעמוד, יש להראות שההקטנה במספר התאונות קרתה בעיקר אצלם. כאשר בדקתי את הדברים בתל אביב גיליתי שאצלם הייתה ירידה מעט גדולה יותר (36% לעומת 32% בקרב כלל הנהגים), אך לא בצורה מובהקת. בירושלים בכלל לא היו פערים של ממש בין שיעור הנהגים הצעירים לשיעור כלל האוכלוסייה.

דבר זה מעמיד באור אחר את קריאתה של זהבה גלאון ושל פוליטיקאים נוספים להרחיב את קווי הלילה גם לשבתות מנימוק של פיקוח נפש, ובכלל גורם להטיל ספק בטענה השגורה בדבר חשיבותם של קווי הלילה בכל הנוגע למניעת תאונות דרכים. כל זה לא אומר שקווי הלילה הם בהכרח מיותרים; אפשר לתמוך בהם ממגוון טיעונים פוליטיים וחברתיים, ועדיין יש להעמיד דברים על דיוקם: בכל הנוגע לתאונות דרכים, קשה להוכיח תועלת של ממש שנגרמת מהם.

"הדו"ח אומר שקווי לילה הם לא רק מהלך נכון מבחינה חברתית, תחבורתית וסביבתית. זה למעשה מהלך שהוא גם פיקוח נפש", אמר ח"כ דב חנין, מזמין הדו"ח, והוסיף: "אני מעריך שניתן יהיה להגיע להסכמה גם עם גורמים שלא מתלהבים מהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. פיקוח נופש הרי דוחה שבת. אין כוונה להתגרות באף אחד. להפך - המטרה היא להגן על חיי אדם". מעניין אם לאור האמור לעיל, שהנתונים מראים ככל הנראה את ההפך, יצטרף חנין ליזמה לבטל את קווי הלילה לגמרי. סוף סוף, האם פיקוח נפש לא דוחה רעיונות חברתיים אמורפיים?